כשהיינו בבית הספר ויצאנו לטיול השנתי, במוקדם או במאוחר היתה נזרקת לאויר השאלה "מתי מגיעים?". המדריכים היו עונים בצחוק בשאלה חוזרת "הלכנו יותר משנלך או נלך יותר משהלכנו?", כאילו רצו לחנך אותנו לא להתעסק עם שאלת ה"כמה נשאר". להיות עסוקים במה שאנחנו חווים עכשיו. להיות בתוך הנוף ולראות את הרגע הזה.
כשטיילתי פעם במדבר, כולם היו עסוקים בצילום המרחבים שהתגלו לעינינו, ואני מצאתי את עצמי מתפעלת מצמח קטן שהשתרך כמו מרבד אדמדם על האדמה המדברית. זה היה יפהפה, ואפשר היה לפספס אותו בקלות אל מול הוד ההרים מסביב. רק בגלל שהסתכלתי על האדמה שעליה דרכתי באותו הרגע – ראיתי אותו.

מתנת שהייה
כל־כך הרבה פעמים אני נתונה בתוך דבר אחד והמחשבה כבר רצה קדימה.
חברה שיתפה אותי בבדיקה שעשתה בהריון שעוררה סימן שאלה בדבר בריאות העובר. הדאגות התחילו להציף. חשבתי כבר על סיפורים של משפחות שמגדלות ילדים כאלו ושבסופו של דבר זו זכות, ועל משפחות שנבנו למרות הקושי… אבל בשבריר השנייה הבא תפסתי את עצמי ואמרתי בליבי – רגע. לאן את רצה? התעורר ספק. רק ספק. זה לא וודאי. הכל עדיין פתוח. זה לא מה שצריך לומר לה עכשיו. עכשיו צריך להיות ברגע הזה. והרגע הזה מזמין דברים אחרים לגמרי. תפילה. בירורים. דברים נוספים. ההזדרזות לספר את סיפור ההמשך עלולה להוביל מהר מדי למחוזות שלא היינו אמורים להגיע אליהם.
מלבד העובדה שהריצה קדימה עלולה להכריע כיוונים, אולי אפילו לפגוע, נזכרתי שעצם השהייה ברגע הזה היא מתנה.
למדתי מאמא אחת שרוצה מאוד לומר תהילים בכל יום, אבל אינסוף העיסוקים בבית לא מאפשרים לה להתמסר לאמירת תהילים רצופה, אפילו לא למספר דקות. היא מתחילה לומר תהילים, וגם אם לאחר פסוק אחד קוראים לה הילדים, היא מסמנת בסיכה את הפסוק ומתפנה לילד שזקוק לעזרתה. היא מייקרת את הפסוק שזכתה לומר. נעצרת בו. אין מה לרוץ ולחטוף את כל הפרק. זה המצב עכשיו. כרגע אני בפסוק הזה, והוא עולם מלא. הריצה קדימה תגרום לפספוס ההווה.

תהיי זמינה
כמה אני מייחלת לקצב החיים המתוקן הזה. אנחנו חיים בקצב כל־כך מהיר. הריצה מדבר לדבר וממשימה למשימה, היא שגרת יומי. אבל כשאני שמה לב אני עוצרת בתוך הרגע הזה, ולו לדקות ספורות, להיות כולי במשחק עם הילדים או בתוך פסוק אחד של תפילה, להיות כולי ברגע הזה ולמצות את מה שהוא מביא איתו.
הרבה שיטות להתפתחות אישית אימצו את הרעיון הזה. אדם יוכל לעבור שינוי אם יאמץ לעצמו צעד קטן יומיומי. הגדילה שלנו עוברת דרך היום הזה היחיד, הרגע הזה הנתון.
משפט שמצטט רבי נחמן מהזוהר ועושה בו נפלאות הוא "אנא זמין למהווי", כלומר "אני רוצה להיות". אני יכולה לבחור להיות עכשיו, בהווה.
שנזכה להיות.