לפני כעשרים שנה הייתי סטודנטית לאמנות במכללת אמונה, ובאתי לשמוע ביקורת עבודות של תלמידה מהשנתון שמעליי. בעומדי על גרם המדרגות נפגש מבטי במבטו הכחול והצלול של יהודי עטור זקן לבן וחבוש מגבעת, יושב על כיסא. בליבי התפלאתי: "מי זה האיש הזה?"
אינני זוכרת מה אמר באותה ביקורת עבודות, אבל החותם שהשאיר בי הרגע הזה היה כל כך משמעותי עד שכשנתיים לאחר סיום לימודיי, כאשר חיפשתי היכן אמשיך ללמוד ולהעמיק באמנות הציור, שמעתי מבת דודתי שהרב טוביה פותח קבוצה, וידעתי: מצאתי! זה המורה שלי.
הצייר הרב טוביה כ"ץ ז"ל היה מחלוצי האמנות היהודית בארץ ומראשוני מורי האמנות לנשים דתיות. בהיותו קיבוצניק בגיל 40 חזר בתשובה, התקרב לרבי מלובביץ' ולחסידות חב"ד, והיה קשור לתורת הרב קוק ולתורת ארץ ישראל. בחייו היה אמן שעסק בציור כעבודת קודש בה המוסר והיופי מתמזגים לאחד, וראה בה חלק מחזרת השראת הנבואה לישראל.
הרב טוביה הקים את המחלקה לאמנות במכללת אמונה, אשכול אומנויות במכללת בית וגן, בית מדרש יוצר במעון ועוד. הוא יצר והציג בתערוכות בארץ ובעולם, היה חתן פרס ירושלים לציור, ובעיקר – מורה לאמנות שהוא מדריך לנשמה.
זכיתי להיות תלמידה שלו מעל 15 שנה וללמוד ממנו תורת חיים.
משפת הכינרת לארובות של אנג'ל
הרב טוביה נולד בפולין למשפחה יהודית מסורתית, ובהיותו תינוק היגרה משפחתו לארגנטינה. כאשר הגיע לכיתה א' קראה המורה את שמות התלמידים, וכשהגיעה לטוביה הקטן ושאלה אותו לשמו, ענה לה: "אני טוביאס כ"ץ". כששמע חברו לכיתה את השם היהודי אמר לו: "אתה רצחת את האלוהים שלי!" טוביה חזר הביתה מבולבל, כשאינו מבין במה הואשם… הוא שאל את אביו מה זה יהודי, וזה ענה לו בקצרה: "יהודי הוא לא גוי".
טוביה הקטן המשיך ללכת עם השאלה: מהו יהודי.
כשגדל והיה לנער התחבר לתנועה הציונית, ולאחר חתונתו עלה לארץ עם אשתו פנינה והתיישבו בקיבוץ חוקוק.
לכאורה היה נראה שבקיבוץ הישראלי יקבל טוביה מענה לחיפושיו: מקום סוציאליסטי, חברתי, ציוני וערכי, אבל אכזבתו הייתה רבה. הדמיון והציפיה היו שונים מהמציאות שבשטח, היה חסר לו דבר מה…
לימים היה מספר על אבני דרך משמעותיות שהיו לו במסע חזרתו בתשובה. כך למשל, באחת השבתות הגיע הביתה מבית הילדים בנו בן ה-5, עמיר, וביקש: "אבא, ספר לי סיפור אמיתי". הרב טוביה לקח לידיו את ספר התנ"ך והתחיל לספר לו מבראשית, על ששת ימי הבריאה ועל יום השבת, כשהילד עמיר שואל ומתעניין…
למחרת – ביום השבת – יצא הרב טוביה לתורנות הכביסה כשסל הכביסה על כתפו, ופגש באקראי את בנו עמיר שפנה אליו בפליאה: "אבא, אבל סיפרת לי אתמול סיפור אמיתי! אז למה אתה סוחב כביסה?!" היה זה אחד המקרים המכוננים שעוררו אותו לתחילתה של דרך התשובה.
במשך תקופה מסוימת הייתה המשפחה בשליחות בסאן פאולו שבברזיל. בחזרתם עברו בניו יורק, והרב טוביה החליט לשהות כחודש בחצרו של הרבי מלובביץ'.
כשהרב טוביה כבר ירד מהאוטובוס בו נסעו, בדרכו לרבי, סימן לו בנו עמיר שיחזור. הנהג עצר את האוטובוס ופתח את הדלת: "אבא", ביקש הבן, "תחזור הביתה דתי"… ואכן, לאחר כחודש חזר הרב טוביה הביתה עם כיפה וציצית.
הרב טוביה הגיע לבית המדרש של הרבי, לראשונה בחייו, לקראת תפילה מנחה. המקום היה גדוש במאות אנשים ולפתע הושלך הס. הוא התבונן וראה יהודי הדור פנים פותח את ידית הדלת בתנועה אצילית שיש בה תשומת לב ונכנס פנימה. היה זה הרבי, והרב טוביה אמר לעצמו: זה יהודי קדוש! הדרך בה פתח הרבי את הדלת הותירה בו רושם רב.נפשו נקשרה בנפשו של הרבישנתן לו את ברכת הדרך גם באופן אישי,והמפגש הזה הותיר בו רושם עז עד יומו האחרון.
יום אחד, תוך כדי שתיית קפה במרפסת ביתו כשנוף הכנרת פרוש לפניו, ראה את בית העלמין האזורי ברכס ממול. הרב טוביה חשב לעצמו: עוד כמה כוסות קפה אני הולך לשתות בחיים שלי? אני לא הולך לסיים את החיים שלי ב'תיקו'! הוא נכנס הביתה ואמר לפנינה אשתו: "עוברים לירושלים!" ואכן, הם עברו לירושלים עם שלושת ילדיהם (הרב עמיר כ"ץ, הרבנית ענבל מלמד וחגי כ"ץ) והתיישבו בקרית משה. כשהגיעו לדירתם, הרב טוביה פתח את החלון ובמקום נוף הכנרת ראה מולו את הארובות של אנג'ל… "אז הבנתי", סיפר, "שאת כל המרחבים הללו אני יכול למצוא בתוכי".
לא רק בעצמו ובציוריו הוא גילה מרחבים אלא גם בנו, בתלמידותיו.
בתקופה בה למדנו באזור התעשייה בגבעת שאול, עמדנו פעם מול בניין אפרורי. הרב טוביה הסתכל ואמר לי: "תראי את החלון הזה – קצת מוצל, קצת מואר; החלון ההוא סגור למחצה והאור נופל יפה…" כך המשיך בתיאור הפיוטי-ציורי שלו, עד שהבניין האפרורי היה נראה לי הדבר הכי יפה בעולם. כך, במבטו הטוב, האיר את המציאות, ובראייתו העמוקה והפנימית הדריך אותנו כיצד לקדם כל ציור בסבלנות ובהתמדה, עד שיגיע לנקודת האמת שלו.
הייתה לו רגישות ויכולת להתבונן בנפשו של התלמיד, לגעת בנשמתו ולהנביע אותה, לתת לה את האפשרות להתבטא בחירות. הוא אמר שמורה טוב צריך לעלות אל שורש הנשמה של התלמיד העומד מולו ומשם להדריך אותו.
להיות צינור להופעה
בהיותו ילד בבית הספר הייתה לו מחברת בה ציירו מנושאי השיעור. באחת הפעמים רצה לצייר את הלחם החם והטרי, עם הריח הנעים. כל כך רצה לבטא את התחושה הזו. הוא חזר שוב ושוב על הציור עד שלפתע שם לב שהמחברת מחוררת עד הדף האחרון, כתוצאה מהמאמץ וההשקעה בציור. המורה נזפה בו, אך הוא כשלעצמו אמר בליבו: כשאהיה גדול יהיו לי בדים גדולים, ואז אוכל לצייר כרצוני…
כשאמר להוריו שהוא רוצה להיות צייר, אמרה לו אימו: "בני, היזהר מן הבינוניות". יש סוג של יצר הרע, היה נוהג הרב טוביה לומר, שמשאיר אותך במקום טוב באמצע… וכדי להבין יותר מה הכוונה להיזהר מבינוניות, היה מספר על תלמיד שצייר בזמן ה'סדר' בישיבה מסוימת, וכשהרב 'תפס' אותו בעת המעשה חשש התלמיד שיכעס עליו. שאל הרב: "מה אתה עושה?" ענה התלמיד מתוך חשש: "אני סתם מצייר…". ביקש הרב לראות את הציורים, עיין בהם ואמר לו: "אתה סתם מצייר?! אם הקב"ה נתן לך כישרון כזה אתה צריך לצייר". כך הדריך אותנו להביא את עצמנו לידי ביטוי באופן המלא ביותר.
כאימו, גם אביו העניק לו הדרכה משלו: "היזהר מעבודה זרה", אמר. שנים רבות לאחר מכן, כשהרגיש טוביה הצייר שהוא עסוק כל כך הרבה בעצמו, הבין שכנראה לכך התכוון אביו. לעתים אמן יכול להרגיש כמעט אליל, להיות מלא בעצמו ובגאווה לנוכח יצירותיו – כאילו יצר יש מאין. הרב טוביה היה נוהג לומר שהחטא של הנחש הקדמוני היה שביקש להיות כמו אלוקים: "אם הוא יכול, גם אני יכול". האמנות האמיתית היא היכולת להיות אמן יהודי ברמה הגבוהה ביותר, בלי פשרות, מתוך נאמנות של ענווה לאמת הפנימית.
ישנו הבדל גדול בין האדם היוצר וחי כשהוא ורגשותיו במרכז לבין התחושה שהוא צינור בעולמו של הקב"ה. באחד השיעורים התאכזבתי שלא קידמתי את הציור שעמלתי עליו, הרב טוביה הרגיש בכך ושאל אותי מה קרה. אמרתי לו שאני מאוכזבת מהתוצאה, כשבליבי גאווה על שתיארתי בבהירות את מה שהרגשתי, אך הוא נזף בי בחום ואמר: "מה זאת אומרת התאכזבת? תאמרי תודה, זה מה שהקב"ה נתן לך לומר היום, בפעם הבאה ייתן לך עוד". אז הבנתי את ההבדל בתפיסת העולם: לא אני המרכז, לא הכל סובב את מה שאני מרגישה; עליי רק לאפשר ולפנות מקום למשהו גבוה ממני שרוצה לבוא ולהופיע דרכי.
הצבע כמהות אוטונומית
הרב טוביה למד מגדולי הציירים – אצל הצייר הארגנטינאי דמטריו אורוצ'ואה בגלריה המלכותית בלונדון, והציירים הישראליים יוסף זריצקי ואביגדור סטימצקי – עד שסלל את דרכו הייחודית. הוא אהב ללמוד מאמנות המזרח, שם לומדים ציור קודם כל מתוך התבוננות מדיטטבית ובענווה עד שהציור מופיע ונובע.
בתולדות האמנות, הציור עבר באופן כללי מציור ריאליסטי בו הצייר מנסה לחקות את המציאות אל ההפשטה, בה לצבע יש ביטוי לא רק כמתאר דבר מסוים אלא כבעל מהות בפני עצמו, כמבטא רגש ואף רוח. הרב טוביה, כך אני מרגישה, העלה את האמנות לקומה נוספת, בה הציור מגיע ממקום גבוה, כבעל ניגון בצורה ובצבע. יחד עם ההיכרות עם תולדות האמנות והכלים שהעניקו לו ציירי העבר, בחר בדרך חירותית-נשמתית.
בתולדות האמנות ישנה השפעה רבה של הנצרות, וגם כשנהיתה יותר אקספרסיבית-הבעתית יש בה הרבה פעמים ביטוי של החלקים הפחות חיוביים שבאדם, וכפי שהרב טוביה ציטט את אחד הציירים: "אני, לא כואב – לא מצייר…". לעומת זאת, הוא כשלעצמו היה צייר יהודי במלוא מובן המילה. לעתים פגשתי אנשי תורה ורוח ולעתים אנשי אמנות, ואילו אצלו הרגשתי שהכל אחד ממש. הציור לדידו היה כשיחה עם נשמתו, דרך להתחבר לעולם עליון ולהביא ממנו גילויים. החיבור שלו לארץ ישראל, ההתפעלות מהאור שלה ומגווניה השונים שכולם אומרים שירה – לא היו במובן הקיטשי שמתעלם או מדחיק ומייפה באופן חיצוני, אלא כשילוב אורגני מהותי של מוסר עליון עם יופי ואור שמקבל ביטוי על בד הציור.
פעמים רבות אמן יוצר מהתת-מודע שלו, ואילו הרב טוביה היה מלמד אותנו ליצור מהעל-מודע שלנו.
לאחר שחזר בתשובה אמרו לו חבריו שכנראה האמנות שלו לא תהיה יותר שלמה, כי ישנן הרבה מגבלות הלכתיות שלא יאפשרו לו להביא את עצמו ב"חופש" כפי שאמנות "צריכה להיות". "למעשה", הוא אמר, "רק כשהבנתי שאני לא עומד במלחמה מול השולחן ערוך, יכולתי להתחיל ליצור". ואכן, עם השנים יצירתו רק השתבחה והזדככה.
בביקורי הראשון בסטודיו שלו ראיתי ציור מופשט, כמעט כולו כחול, זך וטהור. בתחילת דרכי, כשחיפשתי את השפה האמנותית שלי, לא הבנתי את משמעותו של המופשט הצבעוני; אבל כשראיתי את הציור הזה הרגשתי שיש כאן משהו אמיתי וטהור, ולכך אני מוכנה ורוצה להתמסר.
"זו לא חוכמה לעשות העתק להעתק", אמר בשם אחד הפילוסופים. "העולם הזה הוא העתק לעולם העליון, ויש מהות בצבע ויכולת אוטונומית בציור לבטא את סערת נפש האדם ולתת ביטוי לנשמה".
כחלק מהחיפוש המתמיד אחר משמעותה של אמנות יהודית טייל פעם עם חבר במוזיאון, כשלפתע הצביע על ציור שראה בקצה המסדרון ואמר: "זה צייר יהודי!" הם התקרבו אל הציור, ואכן הצייר היה מארק רותקו – או בשמו היהודי מרדכי רותקו – יהודי אמריקאי שציוריו שדות צבע, בנויים שכבה על גבי שכבה, ובהם תחושה רוחנית של משהו מהאינסוף. כך היה מעורר אותנו להתבונן, כיצד לבטא את האינסוף בתוך הסוף – איך ציור בעל מידה וגבול, 40X 50 ס"מ, יכול לבטא משהו אינסופי.
"צייר יהודי אינו צריך לבטא דווקא מוטיבים יהודיים", היה מחדד. "הצבע במהותו הוא אור, ובציור שלא מושפע מתכתיבים חיצוניים יש יכולת לתת ביטוי לעולם שמעבר, ואף לשיר שירה".
שמה של אחת מתערוכותיו, "יש שמים בארץ", מבטא זאת. יש אינסוף שמתגלה בתוך הסוף, יש נשמה אלוקית בתוך הגוף, ויש רוח בתוך החומר, והתפקיד של יהודי הוא לחבר שמים וארץ. ניתן להרגיש זאת מתוך התבוננות בציוריו, בהם יש תחושה שהציור יכול לגדול ולהמשיך עוד מעבר למידות הבד.
רגישות לכתמים, רגישות לאנשים
הלימוד אצלו היה למעשה תהליך של תיקון מידות, כדרכה של אמנות שהיא חושפת את נבכי הנפש. מעבר למתן הביטוי העכשווי היא מאפשרת לפגוש את עצמנו ולתקן, להוסיף צבע, להוריד את מה שמיותר, וכך לעבור שכבה אחר שכבה בסבלנות, עד שכל כתם מגיע למקומו ויש איזו שלמות בציור.
השדה האנרגטי של הציור הוא מרחב פעיל, והדרך לזכך אותו היא בשילוב של רכישת ושימוש בכלים האמנותיים באופן מקצועי – כגון אופן הנחת הצבע, מפגש ויחס בין כתמי הצבע ועוד – יחד עם עבודה פנימית של תיקון מידות, התמדה, נוכחות וכוונה נכונה.
יש שיגידו שהם מחכים להשראה ואז מציירים. לעומת זאת, כשאדם נמצא בהתמדה בעשייתו, לפעמים מגיע תוך כדי עבודה רגע חסד של השראה שהוא אמנם לא תוצר ישיר של עבודתו, אך לא היה מגיע בלעדיה.
הדיאלוג המתרחש בין הצייר לבד הציור מפתח אצל הצייר קשב ורגישות, ליצור ולהביא את עצמו לידי ביטוי ובתוך כך להיות קשוב לתהליכים, כשלפעמים גם לציור יש מה לומר… דרך העבודה הזו מספקת כלים גם לאופן הקשב בחיי היום-יום. זוהי למעשה אחת ממתנות האמנות, שהיא מאפשרת לאדם להיות בעל רגישות ויכולת התבוננות מעמיקה בחיים.
פעם, כשאמר שלום במאור פנים למנקה, התבטא: "אי אפשר להיות רגיש לכתמים (בציור) ולא להיות רגיש לאנשים…"
מעשה האמנות הוא לא המצאה של משהו חדש, אלא תהליך של חשיפה וגילוי מתוכנו. זוהי תפיסה רוחנית שמשנה באופן מהותי את דרך העבודה וגם את החיים עצמם. הטוב שהקב"ה רוצה להשפיע עליי ישנו בנמצא, והאדם צריך לבנות כלים כדי שיוכל לגרום לו להופיע. המהות הטובה שלי קיימת, הכל ישנו, ועליי רק לחשוף את מה שטמון בי. כתוב "יגעת ומצאת תאמין", ומצד שני נאמר שהמציאה באה "בהיסח הדעת", אז למה להתייגע? היה שואל. "כדי שכאשר תמצא – תדע שמצאת", היה משיב.
כפי שצייר, כך הוא חי. ההליכה לצדו הייתה שיעור בפני עצמו. לאט, בנחת ובתשומת לב, כשהוא פונה אלינו ושואל:
שמתן לב פעם לצמחים שפורצים מבין אבני המדרכה כמבקשים בעוז לצמוח?
ליונה מזיזה את ראשה תוך כדי הליכה?
לכחול שבשמים?
למגוון האפורים שבענן?
ליופייה הפיוטי של הארץ?
לתשומת הלב של הקב"ה לכל עלה ופרח ובכל פרט בעולמו?
כאשר אדם מתהלך בצורה כזו בעולם, הוא נעשה יפה יותר, עשיר, מעניין, הרמוני, צבעוני ובעל משמעות. נפשנו מתרחבת ופינו אומר שירת הלל לבורא עולם.
הנה שיר קצר שכתב לאחר חזרתו בתשובה:
להתלוות אל הקווים ברדתם ממרומים / בטרם הטביעו צורתם בחומר / ולגלותם חבויים בטבע / לדעת את שירת הקווים השבים לצור מחצבתם / שמים יורדים ארצה / כדי שהארץ תוכל להתקרב לשמים / יש שמים בארץ
התחדשות מתמדת
הרב טוביה היה כהן, ואחד מתפקידיו של הכהן הוא להיטיב את הנרות עד שתהא השלהבת עולה מאליה. ואכן, הוא חינך והעניק אמונה, יכולת וכלים לעצמאות וכך העמיד דור של אומניות ויוצרות ומשפחה לתפארת.
"התפקיד של הכהן", היה אומר, "הוא לברך את ישראל באהבה", וכך פעל כל ימיו מלב מלא אהבה, כשבמבטו הטוב הוסיף לעולם יופי, טוהר, צבע ואור.
ביום שישי זה, ל' בשבט, חל יום השנה הראשון לפטירתו, בגיל 87. כאשר ביקרתי אותו, כשלושה שבועות לפני פטירתו, עוד ישב מול הציור הטרי שנמצא על כן הציור.
ציוריו היו כמעיין נובע ובהתחדשות מתמדת. הוא חי בסקרנות של ילד ובעומק של בן 120. לעתים אמן באיזשהו שלב מתחיל למחזר את עצמו, ואילו הרב טוביה גילה בעצמו מרחבים אינסופיים ומכוחם יצר. שנזכה.
