טוביה, מחנך לתורה וטבע, נולד וגדל בטורונטו, קנדה. הגיע ארצה ללימודי תיכון ישיבתיים ונשאר ללימודים בישיבה גבוהה. "בשלב מסויים לא מצאתי את עצמי באף ישיבה. הייתי בקשר עם ישעיהו ליבוביץ' וגם עם נחמה וחפשתי את הזהות שלי כיהודי מחד ומאידך כאדם שקשור מאוד לאוניברסאליות. הדיכוטומיות של 'אנחנו' ו'הם', שמאל וימין, חנקה אותי. הרגשתי חצוי בין עולמות. סיימתי לימודי עבודה סוציאלית ועבדתי עם לא יהודים ומאד נהניתי מהפתיחות, יחד עם זה התגברה בי התחושה שגם זה לא מקומי. עם הזמן הגעתי לשילוב של תורה וטבע והחיבור הזה עזר לי מאד. אחרי לימודי העבודה סוציאלית, הבנתי שייעודי הוא להיות מורה. כמורה, אני מלמד איך היהדות יכולה לתת מענה לבעיות עכשוויות של איכות הסביבה ואיך לסביבה יש מה לומר על ההוויה היהודית. התחום הזה מכונה "טבע־עברי". תוך כדי עבודה באקולוגיה הלכה והתחזקה בי התחושה של נוכחות הקדוש ברוך הוא בעולם, מה שנקרא 'אקולוגיה עמוקה'. שילבתי את החסידות בעבודת ה' שלי והרוח התאימה מאד לחיפוש הכלל עולמי, לחיבור לטבע".
ביום בו נחתתי
"עסקתי בעולם הטבע, הייתי פתוח לגילויים הרוחניים שיש בעולם הזה וגיליתי שזה קיים בחסידות. עד אז ההיכרות שלי עם עולם החסידות היה דרך סיפורי חסידים, סוג של קומיקס, בדיחה… אמנם אהבתי את הניגונים, אך לא הכרתי את העומק ובזמני גם לא היו נפוצות ישיבות בכיוון חסידי. את הרב שלמה קרליבך הכרתי עוד בטורונטו. גדלתי ליד הבנות שלו והכרתי אותו כסבא טוב. זכיתי לחיבוקים ממנו, אך אז לא זיהיתי אותו כגאון עצום גם בנגלה וגם בנסתר".
"חזרתי לספר שקבלתי לבר מצווה, 'קדושת לוי' של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, ובלעתי כל מילה. ביום שבו נחתתי בארץ נתן לי מישהו את ליקוטי מוהר"ן, ועד היום, למרות שאני לומד את תורתן של חסידויות רבות, אני מקושר יותר מכל לרבי נחמן".
חצי עיר וחצי כפר
"לפני כשש שנים, נסעתי עם משפחתי לשבת בפרדס חנה. המקום, שמתפקד כחצי מושב וחצי עיר, קסם לנו. באנו להתפלל באוהל. המקום הוקם על ידי קבוצת חברים שרובם למדו עם הרב איתמר פרלמן שהוא אחד המובילים בשיטת ימימה. בהתחלה התפללו באחד מבתי הכנסת, אך היו צריכים מקום עם פתיחות לרצון שלהם להתפלל מתוך שמחה. הם הקימו אוהל בחצר של אחד החברים, אוהל שהפך לבית כנסת יחיד מסוגו. הוא עבר מספר מקומות, ולפני שש שנים הגיע למקומו הנוכחי. הבית הוא של תושב תל אביב שאנו משלמים לו מעט שכירות. הבית היה בשכירות של אחד מחברי האוהל, אך כרגע הוא בשכירות אצל דיירים שאינם מן המתפללים ולא מגדירים עצמם דתיים. הם דרשו שהאוהל יישאר לצד ביתם בחוזה השכירות. הם מאד קשורים למקום. ערכנו עבורם באוהל טקס קריאת שם ויש להם רצון חזק שהתפילות יתקיימו ליד ביתם. האוהל הוא מקום תפילה, אך גם מקום הפצת אהבה, דיבוק חברים. אנשים שלא יכולים להתפלל בכל בית כנסת אחר מסיבות שלהם, מגיעים לכאן. יש כמה קיבוצניקים חילונים שעברו לפרדס חנה ולוקחים חלק בתפילה. רבים מהם לא מכירים בית כנסת אחר. 'לכה דודי' הוא אחד השיאים, אנחנו יוצאים החוצה לכיוון השדות ושרים יחד בשמחה. אחד מן החברים, שכל מה שהכיר זה תפילות האוהל התארח באחד הישובים הדתיים והלך לבית כנסת ופשוט היה בשוק. בחוויה שלו תפילה זה ריקוד ושמחה ושם אף אחד לא חייך".
"יש גרעין קבוע שרובם חוזרים בתשובה, יש כמה חרדים שעזבו את העולם החרדי והיו צריכים מקום יותר פתוח ושמח ויש כמה דתיים לאומיים שאוהבים את האווירה. אין אצלנו זמן מדויק להתחלת התפילה. מתחילים בסביבות שמונה, אבל לא מתקתק בייקיות. מעבר לגרעין המרכזי של המקימים והמצטרפים ישנו מעגל רחב של אנשים שבאים במועדים, בהקפות שניות ובפורים. בראשי חדשים אנחנו מתפללים הלל עם כלי נגינה. אין חלוקה לעדות, כל בעל תפילה מתפלל לפי הנוסח שלו וכולם מצטרפים".
איך מקיימים תפילות בתנאים של אוהל, מבחינת חום וקור?
"יש לנו פטריית חימום על גז לימי החורף ומצנן על מים קרים בימי הקיץ. האוהל ניזוק בסופה ובט"ו בשבט קיימנו מופע התרמה של כמה חברים שהם נגנים מקצועיים, על מנת לחדש את האוהל".
אז אוהל זו בחירה או כורח מציאות?
"ודאי בינינו יש מי שיעדיפו מבנה, בית ויש כאלה שיעדיפו אוהל עד שיקום בית המקדש, אך ללא ספק האוהל הוא חלק מהווי. הוא פתוח תמיד, אנשים באים ללמוד כל הזמן. פתוח לארבע כנפות תבל, לכל מי שליבו חפץ. יש עניין בכך שהפנימיות היא הנקודה החשובה, נקודה לעבודה. כולם עובדים פה על פנימיות. יש באוהל מגע בין ארעי ונצח, כמו סוכה. אנשים נמשכים אל הסוכה, כי זה נצח בתוך הארעי. להפוך משהו מאד פשוט לקדוש. זה הכי קרוב לבית המקדש שחוויתי בחיי".
בהשראת ה"אוהל", הולך ומתגבש לכלל מציאות חלום על אוהל נוסף, שעתיד לקום בקרית טבעון. אוהד רוזנפלד, תושב המקום, שמע ממכרים על האוהל ונשבה בקסם. "שמענו רבות על המקום וכשהגענו פשוט התאהבנו. האוטנתיות של האוהל, התפאורה של אווירת כפר ובעיקר התפילה גיבשו את החלום שלנו. החזון והרצון שלנו הוא להקים מקום שמשלב את הרוחניות של המזרח עם קודשא בריך הוא" מסביר אוהד ומדייק ,"מקום שנותן מפגש בין אנשים שהתחילו לטעום טעם של רוחניות במזרח ואנחנו נפגיש אותם עם הטעם והשפע של היהדות ועם ה' יתברך. הרעיון עבר גלגולים רבים, אך כעת אנו לקראת הקמת עמותה והוצאה מן הכח אל הפועל, בעזרת ה' ובברכתו".
