בס"ד

בשבוע ההוא הרגשתי מחוץ לעניינים. היה נדמה שכולם יודעים מה הדבר הנכון לעשות, מתי לעשות, איפה להיות, איך להיראות. היה רצף של התרחשויות, אחת אחרי השניה, ובכולן הרגשתי מחוץ למעגל. הכל כאילו התרחש בחוץ, החוץ היה מרכז העניינים, עד שהפנימי שלי חישב להתערער. אני לא חסידה של שכנוע עצמי ושל שינון מנטרות שאני טובה, ולכן ידעתי שלא אצליח לשכנע את עצמי שהאור שלי הוא בתוכי, אם אני לא מרגישה ככה. אז ישבתי להקשיב ללב.

סקרתי סיטואציה אחרי סיטואציה, וניסיתי להבין מה יושב מאחורי תחושת הלב הנחמץ שלי על זה שלא הייתי שם. והאמת היא שעלו דברים מפתיעים. עלו תהיות שלי לגבי המקצוע שלי ומה אני באמת רוצה לעשות, עלו מחשבות חדשות לגבי מפגשים עם אנשים. להכל היתה אותה כותרת: כולם כן ואני לא. אבל בפנים, גיליתי שלכל תחושה לא נעימה היתה סיבה פנימית, וכשירדתי לעומקם של דברים, היו לי הבנות חדשות.

לתפוס פחות מקום

הבית, והחוץ. הבית הוא שאלות היסוד הפנימיות שלפעמים אנחנו לא מעזים לשאול, ולכן נותנים דגש על החוץ. תרבות יוון חשבה שאם אתה עומד בסטנדרטים של יופי והתעמלות ואסתטיקה, החיים שלך יהיו טובים, תרגיש טוב גם מבפנים. כאילו שאם היינו משתתפים באירוע עם כולם, מדברים כמו כולם, נראים כמו כולם, זה היה נותן לנו ביטחון פנימי. זהו עניינו של חנוכה, לתת את הדגש בבית, וממנו להאיר החוצה, לא להפך. כשימימה ע"ה מדברת על חנוכה, היא מדגישה את המאמצים הגדולים והחיצוניים שאנחנו עושים בחיים האלה: "האדם רץ ורוצה להשיג, אבל משיג מעט, ומבזבז כל כך הרבה אנרגיה בשנים יקרות וארוכות".

שאלות היסוד שלנו לפעמים מבהילות מאוד, אז אנחנו מעדיפים לא לגעת בהן. אנחנו מעדיפים לרדוף שנים ארוכות אחרי החוץ, אחרי העיסוק המושלם, המכניס, שנראה ומצטלם טוב, וכשמגיעים – מגלים שהלב ריק. ומה קורה למי שכן מעז להיכנס פנימה? אני אפנה כאן את הבמה לימימה, עם הסברים נחוצים. אותי המילים הללו עוררו מאוד.

ימימה אומרת שככל שהאדם גדל ומתפתח – דווקא אז הוא תופס פחות מקום. היא מתארת איך אנחנו משקיעים המון זמן ומאמצים בהתפזרות במרחב, בניסיון לכבוש עוד ועוד שטחים והישגים, והרבה כוחות שלנו מתכלים על זה. וכשאדם גדל באמת ומשקיע באמת בפנימיות שלו, הוא מצמצם את שליחת הזרועות שלו למרחב, עד שהוא תופס רק מקום קטן – וממנו מתחיל לצמוח לגובה, בִּמקום לצדדים. האדם מבין שהכוח האמיתי מגיע מלמעלה, לא מכיבוש של עוד ועוד מרחבים.

כמו שלהבת הנר העולה מאליה, האדם מרכז את כוחותיו בקשר ובחיבור עם מי שמקיים אותו, עם האור העליון שמאיר בו. אדם יכול להתחזק מאוד מהחיבור שלו למעלה, הרבה יותר מאשר להיות מוזמן לעוד אירוע ולהצטלם לעוד תמונה. "מקומו של האדם משתנה, הוא לא תופס מקום במרחב, בפיזור, אלא מצטמצם – עד שתופס לגובה, מתחבר לניגון ולתפילה". צומחים לגובה ומתחברים בניגון ובתפילה. אדם גדול באמת, הוא אדם שמבין כמה הוא קטן, וכמה הוא תופס מקום קטן, וכמה הוא זקוק לתפילות.

אני תמיד מתפעלת כמה האנשים הכי גדולים חושבים הכי פשוט. האדם הגדול באמת – לא עושה מעצמו עניין, הוא רק מנסה לגבוה עוד ולהתחבר למעלה עוד. אפשר ממש לשרטט את זה באופן ציורי: לאסוף את כל מה שפיזרנו למרחב, לרכז את עצמנו בנקודה אחת קטנה, וממנה לשלוח זרועות רק למעלה. לעבור מהאופקי לאנכי. הדבר הזה חזק כל כך, ופועל הרבה טוב.

בהקשר הזה, ימימה משתמשת הרבה במילה "תִּמְצוּת". אנחנו הולכים ומשילים מעצמנו קליפות חיצוניות מיותרות, ונותר הגרעין הפנימי, המתומצת, המרוכז. כמו התרכיז של המיץ, שיש בו את כל הטעם. ככל שאנחנו הולכים ותופסים פחות מקום, תופסים פחות מעצמנו ומההישגים החיצוניים שלנו – הכוחות שלנו מרוכזים יותר, חזקים יותר, ואז אנחנו לא צריכים להפעיל עוד ועוד מאמצים וכוחות. "האדם יודע את מקומו – במובן של לא יודע, כי הכל מרצונו של הקדוש ברוך הוא, לא מרצונו של האדם". ככל שאדם גדול יותר, הוא מבין כמה כוחותיו הם רק אנושיים. ככל שאדם יודע – הוא מבין שהוא לא יודע.

אין לנו רשות

ימימה ממשיכה ומתארת את תחושת החֲלוֹף והאַיִן שיש בנו, האנושיים. כשאומרים לנו שאין לנו כוח ואין לנו מקום גדול – לא מנסים להחליש אותנו ולהנמיך את רוחנו, אלא להפך – לחזק אותנו שלא נבזבז כל כך הרבה כוחות ומאמצים על מה שממילא לא בידינו. אנחנו בני חלוף. חבל שנעביר חיים שלמים בעיסוק בכיבוש חיצוני, במקום לראות מה העיקר הפנימי, וממנו להתחזק חיזוק הרבה יותר אפקטיבי. ימימה מגדירה את שינוי התפיסה הזה כ"תפיסת האין שיש בו את היֵש". האין הזה שאנחנו, כמה הוא מצמיח אותנו לגובה. כמה יש בו, מתוך החיבור למקור.

יש דברים שאי אפשר לגעת בהם. אין לנו רשות להשתמש בהם. אנחנו עומדים מול הנרות בתפילה וידיעה שאפשר לעשות הכל בחיים האלה, אפשר לעשות יותר מהכל, להתאמץ, להתייגע, להחזיק תדמית מצליחנית ולחשוב שהכל בידינו, אבל כל פוטנציאל זקוק לניצוץ אחד מלמעלה שידליק אותו. וככל שעוצרים את הפיזור ואת המחשבה שכל הכוח בידינו – מתחילים לצמוח למעלה ולהתקרב קרוב יותר למי שמדליק בנו את הניצוץ, למי שמניע את הסטַרְטֶר. בלי זה אנחנו לא יכולים לפעול. חכמים ככל שנהיה, מוכשרים ואהובים ככל שנהיה. חנוכה מבקש מאיתנו: אל תגעו בכלום, זה לא בידיים שלכם. זה רק בחיבור עמוק ובתפילה, ובידיעה שאנחנו לא יודעים כלום. אנחנו אין, ובזכות זה יש בנו כל כך הרבה יש.

ימימה מסיימת את דבריה ומבטיחה למי שמפסיק לעשות רעש חיצוני ומתחיל לרדת לעומקם של דברים – הרבה שמחה פנימית, מעצם האור שקיים בתוכנו פנימה. שמחה רוחנית שפעילה כל הזמן, ללא לאות, ללא מאמץ, שמחה שלא קשורה למה שקורה לנו בחוץ, אלא קשורה לברכה, להיקשרות שלנו אל מקור הברכה. שמחה שבאה כשהאדם מפסיק לרוץ ולהשיג, ובמקום זה יושב שלֵו, מחובר, בצניעותו, בנקודה הקטנה של האין. אדם שמבין שהוא יכול סוף סוף להיות בשקט, בשלווה. וכשהשקט הזה מתרחש, מיתרי הלב מתחילים לנגן.

חנוכה שמח ומאיר.

[email protected]

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן