כבר בימי צעירותם, בעת ישיבתם בבית המדרש של המגיד ממזריטש, נקשרו בקשר אמיץ ועמוק נפשותיהם של שני התלמידים שהאירו לימים את העולם היהודי כולו באור קדושתם וחסידותם: רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סנגורם של ישראל, ורבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא. בעוד הראשון נמנה עם ראשוני התלמידים של הרב המגיד ודרכו בחסידות הייתה בלהט והתפעלות עצומה, השני היה מצעירי התלמידים ודרכו בהתבוננות שקטה. נדמה כי הפערים שהיו ביניהם רק חיזקו את אותה ידידות ורעות מיוחדת.
רבי לוי יצחק הפליא את גודל השגת החסידות של בעל התניא, והיה מורגל על לשונו הפתגם: "כולנו אכלנו מקערה אחת, אך ה'ליטאי' הזה לקח את השמנת". בשעה שיצא ספר התניא לאור עולם והגיע לידי הברדיטשובי, קרא בהתפעלות "פלאי פלאים! להכניס א-ל גדול ונורא בין עליו של ספר כה קטן". רבי שניאור זלמן מצדו הפליא את צדקותו וגדולתו של רבי לוי יצחק. כאשר אמר דברי חסידות בנוכחותו, סיים את הדברים בהכרזה: "צדיק ה' בכל דרכיו. הקב"ה צדיק למעלה, ורבי לוי יצחק צדיק למטה".
ה'ליטאי' צופה יפה
בעת מאסרו של בעל התניא בחודש תשרי תקנ"ט, הורה כי אחד החסידים ייסע מיד לברדיטשוב כדי למסור פדיון נפש לרבי לוי יצחק. כששמע רבי לוי יצחק את הבשורה המרה, נפל על הארץ, התגולל בעפר וצעק צעקה גדולה. לאחר מכן שאל את השליח האם רבי שניאור זלמן היה טרוד בעת מאסרו, והלה השיב בחיוב. "האם היה טרוד בחיצוניות או בפנימיות?", שאל שוב הרב. "היה טרוד רק בחיצוניות ולא בפנימיות", השיב האיש, "כי ראיתי שאת נעלי הבית שכח לקחת ואילו את הטלית והתפילין לא שכח". התפעל הרב מן התשובה והפטיר "ה'ליטאי' צופה יפה".
לאחר מכן נפנה הרב לסדר את פדיון הנפש ושאל את השליח מה שם אמו של רבי שניאור זלמן. הלה השיב כי שכח לשאול קודם נסיעתו, וכאשר נזכר בהיותו בדרך שאינו יודע את שם האם, לא רצה לחזור לליאזני מפני שרבו הורה לו לנסוע מיד לברדיטשוב. על שולחנו של רבי לוי יצחק היה מונח חומש. נטלו הצדיק ונפתח לו בפרשת מקץ בפסוק "וירא יעקב כי יש שבר במצרים" ואמר: "שב"ר ראשי תיבות שניאור בן רבקה".
לאחר גאולת בעל התניא בי"ט בכסלו שלח איגרת מיוחדת לבשר לרבי לוי יצחק על הצלתו. "לכבוד אהובי הרב הגאון הגדול המפורסם, בוצינא קדישא חסידא ופרישא, פאר הדור עמוד הימיני נר ישראל, מוהר"ר לוי יצחק", בתארי חיבה והערצה אלו נפתח מכתבו של בעל התניא, ובו מתאר כידוע כי בשעה שקרא את פסוק התהלים "פדה בשלום נפשי", יצא בשלום ממאסרו.
החתונה הגדולה
בשנים הבאות נעשו שני הצדיקים מחותנים פעמיים: שניים מנכדיו של הרב מברדיטשוב התחתנו עם שתיים מבנותיו של 'האדמו"ר האמצעי', בנו של בעל התניא. החתונה הראשונה התקיימה בסיון תקס"ז בעיירה ז'לובין, הנמצאת על אם הדרך מלאדי לברדיטשוב, ונודעה בתואר 'החתונה הגדולה'. צלמים לא היו במקום ואף לא עיתונאים, אך סיפורי החסידים ברטט ובזיע על ההתרחשויות בחתונה זו עברו במסורת מדור לדור.
בתיאורי החתונה וימי השבע ברכות ניתן להבחין בדרכיהם השונות בקודש של הצדיקים, ועם זאת בהתוועדותם בצוותא מתוך אהבה וחיבה ובלי מחלוקת. ה'בדחן' בחתונה זו היה החסיד ר' שמואל מונקס, שנודע בפיקחותו השנונה. החופה התקיימה ביום שישי, ערב שבת קודש, ור' שמואל הרהר בלבו שיש לזרז את המחותנים לקצר בתפילתם, שלא כדרכם בקודש, על מנת שהחופה תתקיים בזמנה. נכנס אל חדרו של בעל התניא והופתע לראות כי הרבי כבר סיים להתפלל שחרית. "מה יאמרו עלינו המחותנים", טען ר' שמואל בבדיחותא. "הם מאחרים ומתפללים עד אחר חצות היום, ועלינו יאמרו כי אנו נוהגים כ'מתנגדים' לדייק בזמן התפילה ולא לאחרה?".
"האם תדמה אותי למחותני הקדוש", השיב הרבי, "הרי מובטח לו ששערי התפילה ייפתחו בפניו בכל עת שידפוק עליהם, אך אני מתיירא מנעילתם ומתפלל בשעה שהשערים פתוחים לכלל ישראל".
פנה ר' שמואל לדירת הרבי מברדיטשוב ואמר לו: "היודעים אתם כי מחותנכם גאון הדור הוא, ומדקדק במצוות שלא לנטות מן השולחן ערוך ולאחר זמן תפילה?".
"כיצד אוכל להידמות למחותני הקדוש", השיב הרבי, "הרי בקדושתו מוכן הוא לתפילה כבר מיום האתמול, אבל אני מוכרח להתחיל ההכנה בכל בוקר מחדש".
סגירת מעגל
שני הצדיקים התאחדו ביניהם גם בנושא משלוח הסיוע הכספי לחסידיהם שבארץ הקודש, אך שותפות זו הייתה לצנינים בעיניו של רבי אברהם מקאליסק שהתנגד לדרכו של בעל התניא וכתב לרבי לוי יצחק את טענותיו בנושא. רבי לוי יצחק השיב בחריפות והוסיף: "אני מעיד בעדות גמורה, שמאד היה יקר כבוד הרב מחותני הגאון נ"י בעיני מורנו [המגיד] נ"ע עד אין שיעור, והיה מפליג אותו תמיד עד אין שיעור מאד".
גם בעיון התורה ובפסקי הלכה שרר ביניהם קשר מיוחד. הרבי הריי"צ מתאר עד כמה הרב מברדיטשוב היה עמקן גדול, ופעם דרש בתורת הנגלה והקשה ע"ב קושיות ותירץ ק"ל תירוצים, ורבי שניאור זלמן העלה זאת על הכתב ב-400 עמודים. מעניין כי התשובה הארוכה ביותר בשו"ת של אדמו"ר הזקן היא על שאלת רבי לוי יצחק בעניין היתר עגונה.
במקביל, הגאון ר' יוסף קוטקובסקי, מרבני אוקראינה לפני כ-150 שנה, כתב בפתח ספרו 'דרכי החיים' שראה בכתב ידו של הרב מברדיטשוב מילים אלו: "מעיד אני עלי שמים וארץ, שאילו היה הרב הגאון אלקי רבי שניאור זלמן מלאדי בימי הרי"ף והרמב"ם, היה כאחד מהם".
בכ"ה בתשרי תק"ע עלתה נשמת סנגורם של ישראל לשמי רום. הרה"ח ר' זלמן הבלין, מגדולי חסידי אדמו"ר הרש"ב, סיפר על מסורת שבידו כי בעל התניא הגיע לברדיטשוב בחודש אדר לנחם את בני ביתו של הרב ולהשתטח על מקום מנוחת קדשו. אך כאשר הרבנית האלמנה השיחה בפניו את צערה על כך שאין מי שיערוך את שולחן הסדר בליל פסח, החליט הרבי להישאר שם לימי הפסח ולסדר בעצמו את הסדר בבית רבי לוי יצחק.
מחוץ לדלתו של הגאון מוילנא
בעודו תלמיד בחצר המגיד ממזריטש, פעל בעל התניא יחד עם רבי מענדל מוויטבסק ורבי אברהם מקאליסק, על מנת למנוע את הכרזת ה'חרם' העגומה שנעשתה בידי המתנגדים לחסידות בשנת תקל"ב. האדמו"ר הזקן מתאר את נסיעתם להגר"א:
"הלכנו אל הגאון החסיד נ"י לביתו להתווכח עמו ולהסיר את תלונותיו מעלינו, וסגר הדלת בעדנו פעמיים, וכאשר דיברו לו גדולי העיר: רבנו, הנה זה הרב המפורסם שלהם בא להתווכח עם כבוד תורתו, ובאשר ינוצח בוודאי בזה יהיה שלום על ישראל, דחה אותם בדיחויים. וכאשר החלו להפציר בו מאוד, חלף והלך לו ונסע מן העיר ושהה שם עד יום נסיעתנו מהעיר".
אך ברבות השנים נודע לכל כי החסידות באה להרבות כבוד שמים ולחזק דרכי התורה ומצוותיה ולא חלילה להפך. ורבי חיים מוולאזין, גדול תלמידי הגאון מווילנה, החל לקרב את החסידים.
צעד משמעותי במיוחד באיחוי הקרעים בין המתנגדים לחסידים, היה בעת פגישת האדמו"ר הזקן עם שלושה מגדולי גאוני הדור שהתנגדו לחסידות.
כשנתיים לאחר גאולתו הידועה בי"ט בכסלו מן הכלא הרוסי, נאסר שוב האדמו"ר הזקן בשנת תקס"א ונחקר בפטרבורג. ר' נטע נוטקין, שהיה סוחר עשיר בעל מהלכים בחוגי השלטון הרוסי, הציע לרי את עזרתו בהשגת שחרור סופי ומוחלט מן השלטונות, בתנאי שלאחר מכן ייסע לפגוש את שלושת גדולי הדור וישוחחו ביניהם על שיטת החסידות.
על שולחנו של הצאר אלכסנדר הראשון הכינו מכתבים שונים לחתימתו ובהם גם מכתב בנושא האדמו"ר הזקן. ר' נטע הניח את המכתב בראש הערמה, משום שמנהג המלכים היה להטות חסד לבקשה הראשונה שעלתה בפניהם. הצאר הבין כי הייתה זו תחבולה ואמר שלא היה בכך צורך משום שהיה מאשר את שחרורו של הרבי בכל מקרה, וכך אכן היה.
מבחן רוחני
אחד משלושת הגאונים אותם ביקר בעל התניא בצאתו ממאסרו כפי שהתחייב, היה הגאון רבי יהושע צייטלין משקלוב, מחבר ספר 'הגהות חדשות' על הסמ"ק, תלמידו חביבו של ה'שאגת אריה'. רבי יהושע רצה לבחון את גדלותו הרוחנית של בעל התניא, וכאשר הגיע לבקרו, קרא למשרתו שלא היה יהודי אך התנהג כיהודי ואף שוחח ביידיש, וביקשו להביא יין מן המרתף לכבוד האורח ברצותו לבחון האם יבחין הרבי בכך שהיין אסור.
כאשר נמזגה הכוס לרבנו הזקן, נטל אותה בידו והחל לברך בכוונה ובדבקות "ברוך אתה ה'"… הגאון התפעל מדביקותו של הרבי וקולו הערב עד ששכח להזהירו כי מדובר ביין האסור בשתייה, ובינתיים השלים הרבי את הברכה במילים "שהכל נהיה בדברו", ולאחר מכן העיר לרבי יהושע כי הנכרי טעה והביא שיכר ולא יין. "לא יאונה לצדיק כל אוון", הפטיר המארח בפליאה.
השניים שוחחו בדברי תורה והמארח התוודע מכלי ראשון לגדלותו בתורה של בעל התניא, ולבסוף נפרדו בכבוד גדול.
זקן גאוני ליטא באותם הימים היה רבי משה חפץ מטשאווס, שנודע בבקיאותו המופלאה בש"ס ובחריפותו שעל שמה כונה ר' משה 'חריף'. רבי משה היה זקן בא בימים ולא החשיב כלל את גדולי זמנו, ולא קרא להם בשם 'רבי' אלא בשמם הפרטי, וכך כאשר בא אליו רבנו הזקן קיבלו בקרירות ולא חלק לו כבוד, אלא החל לשאול אותו שאלות שונות לבחון את מידת בקיאותו, כגון כמה הוויות דאביי ורבא ישנן בש"ס וכדומה.
כאשר התרשם מגאונותו ובקיאותו של האורח, שינה את יחסו, וכאשר האדמו"ר הזקן תירץ לו קושיא שלא הצליח לפתור שנים ארוכות, התפעל מאוד רבי משה מתשובת הרבי וחלק לו כבוד רב.
הגאון השלישי עמו נפגש בעל התניא היה הגאון רבי יואל מאמצ'יסלב, ממקורביו של הגאון מווילנה, שנודע בכינויו ר' יואל 'חסיד' וחיבר את 'חידושי מהרי"ח' על המשנה. כאשר הגיע רבנו הזקן לביתו, קם רבי יואל וקיבל את פניו בכבוד גדול, ואמר לו "שלום עליכם רבי".
לתמיהתו של רבנו, השיב רבי יואל כי בצעירותם נפגשו בעיר ויטבסק וביקש מהרבי שיבאר לו סוגיא תמוהה בגמרא ואכן ביאר לו את פירוש הדברים, ולפיכך נקרא רבו והוא מחויב בכבודו. אמר לו רבנו הזקן: "אם כך, למה לא באת לפדות אותי, הלא חייב אדם לפדות את רבו?". השיב רבי יואל כי אם היה הדבר תלוי בממון, היה מפזר ממונו וטורח לשם הצלת הרבי. לאחר שיחה ממושכת נפרד ממנו רבנו ונסע לביתו בכבוד ובהדר.
במחיצת רבי נחמן מברסלב
בשנת תק"ע ערך אדמו"ר הזקן מסע גדול ברחבי רוסיה, במסגרת השתדלותו העצומה למען בני הכפרים שגורשו בגזירת הצאר. סיבות נוספות היו למסע זה ובהן התוכנית לבקר בעיירה טולטשין, מקום מגוריו של רבי ברוך ממז'יבוז' באותם ימים, כדי לנסות ליישב את המחלוקת הגדולה שנתגלעה ביניהם.
בדרכו של אדמו"ר הזקן אל הרה"ק רבי ברוך, ערך רבנו ביקור בחצר הרה"ק רבי נחמן בברסלב הסמוכה, בטרם עקר משם רבי נחמן לאומן בחודש אייר באותה השנה. עם התקרב אדמו"ר הזקן לברסלב, יצא רבי נחמן לקראתו אל מחוץ לעיר בלוויית רבים מאנשיו וכבוד גדול עשו לו, ואמר רבי נחמן לאנשיו: "תנו כבוד לשר האלף!".
רבנו בא לביתו של רבי נחמן, ובאותו מעמד פנה רבי נחמן לגביר משה חינקעס שהיה מאנשיו, ואמר לו: "תן צדקה לתלמיד חכם אמיתי!" והלה הניח על השולחן מטבע זהב 'רענדל' עבור רבנו. פנה אליו רבי נחמן בתמיהה: "וכי זה מה שנותנים לתלמיד חכם אמיתי?!" והניח רענדל נוסף. כשהבחין בפני רבי נחמן שהוא עדיין תמה, הוסיף והניח רענדל נוסף, אך התמיהה לא סרה והוא הוסיף והניח עד שנתן עשרה מטבעות זהב. אז גרף רבי נחמן בידו מן השולחן את המטבעות ונתן בידו של אדמו"ר הזקן.
יש אומרים, שבין הדברים רמז לו רבי נחמן לרבנו, שבבוא היום ישתדכו צאצאיהם זה בזה. ואכן ברבות השנים בקיץ תקע"ז, נכדו של אדמו"ר הזקן רבי אהרן מקרמנטשוג, בנה של בתו הרבנית פריידא, נשא (בזיווג שני) את הרבנית חיה, בתו הקטנה של רבי נחמן מברסלב.
אחר כך ליווהו אנשי קהילת ברסלב עד ליציאתו מן העיר, ושני הצדיקים נסעו יחדיו בעגלה אחת. כשנסבה שיחתם אודות החיכוכים עם רבי ברוך ממז'יבוז' שהיה דוד של רבי נחמן, התבטא רבי נחמן במליצה: "פעטערבורך [כך היו מבטאים בעבר את שם העיר 'פטרבורג'] האט איר שוין געפאטערט, פעטער-ברוך האט איר נאך ניט געפאטערט", כלומר: מן המאסר בפטרבורג כבר נפטרתם, אך מהדוד ברוך עדיין לא…
תורה אחת, שמונה שנים
ואולם לא הייתה זו פגישתם הראשונה של שני צדיקים אלו; מעט יותר מעשר שנים לפני כן ביקר רבי נחמן בביתו של האדמו"ר הזקן בליאזנא.
רבי נחמן הגיע לליאזנא לקראת שבת חזון תקנ"ט. בעל התניא ביקש מרבי נחמן לומר לפניו תורה ולא רצה, ואז פתח האדמו"ר הזקן ואמר תורה כשמונה שעות. רבי נחמן ציין שבדבר זה קלע אל המטרה, כשפירש את הפסוק "רחמיך רבים ה'" – רחמנות גדולה היא עליך ריבונו של עולם, בעקבות חטאי בני אדם.
גם בזמן המחלוקת הגדולה על רבי נחמן, שלח האדמו"ר הזקן והכריז ש"החולק על רבי נחמן כחולק עליי".
מעניין לציין כי בתחילת התקרבותו של תלמידו הגדול של רבי נחמן, רבי נתן מברסלב, לרבו, סיפר לו רבי נחמן בחודש אלול תקס"ב שלוש מעשיות; המעשה השני הוא מרבי שניאור זלמן שהיה לו תלמיד שאמר שמונה שנים תורה על תורה אחת מהרב. ולדברי חסידי ברסלב, בזה רמז מיד על רבי נתן שירבה מאוד לחדש בתורתו הקדושה שלו.
כמו כן מסופר ב'חיי מוהר"ן': "פעם אחת דיבר רבי נחמן עם אנשיו בראש השנה ואמר שאין ללמוד ספרים של דרושים ומוסר, אלא רק אותם ההולכים על פי דברי רז"ל בגמרא ומדרשים וספרי הזוהר הק' וספרי האר"י ז"ל, וכן כל הספרים שחיברו הצדיקים הסמוכים לדורותינו שהם בנויים על יסודות הררי קודש על פי דברי הבעש"ט ז"ל, שהם ספרי הרה"ק מפולנאה וספר ליקוטי אמרים, וחשב עוד כמה ספרים כאלה שטוב ללמדם".
אשרי עין ראתה כל אלה, ענקי הדורות שסללו דרכים שונות בעבודת ה' אך אהבו זה את זה, תמכו זה בזה ואף לתלמידיהם הדגימו כיצד 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'.
