השערים הכחולים של ציון רשב"י בוקעים מבד הקנבס דרך להבות אש צבעוניות, ודמותו של האיש המתבודד ביער ניבטת מציור שני. ציור אחר מנגן על הפער בין חיי עולם לחיי השעה, ובין עבודת השדה לעבודת הלב. הציורים של רחל גבירצמן מצליחים לעורר התבוננות ועניין בנושאים יהודיים מובהקים, בלי שניתן יהיה להכניסם לנישת היודאיקה.
"בוקר אחד התקשרה אלי אישה וסיפרה לי שהיא עושה הכנה לתפילה מול הציור שלי. זה מבחינתי הדבר הכי גדול שיכולתי לקבל מהמתנה הזו שזכיתי בה רק לפני שנים ספורות", היא אומרת בהתרגשות מהולה בשמץ הפתעה.
גבירצמן, ילידת שנת התש"ח, גדלה במשפחה חסידית־ציונית במושבה גדרה של ימי קום המדינה – משפחה חסידית שהיתה נדירה למדי בקומץ המשפחות הדתיות שהתגוררו אז במושבה החילונית.
אביה, ר' זאב ברוכי, היה חסיד בויאן שעלה ארצה שנים ספורות לפני השואה, ועסק לפרנסתו באספקת מזון ללולים ולרפתות של חקלאי גדרה והסביבה. סביב הבית היה משק חקלאי קטן, שמוטיבים ממנו חוזרים לא פעם ביצירותיה השוזרות את חוויות הילדות.
"עם כל הכיף המשפחתי היו הרבה בדידות ובידוד. היינו מעט מאוד משפחות דתיות, ולכן היינו מאוד ממוקדים בבית. חייתי הרבה את החצר ואת הבית, והייתי שקועה בתוך העולם הפנימי שלי", מסבירה גבירצמן את הולדת הדחף היצירתי כתוצאה מהבידוד בו חיה משפחתה. "לא היו אז חוגים והעשרות לילדים כמו היום, ואת המשיכה שלי לחומרים ולצבעים ביטאתי בהמון המצאות".
"הבית שבו גדלתי כמובן השפיע על כל פנימיות הנפש – לספוג אמונת צדיקים, קשר אל הרב'ה, הכרת הערך של יהודי פשוט. אבא היה דמות אהובה מאוד במושבה, הוא לא היה איש דיבורים אלא איש מעשים, של 'ממנו תראו וכך תעשו' – היה עושה הרבה צדקה וחסד בלי לדבר, ורק כשהגעתי לעולם החרדי ברבות הימים נכנסתי לביטויים הללו שראיתי כל חיי בלי לתת להם כותרות".
אחרי סיום התיכון באולפנת כפר פינס ושירות לאומי במקביל למלחמת ששת הימים, החליטה רחל להתמקצע ביצירה ואמנות, והחליטה ללמוד הוראת אמנות. "אז קראו לזה מלאכה", היא נזכרת בחיוך. באותן שנים לא היו מקומות ללימוד אמנות המותאמים לציבור שומרי המצוות, והיא הלכה לסמינר דוד ילין בשכונת בית הכרם בירושלים.
"הייתי שם נערה דתית יחידה, ובכל כוחותיי השתדלתי לשמור על מורשת בית אבא, זה לא היה פשוט, אבל השורשים החזקים באמת עזרו לעניין". בהמשך לימדה רחל אמנות בבית הספר בקיבוץ סעד הדתי ולאחר מכן עברה ללמד בירושלים, כשלצד ההוראה היא מתמקדת באמנות בדים וברקמת פרוכות ייחודיות.
להעמיק בחלק התקוע
לאורך כל השנים הללו גבירצמן עסקה ביצירה ונמשכה לציור, אך היא מתארת חסימה פנימית שמנעה ממנה את היכולת להגשים את חלום הצבעים. "היה לי קושי מאוד גדול לציית לחוקי הציור – אבל ידעתי שכדי לצייר אני צריכה לדעת לצייר", היא מספרת. "המורה שאצלה למדתי הבינה את הקושי הזה, ואמרה שנתחיל לצייר ונלמד תוך כדי. שום דבר לא היה נכון או לא נכון, אלא מה מרגישים. כשסיפרתי למורה שאני תקועה, היא אמרה 'יופי, נהדר, תישארי שם, תחווי את הקושי'. היא לא עשתה לי חיים קלים, אלא דרשה ממני להתנסות, לטעות ולבנות מחדש. זה היה בשבילי חידוש מדהים לא רק בגלל הציור, אלא כתפיסת עולם עמוקה. התהליך הזה הוא נכון לכל החיים שלנו, וככה אני משתדלת להנחיל היום את הציור בקורסים שאני מעבירה – לחפש ולפתח את החלק היוצר הקיים בנו, להרחיב את המודעות לעצם תהליך היצירה האישי שלנו ובעיקר לצמצם את הביקורת העצמית החוסמת את האמן שבתוכנו ולבנות אמון בעצמנו וביכולת שלנו ליצור".
"צריכה להיות התבוננות מאוד מתמשכת, לצד היכולת להשתחרר מציפייה מוקדמת מדי", עונה רחל לשאלה כיצד מחברים את הטכניקה, עם מה שעין הלב רואה. "כל ציור אצלי הוא תהליך של לידה מחודשת, כי חשוב לי המסר שאני רוצה להגיד שם. אני יכולה לסיים כמעט ציור שלם, ואז להפוך אותו על ראשו ולהתחיל הכל מהתחלה – עד שאני מגיעה למה שאני רוצה ומרגישה. מה שמייחד את הציור בשמן, זו היכולת להוסיף שכבה על שכבה, וכל אחת ממנה רק מבססת ומעמיקה את הציור. אפשר לטעות ולחזור ולשנות".
"הציור משול ללידה, אבל בלידה הזו אין אפידורל", היא מוסיפה בחיוך. "יש לידות קלות ויש ציורים שעבדתי עליהם חודשים ארוכים. יש כאלה שאני יכולה להיכנס לחדר העבודה בשתיים בלילה ולהשלים אותם אחרי כמה שעות, ויש כאלה שתלויים על הכן זמן ארוך, עד שמבשילה העת להוסיף שם איזה פסיק או להעמיק איזה צבע שהופך אותם לעבודה מוגמרת".
סיפורי רבי נחמן ומדורות ל"ג בעומר
בעלה של רחל, יהודה, היה מקורב וקשור לצדיק הירושלמי ר' אושר פריינד זצ"ל ולחסידות ברסלב, ובהשפעתו צועדת המשפחה בנתיב זה.
כשאני שואל באיזה אופנים באה החסידות לידי ביטוי כמקור השראה, היא מהרהרת מעט. "החסידות מתבטאת במה שאני מכנה אותו יותר רובד של פנימיות. זה לא שאני יושבת על ספרים ומחפשת חומרים, אבל יש דברים שנמצאים בתת מודע ופשוט פורצים החוצה. כל סיפורי המעשיות של רבי נחמן והדרך שבה הם מוגשים מעוררים רובד יצירתי פנימי, וזה בא לידי ביטוי בדחף אדיר אל המכחול והצבעים. הבן שלי יכול לקחת ציור ולדרוש עליו דרשות שלא חלמתי ולא שיערתי אבל הם באמת נמצאים וגלומים בו", היא צוחקת ונזכרת בסיפור.
"בליל ל"ג בעומר אחד עברתי בבני ברק וראיתי את המדורות החסידיות – אלו בעצם סתם חביות פשוטות שמדליקים בתוכן אש, ומסביבן יש פארענצ'עס של חסידים שרוקדים ושרים עם הרב'ה. איפשהו נדלק בתוכי ריגוש עז עד דמעות מיהודים שרוקדים מסביב לחבית של אש. עם הדחף הזה נעמדתי לצייר משהו אחר בכלל, ובסוף גיליתי שבעצם ציירתי מדורות, והבן שלי עומד ודורש על אש אדומה מול אש כחולה – על גבורות ודינים, רבי עקיבא מול רבי שמעון – ובאמת הכל נמצא שם. זו לא היד שמציירת, אלא משהו הרבה יותר פנימי – הדברים נובעים מרבדים פנימיים של הלב".
"להכיר בצורך האמנותי גם בעולם הגברי"
גבירצמן מספרת בסיפוק על ניצנים של ביטוי אמנותי בעולם החרדי, אבל מבחינתה יש עוד הרבה מה להוסיף, גם בחלק הגברי.
"יש כיום הרבה יותר ביקוש, רצון וצורך לבטא בציור, ולא רק בציור אלא גם בספרות ומוזיקה ועוד. אני לא חושבת שיש סמינר עם מגמת אמנות, אלא אולי שיעורים שקצת מכניסים את זה למערכת. זו התחלה חשובה, היום זה הרבה יותר ממה שהיה פעם, אבל הדרך עוד ארוכה, זה עדיין לא מספיק וגם זה קורה רק בחלק הנשי".
"אפשר לעזור דרך האומנויות, אפשר לעזור עם הנוער והבחורים בישיבות, שבהן יש הרבה פחות מקום לביטוי אמנותי", היא מוסיפה אמירה לא שגרתית. "זו דילמה לא פשוטה ואין לי כרגע פתרונות, אלא רק את הרצון לעורר בהכרת הצורך הזה. הייתי רוצה לראות יותר לגיטימציה לבחורים שלא יכולים לשבת וללמוד, עם כל חוסר השקט הפנימי שיש בעיקר בדור הזה. אם היו יותר מסלולים שמכוונים למקום היצירתי עם חיבור לעולם התורה – זה יעזור להם להגיע ליעד שלהם להיות יהודים טובים ולבטא את העולם הפנימי שלהם בערוצים אמנותיים, בלי צורך שזה ייעשה במחתרת".
גבירצמן המתגוררת כיום ברמת בית שמש, מספרת על קשרים מעניינים עם עולם בעלי התשובה המתפתח בעיר, וגם על חיבור מיוחד עם תלמידות מכל גווני הקשת של הקהילות החרדיות בעיר שלומדות אצלה ציור. היא ממשיכה ליצור ולצייר, ורואה בכך שמחת חיים ומטרה.
"לפני כמה זמן קיימנו תערוכה בקיבוץ חילוני בצפון, כקבוצה של כמה אמניות חרדיות", היא מספרת בהתלהבות. "התערוכה יצרה הרבה עניין, והיה ניתן לראות שזה היה חידוש גדול בשבילם. קיבלנו המון תגובות נרגשות. ראינו שזה חודר ועושה משהו, והלוואי ששיתוף הפעולה הזה יגבר. אפשר לגשר בין העולמות בשפת האמנות".
