בס"ד

הלא יאומן הוא שבאמת נחרב המקדש פעמיים בדיוק ביום הזה
איזה מטען רוחני כבד יש ליום הזה
הימים האלו כל כך מכוונים אותנו לתוכן שלהם. אין הרבה אפשרויות להסחות דעת. אין שמחות. ולא יצירה. ולא נגינה. ולא התחדשות. הכל כדי שנפנה את עצמנו לגעת בכאב.

להסכים להיטלטל
לכאוב
לבכות
הרבה אנשים לא מעזים לעשות את זה
באמת לגעת בכאב
ממהרים להרכיב משקפי שמש על העיניים כדי שהדמעות לא יהיו חשופות
אולי בהתנצלות
קשה לגעת בכאב
כי שם אנחנו חלשים
מאבדים איזון. אולי מאבדים את הדרך
חז"ל מלמדים אותנו הוא שרק הנגיעה בעומק נקודת הכאב היא המרפא
זרע שנטמן באדמה נרקב. ממנו יצמחו חיים חדשים.
בתשעה באב עצמו נולד משיח
לא לפני או ליד… באותו יום.
בתוך עומק המשבר קם מבשר.
"כי נפלתי קמתי" אומר הפסוק במיכה, ומזכיר לנו שאם אנחנו חזקים מדי או יודעים מדי, עלינו להיכנע ולהתכופף בפני יודע כל ואדון הכל.

משונה להתכוונן על כאב דווקא ביום מסוים
לכוון את הלב
די לי בכאב שתוקף אותי בפתאומיות. מה פתאום להזמין אותו עכשיו?
אבל התורה מצווה על הלב. מצווה עלינו לאהוב ולכוון את הלב.
ומצווה גם להתגעגע. להתחרט. ולכאוב.
רבי נחמן מלמד שאדם שמכוון עצמו לזמן מסוים בו הוא מתבודד ומדבר עם ה' – לזמן הזה מנקזים את המרירות ואז היום כולו פנוי לשמחה.
אז בתשעה באב אנחנו מזומנים לנקז את הכאב והגעגוע, החלקיות, תחושות החסר, הריק, האין אונים, החידלון, המרירות, הגלות והמרחק,
מכל שדות החיים
ולהביא אותם בגלוי
לראות אותם, להכיר בהם
להרגיש אותם
לבכות אותם
והנחמה בוא תבוא
נחמה ניתנת לאבל
וכל המתאבל על ירושלים
זוכה ורואה בבניינה.

חברה יקרה שיתפה אותי בסיפורי ניסים וחסדים במשפחתה, תפילות מעומק הלב שהתקבלו והפכו את הטבע מחולי לרפואה, בניסי ניסים, והכל בזכות תפילות.
שיתפתי את ילדיי בסיפור הזה, התחזקנו בכוחה של תפילה, ובימים בהם אנו אבלים על חסרונו של בית, מצאתי את עצמי מכנסת את ילדיי ומתפללת איתם יום יום על חסרונם של בתים שעוד לא קמו, על חצאי נשמות מתוקות ויקרות לנו, שעדיין מחפשות את החלק המשלים.
ימים של שברון לב שמזמינים את הלב לתפילה זכה שמבקשת גאולה.
ניקח לנו פיסת שברון ונשקיע בה תפילה, לגאולה.


tehilata@gmail.com

אהבת את המאמר? שתפו