באחת הסערות האחרונות, העלתה מטפלת אמיצה אחת את דעתה לגבי האפשרות לשנות נטיות בנפש.

מישהי הגיבה לה שם בכאב: "כל אחד יכול להצליח? כי אלו שניסו, פעמים רבות הפכו את העולם, האמינו שזו הדרך היחידה – ובכל זאת לא הצליחו. אנשים גייסו את כל המוטיבציה שבעולם, הלכו למטפלים הכי פעילים – ולא זזו מילימטר".

אני לא מטפלת, ואני לא יודעת אם כל אחד יכול להצליח, אבל אני כן יודעת שלפעמים אנחנו רוצים משהו בכל מאודנו, והופכים את העולם למענו, ובכלל לא יודעים שממש במקביל אנחנו מאוד לא רוצים אותו ולכן בלי שיש לנו מושג (ולכן גם לא באשמתנו) אנחנו מכשילים את עצמנו.

כמו תמיד, אתן דוגמה מעצמי:

הדיכאון-אחרי-לידה היה גהינום. היו רגעים שבהם שנאתי את עצמי כל כך, שלא יכולתי להכיל עוד שנייה אחת של קיום בתוכי. אבל לא היה לי לאן לברוח ממני. הסבל היה עמוק וזוועתי וארוך וחשוך, לי ולבעלי.

ברור שרציתי, כל-כולי, לצאת ממנו!

רק שנים אחר כך, בזכות עולם הנפש שנפתח לי בעקבות הדיכאון, גיליתי שהדיכאון גם שירת אותי. זה נשמע נורא, אבל זו האמת: הוא הִקנה לי את הזכות להיות לא-מושלמת, הוא הִצדיק להיעזר הרבה, הוא הרשה לי להפסיק להחזיק-מעמד כל הזמן.

לא ידעתי את זה בזמן אמת. בזמן אמת חשבתי באמת ובתמים שאני רק רוצה לצאת ממנו. אבל במקביל לרצון העז והאמיתי הזה – רחש עוד רצון לא מודע, שדאג לספק את צרכיו (על חשבוני כמובן).

אני יכולה להגיד שאפילו היום, כשסייעתא דשמיא ועבודת נפש מתמדת חוסכות לי, תודה לה', את הדיכאון שאחרי לידת הקטנה (בשלב הזה אצל שני הגדולים הייתי בדיכאון! ואני לא מפסיקה להשתאות ולשמוח ולהודות לה'…), כשמדי פעם צצה איזו תזכורת לתחושות ההן – לצד האֵימה יש מקום חבוי בנפש שבו אני מזהה תחושה אוטומטית של רווחה, איזו נשימת-הקלה, משהו מרגיע אותי ביכולת להרפות ולצנוח שוב סוף סוף…

כמובן, מה שאני אומרת כאן עלול לעורר התקוממות, ובצדק: אני כל כך סובלת, ואז מתברר שאני עוד אשמה בזה?

אבל אם אנחנו מקבלים את העובדה שהפעולה שלנו נגד עצמנו נעשתה ללא מודעוּת, ולכן לא יכולנו למנוע אותה, ולכן אנחנו לא אשמים על העבר – אפשר להתפנות כדי לקחת אחריות על העתיד. וכדאי לנו, הרי אנחנו באמת רוצים להפסיק לסבול…

אחרי שמסכימים לבדוק את זה בכלל, צריך למצוא דרך – איך 'עולים' על הרווח הנפשי שמסתתר כל כך טוב?

כשאני נתקלת בסתירות במציאות, כשאני רוצה מאוד להגיע למקום מסוים אבל פשוט לא מצליחה (מעוניינת לגדול בעסק אבל נמנעת מכך / רוצה ללכת לישון מוקדם אבל תמיד מתאחרת, וכו' וכו') – אני נעזרת מאוד בשיטת 'זה אומר עליי שאני…' שהמצאתי 🙂

בעבר כתבתי עליה בהרחבה (ראו #טור_דעה ב'פייסבוק') כדרך לגלות ממה נפגעתי, למה משהו 'נוגע' בי, אבל זו שיטה מצוינת גם כדי להבין מה שֶלט ה'עצור' שחוסם אותי.

איך היא עובדת? אחרי המילה 'אִם' אני מנסחת בקצרה את המציאות שאני רוצה להגיע אליה, ובסופה מציבה את המילים 'זה אומר עליי שאני…' (בניסוחים שונים), ואז עליי להשלים את המשפט, בלי מחשבה. לדוגמה:

"אם לא יהיה לי דיכאון – זה יגיד עליי שאני…" – צריכה לתפקד!

התשובה פשוט נשלפת לי מיד, בלי חפירה. מהבפנוכו. אפילו עכשיו אני יכולה להרגיש את הבהלה שאוחזת בי כשאני מדמיינת את המציאות הזו… הרי אם לא יהיה לי דיכאון – לא תהיה כל הצדקה לכך שאני לא אשה תקתקנית ומושלמת (כמו כולן????), ואהיה חייבת להיות במירוץ הספקים אינסופי!

אני מנסה שוב: "אם לא יהיה לי דיכאון – זה יגיד ש…" – אסור לי סתם לשכב לנוח ולקרוא, כי תמיד יש מה לעשות ועוד משימות למלא!

יופי ????, עכשיו, כשאני יודעת מה הרווח (או לפחות אחד מהרווחים) שהדיכאון נותן לי, כשאני מזהה את הרצון הנגדי (שחשב שהוא עֵזֶר כְּ), אני יכולה להתבונן בו ולטפל בו.

איך? קודם כול, לבחון אם הנחת היסוד של ההתניה נכונה:

האם אמת היא, שאם ארגיש טוב – יהיה לי אסור להיות אנושית ולא-מושלמת? האם נכון שאם אהיה שמחה – לא אוכל להחליט סתם כך שאני נחה עכשיו?

ברור שלא.

השלב השני הוא להשיג את הצורך בדרך אחרת, בריאה. אם מאיים עליי להצטרך להיות אשה תקתקנית, ואני רוצה שתהיה לי הזכות לפוש בחיים גם בלי הצדקה ועם הר כלים בכיור – אתן לעצמי את המתנות האלה בדרך הישר. אספק לעצמי את הצורך שגיליתי: אשתדל להתרכז פנימה ולזהות מתי מתחשק לי לנוח, ארשה לעצמי להיות לא מושלמת גם בלי 'אישור רפואי', לא אחכה להתמוטטות כדי לבקש עזרה.

יש סיפור נפלא שאני ממש אוהבת לספר:

לפני כמה שנים הייתי חלשה או מסכנה (או גם-וגם), וביקשתי מבעלי שיֵרד למטה לקנות לי 'מגנום'. החמוד שלי חזר עם שלושה, הגיש לי אחד מהם, שם את השניים הנוספים במקפיא, ואמר: "את אלה תאכלי כשתרגישי טוב".

אני שמה לב שעד היום, גם כשב"ה כבר אין לי דיכאון – בשיחות הדמיוניות שבתוך הראש שלי, אני תמיד 'מצטדקת' מול הסביבה ומסבירה את העובדה שאני משלימה שעות שינה בבוקר / לא רוחצת את הילדים כל יום / לא יכולה שניסע הרבה לשבת וכו' וכו' – בכך שיש לי נטייה לדיכאון, ולכן אנחנו מוכרחים להיזהר.

ובכל פעם שאני שמה לב לכך, אני מבינה שאני-עצמי נאחזת בכוח ב'סיכוי' לדיכאון הנורא, ושלא אוכל לשחרר את הסכנה הזו מהחיים שלי עד שלא אשכיל להעניק לעצמי בדרך הטובה, את מה שהוא נותן לי בדרך הקשה. מותר לי, עד סוף החיים, להתרכז פנימה ולא לעמוד בסטנדרטים שמסנוורים אותי מסביב, גם אם אהיה בריאה ושלמה וארגיש נפלא.

ומהניסיון שלי, אם ארגיש נפלא – גם אתפקד טוב יותר. אבל אני חייבת לחזור ולהזכיר לעצמי שכבר לפני שנים הכרעתי להפוך את הפירמידה: פעם התפקוד היה בַּקודקוד וההרגשה הטובה נועדה לשרת אותו. היום בראש הפירמידה ניצבת התחושה הטובה שלי, ואם התפקוד ישתפר – אהלן וסהלן. הוא לא העיקר, אפילו ששיפור יהיה (והווה, ב"ה) ממש נחמד. וכך, מתנתקת ההתניה שמדרבנת אותי ליפול 'לטובת' חוסר-התפקוד, ואני משוחררת לחיים של טובה וברכה.