בס"ד

קרוב אליך ברשת

בוערים לפסח

בוערים לפסח

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

"האמת היא שאני פשוט מכור! אני לא יכול בלי זה…" כך פותח ר' דוד ריינוס מהיישוב 'אש קודש' את שיחתנו. בדרך כלל משפט כזה שיוצא מפי אדם רגיל, יגרום לנו לזוע באי-נוחות בכיסא, אבל הפעם מדובר על התמכרות מסוג קצת שונה: "זכיתי להיות בהרבה מקומות ולפגוש הרבה אנשים שעסקו באפיית מצות מצווה, ואצל כולם יש מכנה משותף אחד – שמחה לא רגילה!" משתף ר' דוד, ומנסה להסביר: "באמת קשה להבין מה מדליק כל כך את היהודים שעוסקים באפייה. בסך הכל מדובר לכאורה על כמה חתיכות בצק שאופים מהן סוג של קרקרים או דיקטים, אבל השמחה הגדולה שסוחפת ממש את כל המשתתפים באפיית המצות, והחיבור החזק שהיא יוצרת לכל החג, אלה דברים שאי אפשר לוותר עליהם".

"אתה לא בני-ברקי, נכון?"

את המקצוע שלו כעובד סוציאלי מחליף ר' דוד כל שנה למשך כשבועיים, לקראת חג הפסח. את הרכב המשפחתי הוא מעמיס לעייפה בציוד אפייה – קמח בכשרות מהודרת, ג'ריקנים עם "מים שלנו", רעדלערים (כלים ליצירת חורים במצות), מקלות (להכנסת המצות לתנור), מרדה (להוציא מהתנור), ניירות אפייה, שעון מעורר (מתוזמן לח"י רגעים), קפה מעורר, ובשנים האחרונות גם את ילדיו הבוגרים, ויוצא למסע אינטנסיבי ברחבי הארץ. כבר כמה שנים שחבורות-אפיית-מצות, מאזור המרכז ועד אצבע הגליל, מזמינות אותו לנהל עבורן אפיית מצות, כדי שגם הם יזכו במצווה המרוממת של אפיית מצות לקראת חג החירות.

כדי להסביר איך התפתח העיסוק שלו באפיית מצות עד כדי הקמת מאפייה ניידת, ר' דוד חוזר לשנות ילדותו ביישוב יצהר. "אני אופה מצות כבר מגיל אחת-עשרה", הוא מספר, "אמנם בגיל אחת עשרה אתה עוד לא ממש אופה, אלא בעיקר אוסף את הניירות מתחת לשולחנות, אבל כבר אז החוויה הייתה משמעותית מאוד בשבילי. אצלנו ביצהר התקיימה – ולמעשה עדיין מתקיימת – אפיית מצות בחבורה, בראשות הרב דודי דודקביץ', רב היישוב. כשהחבורה הזאת רק התחילה את דרכה, היא הייתה חידוש מרענן, כיוון שאז כמעט ולא היו קהילות שהתארגנו על אפיית מצות בחבורה".

איך ילד מתחבר לאירוע כזה של מבוגרים?

"ילדים מתחברים בקלות לכל העניין, אבל ביצהר עוד הרחיבו את החוויה הרבה מעבר לזמן האפייה עצמו", מסביר ר' דוד. "כמה ימים לפני האפייה ביישוב, נסענו לירושלים לשכונת בית ישראל, לטחנת קמח למצות. בתור ילדים עוד לא טחנו בעצמנו – זאת עבודה קשה שצריכה להיעשות על ידי מבוגרים. אבל ראינו שם איך טוחנים בריחיים מכניות את הקמח, ועוד יותר מעניין מזה – ראינו את המבוגרים טוחנים בריחיים של יד: מסובבים גלגלת, והיא גורמת לסיבוב של שרשרת כזאת שדומה לשרשרת של אופניים, ואותה שרשרת מסובבת שתי אבני ריחיים שטוחנות את גרגירי החיטה. את הגרעינים שופכים דרך משפך לתוך הריחיים מכלי של 'רוטל' (כלי מדידה שעל פיו נוסדה הסגולה הידועה של ח"י רוטל משקה בל"ג בעומר – ב.ז.), וכך, ממש כמו בימי הטורקים, הריחיים טוחנות, עד שבצד השני יוצא הקמח. הנסיעה הזאת הייתה חגיגה גדולה בשבילנו בתור ילדים ביישוב, והיא נמשכה הלאה בערב שלפני האפייה, בו שאבנו מים מהמעיין ליד היישוב לצורך מים שלנו".

ומה קורה באפייה עצמה?

"בפועל התקיימו אפיות בשני זמנים. אחת הייתה כמה ימים לפני החג, והשנייה והעיקרית בערב החג עצמו, שזה הזמן המובחר לאפייה", אומר ר' דוד. "לפי חלק מהראשונים, מצות מצווה אפשר לאפות רק בזמן הזה של ערב חג אחרי חצות, בגלל שהוא מקביל לזמן שבו הקריבו את הפסח במקדש. המנהג ביצהר הוא, שכמו הלוויים במקדש שליוו בנקודת הזמן הזאת את הקרבת קרבן הפסח בנגינת ההלל, כך גם מלווים את אפיית המצות בשירה ונגינה של ההלל.

"מובן שהאפייה נעשית עם הרבה כובד ראש", מדגיש ר' דוד, "הרב דודי מעביר בכל שנה תדריך לכל העוסקים במלאכה, וגם מפקח על עבודת האפייה. יש הקפדה רצינית ומחמירה על כללי הכשרות, ויחד עם הרצינות – השמחה מתרוממת לגבהים לא רגילים!".

עם השנים, צוות האופים ביצהר הלך והתפתח, וגם השותפות של ר' דוד גדלה עם הגיל. בתחילת הדרך היו ביצהר שני תנורים קטנים לאפיית המצות, עד ששנה אחת נשלח ר' דוד לבני ברק, עם הרכב הגדול של אביו, כדי לרכוש תנור חדש מיהודי חסידי בשם ר' מנשה רייזמן. עד היום הוא בקשר איתו בכל מה שקשור לאפיית מצות – קונה ממנו ציוד וגם מתייעץ איתו כשצריך.

"מדובר ביהודי מעניין ורב פעלים" מספר ר' דוד. "יש לו ברחוב בעלז בבני ברק מעבדת שעטנז, שבה הוא גם כורך ספרים בשיטה שהוא פיתח. באותו מקום הוא גם מחזיק מחסן עם כל הציוד של אפיית מצות, שחלק גדול ממנו הוא מפתח ומייצר בעצמו. הבאתי ממנו את התנור לאפייה ביצהר, ואחרי כמה שנים קניתי ממנו גם את התנור הגדול שיש לי היום. כבר כשדיברתי אתו בפעם הראשונה, תוך כדי שיחה, הרגשתי משהו מיוחד ושאלתי אותו: "אתה לא בני ברקי, נכון?" הוא אישר, וסיפר שהוא גדל במושב 'אחוזת נפתלי' ליד טבריה (מושב שהיה קיים שנים ספורות בשנות החמישים). את המסורת של אפיית המצות הוא קיבל מהרב של טבריה באותן שנים, כשהיו אופים יחד אתו כל שנה מצות".

המאפייה יוצאת לדרך

בתחנה הבאה של ר' דוד, ישיבת רמת גן, לא הכירו כלל את האפשרות לאפות מצות בחבורה. "ישבנו יום אחד ב'אברכיה' של ישיבת רמת גן, וכשהצעתי לחבר'ה שנאפה מצות בעצמנו, הם לא כל כך הבינו מה אני רוצה, אבל בסוף השתכנעו להצטרף לעניין. שכרנו תנור מר' מנשה רייזמן, ויצאנו לדרך". בשנים הראשונות התקיימו אפיות בערב פסח, כשרב העיר דאז, הרב יעקב אריאל שליט"א, הצטרף גם הוא לאפייה, ובעקבותיו גם ראש הישיבה, הרב יהושע שפירא שליט"א. עם הזמן, ר' דוד רכש עוד ציוד וניסיון, ומכאן הדרך להקמת המאפייה הנודדת הייתה קצרה.

"ממש לא התכוונתי לפתוח עסק, ולמען האמת, גם עכשיו לא מדובר בעסק של ממש – בסך הכל תעסוקה לשבועיים בשנה" מדייק ר' דוד. "אבל בכל זאת, כמו שרבי נחמן אומר שיהודי שמח מושך יהודים אחרים למעגל, האהבה הגדולה שלי למצווה דחפה אותי לנסות להדביק בה עוד יהודים. קצת פרסמתי את העניין, וברוך ה' הוא תפס תאוצה יפה מאוד. ההתחלה הייתה ברמת גן, בבית הכנסת של שכונת מרום נווה. שם אפינו עם הקהילה המקומית ועם עוד קבוצות אחרות. בהמשך התגלגלנו ליישובים כמו עינב שבשומרון, קשת בגולן – שם אפינו במשך שש שנים עם המכינה, ועד למושב שדה אליעזר שבעמק החולה, שם אפינו עם הקהילה של הרב עמיר כ"ץ שהקשר איתם נמשך גם היום. במשך כמה שנים התגוררנו בצפת, כך שהקשר עם החבורות הצפוניות היה פשוט, אבל גם אחרי שעברנו לגבעת אש קודש אני נוסע בשמחה צפונה. בפרט לקהילה בשדה אליעזר, שהיא קהילה מתוקה של בעלי תשובה".

מה מיוחד במפגש עם בעלי תשובה?

"אצל בעלי תשובה, ועוד יותר מזה אצל קבוצות של חילונים שאפינו איתם, הכל מאוד חדש בשבילם, והצורה בה הם נכנסים לעניין ממש מדהימה", מסביר ר' דוד ומדגים: "בקהילה של הרב שוקרון במרום נווה ברמת גן, יש לא מעט מתחזקים ומסורתיים. זכור לי משם במיוחד נער אחד שבא מרקע מסורתי – אביו שייך לקהילה, אבל הוא למד בבית ספר חילוני. הוא התחיל להגיע לאפיות כבר כשהיה בגיל כיתה ח', ומאז הוא המשיך להגיע כל שנה עם עיניים בורקות וחיוך גדול. בכל פעם, מיד כשהוא נכנס, הוא בא אלי לחבק אותי בהתלהבות. רק אחר כך אפשר להתחיל".

הזכרת גם קבוצות של חילונים, לא רק מסורתיים.

"נכון. זכינו במשך כמה שנים לקיים אפייה לקבוצות של סטודנטים מתכנית 'השראה', שזו תכנית של לימודי יהדות לסטודנטים חילונים. בנוסף, דרך המדרשה של ישיבת רמת גן הגענו לבתי ספר חילוניים, וגם לאנשים פרטיים שהגיעו דרך פרסום כזה או אחר, ורצו להשתלב בחבורות של האפייה".

גם אצל יהודים כאלה ראית אורות גבוהים?

"בהחלט!" עונה ר' דוד בחיוך רחב, ומצרף סיפור לדוגמה: "בפעם הראשונה שנכנסה החבורה של הסטודנטים, הם שידרו אווירה של 'סבבה, בואו נשחק קצת בבצק…' במיוחד בלט בכיוון הזה אחד הסטודנטים, שדאג במשך כל התדרוך המקדים לתקוע בדיחות והערות ליצניות וציניות. אבל ברגע שניגשנו למלאכה, כל האווירה השתנתה בבת אחת. כולם ממש נשאבו פנימה, והבחור הליצן – יותר מכולם! הוא תפס כזאת אחריות ורצינות, ועל הפנים שלו היה אפשר לראות ריכוז כמו מפקד צבאי בפעולה! הוא התחיל לנהל את העניינים ולצעוק הוראות לחברים שלו, שלא יעשו פאשלות. בלב שלי חשבתי לומר לו: 'הלו, בסך הכל מדובר בקצת בצק, לא?…' אבל באמת ראיתי עליו מהפך כזה, וגם על שאר הסטודנטים, והבנתי שכשנוגעים בידיים – פשוט מתחברים למצווה בצורה מאוד עמוקה".

אין חששות הלכתיות באפיית מצות של חילונים?

"השאלה שלך מזכירה לי אנקדוטה מהפעם הראשונה שבה הסטודנטים החילונים הגיעו לאפיה. יחד איתם הגיעו המנחים שלהם ואחד מהם היה אברך מישיבת רמת גן. הוא הסתכל כל הזמן מהצד, ובשלב מסוים אמר במין לחץ כזה: 'אני לא יכול לראות את זה! איך הם יודעים מה לעשות?'" הסיפור הזה לא מבהיל את ר' דוד, והוא מסביר שגם אפייה כזאת היא בסדר גמור: "ברוך ה', באמת אין בעיות ברמה שתגרום לזרוק את כל הכמויות של הבצק לפח. כדי להשלים את הפערים, התדריך שלהם יהיה ארוך יותר מהרגיל. אם בדרך כלל אני מעביר תדריך של כמה דקות, אז עם הסטודנטים ישבתי בערך חצי שעה. כמובן, דיברתי איתם גם על המשמעויות הרוחניות של המצה, אבל גם הוספתי להם דגשים בצד המעשי, כדי שיהיה ברור מה צריך להיות במהלך העבודה.

"מעבר לכך, צריך להבין שבאופן בסיסי, הסטנדרטים של האפייה שלנו, הם מאוד מחמירים – כמו בכל ההלכות שקשורות לפסח", ממשיך ר' דוד להרגיע, "מובן שאנחנו אוהבים את החומרות בפסח, ומגודל אהבתנו לה' יתברך שנגלה עלינו במצרים עד שלא הספיק הבצק להחמיץ, אנחנו רצים לקראתו הרבה מעבר לשורת הדין. אבל בכל זאת, עם השנים והניסיון באפייה ובלימוד ההלכות, לומדים לדעת מה עיקר הדין שאסור לוותר עליו בשום אופן, ומה שייך לתוספות וחומרות. אז שוב, בתדריך אני מדבר איתם בצורה חותכת, לעמוד בכל הדרישות של הניקיון והזריזות. בפועל, לפעמים יש מצבים שמוותרים על חומרות מסוימות".

מה למשל?

"בדרך כלל אני מקפיד שכל המשתתפים באפייה יקצצו ציפורניים לפני שמתחילים. אבל כשמגיעות סטודנטיות עם בניית ציפורניים, קצת יותר קשה לדרוש את זה. בכל זאת הצענו להן לעבוד עם כפפות, ואם לא, אז המנחות שלהן בדקו שהכל נקי. בכל אופן, גם אותו אברך אכל בסופו של דבר מהמצות של הסטונדטים החילונים".

מצה של בית אבא

חיבור מחודש למסורת בית אבא נוצר במהלך אפיית מצות לאו דווקא אצל חילונים, אלא גם אצל יראי ה' שנזכרים פתאום במסורות המשפחתיות שלהם. "עם השנים הולך ומתברר לי שישראל קדושים נהגו מאז ומעולם לאפות מצות בעצמם. לא פעם קרה שבאו אלי אנשים להודות לי שהחזרתי להם משהו שהם איבדו" משתף ר' דוד, "כל אחד והסיפור המשפחתי שלו – אחד נזכר בסבתא שלו שנהגה לאפות מצות, ואחד נזכר בדודה הזקנה. אצל אנשים מכל העדות יש מסורות של אפיית מצות ביתית. אנחנו חיים בזמן שבו הכל תעשייתי ועובדים לפי נהלים ושיטות. אמנם זה טוב מאוד כדי שלא יהיו בעיות, אבל בכל זאת הדרך המקורית הייתה דרך של אפיית מצות 'למשפחותם לבית אבותם'.

"אחת האפיות שארגנה מדרשת 'רעות' של ישיבת רמת גן יועדה לציבור הרחב, והגיעו לשם כמה נשים, לא מאנ"ש, שבסוף ניגשו אלי בהתרגשות עצומה לספר לי על הסבתא שלהן שהייתה אופה מצות. כיוון שבסופו של דבר גם האפייה שלי היא תעשייתית, תעשייה קטנה אמנם, מאוד מרגש לראות ולשמוע את האנשים שמגלים נקודה עמוקה מבית אבא".

אם כבר מדברים על הבית, איך הבית שלך מתארגן לפסח, כשבמקום לקרצף את הבית אתה נודד בין אפיות ברחבי הארץ?

"אני לא לגמרי לא נמצא בבית. בשבוע שצמוד לפסח אני ממעט מאוד באפיות ומשתדל להיות פנוי יותר לעזרה בנקיון הבית. אבל באמת, אשתי והילדים מתמסרים גם הם לעניין המצות – גם מצד ההכנות של הבית לפסח, שהם מאפשרים לי לקחת בהן חלק פחות משמעותי, ובשנים האחרונות גם בשותפות פעילה. שני הבנים הגדולים שלי כבר הפכו להיות ממש יד ימיני באפיות השונות. הם נודדים איתי ממקום למקום ברחבי הארץ ויודעים לארגן כל מה שצריך".

יצא לך לפגוש גם מסורות בעלות משקל הלכתי רציני? אולי דברים אחרים ממה שלמדת אצל הרב דודקביץ'?

"בחסדי ה', כן. זכיתי פעם ללמוד למעשה מהרב שמואל אליהו שליט"א" נזכר ר' דוד בהתלהבות. "אני משתדל מאוד לאפות מצות בעצמי ממש בערב פסח, אבל לצערי היו שנים בודדות שלא הסתדר לי. באחת השנים שגרנו בצפת לא מצאתי חבורה, עד שבסופו של דבר, בסייעתא דשמיא, זכיתי להצטרף לחבורה של הרב שמואל אליהו. זאת אפייה ממש משפחתית, שנעשית מטעמי נוחות בבית כנסת בצפת. כל המשפחה המורחבת של הרב מגיעה, וזאת אווירה לגמרי אחרת מאפייה תעשייתית. אם אתה שואל על הרמה ההלכתית – אכן למדתי דברים חדשים שראיתי את הרב שמואל מקפיד בהם. רק חייבים לומר, שיותר מכל הרב שמואל מקפיד על אפיית מצות בשמחה גדולה! כל האפייה מלאה בשירה ונעימה, כשהרב מלא חיוכים ואושר עוד יותר ממה שיש אצלו כל השנה. זאת הייתה חוויה מיוחדת, שגם ממנה למדתי הרבה.

"השמחה היא כל כך משמעותית, וראיתי שיש סגולה: מה שפוגע בשמחה – פוגע במצה" מסכם ר' דוד, "תמיד הבצק שיוצא הכי יפה והכי מוצלח, שגורם לגאווה לאופה – יפול בדרך לתנור. בסוף אתה מבין שיש כאן בצק עם נשמה. ממש רואים שאם מישהו מתלהב מעצמו יותר מדי, המצה יודעת לשלם לו. ענווה ושמחה הם המתכון למצה טובה".

רגעים מאפיית המצות של הרב שמואל אליהו התפרסמו שנה שעברה בערב פסח, וכך אמר הרב על המעלה של אפיית מצות המצווה בערב פסח: "אשרינו שאנחנו זוכים לאפות מצות בערב פסח אחרי חצות. אח!! איזה הלל זה, איזו שמחה זו! טעם… מקבלים קצת טעם של ירושלים. בעזר ה' נזכה! לעבוד כולנו יחד, באהבת ישראל, באהבת ה', בבית המקדש במהרה, אמן ואמן!".

אהבת את המאמר? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן