בס"ד

אדמו"רה של ארץ ישראל

אדמו"רה של ארץ ישראל

"אני לא ממש יודע איך ידעתי, אבל תוך כדי החלום היה ברור לי מי הצדיק שמדבר איתי", מתאר הרב שי דאום את החלום המשמעותי ביותר בחייו, אותו חלם לפני כעשרים שנה. "למרות שלא היו לי כל כך ידיעות עליו, ובוודאי שלא התקשרות פנימית עם הדמות שלו, ידעתי שמדובר ברבי מנחם מנדל מוויטבסק בעל ספר 'פרי הארץ', תלמידו הגדול וממשיך דרכו של המגיד ממזריטש, שעמד בראש עליית החסידים לארץ לפני כ-250 שנה. הצדיק פנה אלי בתוכחה ושאל אותי – 'האם הדיבורים שלכם ביישוב יצהר על אהבת הארץ הם אמיתיים? אם כן, למה אתם לא אומרים קדיש עלי?'".

הרב שי דאום, כיום תושב תל אביב ורב קהילת 'אור הצפון' בעיר, התגורר במשך שנים ארוכות – וגם בזמן החלום המדובר – ביישוב יצהר. בבוקר שלאחר אותו חלום הוא קם ברגשות מעורבים ויצא לתפילת שחרית בבית הכנסת של היישוב: "מצד אחד החלום היה מאוד ברור ואמיתי, אבל מצד שני זכרתי את הפסוק "חלומות השווא ידברו", והתקשיתי לייחס לו חשיבות גדולה. אחרי התפילה, הייתי בכל זאת סקרן לברר ולשמוע קצת על הצדיק, ושאלתי את בן דוד שלי – הרב יוסי פלאי – אם הוא יודע פרטים על הדמות של ר' מנדל מוויטבסק. תוך כדי השיחה שלנו עבר לידינו אחד מהחברים ביישוב, ושאל על איזה צדיק אנחנו מדברים. כששמע שר' מנדל הוא נושא השיחה, הוא פלט משפט שגרם לי להלם – 'אהה, אתם מדברים עליו כי הערב תהיה ההילולא שלו…'".

התברר, שבאופן מופלא, החלום של הרב שי על הרבי מוויטבסק, הופיע בערב ההילולא של הצדיק – יום א' באייר. "אחרי ה'זבנג' הנוסף הזה הבנתי שלא שייך להתעלם מהחלום, והחלטתי לומר באותו ערב, שהיה גם ליל שבת, קדיש על ר' מנדל". למרות החיזוק הברור, הרב שי עדיין היסס מעט: "אמנם מבחינה הלכתית הייתה לי אפשרות לומר קדיש (הרב שי הוא בנו של הרב יחזקאל דאום זצ"ל, רבה המיתולוגי של רמת מגשימים והרב הראשון של 'תנובה', שנפטר צעיר יחסית – בשנת תשנ"ג), אבל עדיין הסיטואציה של אמירת קדיש בעקבות חלום הייתה מוזרה לי מעט. לכן עמדתי בצד בית הכנסת ואמרתי את הקדיש בקול נמוך".

גם הפעם, הרב שי חשב שהסיפור יסתיים באותו קדיש, אך שוב נכונה לו הפתעה: "אחרי התפילה ניגש אלי הרב איציק שפירא (ראש ישיבת 'עוד יוסף חי'), ושאל אותי למה אמרתי קדיש", ממשיך הרב שי לספר. "ניסיתי להתחמק ולומר שלא ממש הייתי צריך לומר קדיש וכולי, אבל ר' איציק לא ויתר עד שסיפרתי לו על החלום. הוא דווקא מאוד התפעל מהסיפור, וכפי שנודע לי כמה חודשים מאוחר יותר, סיפר אותו גם למו"ר הרב יצחק גינזבורג".

חלפה כמעט שנה, והרב שי, שכמעט שכח בעצמו מכל העניין, הגיע להתוועדות של הרב גינזבורג. "באמצע ההתוועדות הרב קרא לי אליו, ושאל-קבע בהחלטיות: 'אני מקווה שאתם מהחסידים, שאם יש להם הוראה מהרבי אז לא צריך לומר להם פעמיים…' כמובן שביארצייט הבא של ר' מנדל אמרתי קדיש, אבל לא עצרנו רק בזה".

מי צריך את מי

יחד עם הרב יהודה ליבמן, ועוד כמה מבני החבורה ביצהר, ייסד הרב שי הילולא שנתית לר' מנחם מנדל מוויטבסק, סמוך למקום קבורתו בטבריה. מאז, בכל שנה בא' באייר, באים רבים מתלמידי הישיבות בשומרון – 'עוד יוסף חי', ישיבת חומש, 'רועה ישראל' וכמובן הישיבה הקטנה 'פרי הארץ' (שקרויה על שם ספרו של ר' מנדל) – לחגוג את ההילולא של הצדיק. "האמת היא שההילולא לר' מנדל לא באה רק כהנחתה מלמעלה, אלא היא משלימה באופן מאוד אמיתי את עבודת ה' החסידית בארץ ישראל", מדגיש הרב שי.

"תראה, אני גדלתי ברמת מגשימים, שנמצאת לא רחוק מטבריה", מסביר הרב שי. "אם היית שואל אותי בתור נער מה יש באזור טבריה שקשור לעלייה לארץ, הייתי יודע לספר אולי על קבר רחל המשוררת, או על המסירות של החלוצים בקבוצות דגניה או כינרת, אבל לא הייתי יודע לומר שום דבר על צדיק, מהגדולים ביותר בתנועת החסידות לדורותיה, שמסר את נפשו על ארץ ישראל, והוביל עלייה לארץ בסדרי גודל מהפכניים ממש. התודעה שנפוצה אצל מי שגדל בארץ היא תוצר של חשיבה מוטעית שהעלייה לארץ היא המצאה חדשה של המאה האחרונה. הרב צבי יהודה זצ"ל היה מדגיש מאוד את הנקודה הזאת, שבניגוד לטענות של הציונות החילונית, החיבור לארץ לא התחיל בזמן העלייה הראשונה. עוד הרבה לפני כן הייתה עליית החסידים והעלייה של תלמידי הגר"א. זוהי תובנה מאוד משמעותית עבורנו בדור הזה, שר' מנדל מוויטבסק מייצג אותה באופן בולט – מצוות יישוב הארץ היא לא דבר חדש. כל מה שאנחנו עושים פה הוא המשך טבעי וברור של גדולי ישראל לדורותיהם, וקיום של מצוות יישוב ארץ ישראל.

"דרך אגב, כשסיפרתי למו"ר ר' אברום דוב אוירבך זצ"ל (בנו של הגרש"ז אוירבך, ורבה של טבריה במשך עשרות שנים, שאביו של הרב שי – הרב יחזקאל דאום זצ"ל – היה בידידות עמוקה אתו) על אותו חלום, הוא אמר לי בצחוק – 'כן, בוודאי ר' מנדל מוויטבסק יושב בגן עדן, ורק מחכה בשבילך שתאמר עליו קדיש…'. אז עניתי לרב, שאמנם ר' מנדל לא צריך אותי, אבל כנראה שאני צריך אותו ואת ההתקשרות אליו".

אתה מתאר את הרבי מוויטבסק כדמות דומיננטית בתנועת החסידות, אבל נראה שלא שומעים עליו כל כך הרבה.

"נכון שבציבור הרחב הדמות שלו פחות מוכרת, אבל צריך להבין שהוא נחשב לממשיך הראשי של המגיד ממזריטש", מוסיף הרב שי להסביר. "לפני פטירת המגיד, הוא סמך את ידיו עליו כראש החסידים, וכל צדיקי דורו, כולל אדמו"ר הזקן בעל התניא, קיבלו אותו כרבי שלהם. הרב גינזבורג אמר פעם, שבמסורת של חב"ד (שבה מכונה ר' מנדל בשם 'רמ"מ מהורודוק' – העיר בה שהה ר' מנדל אחרי ויטבסק) עוסקים לא מעט בשאלה האם הוא נמנה כאחד משושלת האדמו"רים. הרבי למשל – שדרך אגב נקרא 'מנחם מנדל' על שם ה'צמח צדק', שנקרא כך על שם הרבי מוויטבסק – הכריע באופן ברור שכן. מעבר לכך, חצרות החסידות של ארץ ישראל – קרלין וסלונים – רואים את עצמם ממש כתלמידיו. והסיבה לכך שהוא פחות מפורסם מצדיקים אחרים, קשורה שוב לעלייה לארץ".

"פעם אמרתי בהתפעלות לר' אברום דוב זצ"ל, שבבית הקברות העתיק בטבריה יש הרבה מאוד אחים של או בנים של אדמו"רים מפורסמים", מחדד הרב שי את הנקודה. "אז ר' אברום דוב אמר לי שכל אלה באמת לפי מעלתם היו אמורים להיות אדמו"רים, אבל העלייה שלהם לארץ דרשה מהם להקריב את אותה גדולה. כך גם ר' מנדל בעצמו, שהיה בעל ענווה עצומה, ויתר על המעמד הבכיר שהיה לו בחו"ל, והחליט לעלות לארץ. ללא ספק – העלייה לארץ כרוכה בהקרבה, גם של מעמד גשמי – עוני, מגפות וכל מיני צרות שהיו מנת חלקם של העולים, אבל גם הקרבה של דרגה רוחנית".

על ההקרבה שדורשת העלייה לארץ, כתב הרבי מוויטבסק במכתביו: "וכל ענייני השכינה בעצמה היא דרך דלות ושפלות. לכן ישראל שפלי' מכל האומות וישראל שבארץ ישראל שפלים מישראל שבחוץ לארץ… הנה כי כן, מאן דאתי ואייתי תלמודו בידו (=מי שבא ומביא את תלמודו בידו) במה שהורגל, כל אחד ואחד לפי מדותיו, לא מתדר ליה בתחילה בכאן. ממש דעתו מטורפת עליו…"

"חסידים מספרים, שפעם אחת לא הצליחו להשיג בטבריה דגים לשבת", מדגים הרב שי. "כשפנו לר' מנדל, הוא ירד לכינרת ודרש שהדגים יבואו אליו. לעומת חוץ לארץ, שם הדגים היו באים בקלות, ר' מנדל קרא שלוש פעמים עד שיצא אליו דג, וגם אז אותו דג נתן מכה חזקה על המים ור' מנדל נרטב כולו. הוא הדגיש אחר כך שבארץ צריך להתאמץ הרבה יותר. הסיפור הזה הוא דוגמה קטנה להקרבה שנדרשה מהעולים לארץ באותם ימים".

עליית החסידים המפורסמת, שבראשה עמד ר' מנחם מנדל מוויטבסק יחד עם תלמידו-חברו ר' אברהם מקאליסק, יצאה לדרך בשנת תקל"ז. העלייה מנתה כשלוש מאות איש, שנחשבו למספר אגדי של עולים באותם ימים, והיא הגדילה את האוכלוסייה היהודית בארץ בכחמישה אחוזים. בתחילת דרכם הצטרף אליהם אדמו"ר הזקן, אך בעקבות בקשתו של ר' מנדל חזר בעל התניא להנהיג את החסידים בליטא, ובפועל גם היה לתומך והמחזיק העיקרי בקבוצה שעלתה לארץ, על ידי איסוף 'מעות ארץ ישראל' מהקהילות בחו"ל. כאמור, העלייה הייתה כרוכה בקשיים רבים, והחסידים שעלו ארצה לא מצאו מנוחה בקלות. בתחילה ניסו להתיישב בצפת, אבל בעקבות רדיפות ומגיפות עברו לזמן קצר לפקיעין, ומשם הגיעו לטבריה, בה התקבלו בכבוד גדול על ידי עדת הספרדים שהייתה ותיקה יותר בעיר.

"מספרים שאחרי שעזבו את צפת, ר' מנדל עבר לבירייה לזמן קצר, והוא חשב לייסד שם יישוב שאנשיו יעסקו בחקלאות", אומר הרב שי. "התכנית הזאת נגנזה בעקבות התגלות של הס"מ לר' מנדל, בה איים ואמר לו שאם ינסה להוציא לפועל את התכנית שלו, אז הסט"א תפסיק לפעול בכל העולם ותתפנה רק כדי להילחם בו. סיפור ברוח דומה שמעתי מהרבי ממאקווא שליט"א, שרבי אהרן מבעלזא דאג בזמן שהקימו את מושב קוממיות שלא יהיו עליו קטרוגים גדולים. הרבי ממאקווא, שזכינו והוא בא ליצהר להיות סנדק בברית של הבן שלנו, סיפר לנו את הסיפור כדי לומר לנו כמה גדול העניין של יצהר, כיישוב יהודי שחי על פי תורה, וגם יש בו יהודים שמקיימים חקלאות כהלכה".

כלל ישראל – בנשמה

כפי הנראה, אחת הסיבות העיקריות שדחפו את אותה עלייה, הייתה המחלוקת הקשה על החסידים ששררה באותה עת. ר' מנדל מוויטבסק שדגל בחיבורים ובאהבת ישראל, ראה בעלייה לארץ אפשרות להנמיך את להבות המחלוקת ולהביא לחיבורים בין חלקי עם ישראל.

"בוודאי שלא רק 'סור מרע' של בריחה ממחלוקת הוביל את העלייה החסידית", מסייג הרב שי את הדברים, "אבל באמת בארץ ישראל ר' מנדל יצר חיבורים חשובים. אחת הפעולות הבולטות שלו הייתה, לשדך לבנו יחידו את בתו של הרב הספרדי של טבריה באותם ימים – הרב אבולעפיה. אפילו בימינו, מהלך כזה לא מובן מאליו. באחת השנים שעלינו להילולא בטבריה שמעתי בחור חסידי מסביר לחבר שלו עד כמה החסידים באותם ימים היו עניים. הוא אמר בהתלהבות: 'אתה יודע, ר' מנדל היה כל כך עני, עד שלא הייתה לו ברירה והוא הסכים לשידוך עם הרב הספרדי…'

"יש עוד ציטוט מוכר של ר' מנדל, שהרב צבי יהודה היה מרבה לחזור עליו, מתוך המכתבים שבסוף הספר 'פרי הארץ'. שם הוא מתייחס לאנשים שעזבו את דרך התורה לגמרי, וגם עליהם הוא מזהיר ללמד זכות ולא לפגוע בהם. כך הוא הוא כותב שם: "באתי להזהירם, כיהודה ועוד לקרא … חס ושלום, והוא שלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי תורה חס ושלום… ומלתא דפשיטא ליה, וברור בשכלי בהגלות נגלות אחד הדברים הידועים לי, שהוא סיבת הירידה והשפלות! והעניין, שבין כך ובין כך קרואים בנים, והוא מפריש עצמו מן הכלל להיות הוא פרטי וכל השפעות כללות ישראל אין לו חלק עמהם!"

המגמה של ר' מנדל מוויטבסק לאחות את המחלוקות, התקיימה בארץ ישראל בצורה מיוחדת עוד יותר, בעיקר אחרי פטירתו. כארבעים שנה לאחר עליית החסידים, הגיעה לארץ עליית תלמידי הגר"א בראשות ר' מנחם ור' ישראל משקלוב. כנגד האתגרים הרבים של ההתיישבות בארץ, נוצרו כמה וכמה שיתופי פעולה בין החסידים לבין תלמידי הגר"א. על כך כותב ההיסטוריון אברהם יערי:

"אף-על-פי שלגבי המגבית בליטא פעלו החסידים לחוד והפרושים לחוד, הרי שלגבי המגבית בשאר הארצות ולגבי הפעולות המדיניות של היישוב, התאחדו החסידים והמתנגדים-הפרושים לפעולה משותפת. כך הביאה ארץ ישראל להתקרבות ולהתפייסות בין שני פלגי האומה שבמזרח-אירופה. שתי העדות, החסידים והפרושים, גם יחד, פעלו בבוא שעת-הכושר הראשונה לחיזוק היישוב בירושלים, עד שהייתה ירושלים תוך עשרים שנה לעיר שרובה יהודים".

גם כיום, סביב ההילולא של ר' מנדל מוויטבסק נוצרים חיבורים מעניינים. בשנים האחרונות מתקיימות סמוך לציון של ר' מנדל שתי התוועדויות גדולות. בדרך כלל, הראשונה מתקיימת אור לא' אייר, בהשתתפות הרב דודי דודקביץ' שליט"א, והשנייה במוצאי היום – עם הרב יצחק גינזבורג שליט"א. מאז שהתחילו תושבי השומרון לציין את ההילולא, מצטרפים ומגיעים אנשים ממקומות שונים ומגוונים, בעיקר מחצרות חסידים שקרובות גם הן לעניינה של ארץ ישראל. כולם נפגשים ומתעצמים סביב דמותו הגדולה של הצדיק הארץ-ישראלי, רבי מנחם מנדל מוויטבסק זיע"א.

סיפור מעניין נוסף על ההילולא של ר' מנחם מנדל מוויטבסק, סיפר נכדו של הבבא סאלי, רבי דוד אבוחצירה שליט"א:

יום אחד, בשעות אחר הצהריים, תקפה את הבבא סאלי חולשה גדולה והוא נאלץ לשכב שעות ארוכות במיטה. בשעה שתיים בלילה קם הבבא סאלי וביקש מהרבנית שתכין סעודה גדולה, כפי שנהג לעיתים קרובות לערוך סעודות לכבוד הילולא של צדיקים.

הרבנית התפלאה: "וכי מי יגיע בשעה כזאת לסעודה?" הבבא סאלי ביקש מהרבנית שתצא לבדוק אם יש מישהו מחוץ לבית שיוכל לבוא. כשניגשה לפתוח את הדלת, הופתעה לגלות קבוצה גדולה של חסידים שעמדה מחוץ לפתח הבית. הם סיפרו שעברו דרך העיר נתיבות וחשבו להגיע לפתח בית הצדיק, לנשק את המזוזה ומיד להמשיך בדרכם. הם התפלאו מאוד שהרבנית יצאה לקראתם, ופליאתם גברה עוד יותר כששמעו שהבבא סאלי מבקש שייכנסו אליו הביתה, ועוד מזרז אותם ליטול ידיים לסעודה.

לאחר מכן, הבבא סאלי אמר להם: "זה עתה נגלה אלי בחלומי רבי מנחם מנדל מוויטבסק. הוא הקים אותי ושאלני מדוע אינני עורך לכבודו סעודה. עניתי כי חלוש אני ואין בי כוח לרדת ממיטתי. נטל אותי הצדיק בידי והקימני ממיטתי. ואתכם זיכה הצדיק שתשתתפו עימי בסעודת מצווה זו".

מתורתו של ר' מנדל מוויטבסק

כאמור, אחת מההתוועדויות הקבועות לרגל ההילולא, היא זו הנערכת בהובלת הרב דוד דודקביץ' שליט"א. ביקשנו מהרב להרחיב מעט על עניינו המיוחד של הצדיק, וללמוד מתמצית דרכו ותורתו.

למה בחרתם לציין באופן מיוחד דווקא את ההילולא של ר' מנדל מוויטבסק?

כאשר באים להילולא של צדיק, הנקודה הראשונה שצריכה להתברר היא "מה לכם פה ומי לכם פה". כלומר, מהן נקודות האור שלומדים מהצדיק, שבעקבותיהן טורחים ומגיעים להשתתף בשמחתו. ביחס לר' מנחם מנדל, הרי שהתשובה לשאלה זו היא שבמידה רבה הוא הניח לנו יסודות שאנו מאוד זקוקים להם. באופן טבעי, הציבור שהכי קרוב אל היסודות שר' מנדל לימד לדורות הבאים, הוא הציבור שחי את "התורה הגואלת" – דהיינו, הציבור שעוסק ביישוב הארץ ובתהליכים של שיבת ציון בדורות הללו. ההתקשרות אל ר' מנדל ביום הסתלקותו וההתעצמות עם אישיותו הגדולה, מכוונת ומיישרת אותנו להתחבר בצורה נכונה לכל המפעל הגדול של שיבת ציון.

מבין כתביו והסיפורים עליו, בולטת מאוד הנקודה של הענווה. את מכתביו היה ר' מנדל חותם במילים: "השפל באמת". מעניין לציין שישנו צדיק ארץ-ישראלי נוסף, שגם אצלו רואים את תכונת הענווה בצורה בולטת – ר' אברהם דוב מאובריטש, ה'בת עין', שהתגורר בצפת. כפי הנראה, זוהי משנת חיים ששייכת דווקא לארץ ישראל. לולי הענווה שמונחת בבסיס הכניסה לארץ, הכוחות הגדולים שהיא מעניקה ליושביה עלולים להוביל ליהירות מסוכנת שמשמידה כל חלקה טובה.

נקודה מרכזית נוספת ששוזרת לא מעט תורות ואגרות של ר' מנדל, היא אהבת ישראל עצומה, מתוך הכרת מעלת הפנימיות של נשמות ישראל. בנוסף לכך, אפשר לראות אצל ר' מנדל אמונה גדולה מאוד בטוב ה', ובכך שהוא חפץ בגאולתנו. כל הדברים הללו שייכים למבט כולל ושלם יותר של גאולה שלומדים מר' מנדל. זהו מבט של עין טובה על המציאות ועל התהליכים של הגאולה, מתוך ידיעה שהקב"ה מנהיג הכל לטובה ולברכה.

ר' מנדל הוא ראש וראשון לא רק לצדיקים שעולים ארצה, אלא גם פורץ דרך באורחות חייו שלו לטובת אחדות בעם ישראל. כך הוא נהג למשל, כאשר שידך את בנו יחידו עם בת לגדולי חכמי הספרדים. כך הוא הוביל ופתח פתח נוסף למהלך של קיבוץ גלויות. כמו כן, הסיפורים על המאמצים הכבירים שלו לטובת העלייה לארץ, יישוב הארץ, ועל ההנהגה של הקהילה החסידית כאן כנגד כל הקשיים, מבטאים הגשמה מעשית של התורות הפנימיות שלו.

צריך להבין, שמאז עליית בעלי התוספות – כמה מאות שנים קודם לכן – זו הייתה העלייה הראשונה המשמעותית ביותר מזה דורות. עליה של שלוש מאות איש יחד באותם ימים, נחשבה למהפכה שלא היה לה אח ורע. כדי לחדד את הנקודה הזאת, נבהיר שעליית הביל"ויים המופרסמת, כללה בסך הכל כמה עשרות אנשים. אצל ר' מנדל מדובר על שלוש מאות איש שעלו בתנאים קשים לאין ערוך! זהו שיעור משמעותי מאוד עבורנו.

לכל הנקודות שהזכרנו ישנו זמן של התעצמות – ביום ההילולא שחל בראש חודש אייר. בתחילת חודש אייר, שבראשיתו מציינים גאולה בעיקר גופנית, ובסופו בכ"ח אייר מציינים גילוי של גאולה רוחנית, יש לנו הזדמנות להתחבר לשורשים של המהלכים הללו, וכך לחיות אותם בצורה נכונה.

האם לדמות של ר' מנדל מוויטבסק יש השפעה גם על הציבור החסידי כיום?

בהחלט. יש כמה דמויות מאוד משמעותיות בעולם החסידי, שדבריו של ר' מנדל מהווים עבורם נקודת השראה וחיות. בכתבים של חסידות סלונים, למשל, ר' מנדל נקרא בשם מאוד מעניין – "רבותינו שבארץ הקודש". באופן כללי, סלונים היא חסידות מאוד ארץ-ישראלית, והכינוי שלהם לר' מנדל מבטא יחס של קישור פנימי ומהותי. בקרלין, שגם בה יש יחס עמוק לנושא של ארץ ישראל, ישנה עלייה מסורתית לציון בא' אייר. גם אם לא תמיד מרבים לצטט תורות שלו, הוא מהווה השראה גדולה. לגבי חסידויות אחרות, הרי שיש אדמו"רים גדולים שמלמדים הרבה את התורות שלו, כמו למשל הרבי מספינקא שמלמד באופן קבוע שיעורים ב'פרי הארץ'. הלימוד אצלם הוא בדרך כלל יותר במישור של עבודה על תיקון המידות, ופחות סביב ענייני הגאולה המעשית. בכל זאת, ברור שגם הלימוד הזה שייך לעמידה הראויה לפני ה' בארץ הקודש, ובסופו של דבר התורות משלימות זו את זו ופועלות להשלמת הגאולה המעשית בדרך של תיקון הרוח. עינינו רואות שגאולה ללא תיקון פנימי מובילה למשברים, שבחלקם פוקדים אותנו בימים הללו.

בפועל, סביב ההילולא בטבריה, יצא לא פעם שהתפתחו שיחות מעניינות עם דמויות חסידיות שהגיעו להתוועדות שם. זכינו לדיבורי עומק חשובים, איך להתבונן על המבט שהוביל ר' מנחם מנדל, ועד כמה הדרך שלו מכוונת אותנו להיות שותפים לגאולה מעשית. אמנם גם בחסידויות שהנושא קרוב לליבן המרחק עדיין די גדול מכדי לעסוק בפעולות מעשיות של יישוב הארץ, ובכל זאת יש חשיבות גדולה למפגשים הללו ולדיונים שהם מעוררים, ובעזרת ה' האור של החסידות בארץ ישראל עוד ילך וישפיע טובה וברכה לעולם כולו.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן