#1 זיקוקי ניסים בזיקים
הרב עומרי אלון, כוכב השחר
באלול תשפ"ג, הייתה לי תחושה חזקה מאוד שעברה עלינו שנה מורכבת ביחסים שבין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, כמו גם בחיבור שלנו בתוך העם, בין האנשים. הרגשתי שאנחנו דופקים לקב"ה על הדלת 40 יום ו־40 לילה ולא נענים. מחג לחג, אנחנו עוברים את ראש השנה ומצפים לגאולה, ולא זוכים. מגיע גם יום כיפור והמחלוקות מתרבות, והתחושה היא שהשער סגור על מנעול ובריח והתפילות לא נענות.
בבוקר שמחת תורה כאשר התחיל הרעש, הרגשתי איך באותו רגע השער נפתח ויש לנו תשובה מהקדוש ברוך הוא. קיבלנו ניעור רציני, דברים קשים אמנם, אבל במקביל גם דברים מרוממים.
מלב אל לב
לקראת שמחת תורה החלטתי לנסוע עם אשתי וילדיי לבסיס זיקים, עוטף עזה, כדי לעשות עם החיילים את החג ולהשרות עליהם אווירה של שמחה יהודית. לא שיערתי שניקלע לליבו של קרב פנים־אל־פנים שיתנהל בתחומי הבסיס בבוקר החג.
בליל החג תכננו לערוך פעילות קטנה לחיילים לאחר הסעודה. חשבנו שמתוך כ־100 חיילים שנמצאים בבסיס יישארו איתנו כמה עשרות, אבל בסיום הסעודה המפקדים ממש 'פקדו' על החיילים להישאר בתכנית כחלק מלו"ז החג. התחלנו לשיר יחד עם החיילים את שירי ההקפות, ולאחר מכן ערכנו חידון קצרצר על מהות החג.
כאשר נעמדתי מול החיילים, התחלתי לדבר מהלב. סיפרתי להם כי השנה האחרונה הייתה קשה לנו בתוך העם. כל הפירוד וכל המחלוקות לא מתאימים לנו. סיפרתי להם את תיאוריו של הרב חיים סבתו ממלחמת יום הכיפורים, על גדוד שהיה מחולק בין חובשי כיפות לבין יוצאי הקיבוצים. בפרוץ המלחמה ההיא הגדוד לחם בגבורה יחד והחיילים מסרו את נפשם כדי להציל את חבריהם, מבלי הבט מהיכן באו ובמה הם מאמינים. אמרתי שזה נובע מכך שאנחנו אחים ממש, כולנו מאותה נשמה ורק הגופים מחולקים, וסיימתי במין משאלת לב כזו, שהלוואי ובדור שלנו נזכה לחוש רגעים מסויימים שאנחנו ממש מוכנים למסור את הנפש אחד בשביל השני בלי שום חשבון או תועלת, כמו בימים ההם של מלחמת יום כיפור.
כמובן, הכוונה הייתה להגיע למסירות נפש כמטאפורה, להגיע לחיבור אמיתי ואהבה מעומק הלב, אבל ביממה שלמחרת ראיתי מול העיניים איך כמו בסיפור של הרב סבתו, ברגע אחד כל החשבונות נעלמים וכולם רצו יחד לתוך האש.
דברים היוצאים מן הלב, נכנסו אל הלב. סופר לי שבמוצאי החג, לאחר שעות של לחימה עיקשת והדיפת האויב מן הבסיס, כינס המפקד את החיילים. "כהיסטוריון", הוא אמר, "אני יכול לומר לכם שצבאות מנצחים בלחימה לא רק בגלל כמות הנשק או טיב הציוד, אלא בעיקר – בגלל המורל ורוח הלחימה. אתם זוכרים את מה שהרב דיבר איתכם רק יממה קודם? זו הייתה זריקת העידוד ורוממות הרוח שעזרה לנו לנצח בקרב הקשה…".
עשרה ניסים נעשו לנו
עם הישמע האזעקות וירי הטילים, חייל ליווה אותנו למיגונית בבסיס. אבל לאחר זמן קצר הגיע הרס"פ וביקש עזרה בפינוי פצועה. היות ואשתי אחות במקצועה היא התלוותה אליו מיידית. בהיותם בחוץ, מחבל נתעב שהצליח לחדור לבסיס ירה לעברה מטווח קצר והיא נפגעה בידה. חייל שהגיח מהצד חיסל את המחבל, ואשתי יצאה בריצה חזרה למיגונית כשהיא עושה לעצמה במהירות חוסם עורקים.
במשך שעות ארוכות אשתי שהתה לצדנו במיגונית כשהיא פצועה ומדממת, כשבמשך כל הזמן הזה נשמעו הדי פיצוצים וירי בלתי פוסק משטח הבסיס. הנס הגדול היה שהמפקדים בשטח הבינו מהר את הסיטואציה ויצאו להילחם במחבלים עוד לפני כניסתם לבסיס. זמן רב הם נאבקו באנשי החמאס, שירו לעברם טילי RPG והטילו רימונים, אך לתוך הבסיס כמעט ולא נכנסו המחבלים.
במהלך שעות הבוקר חווינו בבסיס שעות ארוכות של שהיה בשדה קרב. היינו שם יחד, אני אשתי וילדיי, וראינו מקרוב את מסירות הנפש של החיילים. באותן שעות לחימה, החיילים הגיעו מדי פעם לתפוס מחסה ולדרוש בשלומנו. הילדים אמרו לי: "אבא, החיילים שואלים איזו תפילה כדאי לומר עכשיו?", ואני אמרתי להם: "זו עת רצון, שכל אחד יבקש מעומק הלב ובשפה פשוטה, כדבר איש אל רעהו. פשוט לדבר ולבקש מה שצריך". ואכן ראינו שם ניסים שלא ייאמנו במהלך כל היום.
לאחר שעות רבות הגיעו אזרחים גיבורים ששמעו על המתחולל בבסיס, ובצורה עצמאית הגיעו וחילצו אותנו ברכבם לבית החולים, ומשם הביתה. כשהגענו לביתנו, התחלנו לעכל את שרשרת הניסים המופלאים שאירעו לנו. ערכנו סעודת הודיה לה' על שהצלחנו לצאת משדה הקטל בריאים ושלמים, וכמובן הזמנו לסעודה את הכוח שחילץ אותנו ואת הלוחמים שהיו איתנו בבסיס, ומנינו במהלכה עשרה ניסים שנעשו לנו באותו יום. אלא שכל נס, מתברר, היה של עשרה ניסים נוספים. הלוחמים שהיו שם הוסיפו עוד פרטי פרטים על כל אירוע, ותיארו בפרוטרוט כמה ניסים נעשו להם עד שהגענו אנחנו לנס שלנו…
במהלך הקרב הקשה בבסיס, הילדים שלי נחשפו למקרים רבים של חיילים פצועים בדרגות שונות. במשך חודשים ארוכים, כל הבית שלנו היה מלא בתפילות והזכרת שמות עבור כל חיילי הבסיס שנפצעו, ובגופם הגנו עלינו. למרבה הצער,נריה אהרן הגרי הי"ד נהרג לצידנו בתחילת המתקפה, אבל אנו שמחים על כל יתר הפצועים שחזרו לחיים והם בתהליך שיקום. הבשורות על שיקום החיילים היוו מעין סגירת מעגל מרגשת לילדים, וכמובן חיזקו אצלם את כוח התפילה.
גם לעצמו הוא עושה
אנחנו יודעים מהמקורות, כי כאשר אדם בא לתת ולעזור למישהו אחר, הוא מקבל כוחות עצומים שמסייעים גם לו עצמו. באותו יום ראיתי את זה מתממש למול עיניי. היו לוחמים שנכנסו להתקף חרדה ופחד והתקשו לתפקד, אבל ברגע שבאו פצועים והיה צריך לסייע ולחלץ אותם, כאילו נכנסה בהם רוח קרב, הם 'התאפסו' ויצאו בכל הכוח למשימה. יחד עם ילדיי התחלתי לחלק משימות לחיילים שהיו במצב רוח רע, והדבר הזה רומם אותם והוציא אותם מהתחושות הקשות.
אותו דבר ראיתי גם עליי ועל משפחתי. כאשר חולצנו מהבסיס, פינו אותנו כ'פליטים' אל בית הרפואה באשקלון. ההרגשה הייתה נוראה והמראות במסדרונות היו קשים. באותם רגעים הרגשנו דכדוך ועצב והיה קשה לנו להתרומם מהמצב הזה. אל בית החולים הגיע ראש ישיבת ההסדר בעיר הרב אביהו פישפדר, וכאשר שמע את הסיפור שלנו התחיל 'לתפעל' אותנו: לעשות הקפות במחלקה, לעזור לפצועים שמגיעים ולצוות הרפואי, ועוד. זה הוציא אותנו מהרגשה של 'פליטים' והכניס בנו חיות גדולה.
אל שטח המיון שבברזילי נהרו בכל העת קצינים בכירים ואנשי ביטחון. חמ"ל מאולתר של שירותי הצלה וצבא הוקם, והקצינים שיצאו מהחדר נראו מבוהלים יותר מאשר משנכנסו. המשפחה שלי אכן נראתה כמו משפחה שניצלה מהתופת: החולצות של הילדים שימשו לתחבושות בשטח, הנעליים והגוף היו מוכתמים בדם, והפנים היו עייפות. ועם זאת, רקדנו ושמחנו ובעיקר שימחנו אחרים. באחת הפעמים ניגשו אלי כמה בכירים ואמרו לי: "דע לך שכל מה שמספרים בתקשורת הוא כפרומיל מהמצב הקשה ששורר בשטח…", אלו היו שעות שבהן עוד חמאס שלט ביישובים והלחימה הייתה בשיאה. "אבל מה שאתם עושים", הם המשיכו ואמרו לי, "השמחה והריקודים – זה מה שנותן לנו את הכוחות להמשיך ולעבוד ולהציל אנשים".
גילוי האמת של הדור
כולם דיברו בשנים האחרונות על הנוער של הדור הזה, שהוא מפונק ומנותק ומתעניין רק ב'לייקים' והבלי העולם. אבל מתוך האסון הזה של ה־7 באוקטובר, פתאום נתגלה כאן דור של צעירים שמחוברים לארץ, לאדמה ולאנשים, עם ערכים ועם נשמות גבוהות. אלפים של חיילים, צעירים בני 18, יצאו לקרב עם רעל בעיניים כדי לשמור על עם ישראל. רואים את זה לצערנו גם במסדרונות האשפוז בבתי החולים וגם בביקורים אצל משפחות. הסיפורים שמסופרים בלתי ייאמנו, איזו מסירות נפש ואיזו הקרבה.
במשך 50 שנה, מאז מלחמת יום כיפור, פחדנו ממלחמות עם האויב, ותוך כדי כך התחלנו להילחם בתוכנו. ובשנה הזו יצאה האמת של עם ישראל לאור עולם. גם אנשים שנראו לנו כלפי חוץ כרחוקים מערכי התורה, נתגלו במהלך המלחמה כאוהבי ישראל ענקיים שמוסרים את הנפש בפועל.
במהלך השנה האחרונה, אשתי עוברת מסע שיקום ארוך בעקבות הפציעה. עם זאת, היא מעבירה הרצאות בארץ ובעולם, שם היא משתפת את הסיפור המיוחד של בסיס זיקים ומחזקת את השומעים. לאחר כל מסע שכזה היא אומרת לי שיהדות העולם נמצאת בהתעוררות עצומה, הם מרגישים היום חלק מהעם היהודי ומארץ ישראל בצורה הרבה היותר חזקה. הדבר ניכר גם ובעיקר בארצות הברית ודווקא במגזר הליברלי. היהודים שבמשך הרבה שנים נצמדו לחלקים הפרוגרסיביים, שבמסווה של 'דאגה למיעוטים' נלחמו בעם ישראל בחזית הדיפלומטית או הכלכלית, כעת פתאום קיבלו 'הארה' שמה שהם רוצים באמת זה את עם ישראל האותנטי, את היהדות האמיתית.
###########################################
#2 הצלת נפשות
אוריה בוקובזה, סטודנטית, מרכז תל אביב
גדלתי בבאר שבע בבית מסורתי־ספרדי להורים מאמינים שומרי מסורת, שבת, כשרות, כיפה סרוגה וכו׳, ואני בהתאם למדתי במסגרות חינוך דתיות עד סיום י״ב. כבר בתור נערה היו לי הרבה התנגדויות, ויחד עם הרצון לכבד את המשפחה וההורים לאט לאט יצרתי לעצמי מסלול ודרך משלי בחיים. תמיד שאלתי והקשיתי, התנגדתי לחוקים ומגבלות ורציתי להשיג כמה שיותר חופש בבחירות שלי ובאורח החיים שלי.
בסיום י"ב, בגיל 17, עברתי לתל אביב ושם נוצר הנתק הסופי מהחיים הקודמים, והפכתי אדון עצמאי לבחירות שלי ולחיי. שירתתי בצבא שנתיים ואחרי הצבא עברתי לגור בקיבוץ בעוטף עזה (גבים) במשך שנתיים, ומשם נסעתי ל'טיול הגדול' במזרח לחצי שנה. כל השלבים האלה היו מעין ריחוקים וניתוקים פיזיים כדי שהניתוקים הנפשיים יהיו יותר חד-משמעיים, ובאמת ככל שהתרחקתי גיאוגרפית – גם הקשרים הנפשיים והנשמתיים הלכו והתרחקו. אחרי הטיול קיבלתי הזדמנות לעבור לגור בחו״ל במסגרת עבודה במשרד החוץ, והמשכתי את החיים במזרח לעוד ארבע שנים.
במהלך השנים האלה, גם הקשרים החלשים שעוד נותרו הלכו והתרופפו עד שהגעתי לאורח החיים ששאפתי לו מגיל מאוד צעיר – חיים של 'חופש', 'בחירה מלאה', נטולי חוקים. אין הבדל בין ימי השבוע, חגים, שבתות, אוכל – הכל מותר, הכל אפשר, אין מגבלות ואין ייחודיות לשום דבר…
לב מפשיר
לפני כשנתיים חזרתי לארץ, והחודשים הראשונים כאן היו קשים לי מאוד. החזרה למקום שלא גרתי בו שנים רבות גרמה לי שוב לתחושה של חיפוש עצמי, אחרי הרבה שנים שחשבתי ש'מצאתי'. אחרי חצי שנה בתל אביב ביקשתי מחברה למצוא לי איפה אפשר ללמוד תניא. צפיתי בראיון עם אישה מוכרת על הספר הזה, והחלטתי שאני רוצה ללמוד אותו. לא הכרתי שום דבר על התניא, ואת חב״ד הכרתי מהחיים בחו״ל – בעיקר בזכות השליחים בבורמה, יהודית ושניאור, שהיו לי כמו בית בשנה שגרתי שם, אבל מעבר לזה לא חיפשתי את חב״ד ולא התעמקתי במשנתה קודם לכן.
החברה המליצה לי על הרב עדי אלפנטמחב״ד לצעירים וסטודנטים בתל אביב, והגעתי לשם. זה היה כמה שבועות אחרי פסח, והחלטתי להגיע באופן קבוע לכל שיעור תניא ביום ראשון. בלי לדעת מה משמעות ההחלטה ומה אני הולכת ללמוד, פשוט החלטתי והתחלתי להגיע שבוע אחרי שבוע באופן קבוע, לומדת עוד מושג, עוד פרק, והרגשתי שהלב שלי לאט לאט מפשיר משנים כל כך רבות של קיפאון וקשיחות, והוא נעשה רך ומצליח לספוג דברים שמהילדות שלי התנגדתי להם.
לאורך כל התקופה של הלימוד לא שיניתי כמעט דבר באורח החיים הקודם שלי, אבל פשוט המשכתי להגיע לשיעורים. החודשים עברו והמשברים האישיים המשיכו איתם, איך לא בתל אביב… עד שהגיעו חגי תשרי ואני החלטתי שבראש השנה אני לא רוצה להיות בארץ. חיפשתי לברוח מפה שוב ובטח בחגים, ונסעתי לפריז. זכרתי שהרב עדי דיבר הרבה על השופר והמשמעות שלו, כמה זה חשוב לשמוע תקיעת שופר ומה זה עושה לנשמה, ולקחתי על עצמי לפחות לשמוע שופר כשאני בפריז, ובאמת איכשהו בסוף הצלחתי לשמוע שופר למרות כל המניעות שהיו לי מכל סיבה (והיו).
הזמנה לכפר עזה
כשחזרתי לארץ אחרי החג, טליה, אשתו של הרב עדי, סיפרה לי על שמחת תורה בכפר חב״ד. היא אמרה שזה שזה החג הכי שמח, עם האנרגיות הכי חזקות, עם אור שיימשך לכל השנה – ובקיצור שאני ממש חייבת להגיע לחג/שבת הזאת. גם כמה חברות משיעורי התניא אמרו לי שאני ממש חייבת, וכך גם החברה שהכירה לי את השיעורים אצל הרב עדי אמרה שהיא באה והחלטתי ללכת על זה…
טליה שלחה לנו את הקישור להרשמה, ולמזלי בהרשמה הייתה חובת תשלום – מה שהפך את ההתחייבות לאמיתית… החלטתי שאם אני כבר בכפר חב״ד בשבת של שמחת תורה, אני לוקחת על עצמי גם לשמור אותה. זו תהיה שבת ראשונה שאני אשמור באופן מלא מזה 12 שנים. אני זוכרת שהייתי כל כך בלחץ מהשבת הזאת ומההתחייבות, ולא הפסקתי להגיד לכולן ״איך אני אשמור שבת אחרי כל כך הרבה שנים?״ , ״איך עושים את זה? אני לא זוכרת״, ״איך קמים בלי שעון מעורר?״ ״איך לא מתעדכנים בפלאפון כל כך הרבה שעות?״, ובכל זאת שילמתי וסימנתי ביומן את היומיים האלה שאני בכפר חב״ד, כך שלא אוכל לקבוע שום דבר לימים האלה.
אחרי כמה ימים קיבלתי הזמנה לחגיגת יום ההולדת של מכר, יובל סלומון, בקיבוץ שלו כפר עזה. התאריך היה יום שישי 6/10, בדקתי ביומן וראיתי שהתאריך הזה כבר סגור לי ואני בכפר חב״ד… אמרתי לו שלא אוכל להגיע, כי אם אני באה ליום ההולדת אני פשוט אשאר בשכונה שלו בקיבוץ לכל השבת וכבר קבעתי דברים אחרים. הוא אמר לי שזה בסדר, והוא יודע שאם הייתי יכולה בטוח הייתי באה.
חיבורים בתל אביב
באותה שבת לא טרחתי לעדכן אף אחד שאני שומרת שבת, כי לא חשבתי שזה אמור לעניין במיוחד מישהו, ולא חשבתי שזאת תהיה דווקא השבת שכולם רק יחפשו סימני חיים מכולם. רק במוצאי שבת הבנתי את כמות הלחץ שהייתה לכל המשפחה והחברות שלי כשלא עניתי להם לטלפון והיו בטוחים שאני שם בקיבוץ. שעון מעורר לא הייתי צריכה, כי כבר בשש וחצי בבוקר העירו אותנו אזעקות שלא הפסיקו. במוצאי שבת מיד שלחתי הודעה ליובל לבדוק מה שלומו, הודעה שמעולם לא קיבלתי עליה תשובה. יובל היה נעדר במשך שבוע ולאחר מכן קיבלנו את הבשורה שהוא נהרג בביתו, בשכונת 'דור צעיר' בכפר עזה, תוך שהוא מנהל קרב הרואי מול מחבלים שנכנסו לביתו כמה פעמים…
במשך כמה שבועות ניסיתי להבין מה קרה לי ולעכל את כל השתלשלות הסיפור הזה, ההחלטה שקיבלתי להגיע לכפר חב"ד והנס הענק שקרה לי בזכותה. ניסיתי לחשוב עם עצמי כל כך הרבה פעמים למה דווקא בחרתי את השבת הזאת, למה לא נסעתי, והבנתי שלא להכל יש תשובות. כבר ביום ראשון למחרת שמחת תורה באתי בערב לרב עדי לשיעור תניא, כמו כל יום ראשון, רק שזה היה יום ראשון כל כך אחר. אמרתי לו שאם לא הייתי באה לשיעור, כנראה הייתי כבר אצל הפסיכולוג…
התניא והלימוד נעשו אחד הדברים הכי חשובים בחיים שלי. אני במהלך לימודים לתואר שני בספרות, ובכל פעם ששואלים אותי מה הספר שהכי השפיע על חיי, אין לי כלל ספק בתשובה שאני הולכת לענות מרוב שהיא כל כך ברורה לי. הרבה פעמים בשנה האחרונה התעסקתי עם עצמי בשאלה: למה דווקא בתל אביב, עיר החופש האינסופית, העיר שיכולתי להמשיך את החיים שלי בחו"ל באופן הכי דומה, דווקא בה הכל התחבר כל כך. ואני תמיד מגיעה למסקנה שבלי הלימוד בתניא שפתח לי הלב וריכך לי את הנפש, ובלי הבית של הרב עדי וטליה, לא הייתי מצליחה להגיע למקום הזה.
מאז, בצעדים שהתחילו בשבועות הראשונים מאז המלחמה, עד ההחלטה השלמה חודש אחרי – אני ברוך השם שומרת שבת באופן קבוע ומלא, מתוך שמחת השבת ואהבה של יום המנוחה הזה, המתנה הענקית שקיבלנו לחיים שלנו. זכיתי להגיע לציון של הרבי בקיץ האחרון, במסגרת נסיעת עבודה לניו יורק, ועשיתי שבת אצל משפחה מיוחדת מאוד שאירחה אותי בברוקלין והרגשתי את הזכות הענקית שיש לי להגיע ולהודות לרבי ישירות על הנס שקרה לי, ולחוות שבת באווירת חב״ד הכי קרוב שיכול להיות – עם כל הניגונים והתפילות וכל מה שנותן מזון לנשמה שלי שזקוקה לו כל כך.
וכמובן, חוץ מיום ראשון שהייתי בניו יורק (והתחברתי בזום), אני עדיין ממשיכה להגיע כל יום ראשון – כבר שנה וחודשיים – לשיעורי התניא של הרב עדי בתל אביב, השיעור שבלעדיו אי אפשר להתחיל את השבוע.