שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל
בכל שנה בליל הסדר, כאשר אנו מזכירים את ארבעת הבנים, כל אחד ודאי מהרהר בינו לבין עצמו – מי אני מבין ארבע הדמויות הללו? האם אני החכם? אולי תם? שמא רשע? או ייתכן ואני הוא זה שאינו יודע לשאול? אולי בכלל כל הדמויות הללו נמצאות בתוכי בו זמנית?
מי שמסב עם ילדיו תוהה בינו לבין עצמו על כל אחד מהם – מי זה שלקח את תפקיד החכם? האם חלילה יש אחד הראוי לכנותו 'רשע'? מיהו התם? ומיהו זה שאינו יודע לשאול?
בליל הסדר לפני כמה שנים, אחד מילדינו היה הבן שאינו יודע לשאול. פשוטו כמשמעו. אמנם הוא היה אז כבר בן שנתיים וחצי, אך בקושי היה אפשר למנות על כף יד את המילים שידע לומר. אפילו את המילה 'אמא' הוא הצליח לבטא רק כמה חודשים אחר כך.
אמנם כבר היו לי אז כמה ילדים, אך לא ידעתי שקיימת אפשרות כזו, שהדיבור לא יהיה חלק מן ההתפתחות הטבעית והפשוטה. עד אז לא ידעתי שבאמת יש צורך בקלינאיות תקשורת…
מי שלא חווה קושי כזה עם ילד נורמטיבי, לא יוכל להבין את גודל התסכול כשהבן שלך רוצה משהו ואין לו שום יכולת לומר זאת; לא יוכל להבין את גודל המצוקה כשאין לך כל יכולת להבין למה בדיוק הוא מתכוון. כמה פעמים הגעתי לאפיסת כוחות מאינספור הניסיונות שלי להבין אותו; איזה תסכול מורט עצבים חוויתי פעם אחר פעם כשהבן שלי נשאר חסר מענה. פשוט לא הבנתי מה הוא רוצה.
אני זוכרת את עצמי יושבת איתו שבוע אחרי שבוע בטיפול אצל קלינאית התקשורת, מתפללת שהפעם יקרה איזה נס, שהפעם הוא יגיד איזו מילה. זוכרת את עצמי יושבת אל מול האילמות שאחזה אותו, ופשוט בוכה: "למה שלא פשוט תגיד, ולו מילה אחת? מה כל כך קשה בזה? מה עוצר אותך?"
בתוך תוכי בכיתי לא רק על הילד הזה, העטוף במסך כבד המונע ממנו לדבר, אלא בעיקר על עצמי – על הגלות שאני נתונה בה; על האילמות שאוחזת אותי ביחס לכל כך הרבה דברים; על חוסר היכולת לגלות ולהוציא החוצה את מה שמתרחש בתוכי פנימה; על חוסר היכולת המשתקת פשוט לבטא, פשוט לומר, פשוט לעשות .
אָנוּס עַל פִי הַדִבּוּר
בני ישראל היו משועבדים במצרים, נתונים במ"ט שערי טומאה. בזוהר הקדוש נאמר שלא רק שבני ישראל היו נתונים בגלות, אלא שהדיבור היה בגלות. כלומר, הקול האלוקי היה בהסתר. ומפני שהדיבור היה בגלות, גם קולו של משה היה נעלם, עד אשר יצא מגלותו והתגלה במלואו במעמד הר סיני:
וכל זמנא דדיבור הווה בגלותא, משה אזיל קלא בלא דיבור, והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני ואתיהיבת אורייתא, ובההוא זמנא, אתחבר קלא בדבור, וכדין מלה מליל. ]תרגום: וכל עת שהדיבור היה בגלות, משה הלך קול בלא דיבור, כך הלך עד שקרבו לפני הר סיני ונתנה התורה, ובאותו הזמן התחבר הקול בדיבור, ואז דיבר דבריו[. )זוהר ח"ב דף כה:( הזוהר מבאר, שהקול האלוקי הוא שהיה בגלות מצרים, ותהליך גאולתו בא לידי השלמה במעמד הר סיני, כאשר דיבר ה' את עשרת הדיברות, וניתנה התורה לעולם באמצעות דיבורו של אדון הנביאים.
משה רבנו, במהלך חייו, משקף את שעבר על עם ישראל כולו: בתחילה, כאשר בני ישראל משועבדים במצרים, אף משה רבנו מצוי במצב של אילמות, כפי שהוא מעיד על עצמו – "כי כבד פה וכבד לשון אנכי". אולם, בתהליך מופלא, משה רבנו יוצא מכבדות הפה שלו, ואל מול הנס המופלא של קריעת ים סוף הוא מתחיל לשיר! לאחר מכן, במעמד הר סיני, הוא מוסר בקולו את התורה, ולבסוף, ערב הכניסה לארץ, מי שאמר על עצמו "לא איש דברים אנוכי", נואם את כל ספר דברים!
בדרך דרש אפשר לומר על לשון ההגדה – "וירד מצרימה , אנוס על פי הדיבור", שהירידה למצרים היא מעין אונס של הדיבור, ואילו היציאה ממצרים היא השחרור מאותה כפייה ושעבוד.
נַפְׁשִי יָצְׁאָה בְׁדַבְּׁר ו
מה פירוש שהדיבור בגלות? הדיבור הוא היכולת לבטא כלפי חוץ את ההתרחשות הפנימית, לגלות את כל הכמוס, המכוסה והנסתר. כפי שמלמד רבי נחמן: "וְׁהַדִבּוּר הוּא הַנֶׁפֶׁש בְּׁעַצְׁמוֹ, כְׁמוֹ שֶׁכָתוּב )שִיר הַשִירִים ה(: נַפְׁשִי יָצְׁאָה בְׁדַבְּׁרוֹ" )ליקוטי מוהר"ן קעג(. כלומר, הנפש יוצאת ומתגלה באמצעות הדיבור. אולם, כאשר לאדם אין את היכולת לקשר בין הפנים לחוץ באמצעות דיבור, זוהי גלות. לכן מצרים, אם הגלויות כולן, מתוארת כגלות הדיבור. כך מבואר ש'פרעה' הוא אותיות 'העורף', ומצרים כולה היא מיצרי הגרון, המקשרים בין הגוף לבין הראש; בין ההתרחשות הפנימית לזו המוחצנת :
והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל, שאחיזת פרעה היה במיצר הגרון, ופרעה אותיות הערף שהיה לו אחיזה בעורף… ופרעה היתה מגמתו לעשוק ה קול היוצא ממיצר הגרון לבוא לבחינת דיבור… ולזה נקרא פרעה אותיות פה רע.. וזהו שאמר משה, כִי כְׁבַד פֶׁה וּכְׁבַד לָשוֹן אָנֹכִי וְׁאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְׁעֹה, שהרי הגאולה העיקרית הוא להוציא הדיבור מהגלות. )מאור ושמש רמזי פסח(
פֶׁה סַ ח
יציאת הדיבור מהגלות מתגלה בשיאה בליל הסדר במצוות סיפור יציאת מצרים, כפי שמבאר האר"י הקדוש:
בזה תבין טעם מצווה לספר ביציאת מצרים בליל פסח כי פסח רצונו לומר פ"ה ס"ח … כי יציאת מצרים הוא יציאת החסד מן הגרון הנקרא מצרים מקום צר. )שער הכוונות ( ולא רק שאנו מצווים לספר ביציאת מצרים, אלא – "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". באמצעות הסיפור הזה אנו ממשיכים לגאול את הדיבור. לחם העוני הופך להיות "לח ם שעונים עליו דברים הרבה" )פסחים לו(, ולפי רבן גמליאל על מנת לצאת ידי חובה במצוות הפסח עלינו פשוט לומר בפינו את המילים – "פסח, מצה ומרור".
אַתְׁ פְׁתַח לו
כיצד נוציא את הדיבור מהגלות? איך אותו בן שאינו יודע לשאול יפתח פיו וישאל? בהגדה נאמר ביחס לבן זה – "את פתח לו". לפי הפשט, האב צריך לעשות מעשים מיוחדים ומשונים שיגרמו לבן לתהות מה השתנה, ולשאול.
באופן אחר אפשר לפרש ולומר שעלינו לראות את עצמנו כאותו בן שאינו יודע לשאול, ואת הקב"ה כאבינו. הציווי "את פתח לו" מתפרש כפנייה אל הקב"ה: אנא ה', רק אתה הוא זה שיכול להושיע אותנו, לפתוח לנו ולדברר את אילמותנו. אנו נתונים בגלות כה עמוקה שאין לנו כל יכולת לפרוץ אותה, וכל הישועה שלנו היא אך ורק מכוחך יתברך! הסר את כל המסכים המקטרגים, המפריעים והחוצצים, המונעים מאיתנו להיות מוארים באור הגאולה. "ה' שְׁפָתַי תִפְׁתָח ופי יגיד תהילתך" – בלא העזרה שלך לפתוח את פינו, אין לנו כל יכולת לדבר. אנא ה', פתח לנו בעת נעילת שער!
קוֹל דוֹדִי הִנֵה זֶׁה בָּא מְׁדַלֵ ג
כל עניינו של חג הפסח הוא גאולה עליונה וניסית, שאין לנו כל יכולת להיות שותפים בה, ורק הקב"ה בא ו גואל אותנו. זוהי גאולה על דרך פסיחה, דילוג וקפיצה. לא בסדר רגיל מדרגה לדרגה, אלא באופן של קפיצה, בהתגלות אור עליון שלמעלה-למעלה ממדרגתנו.
מה הקשר בין הפסיחה הזו לגאולת הדיבור? ביחס שבין המהות למופע, בין הפנימיות לביטוי החיצוני, בין הלב לשפה, תמיד יהיה איזה פער בלתי נמנע, חיץ בלתי ניתן לגישור בין השניים. גלות.
הדיבור יכול להיגאל מגלותו גאולה שלמה ואמיתית רק באופן המדלג על אותו פער יסודי.
באופן מפתיע, הדילוג הזה יכול להתאפשר במלואו, כמעין דילוג, דווקא בכלים שאינם מילוליים, כדברי האדמו"ר הזקן – "מה שלא יוכל לגלות עומק ההשגה בדיבור, יורנה ויגלנה בניגון". ואכן, גאולת הדיבור של מצרים באה לביטויה השלם בשירה הגדולה על ים סוף .
אָז יְׁדַלֵג כָאַיָל פִסֵח וְׁתָרֹן לְׁשוֹן אִלֵם
הנביא ישעיהו מתאר את הגאולה כרפואה של המוגבלויות כולן – "אָז תִפָקַחְׁנָה עֵינֵי עִוְׁרִים וְׁאָזְׁנֵי חֵרְׁשִים תִפָתַחְׁנָה, אָז יְׁדַלֵג כָאַיָל פִסֵחַ וְׁתָרֹן לְׁשוֹן אִלֵם" )ישעיהו לה, ה-ו(. בחזון הגאולה של ישעיהו, העיוורים – יראו; החרשים – ישמעו; הפיסחים – ידלגו והאילמים – ישירו.
הפיסח הוא מי שרגליו פגועות, ולכן הליכתו נראית כמעין פסיחה, ומכאן שמו. התיקון למוגבלותו יתרחש כאשר הליכתו הפוסחת לא תהפוך רק להליכה ישרה אלא דווקא לדילוג. גם האילם, לא רק שידבר אלא ירון וישיר. השירה היא בעצם גמגום משוכלל. זוהי בדיוק גאולת מצרים: הפיסח הופך למדלג, האילם הופך להיות רן, לחם העוני הופך להיות "לחם שעונים עליו דברים הרבה", הדיבור יוצא מן הגלות. הר ש הופך להיות שר . הדילוג והפסיחה מהגלות, העוני והרש, אל הגאולה, הדיבור והשירה, היא ההתגלות המופלאה שהתרחשה במצרים, ומתרחשת בכל שנה ושנה בליל התקדש חג.
ברוך ה', גם בננו עבר תהליך פלאי של יציאה מהגלות, ובגיל שלו ש וחצי זכינו שבליל הסדר הוא שר "מה נשתנה". וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו.
ה ל ל ו י ה .
מוקדש באהבה והערכה ליעל הקלינאית, שלימדה את בננו לדבר, ולדפנה הפיזיוטרפיסטית, שלימדה אותו לדלג.
