בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני

לפני כמעט עשור הגעתי אל אדם שעסק בשידוכים. כשהוא שאל אותי מה אני מחפשת, עניתי רק שאני רוצה מישהו עם אופי חזק, שלא נבהל מעבודה פנימית. הוא השתתק, חשב, ואז אמר לי: "הרבה בנות מבקשות את הדבש ואת החמאה, את הקישוטים מסביב. שבן הזוג יעסוק בתחום מסוים, שינגן, שילמד בישיבה מסוימת ולא אחרת. את ביקשת את הלחם. את הדבר שהוא יסודי ובסיסי. ואני בכלל לא בטוח שאני יכול לשדך לך. אני חייב להיות כאן מדויק מאוד".
והוא באמת לא הציע לי אף אחד, עד עצם היום הזה. אחרי כמה חודשים התקשרתי כדי להזכיר את עצמי, אבל הוא זכר, ואמר שעדיין לא מצא מישהו שהוא חושב שממש יוכל להתאים לי. נטשתי את התקווה שאולי משם תבוא הישועה. מה, הוא לא יכול להכיר לי סתם מישהו?… לפני כחודש, אחרי נתק של שנים, התייעצתי איתו בקשר להצעה מסוימת. הייתי בטוחה שלא יזכור אותי, אבל הוא זכר בדיוק את המאפיינים שלי, על אף שאני עצמי עברתי תהפוכות רבות לאורך השנים, ומשם גם נגזרה עצתו, שהועילה לי.


ממדבר – מתנה
הסיבה שאני מלאה אתכם כאן בסיפורי דייטים היא מפני שהנפש היא לא דבר פרטי, בטח כשמנסים ללמוד, וכאן היה לי לימוד גדול. אחרי אותה התייעצות ישבתי וחשבתי עם עצמי, והחלטתי לתת לאדם הזה לברך בחופה שלי, בעזרת ה'. אפס ההצעות שלו מתוך דיוק – יקרות לי יותר מאלפי הצעות של "תנסי, מקסימום". הוא ביקש לדייק איתי, ודייק בשבילי הרבה יותר ממני. כל כך הרבה פעמים הייתי קרובה להשלכת כל מאפייני האישיות שלי, נטישת כל הצרכים שלי, כל הייחודיות שבה אני מופיעה בעולם, רק בשביל להתאים למישהו אחר. כל כך נוח להתאמץ ולהשתדל ולכלות את הכוחות בריצה אינסופית קדימה, במקום לעצור להתבונן האם אני בכלל בכיוון. בקלות דעת ניסיתי כמה וכמה פעמים לוותר על עצמי לגמרי, לשייף את הזיזים והבליטות כדי להתאים. אני יודעת היטב שזוגיות היא עבודה של שיוף, של דיוק, של ויתור והתמסרות (תתפלאו, מגלים את זה כבר בעולם הדייטים…), אבל השלכה באופן טוטאלי של כל תעצומות הנפש רק מפני המחשבה שכאדם ניטרלי עם עמדות פושרות ולא ייחודיות אוכל להתאים ליותר אופציות וממילא להתחתן מהר יותר – היא הרסנית.
לעיתים קרובות היה לי קל יותר ללבוש את העולם של האדם שמולי, מאשר לעמוד במקום שלי, להיות אני, להשלים עם חולשותיי וגם עם חוזקותיי שלפעמים דרשו הרבה יותר קבלה עצמית מאשר החולשות. כמעט עשור אחרי שהתאכזבתי פעם אחרי פעם שאותו אדם לא מציע לי כל אחד, קלטתי: אבל מי רוצה כל אחד? ריבונו של עולם, מי רוצה? הוא עשה לי שירות עצום, הרבה יותר מכל הצעה. התובנה הזו נתנה לי מים במדבר האינסופי, לא אגזים אם אומר שהיא אחד מהסיפורים היותר מכוננים בשבילי בכל התקופה הזו. כולנו מנסים לחשוב חיובי כל היום, וכשמגיע "לא" – אנחנו נופלים. אבל אנחנו צריכים לחשוב גם קצת "לא", כי הדרך שלנו עוברת גם בשערים סגורים, שערי רחמים שנדמים בעינינו כמבוי סתום, אבל הוא־הוא הפתח.


רב שבענו בוז
קטונתי מלדבר על ימי בין המצרים. על ימי ה"לא", המבוי הסתום. לתחושתנו, רב שבענו בוז. הנחמה היחידה בעיניי היא שברור לי שריבונו של עולם מדייק איתנו הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים. הזמן בידיו, הרחמים בידיו. תפקידנו היחיד הוא לעמוד מול השער ולא לוותר על הרצון שייפתח. להצליח לשמור בתוכנו עוד מיליגרם או שניים של כוח בשביל הרגע שבו סוף סוף נוכל לעשות את הצעד ולהיכנס.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן