"ביום שישי בבוקר, ערב שבת זכור, קיבלתי טלפון בהול ממחנך בישיבה תיכונית מסוימת", מספר הרב נעם ורשנר על אירוע שהיווה שעת מבחן לגישה החינוכית שלו. "תלמיד שלו, שחצה כמה וכמה גבולות, הגדיל לעשות לקראת שבת זכור ופורים, והבריח לתוך הישיבה – בניגוד לנהלים ברורים – כמה בקבוקי שתיה חריפה. הר"מ עמד בפני החלטה קשה מאוד – האם לשלוח את התלמיד הביתה שיפסיד את שבת זכור? כידוע, בישיבות תיכוניות זאת השבת שהיא שיא השיאים של השנה! הדילמה לא הסתכמה בזה, בגלל שבאותה שנה, פורים חל במוצאי שבת, וממילא לשלוח תלמיד הביתה, יגרום לזה שהוא גם מפסיד את מסיבת פורים! השאלה הייתה כבדה עליו, אז הוא התקשר להתייעץ.
"הוא היה ממש קרוע בינו לבין עצמו, ושאל אותי: 'מה אני עושה? מצד אחד אני לא יכול לזרוק אותו שיפסיד הכל, אבל מצד שני אני לא יכול להשאיר אותו! אמנם אני ממש אוהב אותו וחבל לי בשבילו, אבל ברור שחייבים להקפיד על הכללים'.
"הבנתי היטב את הדילמה, ופתרון קסם לא היה לי לשלוף לו, אז בסוף הגענו ביחד למסקנה שאין ברירה אלא לשלוח את התלמיד הביתה. שיפסיד גם שבת זכור וגם מסיבת פורים. עד כאן", מוסיף הרב נעם בחיוך גדול, "רק החלק הראשון של הסיפור. החלק השני של הסיפור והוא העיקר, שאותו ר"מ לא ויתר על התלמיד שלו בשום אופן. בליל פורים, בזמן שכל הישיבה חגגה במסיבה, הוא קם ונסע אליו הביתה עם משלוח מנות מפנק. הוא בא לומר לו שהוא אוהב אותו ומבחינתו כל מה שקרה לא מוריד מהקשר והאהבה אליו. באמת, באורח פלא, התלמיד הזה, שקיבל את העונש אולי החמור ביותר שיכול להיות בישיבה תיכונית, הפך להיות מאוהביו הגדולים של אותו מחנך, ובהמשך חזר הרבה יותר למסלול, ובסוף התיכון גם המשיך לישיבה.
"מהזווית שלי, ראיתי כאן מחנך שהתנהג ממש בצורה אידיאלית. גם כשיש דברים שצריך לעשות, ולהעמיד גבולות, עדיין צריך להיות ברור שהמורה לא בא כדי להיות שוטר שרודה בנתונים למרותו. יחד עם הגבולות, מורה אמיתי הוא כזה שבאמת אכפת לו מהתלמיד, עד כדי שאפילו בליל פורים הוא ייסע להיות איתו כדי לתת לו הרגשה טובה".
מה עושה את ההבדל?
הרב נעם ורשנר (44) גדל בירושלים ובאפרת, ולמד שנים ארוכות בישיבת ההסדר בירוחם. לפני שש עשרה שנה עבר עם משפחתו לגרעין התורני בעיר עכו, שם הוא משמש כר"מ בישיבת ההסדר. "בישיבה אני זוכה ללמד את החבורה הבוגרת בתוכנית של חושן משפט, ובנוסף מלמד שיעורים בבתי הכנסת בעיר".
לפני כשבע שנים קיבל פניה מהרב הראל שפירא – דיקן מסלול לימודי הבנים במכללת שאנן – לבוא ללמד במכללה קורסים בהוראה. "מכללת שאנן, היא המכללה הדתית היחידה באזור הצפון. כך שלמעשה, חלק הארי של המחנכים הר"מים והמורים בצפון, עוברים בשערי המכללה – חלקם מתוך שמחה והזדהות, וחלקם עם פחות מוטיבציה ללמוד", אומר הרב נעם ומוסיף תובנה חשובה: "יש לא מעט אנשים, ודווקא בעיקר מקרב הציבור של בוגרי הישיבות, שמתייחסים ללימודים במכללה כמין הכרח שצריך לעבור אותו ולסמן וי. לדעתי יש בזה פספוס גדול, כי באמת יש הרבה מאוד מה ללמוד במסגרת של לימודי ההוראה. גם אם לא מדובר בלימוד תורה כמו בישיבה, חייבים להבין שהנושא של החינוך והגישה לילדים הוא נושא חשוב מאוד, ויש הרבה מה להעמיק ולהתפתח בו לאורך השנים".
עם כניסתו לתפקיד כמכשיר מורים בעם ישראל, החליט הרב נעם לייסד תכנית שתיתן מענה לחלק המשמעותי ביותר בעולם החינוך – היחס הנכון לתלמידים. הוא בנה תכנית ששמה הוא 'מאירים בגדלות', שבמסגרתה סטודנטים להוראה משתתפים במשך כשלוש שנים במפגש שבועי, ולומדים באופן מהותי על המבט הנכון על התלמידים שלהם, וגם מקבלים כלים ליישם את התובנות העקרוניות בשטח.
"במשך השנים, עוד מהזמן שגרנו בירוחם, זכיתי ללמד ילדים במגוון גדול של גילאים", מגולל הרב נעם את הסיפור שמאחורי הקמת התכנית. "שימשתי כרב בית הספר, ולימדתי את כל הכיתות מא' עד ו'. אחר כך לימדתי כיתה ז' בחטיבת ביניים, המשכתי לעבוד כר"מ בישיבה תיכונית, וכיום אני מלמד בישיבת ההסדר ובתוכניות למבוגרים בבתי הכנסת, כך שהגילאים שעברתי הם בערך מ־9 עד 99… בכל הגילאים ובכל השלבים שמתי לב לעובדה שהמורים מתחלקים לשתי קבוצות – אלה שמצליחים להיות משמעותיים עבור התלמידים, וכאלה שהתלמידים רק עוברים אצלם. יש מורים שזוכרים אותם לכל החיים, ויש מורים שבקושי זוכרים שהם היו שם. הרבה פעמים מדובר במורים שהם בעצמם מתוסכלים, וממילא גם כולם מתוסכלים מהם, ועיקר העבודה שלהם מרוכזת במריבות עם תלמידים והורים. הרבה שנים שאלתי את עצמי – מה עושה את ההבדל?
"התשובה שנראית לי פשוטה ועומדת ביסוד של עבודה ההוראה, היא הגישה של המורה לעבודה שלו – מהי נקודת המבט על העבודה עם התלמידים", מסביר הרב נעם בהתלהבות. "בסופו של דבר, כמעט כל מי שמגיע לשדה ההוראה בא מתוך תחושת שליחות מסוימת. הרי ההוראה זה מקצוע לא מאוד מתגמל מבחינה כספית, וגם אין בו מי יודע מה יוקרה. אז בעצם המוטיבציה הבסיסית היא הרצון להיטיב, אלא שבגלל הצרכים והשחיקה של המערכת היא עלולה ללכת לאיבוד.
"מורה שרוצה באמת להצליח חייב לזכור ולחיות את הנקודה הזאת, שבעצם התפקיד של המורה הוא לרומם ולהצמיח את התלמידים. הדברים האלה כתובים בהרבה תורות של גדולי ישראל – באגרות של הרב קוק, למשל, ועוד יותר מזה ב'חובת התלמידים' של הרבי מפיאסצנה. כשהמורה זוכר ויודע את עיקר התפקיד שלו – לגדל את האישיות של התלמיד, ולא רק להעביר חומר ולתת ציונים, רק אז הוא מבין מה בכלל המשימה שלו. כשיודעים מה המשימה, אפשר לבנות כלים מתאימים כדי להצליח בה יותר".
הרב נעם מספר על רב שהרצה בפני קבוצת מחנכים, וכפתיחה לדברים שאל כל אחד מה הוא מלמד. התשובות היו שגרתיות: ספר ישעיהו, רמב"ן על התורה, פרשת שבוע וכך הלאה. "המרצה שמע את התשובות, ועל כולן הוא אמר: 'לא נכון! זה לא מה שאתם מלמדים'. המורים האלה לא הבינו מה לא נכון במה שהם אמרו, אז הוא הסביר: 'אתם קודם כל מלמדים תלמידים'!
"נראה לי שזה לא סתם ווארט, אלא נקודה מאוד אמיתית וגם מפוספסת. כשנכנסים לכיתה, המטרה הראשונה צריכה להיות – להאיר את נפש הילד, וממנה לגזור את ההחלטות, מה חשוב יותר ומה פחות. אני לא מתכוון להמעיט בכלל בצורך במשמעת ולהחזיק את הכיתה כמו שצריך, וגם את החומר צריך ללמד טוב. אבל עדיין, התפיסה צריכה להתמקד בגדילת האישיות של התלמיד. לא להתמקד רק בצורך להעביר בגרות, ובוודאי שלא רק לגלגל בשלום את התלמידים לכיתה הבאה".
לב טוב ועין טובה
תוכל להדגים את העיקרון שאתה מדבר עליו בסיפורים מהשטח?
"קח דוגמא מהעניין של התעודה. שמעתי על מורה אחד שהתחיל להאיר את התלמידים ממש בגדול, ועשה להם שלו מבצע מיוחד. פעם בשבוע, כל תלמיד קיבל פתק עם שם של תלמיד אחר, והיה צריך לחשוב במשך אותו שבוע בעין טובה על החבר הזה, ובסוף השבוע לספר לכולם איזה דברים טובים הוא מצא באותו ילד. הוא לימד אותם את המילים של רבי אלימלך מליז'נסק ואת השיר 'אדרבה', ועוד רעיונות מסביב לזה. לפני שהוא כתב להם תעודות במחצית, הוא אמר להם שעכשיו התור שלו להסתכל על כל אחד בעין טובה…
"הרבה מגדולי החסידות דיברו על כך שעין טובה פועלת ומשפיעה טוב. הגיע הזמן לדפוק על השולחן ולומר למורים בעם ישראל – 'עין טובה היא עיקר התפקיד שלכם!' במקום ציונים יבשים, אפשר לתת בתעודה הערה חמה, שתאיר את הנשמות של הילדים".
המורה הזה אמנם עשה ניסיון יפה, אבל מה התוצאות של המהלכים האלה?
"ברוך השם, יש לא מעט סיפורים. למשל, למורה מסוים שעבד כמחנך בתיכון מקיף היה תלמיד שלפעמים הגיע ולפעמים גם לא. הוא שאל אותי איך להתמודד עם אותו תלמיד, עד שבעצמו הגיע להחלטה לנסוע אליו הביתה. שם הוא נחשף לדברים קשים שהוא לא דמיין על המצב של התלמיד – כמו חוסר באוכל וביגוד, ורק אז הוא בעצם הבין מאיפה הוא צריך להתחיל לעבוד. בגרות או ציון אחר אלה שאלות כל כך משניות, לעומת הצורך לחלץ אותו מהמעגלים החברתיים שהוא חי בהם.
"מכיוון אחר קצת, אפשר לספר על מחנך של גילאי תיכון שפנה אליו נער וביקש לעבור לכיתה המקבילה. הטיעון שלו היה שהוא יותר מסתדר עם ילדים בכיתה השנייה, אבל המחנך הרגיש שיש משהו אחר מאחורי הבקשה הזאת. הוא התיישב לשיחה אישית יותר מעמיקה איתו, ובסוף התברר שהילד הרגיש שהמחנך הזה לא מספיק קשוב אליו ומעריך אותו. המחנך כמובן הרגיש פספוס גדול, אבל נענה לאתגר ואמר לילד: 'אם היית נכשל במבחן ומבקש מועד ב', הייתי נותן לך? אז עכשיו אני מבקש ממך, שתיתן לי מועד ב'…' הילד אהב את החוכמה הזאת, נשאר אצל אותו מחנך עד סוף י"ב, וגם שמר על קשר אתו בשנים הבאות".
עבודה קשה, רוח גדולה
"כשמורים ומחנכים באים לשתף ולהתייעץ איתי שלא בזמן המפגשים המקצועיים, גם אם הם מתקשרים בשעות מאוחרות – 'והיה זה שכרי'. לדעתי, עצם העניין שמורים צעירים מבינים שהם לא לבד, ושעוד אנשים נמצאים באותה סירה ומתמודדים עם קשיים דומים, כבר נותן הרבה תמיכה. מעבר לזה, המטרה היא להפיח בתוך העבודה הקשה והיום יומית, את הרוח הגדולה. כשיש ברקע של העבודה הקשה רוח גדולה, יש כוח לשאת הרבה קשיים – מול תלמידים, הורים, הנהלה ועוד, וגם להצליח בעזרת ה'".
המצע הרוחני שעומד ביסוד התכנית של הרב נעם, נשען באופן כללי על ראייה חסידית־פנימית, ומכוון להאמין ולראות את הכוח שיש בתוך כל יהודי – גם כזה שנראה רחוק. "בעולם החינוך, היכולת להתבונן פנימה היא משמעותית ביותר. בהקשר של עולם החינוך, היהודי שבו מתבוננים במבט הפנימי הוא לא מישהו זר, אלא התלמיד שנמצא אצלנו בכיתה, ודווקא מי שלא רוצה לשמוע כלום", מסביר הרב נעם את הכיוון החסידי. "המבט הפנימי קשור גם לשמחה והחיוּת, שהן מיסודות החסידות, והן מהוות צד משמעותי מאוד בדרך החשיבה של 'מאירים בגדלות'. כשיש חיבור פנימי, יש למורה מוטיבציה להרים את הרוח של התלמידים ולהיות בשמחה והתלהבות.
"אנחנו נמצאים סמוך ונראה לג' תמוז – יום ההילולא של הרבי מלובביץ'", מרחיב הרב נעם, "ולרבי היו הרבה הדרכות חינוכיות מעמיקות, שבמסגרת התכנית אנחנו משתדלים ליישם אותן בשטח. למען האמת, עצם הלימוד בספרי חסידות עוזר מאוד לפתח את העין הטובה ואת היכולת להתבונן אל נשמת התלמיד. מעבר לזה, בתכנית יש הדרכה להטמיע במסגרות החינוך את התרומה הגדולה של ניגון ודיבוק חברים כמו שמלמדת החסידות, בהתאמה לכל גיל".
הרעיונות שאתה מדבר עליהם באים לידי ביטוי גם בשיעורים, או שרק דרך שיחות אישיות או פעילויות מיוחדות?
"ודאי שיש לזה ביטוי בשיעורים רגילים!" עונה הרב נעם בהחלטיות, "אפילו במקרה הכי שגרתי של ילד שהפריע בשיעור, אפשר להתייחס בכמה דרכים. אפשר ישר להיכנס לעימות ולהוציא אותו מהכיתה, אבל אפשר לנסות לברר אם לא יושב עליו משהו מהבית או מכיוון אחר. שוב, ברור שהשיעור צריך להתקיים כסדרו, אבל תמיד צריך גם לראות את התלמיד, ואיך אפשר לגעת בו בנקודה אמיתית שלו, ולעזור לו עם הקשיים שלו. גם השמחה בתלמידים שעונים תשובות נכונות, או השמחה באלה שעונים תשובות לא נכונות אבל לפחות ניסו, נגזרת בסוף מתוך התפיסה הגדולה של הארת נפש התלמיד. מורה שמאיר בגדלות, הוא טיפוס מפרגן פלוס. אפילו תלמיד שמפריע ומתחצף, מבחינת המורה הוא פותח פתח לשים עליו עין טובה, לפרגן לו בזמן השיעור כמה שאפשר, ובהמשך בשיחה אישית לנסות להבין אותו טוב יותר".
רגעי בראשית
"הסוגיה החינוכית הזאת מלווה אותי עוד מהזמן שאני בעצמי הייתי תלמיד במערכת החינוך", אומר הרב נעם כשהוא מהורהר מעט. "כשהייתי ביסודי, עברו עלי כמה שנים לא פשוטות, עם מורים ומחנכים שלא כל כך הסתדרתי איתם. היה כל כך לא פשוט, עד שבסוף כיתה ו' אמרתי להורים שלי שאני ובית הספר לא מסתדרים, ואנחנו צריכים להיפרד. אני ממש זוכר מורים שהעירו הערות מזלזלות והרגשתי שפגעו בי.
"במאמר מוסגר חשוב לי להוסיף, שמורים הרבה פעמים לא יודעים כמה כוח יש למילים שלהם – להיטיב או חלילה להרע. קרוב משפחה סיפר לי על ראש ישיבה תיכונית שפנה לילד בכיתה ז' שהגיע אליו למוסד, ואמר לו בבוטות כזאת: 'תגיד לי, מה אתה עושה פה? אני לא קיבלתי אותך בכלל למקום הזה!' הזדעזעתי כולי מהסיפור הזה! פשוט לא יאומן – ראש ישיבה עם זקן לבן, דמות מכובדת, תופס ילד – ילד קטן בכיתה ז' – ופשוט דורס אותו!!
"בכל אופן, הסיפור שלי השתנה לכיוון החיובי מקצה לקצה כשהייתי בכיתה ז'. היה לי מחנך מאוד מיוחד באותה שנה, שבא להוראה רק לשנה אחת. הוא היה בכלל סטודנט למשהו אחר, אבל דווקא הוא היה הראשון שראה בי את הבן אדם שמאחורי התלמיד. הוא פרגן לי הרבה, הודה לי בכל הזדמנות, ואני עד היום מכיר לו טובה על איך שהוא רומם אותי.
"זאת חוויית ילדות שלי, אבל אם אתה שואל מתי העניין הבשיל וקיבל צביון של תכנית, אז נראה לי שהאירוע המכונן היה תלמיד שלימדתי באחד המקומות, ומבחינה חיצונית היה נראה שונה משאר הכיתה. היה לו שיער קצת ארוך, והוא היה גדול ממדים יותר מהילדים האחרים. מי שהיה אחראי באותו מקום החליט לסלק אותו בסוף השנה משם. לא הייתה לי אז יכולת להשפיע על ההחלטה הזאת, אבל לפחות השתדלתי להיות נחמד אל הילד הזה במעט הזמן שנותר עד סוף השנה.
"עד היום, שנים ארוכות אחרי שנפרדנו, הבחור שומר איתי על קשר! ברוך ה', הוא התגלגל איפה שהתגלגל וצמח איפה שצמח, וכיום – בקיצור – הוא מסיים מבחני דיינות, אחרי שיש לו כבר סמיכה לרב עיר! הוא ממש התעלה בצורה בלתי רגילה!" ממשיך הרב נעם בעיניים בורקות. "זה ממש מיוחד, איך שהוא עדיין מעדכן אותי בהתפתחויות שלו, ולא מפסיק להודות על זה שבזמנים הקשים שלו הארתי לו פנים. אני באמת לא זוכר שעשיתי שום דבר מיוחד, אבל בשבילו הארת הפנים הזאת הייתה עולם ומלואו. הסיפור שלו גרם לי להתעורר ולהבין שיש כאן נושא מרכזי מאוד, שצריך להדגיש ולהבליט אותו יותר מכל דבר אחר בהכשרה של המורים בעם ישראל".
אתה חושב שבמסגרות הקיימות כיום אין מספיק עיסוק בתחום הזה?
"לצערי לא, וגם אם יש מקום שבו כן מדברים על זה – יש חשיבות להוסיף עוד ועוד. סיפר לי אחד המחנכים שהוא נכנס לחדר מורים במקום שבו הוא מלמד, והנושא היחידי שמדברים עליו הוא פנסיות וגמולי השתלמות. איך אפשר לרומם אנשים אם רק זה מה שמעניין? נכון, בן אדם לא חי מהאוויר וצריך לדאוג לפרנסה, אבל אם זאת חזות הכל איבדנו את העיקר! צריך לזכור את המשימה האמיתית שהיא להאיר בגדלות. חייבים להחדיר ולהעמיק יותר את המבט על הנשמה אצל עוד ועוד מורים ותלמידים".
דמויות מאירות
הזכרת קודם את הרב קוק והרבי מפיאסצנה כדמויות שמהם ומתורתם אפשר לשאוב השראה למבט חינוכי-פנימי. האם יש דמויות מהזמן שלנו שאתה מרגיש שלמדת מהם את הגישה הזאת?
"בהחלט! יש הרבה דמויות כאלה!" עונה הרב נעם בהתלהבות, ומתחיל דווקא מדמות לא כל כך מוכרת, אבל קרובה מאוד אל חייו האישיים. "הדמות הראשונה שממש ראיתי אצלה חינוך מאיר, הוא סבא שלי ז"ל, שהיה מחנך דגול ומנהל בית ספר במשך שנים ארוכות. הוא בעצמו היה פליט שואה, שנותר בלי משפחה בכלל משום צד. אדם בודד בעולם, שלמרות שהחיים לא האירו לו פנים בלשון המעטה, התגבר על הכל. הוא הקים משפחה, עלה לארץ ולימד תורה כל החיים שלו – כמנהל, וגם כרב בית כנסת ורב קהילה. לעומת הדמות המוכרת של מנהל בי"ס שהוא האיש הקפדן שילדים יראים ממנו, אצל סבא שלי, כששלחו אליו ילד לנזיפה או משהו כזה, קודם כל הוא היה מכבד את הילד בסוכריה… לסבא היה משפט מפתח כזה ש'הוא היה אומר' – אל תתייחסו אל התלמידים כאל ילדים, אלא תתייחסו אליהם כמבוגרים נמוכים. זאת אמירה חשובה מאוד!
"דרך אגב, אספר לך שכשסבא וסבתא עלו ארצה, הם הגיעו לפתח תקווה וסבא היה מתפלל בבית כנסת 'מקור חיים' של היקים. היו שם אנשים בבית הכנסת שהפריעה להם העובדה שהוא חילק סוכריות. אצל יקים הכל מסודר, וילדים שנכנסים ויוצאים עם סוכריות זה לא בדיוק סדר מופתי… בשלב מסוים אמרו לו שהוא צריך להפסיק לחלק סוכריות, אבל סבא לא הסכים. הוא אמר: 'ביום שאני אפסיק לחלק סוכריות, אני אעזוב את בית הכנסת!' כשראו שהוא תקיף בדעתו הם סברו וקיבלו, וכך הוא המשיך להאיר ילדים עם הסוכריות שלו עד יומו האחרון".
הרב נעם ממשיך בשטף ועובר לסבא אחר, מוכר יותר בציבור – הרב ישעיהו הדרי זצ"ל, שהיה ראש ישיבת הכותל שנים ארוכות: "הרב הדרי הוא גם 'סבא', אם כי הוא סבא של אשתי. גם הדמות שלו היא דמות של מחנך מאיר במיוחד. הארת הפנים שלו ותשומת הלב שלו לכל אדם שנכנס לשיעור שמסר – שיהיה לו מקום לשבת ודף מקורות של השיעור – אלה היו תופעות לא רגילות. היה פעם שיעור שהוא העביר בבנייני האומה לשלוש מאות איש. ועדיין, כשנכנס מישהו מאחורה, הוא ניגש עד אליו ונתן לו דף מקורות ודאג שיהיה לו מקום לשבת.
"בהקשר הזה, יש לי עוד זיכרון משמעותי ממנו מחג הפסח האחרון לחייו. הוא נפטר בתחילת חודש אייר, אבל בשביעי של פסח הוא עוד העביר שיעור נפלא עם כל החיות שלו, ועם היכולת הגדולה שלו לשלב סיפורים לרוב, ציטוטים מחז"ל ומתורת החסידות, ולכרוך את הכל סביב עניין אחד. מה שאני זוכר משם בהקשר החינוכי הוא, שאחת הנכדות שלו נכנסה מאוחר לשיעור והתיישבה מאחורה. אחר כך היא אמרה לו: 'סבא, בטח לא שמת לב אבל נכנסתי לשיעור'. סבא ענה לה: 'בוודאי שמתי לב – נכנסת מהדלת ההיא והתיישבת שם'. עכשיו, מדובר על אדם שהיה באמת גבוה מעל גבוה, שבוודאי שייך לקודש קודשים. בכל זאת הוא ידע לומר מתי ואיך היא נכנסה, ואפילו באיזה צבע הייתה השמלה שלבשה. הוא לגמרי נתן לה את ההרגשה שהוא שם לב אליה. זאת בעיניי דמות שמאירה בגדלות. גם ראש הישיבה בירוחם, הרב בלומנצוויג שליט"א, הוא דמות מאירה שכזאת, וגם ב"ה זכיתי בעוד מפגשים עם כמה וכמה דמויות מאירות כאלה, של מחנכים שראו את הנשמה של התלמידים, והרגישו שהחיבור הזה הוא המשימה הגדולה של חייהם".
סיירת ספרי תורה בסמטאות עכו
הגרעין התורני בעיר עכו, אליו משתייך הרב נעם ורשנר, עומד מאז ומתמיד באתגרים גדולים שמזמן הרצון להשפיע תורה וקדושה בעיר הצפונית. "המצב שבו האוכלוסייה בעיר היא מעורבת", מסביר הרב נעם, "מוליד אתגרים לא פשוטים – במיוחד בזמני מלחמה. בזמן של מבצע 'שומר החומות' היו אירועים קשים, וגם עכשיו, כשיש אזעקות ומטחים לאזור, המורכבות בעיר מתעצמת. ב"ה העשייה של הגרעין והישיבה בעיר משמעותית מאוד, ובאופן טבעי מורגשת יותר בחגים ומועדים.
"כל שנה בשמחת תורה", ממשיך הרב נעם ומשתף, "בלילה וגם ביום, אנחנו צועדים כמנהג רבים וטובים עם ספרי תורה ברחובה של עיר. בשנים האחרונות הקמנו מעין 'סיירת' שעוברת לא רק ברחובות ראשיים אלא ממש בסמטאות ואפילו בתוך בתים פרטיים, ושם מתרחשים דברים מופלאים! זאת שעה שהלבבות ממש פתוחים. גם אנשים שנראים רחוקים למדי, כשנכנסים אליהם הביתה בשעת לילה עם ספר תורה, מתרגשים מאוד. הרבה אנשים זוכרים אותנו משנה לשנה, ומבקשים שנגיע עוד פעם.
"אספר זיכרון אחד משמעותי מתקופת הקורונה", ממשיך הרב נעם. "עברנו ליד ביתו של יהודי מבוגר שהיה ממש חולה, ובכל זאת המשפחה שלו ביקשה שניכנס אליו. אמנם שמרנו על המרחק לפי ההוראות, אבל בכל זאת המצב הזה היה קצת בגדר 'סכנתא'. דווקא במצב הזה, הרגשנו את החשיבות העצומה של השמחה והשירים. בחסדי ה', לשנה אחרת, הזמינו אותנו שוב אליו הביתה, כשהוא בריא ושלם והשמחה הייתה כפליים.
"כמובן, המפגשים השנה בליל שמחת תורה קיבלו משמעות כפולה ומכופלת", מוסיף הרב נעם ומספר. "ודאי שבאופן מודע לא ידענו כלום ממה שעומד לקרות, אבל כנראה הנשמה כן ידעה, כי רקדנו ביתר שאת ועברנו עוד ועוד בתים של אנשים, עד שאת הקידוש עשינו בחצות הלילה… אין ספק שהשמחה הקדושה הזאת היא זו שנותנת את הכוחות להתמודד עם הקשיים – הפרטיים והכלליים – שעוברים על עם ישראל. זאת הארה גדולה שבאה מהנשמה, ומעניקה לכל מי שנוגע בה הרבה מאוד עוז ותעצומות. כמובן, זאת רק נקודה אחת מתוך העשייה המשמעותית בעיר היקרה שלנו עכו, אבל היא דוגמא לאור הגדול שזוכים להאיר כאן".
