שלהבת קטנה

שלהבת קטנה

כבר חצי שנה היא בהודו, מתנהלת בקצב הרצון, נהנית מהמרחבים, מהזמן שמעל הזמן.

היא נהנית מהמולת השוק הצבעוני והצפוף, שרוכלים, קונים, נוסעים וקבצנים משמשים בו בערבוביה, ומהשקט שבנופים האינסופיים.

היא לא נסעה לחפש משהו מיוחד או תחושות אקסטרים, רק למצוא את עצמה.

היו לה רגעי חסד של התבוננות פנימה, לפעמים הדברים גם נראו ברורים, אבל לאחרונה היא מוצאת את עצמה שוכחת את המטרה לשמה היא באה, ומחפשת ישראלים.

נדמה לה שהיא קצת מתגעגעת.

היא אף פעם לא הבינה את המטיילים שמגיעים לקצה העולם בשביל להיות בבית חב"ד. עכשיו, בין געגוע לגעגוע, נדמה לה שהיא קצת מבינה.

הנדודים ממקום למקום עשו לה טוב בהתחלה, אך שיחת הווידאו עם המשפחה והמוכר ההודי שאיחל לה במבטא מקומי 'הפי חנוכה', גרמו לה להרגיש בודדה. ולמרות שהבטיחה לעצמה שהיא לא הרחיקה כל כך רק כדי לחפש מה שכבר יש לה בבית, היא תנסה להגיע להדלקה.

האווירה בכניסה לבית ממלאה אותה בחמימות נעימה, מנצחת טיעוני הגיון ומטרת נסיעה רחוקה.

היא דמיינה הדלקה מרשימה, חנוכייה הנראית למרחקים, מאירה במקומות הכי חשוכים,

כשבפועל קבוצת מטיילים מצטופפת בכניסה לבית סביב הרב, אשתו וילדיו, להדליק חנוכייה יפה, פשוטה.

זה הזכיר לה את ההדלקות הפשוטות בבית שלה, כשכל המשפחה מצטופפת בקור של כסלו, להדליק נרות ביחד.

היא אהבה את הרגעים הפשוטים האלה, ולמרות שכבר כמה שנים היא כבר לא חוגגת חגים היא מסכימה להצטרף, חנוכה זה תמיד נחמד, בלי הרבה הלכות ומנהגים דתיים.

הרב מיטיב את הנרות, ומבקש לומר כמה מילים לפני שיתחילו להדליק.

"חנוכה הוא החג היחיד שמגיע בסוף החודש, כשהלילות הכי חשוכים. 'וחושך על פני תהום – זו מלכות יוון'. חנוכה הוא החג של הניצחון שלנו על היוונים. לא רק ניצחון צבאי, אלא ניצחון על חושך, על שכחה, על ריחוק. היוונים רצו לקחת לנו את האור, את האש הזאת. לא אכפת ליווני ממוצע אם תקיים מצוות, תעשה מה שאתה רוצה, רק אל תשים את הלב! הם לא שברו את המנורה, הם טימאו את השמן! תדליקו – רק בלי קדושה, בלי לב, בלי נשמה.

"בתכלס, יכולנו להדליק את המנורה גם בלי שמן טהור, אבל ה' יתברך עשה לנו 'נס נשיקה', תוספת כזאת כדי להגיד לנו שהוא כאן איתנו, עוזר שלא תשתכח תורה וקדושה מישראל. ובתוך כל הכאוס, בין כדי השמן השבורים, מצאנו פח שמן חתום בחותמו של כהן גדול.

"אתם יודעים בזכות מי? בזכות הכהן הגדול מאחיו, אהרן, שהצטער בחנוכת המשכן הראשון כשראה שכולם משתתפים, מביאים מתנות לחנוכת הבית, ורק הוא לא! וה' יתברך שידע את לבו וראה צערו, הבטיח שיבוא זמן שיזכו בזכותו לנרות שלא יכבו לעולם…".

הוא המשיך לומר עוד כמה מילים שהיא לא בדיוק שמעה, היא הייתה עסוקה בלשמוע את לבה שמסביר שזה בדיוק מה שהיא הייתה, מקיימת מצוות שלא היו מפריעות לאף יווני, אבל הפריעו לה וגרמו לה ללכת רחוק לחפש את האש שלה, בשוק הצפוף של הודו בין רוכלים ומקבצי נדבות ובנופים מבודדים,

כשהאש נמצאת קרוב קרוב, לא בוערת ומחממת בלהבות אך מאירה בשלהבת קטנה שרוקדת בקצב לבה, מול מטיילים מצטופפים.

בחנוכייה פשוטה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן