כמה מכוחות הנפש שלנו אנחנו משקיעות ב'מה יגידו', בתדמית שאנחנו מטפחות בעמל רב. עסוקות בשיווק של עצמנו כלפי חוץ, שרק נקבל אישור שאנחנו עומדות בתקן, שאנחנו בסדר, שיש לנו קיום.
באינספור פעולות ביום יום אנחנו משדרות לילדים שלנו שמה שחשוב זו הנראות החיצונית ולא החיים עצמם כפי שהם.
מצלמות נשלפות שוב ושוב, מתעדות רגעים של בית מזווית ורודה מידי. גורפות מחיאות כפיים.
לא פעם, אנחנו טורחות לכבוד האורחים ברמה כזאת, שהשד הרע יוצא מאיתנו. ברמה כזאת שאנחנו על סף התמוטטות. משדרות לילדים שלנו, שבשביל הרושם החיצוני צריך למסור את הנפש ממש.
אנחנו חיות בעולם של שיווק. של נראות. מסתכלות בקנקן ולא במה שיש בו. דור של אינסטגרם ופייסבוק ומצלמות.
אנחנו עומדות נבוכות מול ארון הבגדים של המתבגרות שלנו, אובדות עצות איך נכון לחנך לצניעות. מנסות כך, מנסות אחרת ולא הולך לנו. כמה קל לצקצק בלשון, להניד ראש, להפנות אצבע מאשימה, להיאנח ולומר "איזה דור! אנחנו בחיים לא התלבשנו ככה!!"
הבנות שלנו משווקות את עצמן על ידי הביגוד, בדיוק כמו שאנחנו משווקות את עצמנו על ידי פשטידה מוצלחת ובית מתוקתק. אנחנו מצפות מהילדים שלנו לייחצן את ההורות המושלמת שלנו והביגוד שלהן בהחלט לא משרת לנו את המטרה. במקום להיות עסוקות בחינוך, אנחנו עסוקות בעצמנו. במה יגידו וב"איזה בושות". איזה אבסורד.
הרצון לחנך אותן על ידי כל מיני אסטרטגיות ושיטות חינוך חיצוניות, לעולם לא ישא פרי כל עוד לא נבין שבמקביל עלינו לחנך את עצמנו לצניעות, למציאת ערך פנימי מתוכנו במקום לרוץ ולייחצן את עצמנו כדי לקבל ערך מבחוץ.
כולנו נדרשות לאותה עבודה שורשית באותה המידה. כל עוד ידינו קלה על הסלפי, הדרך לחינוך בנותינו עוד ארוכה.
***
מזלו של חודש אדר – דגים.
אני עומדת מול הים. נושמת אותו. מקשיבה לקול הגלים המתנפצים. מתמסרת לכחול העמוק הזה, לגל שבא והולך, בא והולך.
ים, מה אני יודעת עליך בכלל? מרבד כחול-ירוק עמוק, זה רובד כל כך חיצוני שלך, שלא מספר לי עליך דבר. מתחת לפני השטח יש עולם שלם של חיים, של צבעים. עולם שלם ומוצנע. לדגים שבים עולם משל עצמם, עולם פנימי ומוסתר. עולם של ברכה. ברכה ששורה רק על דבר הסמוי מן העין.
סיפור המגילה עוסק בגילוי ההנהגה האלוקית בתוך מציאות וטבע שמסתירים אותו היטב. הקדוש ברוך הוא פועל ועושה, פועל ועושה, ואין תמונה אחת למזכרת.
הוא לא מופיע ברשימת הקרדיטים בסוף, שמו לא מוזכר במגילה כלל.
אסתר – מידתה צניעות. 'אסתהר' זהו שם בפרסית שמשמעו 'ירח'. הירח קיים גם כשהוא מכוסה. גם כשאף אחד לא רואה אותו יש לו קיום.
כמה מדהים. חודש אדר מלמד אותנו על גילוי והסתר, על חיצוניות מול פנימיות, על צניעותה של אסתר מול מוחצנותו של המן. איך אסתר נבלעה בבית המלך, מוסתרת מעיני כל. פועלת ועושה, פועלת ועושה במסירות נפש ממש, בלי להעלות סטורי, בלי לגרוף אפילו לייק אחד.
צניעות זו פנימיות. זה להיות באינטימיות גמורה עם עצמי, על סך כל מרכיביי, ולהתמלא מתוכי, מאיך שאני. להיות באינטימיות גמורה עם הרגע, בלי צורך לייחצן אותו. להתמלא ממה שקורה, בלי הצורך להתמלא מלספר על מה שקורה. זה להיות אדם פנימי, כמו רבי עקיבא, שהיה צנוע ומעולה. שלמד בגיל ארבעים עם ילדים קטנים, למרות שאנשים מבחוץ הרימו גבה.
פשטידה שרופה לעולם לא תצליח לקחת מאיתנו את הערך העצמי שלנו, עוגת שלוש קומות שאפינו וקישטנו ביד אמן שווה את עצמה גם אם לא נכתב עליה פוסט. הקב"ה הוא זה שנותן לנו ערך לקיום שלנו, עם כל נשימה ונשימה, והוא זה שרואה את כל הפרטים ופרטי הפרטים שאנחנו עושות ופועלות כל יום. כל היום.
כל מעשינו בספר נכתבים. ולא… לא מדובר על הספר של צוקרברג, אלא בספר הזכרונות לפני המלך, הספר שלפני ולפנים, בספר החיים.
