בס"ד

אש אוכלה אש

אש אוכלה אש

מרוב התרגשות אני לא מוצא את משפט הפתיחה. אני מתחיל אותו שוב ושוב ושוב ומוחק בכל פעם. איך אצליח להעביר לכם, הקוראים, את ההתרגשות המיוחדת והנדירה שהתעוררה אצלי בעקבות קריאת הביוגרפיה שכתב הרב הלל צייטלין על האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי? אני הולך סחור סחור ולא מוצא את הפתח, שיכור מן העצמה המיוחדת של הספר הזה, שיצא לאור מחדש לפני שנתיים. הנה כבר הגזמתי ועוד קומפלימנטים וקלישאות פומפוזיות יחמיצו את בקשתי הכנה למסור בפניכם את הרושם המיוחד שהותיר עלי הספר הזה. 

הכל יודעים כי חב"ד היא חסידות מרכזית ביותר. הפילוסופיה של החסידות ותודעת השליחות מצויים בה בראש ובראשונה. נדמה גם שהסיפור של חב"ד כבר די מפורסם לכולם אחרי שפסטיבל י"ט כסלו הפך מהתוועדות פנים חב"דית לחגיגה לאומית שנמשכת שבוע ושואבת אליה את כולם. תמיד היה נדמה לי שאיזה מוסר מלשין בודד, יוצא מן הכלל שלא בא ללמד על הכלל, מושחת ונבזי מסר את האדמו"ר הזקן לשלטונות. האדמו"ר נכלא ובסוף שוחרר ועמו התבטל קטרוג שמיימי שמנע את הפצת החסידות ואפשר לנו לחגוג את החסידות בקול רם ובכיף וכל החסידים חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. התמונה שצייטלין מצייר מורכבת הרבה יותר וגם עגומה. דרכה של החסידות הייתה רצופה מלחמות מרות בין היהודים, רדיפות, חרמות, נידויים ומסירות מהסוג הנבזי ביותר. ויתרון האור מן החושך, ההנהגה המלכותית והאצילית של האדמו"ר הזקן מפליאה בדיוקה, נחישותה וענוותנותה. הפסיפס היהודי שנגלה לאורך הספר מורכב ומעורבב מנשמות קטנוניות ועלובות ונשמות כבירות כוח ומסנוורות באורן. בעלי זרוע ואינטרסים ובעלי רוח הקודש וגדולה פנימית שאין כדוגמתה, מתכתשים זה עם זה. 

לא עומד בהבטחתו

מי היה הרב בעל התניא? "אינני בא במשקפיו של היסטוריון לספר על חיי מייסדה של חסידות חב"ד, אף אינני צייר שמעוניין לצייר ולתאר תמונה אובייקטיבית. רצוני לספר על הרב מליאדי, כשם שמספרים על גיבור רוח, על נושאה ומחוללה של תנועה גדולה בקרב העם היהודי" (עמ' 94). כך מסתיימת פתיחת הספר. צייטלין לא עומד בהבטחתו: בכל שלב של הספר הוא מצליב את מירב הפרטים הארכיוניים שעמדו לרשותו עם סיפורי חסידים ומסורות שונות. בכל סיפור מעשה הוא מפריד בזהירות את היסוד ההיסטורי מהתפארת האגדית. בניגוד ל'אור הגנוז' של מרטין בובר שהשמיט לחלוטין את כל מעשי הניסים והנפלאות, צייטלין מציג את ההיתכנות הריאלית לצד התוספת האגדית ומזווג את שתיהן בכבוד ובאהבה. גם הגוזמא של האגדות נשענת על בסיס היסטורי ונועדה למסור רעיון פנימי בשפה מחויכת ופרוזאית. 

הספר סוקר את חייו ופועלו של האדמו"ר מילדות ועד שיבה ודמותו מזדקרת לא כאדמו"ר חסידי אלא כאחד מגדולי האומה ממש – כרש"י, רמב"ם והאר"י. במסגרת הזאת אביא כמה טעימות מתוך הספר כדי לגרות את חוש הטעם להמשיך ולקרוא עוד וכדי לחשוף קצת מסיפור שהוא גם איום ונורא וגם מעורר חשק לעומק האמת שבקדושת החסידות. נביא כאן קצת פרטים מילדותו ונערותו של הרב (בכל מקום בכתבה זו הכינוי 'הרב' בסתם מופנה לאדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי) וקצת על המלחמות שקרעו את החברה היהודית ועל ההנהגה האסטרטגית והאצילית של הרב.

לקרוא בין השורות

כיצד אפשר להכיר את אופיו ונפשו של הרב? הרב מליאדי לא השאיר כתיבה אוטו-ביוגרפית מפורסמת אחריו. אין בנמצא יומנים בסגנון וידויי כשם שניתן למצוא בכתבים שהותיר אחריו הרב קוק או כמו הדיבורים והשיחות שיצאו מליבו של מוהר"ן מברסלב והועלו על הכתב על ידי תלמידו. צייטלין מזמין לחפש את הנשמה של הרב מתוך מה שכתב, בין השורות. את העיקר אי אפשר לבטא במילים: "אנו מקשיבים לדיבורו של הרב ב'תניא' שלו, נפעמים אנו מלשונו הבוערת, מסגנונו הקצבי, נדהמים לראות משפטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב ותמיד מצלצלים כחדשים. אנחנו מרבים במלל אך את העיקר אין אנו מצליחים להגות משום שאינו בר ביטוי. יש לנו חוש השמיעה, בפעמים שאוזנינו קולטות סוג דיבורים שכאלו, כדוגמת דברי הרב, הרי הם על דרך משל כהר געש שהאש שבו רוצה להתפרץ, אולם נתיב יציאה – אין" (עמ' 98). צייטלין – כדרכו בכל הביוגרפיות שכתב, על שפינוזה, ניטשה ואחרים, להבדיל – קורא את ההגות של האדמו"ר הזקן בתניא ובכלל, באופן שטרם נקרא. לפי צייטלין יש לקרוא את התניא לא רק כספר פילוסופיה דתית או הגות קבלית מעמיקה אלא כמעין אוטוביוגרפיה. כתמצית מוקפדת של חיים רוחניים עזים ונוקבים: "אין אנו לומדים את הכתוב בשורות הספר בלבד, אלא מתבוננים אף בחבוי בין השורות: אין אנו מחשיבים את ה'תניא' כלימוד תיאולוגי, לימוד פילוסופי ולימוד מיסטי, אלא כמחזה רווי חיים, מתוכו יכולים אנו לשער מה היו חוויותיו של אותו אדם לוהט ומה עבר עליו בצעירותו". צייטלין מבצע ניתוח תדירויות של מילים וביטויים בספר התניא. הוא בוחן את הביטויים שבהם הוא מרבה להשתמש לאורך הספר ומראה כי "חוזרים על עצמם אינספור ביטויים כדוגמת 'חשיקה', 'דביקה', 'חפצה', 'רשפי אש', 'שלהבת יה', 'אהבה רבה', 'אהבת עולם', 'אהבה בתענוגים', 'כליון הנפש', 'צמאון הנפש', 'התאחדות', 'התכללות', 'מסירות נפש באחד'. […] אין בספר ה'תניא' את ההתלהבות החסידית השכיחה ואם תרצו, אצל הרב אין התלהבות כלל. אצלו מופיעה התשוקה. אין אנו עוסקים כאן באדם המדבר מתוך מצב רוח מרומם אלא מתוך תשוקה ורצון עז ביותר. הוא איננו שופך מים רותחים, אלא הוא כולו באמת ובתמים אש להבה". 

כך גם שני השלבים הגדולים בעבודת השם – האתכפיא והאתהפכא – הם שתי תקופות בביוגרפיה של האדמו"ר הזקן, משום שספר התניא נכתב קודם כל – עבור עצמו. "מה אנחנו רואים ב'תניא'? מלבד רעיונות דתיים-מיסטיים עמוקים, מכיל הוא לכל אורכו המצאות שונות, עצות ותחבולות בכדי לייצב את הגעש והסערה המתחוללת בלב. רק אנשים הנושאים בתוכם סערה שכזו, נאלצים להזדקק לאותם אמצעים" (עמ' 98). האיפוק הזה, סוד הצמצום של להט אינסוף, ה"מוח שליט על הלב" החב"די נוצר בראש ובראשונה בראש ובלב של הרב. 

ועוד, התניא לא נכתב מלכתחילה כספר שנועד להרעיש את העולם היהודי. כפי שמפורש בהקדמה, היה זה ספר פנימי שנכתב להדרכת החברים-החסידים: "מתחילה הייתה כוונת הרב בספרו רק להעלות על הכתב את רעיונותיו בענייני אמונה ולהעניק את עצותיו עבור אחיו ברוח – מהי הדרך לעבוד את השם באמת, כיצד יפעל האדם בכדי לא לרמות את עצמו, לדעת בכל הזדמנות ובכל מקרה בחיים, בכל מעמד ומצב – כיצד למנוע את התקפת היצר ואיך לתקוף אותו חזרה" (עמ' 166). הספר לא נועד לדפוס אלא למכירי הרב, אנשים שהם במדרגת 'בינונים', שהעתיקוהו זה מזה, אלא שעם ריבוי ההעתקות חלו שיבושים חמורים והרב נאלץ להדפיסו כדי לשמור את הנוסח הנכון. "אף אם בהשקפה ראשונה נראה כי הוא ספר קל ופופולארי, אולם ה'תניא' הינו המפתח לאוצרות האלוקיים. […] אופן דיבורו של הרב, קצב מילותיו, הכיסופים שבנעימתו יחד עם נהרתו וקרירות אור השכל הנעלה – גודל הלהבה הפנימית יחד עם עומק שלוות האמונה, הרצינות הנוראה ויראת השמיים האיתנה, יחד עם הבהירות בה נחשף עומק תעלומותיה ומסתריה של נשמת האדם ובריאת העולם – אלה לבד יוצרים אווירה דתית ורוחנית טהורה" (עמ' 167).

צמיחה

בגיל שתים עשרה לא נמצא המלמד שיסכים ללמד את הרב. צייטלין מצטט ידיעה המופיעה בפנקסה של החברה-קדישא הליאוזנית בה מוזכר שניאור זלמן בן שלוש עשרה בתואר: "החכם המופלא, תנא ופליג". לפני מאתיים ושלושים שנה דקדקו ביותר בדברים כאלה. התואר 'תנא' הוא הנעלה ביותר שיהודי מהתקופה ההיא יכול להעניק בתורת שבח. הכינוי 'תנא ופליג' נאמר במקור על האמורא 'רב' שחי בתקופת מעבר בין התנאים לאמוראים. ככזה הוא יכול לחלוק גם על תנאים משום שהוא בעל סמכות כמותם. כאן, ביחס לרב, המליצה 'תנא ופליג' מתארת חריפות ועוצמה רוחנית נדירה. לאמור: נשמה מדורות קדומים. 

"הרב למד בצעירותו לא רק את ספרי הפילוסופיה היהודית, אלא גם את כל התרגומים המצויים בלשון הקודש מספרות האומות – הפילוסופיה היוונית ובמיוחד כתבי הוגי הפילוסופיה הערביים דוגמת אבן סינא, אבן רושד ודומיהם וכן מתמטיקה, אסטרונומיה ומדעי הטבע כפי מה שהיה בכוחו לדלות מספרי היהדות השונים" (עמ' 103). דא עקא, למרות שאין כתיבה מפורשת בנושא, מסיק צייטלין – מתוך ניתוח התניא עצמו – על נערותו של הרב שהייתה רצופה בספקות פילוסופיים קיומיים. "לרב הציקו בצעירותו גם ספקות נוראים. הקושיות הנצחיות לא הניחו לו, התירוצים המקובלים לא סיפקו אותו. כבר בהיותו צעיר לימים הגה ביסודיות רבה ובעמקות רחבה בכל הספרות הפלוסופית היהודית של מחשבת ימי הביניים. הוא תר בה אחר האמת, אחר הפתרון, אחר התשובה המוחלטת. אנו נוכחים לראות זאת לא רק מן הבקיאות הבלתי רגילה בכל ספרות המחקר, העולה ומבצבצת מבין כתבי הרב, אלא גם ובעיקר מאופי חשיבתו, הבא לידי ביטוי בכל שאלה מטאפיזית שהוא נוגע בה" (עמ' 102)."עבור מי ש'מבין' בתחום, די בכך שיתעמק ב'שער היחוד והאמונה' של הרב בכדי להיווכח שאין המדובר רק במיסטיקן עמוק, אלא גם בפילוסוף במובן האיכותי והעדין ביותר. שילוב נפלא כזה של פילוסוף ומיסטיקן אינו נרכש על ידי מעשה ניסים ולא בעקבות עיון בספרי חקירה 'בשעה שאינה לא יום ולא לילה', אלא רק באמצעות לימוד יסודי, עמוק ואינטנסיבי שמתחיל כבר מן הילדות, עבור דרך הרהורים אינסופיים, חקירות וחיפושים ותשוקה מחשבתית עצומה הנובעת מהתחבטות בספקות גדולים וכרוכה בעימות מתמשך עם שאלות מציקות עד תהום" (עמ' 103).

אלוקים מוחשי וחי

הרב ידע את כל התורה, פשוטו כמשמעו. תארים קלישאתיים כמו 'גאון עולם' משמשים כיום כדי להכתיר גם כאלה שאינם יודעים את 'שיחת החולין' של הרב. מעלתו ביחס אליהם דומה "לריחוק הער המצוי בין גאונות עצומה לשנינות מצויה ובין ידיעה אמיתית לסתם בקיאות ודקלום" (עמ' 104). ובכל זאת לא שבע נחת מידיעותיו והשגתו. ההכרה שהתשובה לכמעט כל שאלה בהלכה היא 'תלוי' ו'מחלוקת' ייסרה אותו מאוד. דבר זה הביא את הרב לחבר את שולחן ערוך הרב. כבר בצעירותו התחיל הרב ליצור את השולחן ערוך שלו, אך רק במזריטש הגיעה עבודתו לידי גמר. "אם וכאשר יקומו לנו חוקרים לתורה שבעל פה, שיתורו אותה לכל רוחבה ועומקה, חוקרים ישרים שיהיו חופשיים מכל נטייה, משוחררים לחלוטין מן השנאה המשכילית הקדומה והמושרשת כלפי החסידים, כאשר יהיו אלו גדולים בתורה די הצורך, על מנת שיהיה בכוחם לאמוד יצירות גרנדיוזיות כדוגמת שולחן ערוך הרב – או אז יכירו בוודאי כי הרב בדורו עשה ביצירתו, אף שלא הספיק לסיימה – את אשר עשו הרמב"ם ורבי יוסף קארו בדורם. עבודתו של הרב לא הייתה קלה כלל ועיקר. הוא לא הסתפק בחיפוש, בחיבור, בניסוח ובסידור הדינים בלבד, כפי שעשו הרמב"ם ורבי יוסף קארו בספריהם. הרב התעלה בכך שהשמיט פלפולים והתפתלויות, ובכל דין ודין ירד הרב להסביר ולבאר מפני מה נקבע הדין כך ולא אחרת, מהו שורש הדין וכיצד כל הפרטים נובעים מאותו השורש. בדרכו הבהירה הראה כיצד הסתירות מתיישבות, מה היחס שבין הדינים למנהגים, ומהם טעמי הדינים והמנהגים" (עמ' 115-116). 

בגיל שמונה עשרה היה הרב בקיא בש"ס וראשונים, רווי בחכמת המחקר ובתורת הקבלה וצבר שעות רבות של חקירה ובירורים פנימיים, "אך הוא מרגיש שדבר אחד חסר בכל: אלוקים מוחשי וחי" (עמ' 105). מסורת האגדה החסידית מספרת על ההתלבטות בין שתי הדרכים – לווילנה אל הגאון שר התורה האוחז במפתחותיה, או למזריטש – אל המגיד, האוחז במפתחות לדבקות בה' וללהט התפילה. "כך אמר הרב לעצמו: ללמוד הנני יודע, כמדומני, אבל להתפלל – איני מתחיל אפילו לדעת" (עמ' 106) ושם פעמיו למזריטש. צייטלין מציג בספר את החבורה הקדושה והחד-פעמית של תלמידי המגיד – רבי לוי יצחק מברדיטשב, רבי אלימלך ורבי זושא ועוד – מזווית מיוחדת. אנחנו רגילים לסקירות שמציגות אותם כהצג חסיד המתפאר ברבו. צייטלין מזכיר שהם היו חבורה של חברי נפש, חולקים באהבה זה עם זה ונותנים רשות זה לזה. אמנם, "בו בזמן שכל תלמידי המגיד היו מתהלכים בבגדי לבן, מרעישים את העולם בעבודתם הנשגבה ובמופתים שחוללו, נותר הרב לעומתם לבוש דווקא בבגדים רגילים, נוהג ככל יהודי מן השורה, מדבר כאחד האדם ובשום אופן אינו מבליט את מהותו הפרטית. בו בזמן ששאר תלמידי המגיד ריחפו בין עולמות, שוטטו בין היכלות, יצרו מלאכים, העלו נשמות, התמסר הרב למשימה שונה לחלוטין: חיבור ה'שולחן ערוך' […] להאיר את נקודת החיבור של כל דין והלכה פרטית עם כל שאר דיני התורה".

נראה כי הגעגועים של הרב לווילנה וההתחבטות אם ללכת לגאון לא פסקו כל ימי חייו. למרות המחלוקות הקשות והמכוערות כנגד החסידות, שהתחזקו בחתימת הגאון עצמו, נזהר הרב מאוד בכבודו של שר התורה והזהיר את חסידיו לבל יהינו כנגדו וישאו סבלם בדממה.

איך נפוצה החסידות

החסידות הופצה כתורה שבלב ולא כרעיון תיאולוגי. "באותם זמנים, כאשר אדם נהפך לחסיד, הייתה המשמעות שמעתה הוא מסור כולו לרצון העליון ואינו מותיר לעצמו כלום" (עמ' 146). למשל, רבי יעקב יוסף מפולנאה, בעל ה'תולדות', החזיק הון עצמי הקרוב לשישים אלף רובל, ולאחר שהכיר את הבעל שם טוב ותורתו פיזר את כל רכושו, כולל הטלית והתפילין, בין כל האנשים שאי פעם באו עמו במשא ומתן או התדיינו אצלו בדין תורה. צייטלין מדגיש – כנגד חוקרי החסידות השטחיים – שהחסידות לא הייתה עבור החסידים הראשונים התפעלות שמחה ואדיקות דתית גרידא, אלא שבירת הטבע ושינוי פנימי מקצה לקצה. אנו נוכחים לדעת "עד כמה גדולה הייתה השפעת החסידות על החסידים הראשונים, עד כמה היו גדולים הקורבנות האישיים אותם בחרו החסידים לשלם. עד כמה אמיתיים וכנים היו – לא רק בשאיפותיהם – אלא גם במעשיהם בפועל" (עמ' 147). 

הצמיחה של החסידות הייתה כרוכה בהתקוממות כלפי בעלי הכוח והמעמדות ששלטו בחברה היהודית. אנו נוכחים לדעת כיצד הסתכלו החסידים על אלו שעמדו בראש הקהל. "בימים ההם ראשי הקהל היו מורגלים במעמד רם, בו הכל רעדו מהם ויכנעו כלפיהם […] מחמת תקיפותם הרבה ויכולתם לעולל רעות למי שאינו מציית להם […] הואיל והם גם המיוחסים והלמדנים הם אהבו עצמם והיו חשובים בעיני עצמם כרועי צאן האמונים על שלומם של הכבשים העניים" (עמ' 100). החסידים נשאו בעול ככל היהודים, אבל לא היו מסוגלים לנהוג כלפיהם באותה יראת כבוד מזויפת ולא הצליחו לכבוש את יחסם האמיתי אל ראשי הקהל. 

אל ראשי הקהל הרוגזים התחברו יהודים תמימים שראו בחסידים – לבושי הלבן ולומדי הקבלה – ממשיכי שבתאי צבי. הזעם נגד קהל החסידים ברייסין הופנה בעיקר כלפי חסידי רבי אברהם מקליסק שהתפעלותם הדתית עברה כל גבול. הם היו שרים, רוקדים, קופצים ומתגלגלים ברחובות. (הרב, שניהל בעצמו מאבק איתנים אל מול הסער והגעש שבנפשו, עד שלבסוף עלה בידו לכבוש את סערתו הפנימית ולהצמיח מתוכה את השיטה החב"דית, גער בחביבות ברבי אברהם על התנהגות חסידיו.) אל ראשי הקהל והיהודים התמימים חברו אנשי ריב ומדון, נוכלים ומוסרים. התקיפים הגנו על עצמם ועל משרתם הציבורית, התמימים ביקשו להגן על היהדות, אבל "תחושת התמרמרות עמוקה עולה כלפי אלו שגרמו בשקריהם והבליהם להחרים את היפים והטובים שביהודי אותה תקופה" (עמ' 101). "ראשי הקהל הנעלבים עשו יד אחת עם בעלי המחלוקת […] עד אשר משכו לתוך הסכסוך את שר התורה הגדול – הגאון מוילנה […] עד אשר הצליחו לגרום לו להתייצב בעד החרם שפרסמו נגד החסידים בשנת תקל"ב" (עמ' 149). מלקט שמועות לא מבוררות בצירוף מעשי תעתועים ושקרים עם מחלוקת מחשבתית מטאפיזית – "כמעט בלתי יאומן באיזו קלות הטילו על החסידים את העונש החמור מכל – החרם".

בקול רעש וברוב טקס

באותה התקופה הרב פעל לחזק את קהל החסידים סביב רבי אחד – רבי מנחם מנדל מוויטבסק. הרב ביקש להיפגש עם הגאון ונסע לווילנה ולא הניחוהו להיכנס. כשניסה להתווכח עם המתנגדים הפשוטים – "המתנגדים עוללו להם בזיונות גדולים ואף החזיקו בהם [ברב ובחברו] כלואים במרתף. בקושי רב נחלצו השניים מן המקום ושבו אל רבם" (עמ' 155-158). רבי מנחם מנדל מוויטבסק עלה עם חסידיו לארץ ורמז שהממשיך הראוי הוא הרב. כשהוכר הרב כמנהיג הוא דאג לאחדות החסידים, שהקשר ביניהם לא ייפרם ואורח חייהם ייוותר על כנו – במניינים חסידיים, שוחטים חסידיים ובדרכי החסידות השונים. 

החרם הראשון לא הצליח והחסידים שהתרכזו והתפשטו עוררו את חמתם ואת יוזמתם של המתנגדים לחרם נוסף בשנת תקמ"א ברוב רושם: "בקול רעש גדול וברוב טקס, בתהלוכה, קללות, צעקות וזעקות […] בחודש אלול באותה שנה התאספו – בזלבה, בריסק, סלוצק, שקלוב וערים אחרות – […] והחרימו את החסידים בבתי הכנסיות. הדליקו נרות, תקעו בשופר וגידפו את החסידים בקללות נמרצות. גזרו לבל יתחתנו עם החסידים, לבל יאכלו לחמם ולבל ישתו יינם והפקירו את חייהם ורכושם […] מתנגדים אדוקים רבים ראו לעצמם חוב קדוש בעשיית נזקים גדולים וגרימת צרות צרורות לחסידים. התעללות ומכות היו מעשה יום-יומי […] אבות היכו בילדיהם, רדפום, גירשום מהבתים ודחו אותם לצמיתות […] בתי חסידים הועלו באש ונכסיהם הושחתו" (עמ' 160-162). חלק מהחסידים השיבו מלחמה שערה ורבים לא השיבו כלל לכל הבלבולים והזלזולים. והרב כותב לחסידיו "השתדלו בכל הכוחות להימנע מכל דבר שיכול לגרום למחלוקת" (עמ' 163).

אחרי מות הגאון וכדי לרסק את ההקלה שחשו החסידים, 'הקהל' – הוועד היהודי הכללי – שהיה בשליטה מתנגדית כתב בפנקס יהודי וילנה "כי כל יהודי השייך אל החסידות […] מנותק וכרות מכלל ישראל ומעתה הוא ככותי וכצדוקי לכל דבר. יינו יין נסך ופתו פת עכו"ם. עליו להסתלק מן העיר, אסור לו להחזיק שום נכסים ופשיטא שאינו רשאי למלא שום תפקיד בקרב הקהל. כל מי שחפצה נפשו לרדוף את החסידים, לבלוש ולרגל אחריהם – רשאי לעשות זאת ואינו זקוק לאישור מיוחד מהקהל" (עמ' 178). פעולת החסידים בקרב השלטונות הביאה להכרה ממשלתית כי 'הקהל' מנצל את כוחו לרעה ונאסר עליהם לעסוק בדבר מלבד ענייני אמונה ודת. משהבינו שאין בכוחם לעשות דבר נגד החסידים הגישו מתנגדי וילנה את כתב ה'מסירה' המפורסם על הרב בשנת תקנ"ח (1798). הרב נלקח לחקירה בכלא בפטרבורג, באשמת פשעים פוליטיים, כנגד הצאר פאבל. בימיו כל אדם היה בחזקת חשוד פוטנציאלי (עמ' 179), בפרט בהתחשב בכך שתושבים מקומיים עשו מעשי תעמולה שונים לטובת המהפכה הצרפתית וכנגד הממשל הרוסי. היה די בכך שמישהו יספר לפי תומו על אי שקט פוליטי וכבר המרעישים נכלאו. כמה וכמה סיפורי מופתים מתארים את כליאת הרב.

הרב נאלץ להבהיר את שיטת החסידות ולכתב הבהרה זה מיוחסים כמה וכמה תורות חסידיות. המסורת החסידית מוסרת בערבוביא פרטים מחדרי החקירות לצד חקירות באלוקות ובחסידות שהרב כביכול נחקר עליהם: מדוע שינה את נוסח התפילה? מדוע תיקן סכינים מלוטשים? מדוע מקדיש זמן רב לתפילה ומבטל מתלמוד תורה? מדוע מגלה לכל סתרי תורה? מדוע מכנה את המלכות 'ארץ', דרך ביזיון? מדוע אוסף כסף למען יהודי ארץ ישראל? "יותר קרוב למציאות להניח כי תחקרו את הרב על יחסו לשלטונות ולרעיון המלוכה בכלל, ומשקיבלו תשובות שהניחו את דעתם – נרגעו" (עמ' 192). מבצע החילוץ של הרב היה שילוב של תושיה חסידית, סייעתא דשמיא וראייה למרחוק ברוח קודשו של הרב. הרב העביר פתק סודי ובו נכתב 'לייב ינוביצ'ר ייסע תיכף לוילנא' וכך שלח את החסידים למצוא את החסיד ר' לייב, שהיה בעצם אחיינו של הגאון מווילנה. ר' לייב התחזה למתנגד וכאחיין מיוחס התגנב לבית המדרש של הגאון וחקר את כל המזימות כנגד החסידים. ינוביצ'ר גילה כי המתנגדים שיגרו משלחת שתיפגש עם הצנזור הוילנאי. המשלחת נועדת לשחד את הצנזור לעוות ולסלף את כתב הביאור למסמך ההבהרה של הרב על מנת להפלילו ולהוציאו מחוץ לחוק. ר' לייב ינוביץ' הקדים אותם וסיכם עם הצנזור בתשלום הוגן מראש שיתרגם כראוי. כתב ההבהרה המתוקן הניח את דעת השלטונות והרב שוחרר. 

הימים שאחרי

אחרי שחרורו הקפיד הרב לא ללבות את אש המחלוקת וכנגד המתנגדים. הפעם החסידים לא סרו להדרכותיו. הם הצביעו על הסכומים הגדולים שבוזבזו על ידי ראשי הקהל הווילנאי – בין השאר לצורך רדיפת חסידים – והותירו את יהודי ווילנה חייבים לשלטונות ממון רב. הקרבות הפוליטיים נמשכו. צייטלין מתאר בצבעים עזים ובקווים מפורטים את חיי העיירה, את המצב הסוציו-אקונומי, את הרעב והתסיסה הרוחנית. הרב מליאדי הנהיג את החסידות בתקופה מכריעה ורבת תהפוכות זו ובין רדיפה לחרם נשא ונתן עם חסידים וברי פלוגתא, מתנגדים וחסידים, נדד כדי ללמד בכל רחבי רוסיה הלבנה, כתב ותיקן את כל התורות שאנחנו לומדים בהן היום מבלי להכיר את הדרמה ההיסטורית והדחיפות העצומה שעומדת מאחורי כתיבתן. 

כאשר נפוליאון תקף את רוסיה בשנת תקע"ב (1812) ראה הרב סכנה רוחנית ואסון ליהודים. הוא כותב במכתב (נדפס באגרות קודש שלו ע' שצו) – "הראוני: באם שינצח [נפוליאון] בונפארט – יורם קרן ישראל ויורבה העושר בישראל, אבל יתפרדו ויתנתקו ליבן של ישראל מאביהם שבשמיים. ובאם שינצח אלכסנדר [הצאר הרוסי] יושפל קרן ישראל ויורבה העוני בישראל, אבל יתענגו ויתחברו ליבן של ישראל לאביהם שבשמים. וזה לכם האות: שבקרב הימים יוטל מחמד עיניכם ויתחילו ליקח אנשי חיל מאחינו בני ישראל". אם היהודים יקבלו שוויון זכויות אזרחי הם אמנם ישתמשו בכישרונותיהם כדי לשקם את מצבם הגשמי, אך זו תהא 'מיתת נשיקה' עבור האמונה. טובותיו של נפוליאון הן גזירות קשות (עמ' 257-258). 

נפוליאון סימל את קליפת הגאווה של 'אני ואפסי עוד'. כשנפוליאון חצה את נהר הניימן ושילח את צבאותיו, החל הרב במנוסה – "עדיף למות מאשר לחזות בנצחונו של נפוליאון" – עם כל בני משפחתו. ממש כמו בימים האלה, החורף מקפיא בכל עוזו. בימי כסלו התמקמו בכפר נידח בשם פריאוני במחוז קורסק. הטלטולים גברו על הרב, קלקול המרה הביאו לידי סכנת חיים. הוא שכב בתוך בקתה וידע כי שעותיו ספורות. "בני הבית עמדו סביבו אבודים, אותם הוא ראה ולא ראה. גם את מכאובי הגוף הקשים הוא חש קמעא ולא חש. את מבטו הסיט כלפי מעלה. הוא קרא לנכדו חביבו, מנחם מנדל, שעתיד להיות נשיאה השלישי של חב"ד (ה'צמח צדק'), והצביע כלפי התקרה. הנכד השתומם – מה מנסה הסבא להראות לו? "סבור הנך שזוהי תקרה" – דיבר הרבי חרישית – "אבל אני איני רואה כי אם את הרוחניות שבה… את החיות… את האור אין סוף…". ביד רועדת כתב את התורה האחרונה ונפרד מן העולם התחתון. 

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן