"פעם אחת עליתי לביתו של הרב אליהו כדי לשמוע ממנו פסקי הלכה לשאלות ששאלו אותי הציבור", משתף הרב יוסף אלנקווה, מי שהיה רבו של חבל קטיף בגוש קטיף ומתלמידיו המקורבים של הרב מרדכי אליהו זצ"ל. "אחת השאלות שעלו הייתה, האם מותר להשתמש במים הקרים של מכשיר מסוים בשבת. כשהצעתי את השאלה לפני הרב, הוא ענה לאלתר 'אסור' באופן חד משמעי. כאשר שאלתי אותו מדוע הוא אומר כך, הרב פתח את המגירה והוציא ממנה מברג פיליפס שהיה מונח בין כל הכלים שם. 'בוא איתי לחדר הסמוך', אמר לי הרב לאחר שהספיק להוריד את הפראק הרבני המכובד.
"אני והרב הולכים לחדר, הרב מתיישב על הרצפה ואני אחריו, הוא אוחז במכשיר עליו דנתי איתו, ובמיומנות מדהימה פותח את ארבעת הברגים סביב לוח הברזל שנמצא מאחור, מניח את הברגים בצד, מניח את הלוח בצד ומתחיל להראות לי את הצינורות שבפנים. 'אתה רואה?', אומר לי הרב, 'כאן עוברים המים הקרים, כאן המים החמים, כאן כפתור ההפעלה, כאן החוטים. הבנת?'. 'כן', השבתי. לשמע תשובתי סגר הרב את המכשיר, וחזר איתי יחד למקום בו ישבנו. 'כעת', אמר הרב, 'אפשר להבין את ההלכה – רק אחרי שרואים בעיניים'…".
חמש עשרה שנים חלפו מאז הסתלקותו של הרב מרדכי אליהו, אולם רוחו הגדולה עודנה כאן כשהיא הולכת ומתעצמת דרך ספריו הרבים שתפסו להם מקום של כבוד בעולם התורה, הסיפורים המרגשים על הנהגותיו המיוחדות כמו גם שיעוריו המתוקים הנשמעים במקומות רבים. גם אני, כותב השורות, זכיתי להימנות על תלמידיו הרבים של הרב, והלב מתרחב כאשר רואים את תלמידיו ממשיכים בדרכו מתוך אהבת ישראל ומפיצים את משנתו לכל.
אחד המיזמים החשובים לזכרו של הרב, הוא ההוצאה לאור של קובץ 'בדרכו' על ידי חברי ארגון 'דרכי מרדכי' העוסקים בהפצת תורתו בפלטפורמות שונות, יחד עם 'איגוד רבני קהילות'. הקובץ כולל בתוכו מאמרים בתורת הרב על מרחביה, כאשר בין הכותבים בו ניתן למצוא גדולי תורה, תלמידי חכמים, אברכים וגם בחורי ישיבות. מי שמכיר את דרכו של הרב יודע כי המחיצות שבין המגזרים לא היו קיימות בעולמו, והדבר משתקף היטב גם בסדרת הקבצים כאשר מכל החוגים נשלחים מאמרים למערכת על מנת לפרסמם.
אמנם עיקרי התכנים המתפרסמים בקבצים אלו עוסקים בענייני עיון והלכה, אבל גם מהם ניתן לדלות פנינים והנהגות מרתקות מחייו של הרב. המיוחד בשורות שלפניכם, אם כן, אלו המעשיות המסופרות מזווית אישית על ידי תלמידי חכמים חשובים שהיו מקורבים לרב ומבאי ביתו.
על משמרת ארץ הקודש
אחד הדברים שעליהם מסר הרב את נפשו היה המאבק למען שלימותה של ארץ הקודש. הוא עמד בפרץ והכריז מעל כל במה כי אם ה' נתן לנו את המתנה הנפלאה הזו, את ארץ ישראל, כיצד ניתן לתת אותה לאחרים?
"ביום י"ג באלול", מספר הרב אריאל לוי, ראש כולל 'חיבת הארץ' בעתניאל, "יום פטירת הבן איש חי שאותו העריץ הרב ללא גבול, היה הרב מעביר שיעור בתורתו בבית הכנסת 'מנחת יהודה' בירושלים. זכורני שהרב אמר בשיעור שרבנו חיים בן עטר כתב בתחילת ספרו 'אור החיים' שהוא בירר היטב כל דבר לפני שכתב בפירושו ולכן אין לחלוק עליו. מיד אחר כך הרעים הרב בקול אדיר: 'ואור החיים הקדוש כתב שאסור בשום אופן לתת מארץ ישראל לגויים, אז איך אפשר לעשות כן?!'.
"מי שזכה לשמוע את הרב באותה הזדמנות", מספר הרב לוי, "ליבו התמלא ביחס הרוממות שצריך להיות בנו כלפי אור החיים הקדוש ובמקביל כלפי רגבי אדמתה הקדושים של ארץ חיינו. המשתתפים הרבים זכו להבין שיחס של חרדת קודש לארצנו הוא ציווי אלוקי שאינו קשור כלל לפוליטיקה, ואלו הם דברי אלוקים חיים".
והנה סיפור מרתק שרבים אינם מודעים לחלקו של הרב בו:
לאחר מלחמת ששת הימים, מינה הראשון לציון הרב יצחק ניסים זצ"ל את הרב, תלמידו חביבו, לאחראי על המקומות הקדושים ברחבי הארץ. כאשר הגיע הרב לקבר רחל, עמדו דמעות בעיניו. באותו זמן עמד שם חייל ולצידו טרקטור, וכאשר ראה את הרב ועיניו זולגות דמעות שאל אותו: "למה הרב בוכה? הרי אנחנו צריכים לשמוח על שחרור קברה של רחל אמנו!" "אתה צודק", השיב הרב, "אבל אני עצוב". "זו השאלה שלי, למה הרב עצוב?", הוסיף לשאול החייל והרב השיב: "אתה צודק שאנחנו צריכים לשמוח על שחרור הקבר, אבל תראה מה קרה לאמנו היקרה! בעבר, הקבר שלה ניצב לבדו בכל השטח הזה, וכעת הבט לימינך ולשמאלך: תראה כמה בתים יש מסביב! כמה שונאי ישראל בנו את ביתם בסמיכות לקברה של אמנו, מצערים אותה מאוד וגורמים לה לבכות! אם כן, איך לא אבכה גם אני?!", אמר הרב בהתרגשות.
"אל דאגה כבוד הרב", השיב החייל, "תיכנס להתפלל, ואני מבטיח – יהיה בסדר!" קרא בהחלטיות. הרב הוציא כריך שהיה ברשותו, הגיש אותו לחייל ונכנס להתפלל בציון. לאחר שעה בה שהה בפנים יצא הרב, ולנגד עיניו ראה שכל המקום שרק לפני שעה קלה היה עמוס בבתים הפך לרחבה שטוחה, כמעט ללא מבנים. החייל הוריד אותם… עכשיו הרב כבר התחיל לחייך. שאל אותו החייל: "כבוד הרב, מה קורה עכשיו? רחל אמנו כבר שמחה?" "תראה", אמר הרב, "עכשיו רחל אמנו לא בוכה ולא צוחקת…" "טוב, תיכנס לעוד שעה לציון להתפלל ולאחר מכן תצא – אז רחל כבר תצחק, יותר מדי תצחק…", שב החייל והבטיח. הרב נכנס שוב ואחרי שיצא לא היה גבול לאושרו. "אתה צודק!", אמר לחייל,"כעת אמא רחל שמחה, שמחה מאוד".
ציפייה לישועה
משאת חייו של הרב הייתה, כידוע, ביאת המשיח והגאולה השלימה. בכל כוחו השתדל הרב לקרב את ביאת הגואל. אם בתפילותיו הלבביות, אם בכוח קדושתו ופעולותיו הרוחניות, ואם בדבריו לציבור בהם עורר תמיד להתחנן להחשת פעמי משיח ולהאמין שבכל יום הגאולה יכולה להגיע.
"לפני כמה עשרות שנים", מוסיף הרב הררי ומספר, "שאלתי את הרב לגבי מה שכתב חכם בדורנו שהגאולה תבוא בשנת תש"נ. לפי חשבון שערך, היות שכל אלף שנה מהבריאה מקבילות ליום אחד ממעשה בראשית, הרי ששנת תש"נ הינה חצות היום של היום השישי. ניגשתי לרב ושאלתי אותו האם כך גם דעתו. הרב דחה את הדברים מכל וכל ואמר: 'אנחנו צריכים להאמין באמונה שלימה שבכל יום ויום יכול לבוא משיח צדקנו! 'היום אם בקולו תשמעו' – גם היום משיח יכול להגיע, ואסור לומר שהגאולה תבוא בתאריך אחר, מאוחר יותר".
גם בשנים מאוחרות יותר, בפינתו השבועית בתחנת הרדיו 'קול האמת', שם השיב הרב תשובות לשואלים רבים, היו מקרים ששאלו אותו על שמועות והבטחות מאי-אלו רבנים שהגאולה תגיע בתאריך זה או אחר. בכל פעם היה הרב נחרץ: "הגאולה הייתה צריכה לבוא כבר אתמול!", היה אומר ברורות. "הכל תלוי במעשים שלנו. לומר שהגאולה תגיע דווקא בתאריך מסוים, הדבר יכול להגיע לידי כפירה חלילה. בכל יום ויום, תמיד – משיח יכול להופיע!" "מי הוא זה שיכול לקבוע שהמשיח לא יופיע כבר היום?!", היה קורא בנחרצות.
"בית המקדש יירד מהשמים ובו יהיה שיא השכלול שבעולם", אמר הרב מספר פעמים. "גם הטכנולוגיות וההמצאות החדשניות – כולן יהיו בבית ה'. הכל נברא לכבודו והכל ישמש לעבודתו", היה אומר.
אחד הדברים הבולטים למען ישועתם של ישראל שארגן הרב ועמד בראשו, אלו כמובן עצרות התפילה הרבות בכותל המערבי ובמקומות הקדושים. יחד עם חכם ישועה בן שושן זצ"ל, שהיה קשור לרב בלב ונפש, היו זועקים לרחמי ה' על עמו ונחלתו. חכם ישועה היה תוקע בחצוצרות כסף, וכמה פעמים סיפרו המשתתפים הקרובים לרב שבסוף התפילה אמר להם: "כעת נבקעו שערי שמים!"
אי אפשר להתעלם גם מהקשר המיוחד שהיה לרב עם הרבי מלובביץ זי"ע, קשר מרתק שבמרכזו עמדו פעולות ותפילות להחשת הגאולה השלימה. באחת מפגישותיהם האחרונות דובר בין היתר על הצורך בכתיבת פסק דין שמשיח צריך לבוא תכף ומיד, ואילו הפגישה האחרונה, בחורף תשנ"ב, עסקה בעיקרה בנושא זה, כאשר לקראת סיומה אמר הרבי: "יהי רצון שבקרוב ממש תהיה הגאולה, אזי אבקר את כבודו בהיכל קדשו בארץ הקודש". הרב אליהו ענה בהתרגשות: "ברוך הבא! אני אגיד בשמחה רבה: ברוך הבא בשם ה'!" וכך אמר בנו, הרב שמואל אליהו שליט"א: "כשרואים את התמונה מפגישתם של שלושת ענקי העולם: אבא, הרבי מלובביץ' והרב אברהם שפירא, רואים שלושה אנשים שבמבט ראשון שונים כל כך איש מרעהו ומגיעים מרקעים שונים לחלוטין, אך לכולם ישנה מטרה משותפת – לאוקמי שכינתא מעפרא!"
בכל דרכיך דעהו
לא רבים יודעים שאחד הכישורים בהם ניחן הרב היה חוש טכני מפותח במיוחד, כשכמובן גם את הכישרון הזה הוא רתם לתורה ולהלכה. הדבר מתבטא בסיפור הייחודי בו פתחנו, כשהרב אלנקווה ממשיך ומספר:
"באחת הפעמים שהגעתי לרב הוא הראה לי תפילין שבמבט ראשון היה נראה לי שהן ישרות, אך הוא פנה אלי ואמר: 'תסתכל טוב, התפילין ישרות או לא?'. הסתכלתי ואמרתי שאכן יש קצת הבדל בין הצדדים. לשמע דבריי שאל אותי הרב: 'תאמר לי בבקשה, איזה צד קצר יותר ואיזה ארוך יותר?'. הסתכלתי ואמרתי לו: 'כאן קצר, כאן ארוך'. הרב חייך ואמר לי: 'בדיוק להפך'. הוא הוציא קליבר מהמגירה, מדד ואמר: 'הנה, אתה רואה? כאן קצר, כאן ארוך, באמת הדבר מטעה, אבל כך העניין'. היה פשוט מדהים לראות את חדות העין הנדירה שהייתה לו ואת האופן הטכני בו בדק, בירר והסיק את דבריו. אך המדהים יותר מכל היה לראות כיצד הוא רתם את כישוריו כדי לדעת את דבר ה'".
גם חדות החושים של הרב הדהימה את כל מי שבא איתו במגע. "דבר פלא היה אצל הרב", מספר הרב משה הררי, מחבר סדרת הספרים 'מקראי קודש'. "לא פעם ראיתי שהביאו אליו בגדים ושאלו אותו האם יש בהם איסור שעטנז. הרב היה לוקח חוט או שנים מהבגד, מדליק גפרור, שורף את החוטים ומריח אותם. לפי הריח היה פוסק אם יש בבגד איסור שעטנז, לא פחות ולא יותר", הוא מספר בהתפעלות.
אחד הרבנים שזכה לקשר הדוק עם הרב, הוא הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה. במקרים רבים עלה למעונו להתייעצויות מורכבות והרות גורל, וגם הוא מספר כי הרב אהב לרתום את חידושי המדע והטכנולוגיה לטובת ההלכה והשקיע עמל רב בלימוד הצדדים המעשיים בכל נושא בו פסק, כשתוך בפרק זמן קצר הבין לעומק את הרקע המדעי.
"לפני שנים", הוא מספר, "הבאתי אל הרב את אחד מבכירי הרופאים בנושא פוריות, על מנת לתת לרב רקע מקצועי בנוגע לטיפול חדשני. הרב שמע בקשב רב את דברי הרופא ומיד חשב על ההשלכות ההלכתיות המורכבות של החידושים. הוא חקר את הרופא לעומקם של דברים על הדרך בה פיתחו המדענים את הפתרונות, ולפתע שאל את הרופא שאלה שהפתיעה אותו כל כך עד שפניו האדימו. הוא נדהם ואמר: 'בשביל שאלות כאלו הייתי צריך להתכונן, אפילו החוקרים עוד לא חשבו על שאלות כאלו'…".
"זכורני שסופרי סת"ם ותיקים וידועים היו באים להתייעץ עמם הרב בשאלות סבוכות בכתיבת מזוזה או בפרשיות התפילין", מספר הרב מרדכי נגארי, רב העיר מעלה אדומים, "הרב היה מבחין בכל בעיה שהיא בראייתו החדה ופוסק להם את ההלכה. כך גם לגבי ריבוע הבית בתפילין, הוא היה יודע לדייק בראייה בלבד אם הן כשרות או לא, ובבדיקת אתרוגים לסוכות עינו הייתה מבחינה בדקויות והיה פוסק אם האתרוג מהודר, כשר או שאינו כשר. זו הייתה חדות מופלאה ומיוחדת".
גדולי ישראל עצמם רחשו לרב כבוד והערכה גדולה. כך, לדוגמה, אמר הרב אברהם שפירא זצ"ל, עמיתו של הרב ברבנות הראשית, לר' דורון גלבוע (דאום), ממקורבי הרב: "אנשים לא מבינים מה ערכו ומה חשיבותו של הרב אליהו. במקרים הקשים ביותר בבית הדין – רק הוא יכול לפתור את הבעיות".
"בצעירותי, בשנות לימודיי בישיבת 'מרכז הרב'", מספר הרב אלנקווה, "שאלתי את ראש הישיבה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל שאלה, אך הוא אמר לי מיד: 'הפוסק הוא הרב אליהו, תלך אליו' – זאת בזמן שהרב היה יחסית צעיר. אכן הלכתי לרב, וכך זכיתי להכיר אותו".
בנוסף, ואולי כהשלמה לגאונותו הגדולה, הייתה לרב פיקחות מיוחדת בעניינים רבים. "פעם התקיים אירוע בישיבת מרכז הרב", מספר הרב הררי, "והנה בדיוק בעת שהרב הגיע לפתח הבניין, הגיע גם ראש הישיבה הרב שאול ישראלי זצ"ל. כל אחד מהם חלק כבוד לחברו, וכיבד את השני שייכנס לפניו לבניין הישיבה. כיוון ששני הגדולים התעקשו לכבד כל אחד את חברו והדבר נמשך זמן מה ולא נמצא פתרון, נקט הרב יוזמה ואמר: 'כיוון שיש מצווה לשמוע בקול דברי חכמים, הריני שומע בקול הרב הגאון רבי שאול ישראלי' ו… נכנס ראשון, והכל בא על מקומו בשלום!"
אכן, השילוב המופלא הזה בין ידיעת התורה לבין יישומה והבנתה באופן המעשי הברור ביותר, יחד עם פיקחות שאין דומה לה, גרמו באופן טבעי לכך שמכל רחבי העולם ראו ברב 'תל תלפיות' – גדול בתורה שניטע משמיים בדורנו כדי להנהיג את עם ישראל ולהשיב להם דבר ה', זו הלכה.
מידת הענווה
כדי לזכות לרכוש את מידת הענווה דרוש עמל רב, ועל אחת כמה וכמה כאשר אדם נושא בתפקיד ציבורי ונמצא לאור הזרקורים שעות רבות מדי יום ביומו. והנה, למרות שהרב כיהן בתפקיד התורני הרם ביותר, בהיותו הראשון לציון והרב הראשי לישראל, למידת הענווה בה נהג לא היה גבול, כידוע.
"עובדה שרבים אינם מודעים לה היא, שאת המנהג לומר שתי הלכות בעת אמירת 'תנא דבי אליהו' בסוף תפילת שחרית", מפתיע הרב אלנקווה, "התחיל לא אחר מאשר הרב בעצמו. הוא החל לנהוג כך והפיץ את העניין ככל יכולתו. כיום בהרבה סידורים כתוב שיש לומר שתי הלכות, אבל לא כולם כותבים שזה מיסודו של הרב כי פשוט לא יודעים על כך". מתלמיד אחר של הרב שמענו שגם שאל אותו: "מדוע הרב לא מפרסם שהוא יסד את המנהג?'" "וכי מה יועיל אם אומר?", השיב הרב בשאלה, "העיקר שיזכו עם ישראל ללמוד שתי הלכות בכל יום!"
אחד הפרויקטים לשימור והפצת תורתו של הרב העולים לרשת בימים אלה, הוא מיזם 'שומעים בקולו' – מאגר עצום של אלפי תשובות בקולו של הרב, אותן השיב למאזינים הרבים בתוכנית השו"ת הקבועה בתחנת הרדיו 'קול האמת'. במאגר ישנן תשובות לשאלות בשלל נושאים מרתקים ומגוונים, החל מהלכות שבת, ציצית ותפילין וכלה בענייני ארץ ישראל, המצב הבטחוני, צדיקים, ענייני שמות ועוד ועוד – הכל ממוין לנושאים ותתי־נושאים, להקלת השימוש.
בשמיעת התשובות בקולו של הרב ניתן להבחין בנעימותו ובגאונותו כאחד. שאלות מכל רחבי העולם ובכל הנושאים האפשריים נשאלו מדי שבוע, והרב השיב בכל פעם תשובה בהירה ומדויקת, לעיתים אף בהוספת חידוד קל והומור המשמחים את הלב.
הנה דוגמה אקראית לשאלה לא צפויה של מאזין: "אישה בהיריון שעוברת לפנינו, האם לא צריך לקום בפניה? הרי – לדברי חז"ל הידועים שהעובר ברחם אימו לומד את כל התורה כולה – יש בתוכה תינוק שיודע ש"ס ופוסקים ועוד ועוד! ובכן, האם איננו מבטלים את מצות 'והדרת פני זקן' – התלמיד-חכם שנמצא ברחמה?"
תשובת הרב: "שאלה טובה, אבל התשובה היא כזאת: אם אתה יושב במרפסת שלך ועובר לפניך ברחוב רב גדול היושב במכונית או באוטובוס, אתה קם בפניו? לא, כי אתה לא רואה אותו! כשלא רואים אותו, לא חייבים לקום. כך גם כשהתינוק נמצא ברחם אימו אתה לא רואה אותו, לכן אתה לא חייב לקום. אם תזכה לראות את התינוק – זה משהו אחר…"
רגישות מופלאה
"פעם סיפר לי הרב", ממשיך הרב אלנקווה בסיפוריו המרתקים, "שהנכדות שלו ערכו מסיבת הפתעה לרגל יום ההולדת לאשתו הרבנית, וביקשו ממנו שגם הרב יביא מתנה לרבנית. ובכן, הרב הבטיח שהוא ייתן מתנה יפה. כשהגיע אותו היום באו הנכדות, נכנסו לחדרו ושאלו את הרב היכן המתנה. מתברר שבאותו יום היה דיון גדול בבית הדין שהשכיח ממנו את העניין, אך לשמע שאלתן הוא נזכר ואמר 'תהיו בחדר עם הרבנית', אמר לנכדותיו, 'ועוד מעט אביא מתנה'.
"ללכת לחנות ולקנות מתנה – כבר לא היה מעשי. מה עשה הרב? הוא סגר את הדלת, לקח עשרה דפים לבנים, הדביק אותם זה לזה כמו יריעת קלף, כתב בכתב יד מגילה נפלאה בחרוזים ועיטר אותה בעיטורים. כשסיים, ביקש מנכדותיו להביא סרט צבעוני לקשור בו את המגילה, נכנס למסיבה ונתן לרבנית את המתנה…
"הרב הוסיף וסיפר לי שלאחר מסיבת ההפתעה המרגשת אמרה לו הרבנית שתחיה: קיבלתי הרבה מתנות יפות ומרגשות מהמשפחה, אבל מתנה כזו יפה ומיוחדת במינה לא קיבלתי מעולם…".
כזה היה הרב שליבו הטהור היה מלא ברגישות גדולה, אך לא רק לבני משפחתו.
סיפור שטרם התפרסם שמעו חברי מערכת 'דרכי מרדכי' לאחרונה מפיו של יהודי ירושלמי. "מדי שנה, ביום השני של ראש השנה", מספר אותו יהודי, "היה הרב מגיע לבית המדרש של אחיו, חכם נעים זצ"ל, שבשכונת הבוכרים, מפני שאותו יום הוא תאריך פטירת אביהם, חכם סלמאן זצ"ל. הרב היה מגיע בגלימתו הלבנה ההדורה, כמלך בגדוד, ויחד עם אחיו היה מדבר בשבח אביו הגדול.
"באחת השנים, אנשים רבים צבאו על פתח בית המדרש. גם אני, שהייתי ילד רך בשנים, התאמצתי להתקרב אל הרב וזכיתי לשבת למרגלות השולחן שלצידו ישב. כדי לכבד את המעמד הגישו מיני מתיקה ושתיה, ומזגו בכוסות לרבנים. בגלל שהדוחק בבית הכנסת היה כה גדול, מספר ילדים דחפו את השולחן וכוסות המיץ נפלו ותכולתם נשפכה היישר על גלימתו הלבנה והמבריקה של הרב, לעיני כל הציבור!", הוא משחזר. "האמת היא שלמרות שהייתי ילד, נכנסתי מעט ללחץ. איך הרב יגיב? אולם ברגישותו הגדולה הרים הרב בעצמו את הכוסות, ואף לא הראה מבט של כעס או של אי-נוחות, כאילו לא קרה דבר".
שמים וארץ
"רוח הקודש ויכולת הראייה למרחוק שהופיעו בבית המדרש של הרב", מתאר הרב נגארי, "הפתיעו את כולנו בכל פעם מחדש. בשנותיו האחרונות הרב היה אף יותר 'פתוח', והיו פעמים שאמר: 'על פי רוח הקודש הדין כך וכך, אבל אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'"…
לא פעם היו מביאים לו מזוזות שיבדוק אותן, והרב היה מפטיר: "הסופר הזה ירא שמים". בתיעוד וידאו מסוים שאל אותו הצלם בתגובה: "כיצד הרב יודע?". "רואים", השיב הרב. "איך רואים?", אזר אומץ השואל. "איך רואים?", צחק הרב, "כשתגיע לגילי…".
וכך כמובן גם כוח הברכה, כשסיפור קטן בעניין זה מספר הרב הררי:
"פעם קיבלתי צו גיוס למילואים בבסיס צאלים שבנגב, לתאריך מסוים ולשעה מוקדמת בבוקר. ראיתי שגם אם אתפלל תפילה מוקדמת לא אספיק להגיע בזמן, אלא אם כן אתפלל לפני נץ החמה, דבר שלכתחילה לא טוב לנהוג כך. מאידך, לא רציתי לאחר למילואים, דבר הכרוך במשפט צבאי", הוא אומר. "הואיל ולא ידעתי כיצד לנהוג, הלכתי ושאלתי את הרב. 'תתפלל בזמן ולא לפני כן', ענה הרב, 'ואני מברך אותך שהכל יהיה בסדר'. אכן נהגתי כדבריו, וכשהגעתי מאוחר למילואים – אף אחד לא העיר לי על האיחור ובסייעתא דשמיא הכל הסתדר על מקומו בשלום"…
שנים עברו מאז פטירתו של הרב, אך תורתו, מידותיו והנהגותיו רלוונטיות ומלמדות אותנו מוסר והנהגה בימינו אנו. לכל אלו עלינו לשאוף – דרך ארץ, רגישות מדהימה, תורה מתוקה, אהבת הארץ ועמידה איתנה על משמרתה, הנהגות בקדושה – ובעזרת ה' גם נגיע. כל שמוטל עלינו הוא לצעוד בדרך. זכותו תגן עלינו.
