חברה נתנה לי מתנה גדולה מתוך לימוד ימימה, וזו היכולת לומר על כל רגש ועל כל התרחשות: אני מסכימה.
מישהי פגעה בי? אני מסכימה. הפרויקט שלי בעבודה נתקע קצת? אני מסכימה. לא עמדתי במטרות שקבעתי לעצמי להיום? אני מסכימה. כעסתי למרות שציפיתי מעצמי להתגבר באצילות? אני מסכימה. החיים שלי לא נראים כפי שהייתי רוצה שייראו? אני מסכימה. פשוט ללכת בעולם ולומר: אני מסכימה. בכל התרחשות, נעימה ופחות נעימה, אני מסכימה למה שקורה כרגע.

שני נסים קטנים
למביט מן הצד זו עלולה להיראות תבוסתנות, דריכה במקום והישארות בתוך מחשכי הנפש. אני רוצה להציע אופן הסתכלות שונה: כשקורה לי משהו לא נעים, כשאני לא עומדת בציפיות של עצמי, רוב האנרגיה הולכת על הסערה הפנימית שמתחוללת בתוכי בעקבות הכישלון. למה לא הצלחתי, איך יכול להיות שאני המהוללת לא הצלחתי, מי אשם בכך שלא הצלחתי, מה העונש צריך להיות, ועוד ועוד. סערה פנימית של אשמה וירידה עצמית. כשאני מסכימה למה שקרה, מתרחשים בתוכי שני נסים קטנים. הנס הראשון הוא שאני פשוט נרגעת. זה קרה, אין טעם להיכנס עכשיו לסערה. אני מסכימה ועוברת הלאה, חיים שלמים מחכים לי. הנס השני הוא שהאנרגיה שלי נשמרת. הריב הפנימי משתתק ואני מצליחה לראות מה היה קשה לי באותה סיטואציה ולחשוב איך לנהוג בפעם הבאה. האנרגיה כולה מופנית לתיקון.
לאיזון הנפשי יש דרגות רבות, ואחת מהן היא גם דרגה של איזון שאינו איזון. כשאני מסכימה למה שקורה, להרגשה שאני לא במקום הנינוח שבו הייתי רוצה להיות, מתוך האי־איזון צומח לי איזון עדין ושקט. גם אם אני מרגישה תלויה על חוט השערה, בכל זאת יש בי יציבות כשאני נותנת אמון בכך שזה מה שצריך להיות כרגע.
רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (תורה ו) קורא לזה: "אנא זמין למהווי". אני זמינה להיות. אני מסכימה להיות נוכחת גם בחוסר־איזון, בחוסר־שקט. גם הוא מרכיב את החיים שלי. אי אפשר לשבור את הכלים בכל פעם שהתרחשות לא נעימה מגיעה. ההתרחשות הזאת צריכה להיכנס למעגל החיים, לקבל פרופורציות. בסך הכל, כולנו אנשים עם נפש טובה שמתפתחת כל הזמן. הנפילות הן חלק מההתפתחות. וגם כשאנחנו מסכימים ליפול, אנחנו לא נשארים למטה. כוחות החיים שלנו ימשכו אותנו לעלות. אנחנו נגיע לאותו מקום שרצינו להגיע, רק בדרך אחרת. רגועה יותר, דרך שבה ניתן יד לעצמנו כדי להרים אותנו מנפילה.
נסו את התרגיל הזה, "אני מסכימ/ה". הוא עשוי להפתיע מאוד. ומקסימום – תסכימו.

אז מה?
ובכלל, צריך לבחון איך אנחנו מתייחסים אל עצמנו כשמתרחש בחיים שלנו דבר שנראה כמו טעות. על פי רוב, אנחנו נהנים להתפלש בטעות, לספוג כמה שיותר אשמה עצמית, כי נדמה לנו שרק בזכות אשמה נצליח לתקן. וזאת לא אמת. אפשר להתייחס לטעויות בדרך אחרת לגמרי.
כמעט כל אחד מאתנו עלה פעם על אוטובוס בדרך ליעד לא מוכר, וירד בטעות בתחנה הלא־נכונה. מכאן, יש שתי אפשרויות. אפשר להאשים את עצמנו על הטעות ולהיתקע בתחנה ההיא לנצח, כעונש על כך שהעזנו לטעות. האפשרות השנייה היא לנסות להגיע אל מחוז חפצנו בכל זאת. לשאול אנשים, להמתין לאוטובוס הבא, לקחת מונית, ללכת ברגל, להודיע שיהיה עיכוב קל. כל הדרכים כשרות ובלבד שלא ניתקע באותה תחנת־טעות, אלא נאזור את כל כוחותינו ונמשיך קדימה. ואם זה יקח יותר זמן, ואם נתגלה בפגיעותנו – אז מה? בסוף נגיע אל התחנה שלנו, ושם יקרו כל הדברים הטובים שאליהם אנחנו שואפים. הם לא יברחו לנו רק מפני שעשינו כמה טעויות בדרך. הם שם, תמיד היו, תמיד יהיו. תמיד יחכו לך.

קבוצות לימוד ימימה לנשים בימי שני בערב ב'שמיא' נחלאות ובקרית משה. לפרטים נוספים: [email protected]