השבת כל רבני ישראל הולכים לדרוש בבתי כנסת. אני רוצה לספר לכם על הפגישה הראשונה שלי עם הרבי מליובאוויטש שהייתה באדר תשל"ד, לפני ארבעים ואחת שנים. פגישה של שעתיים ועשר דקות. כשעזבתי את הפגישה, השעה הייתה עשרים לארבע בבוקר. זאת הייתה הפגישה האחרונה לאותו לילה, היא התחילה בשעה אחת וחצי. כמאה בחורי הישיבה הסתובבו בחוץ, לא הבינו מה קורה פה. איזה רב צוציק הגיע פה לרבי, והרבי יושב איתו כל כך הרבה זמן. אני לא הכרתי מכל הבחורים אלא שניים: את קותי ראפ מבית חב"ד בנמל התעופה קנדי, ואת התלמיד שהכנתי לבר־המצווה, הרב שבתי סלבטיצקי (שכותב כאן בעלון קרוב אליך) שיושב היום באנטוורפן. אלו השניים שהכרתי.
הרבי ביקש שאקליט את הדרשות שלי, בעקבות הקלטה של נאום שהגיעה אליו ארבע שנים לפני כן, נאום שלא אשכח. זה היה חול המועד פסח תש"ל, לפני ארבעים וחמש שנים.
על הבמה עם מנחם בגין
באחד מימי חול המועד צלצל הטלפון. "מדבר הרב חדקוב מחצר הרבי מליובאוויטש". הכרתי את השם, אבל שפתאום יטלפן אלי הרב חדקוב מחצר הרבי מליובאוויטש? הוא אמר לי בהאי לישנא: "הכנסת קיבלה את חוק 'מיהו יהודי'" – זה היה באדר תש"ל, אז נחקק לצורך מרשם האוכלוסין וחוק השבות, שיהודי הוא "מי שנולד לאם יהודיה ואינו בן דת אחרת או שנתגייר". אבל לא כתוב בחוק מה זה נקרא להתגייר. – "הרבי רוצה לתקן את החוק, שיהיה כתוב בו במפורש שהכוונה לגיור כהלכה".
"והיות ויש עכשיו דיבורים", זה היה כמעט שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, "לוותר על חלקים מארץ ישראל, אז אנחנו מבקשים בליל ל"ג בעומר לקיים עצרת עם ברחובות, ליד בית הכנסת הגדול, 'שונה הלכות' שמו". את כל זה הוא מספר לי מניו־יורק. "ועצרת העם הזאת תהיה בקשר לשני נושאים: שלמות העם ושלמות הארץ. במודעה יהיה כתוב, אם כבודו יסכים, 'על שלמות העם ידבר הרב ישראל מאיר לאו, ועל שלמות הארץ ידבר חבר הכנסת מנחם בגין'". אחרי פנייה שכזו, לך תגיד לא…
חול המועד פסח תש"ל. חשבתי שאני חולם. בן כמה הייתי – לא חשוב. זה לפני ארבעים וחמש שנה. הגעתי לשם. ראש העיר שמואל רכטמן נכח במקום, ועוד אנשים חשובים .דיברתי בערך ארבעים דקות, וברגע שסיימתי רץ אל הבימה אברך צעיר מאוד, תפס את מכשיר ההקלטה שהיה שם, ואמר לי: "אני ממהר לשדה התעופה. עוד מעט יוצא מטוס לניו יורק, וההקלטה צריכה להיות בבוקר, לפני שחרית, אצל הרבי". לבחור שחטף את הטייפ ושלח אותו לאמריקה קראו בערקה וולף, זכרונו לברכה.
הקלטת הגיעה ליעדה, וכנראה לכן ביחידות כעבור ארבע שנים הרבי ביקש ממני להקליט ולשכתב נאומים, ושעותק של כל נאום יישלח אליו.
איפה למדת לנאום?
אני מעלה על נס את המלאכה הקדושה של "ופרצת", להביא את דבר ה' לכל חלקי הציבור. יש לכך ביקוש רב. אבל מתוך מיומנות: איך ניגשים, מה אומרים, מה לא אומרים – לפעמים זה חשוב לא פחות – וכמובן, כיצד אומרים.
אין לי נוסחאות לדבר הזה. לא פעם חשבו וחשדו בי, "איפה למדת לנאום? תן לנו את הכתובת, לא נגלה לאף אחד". רבנים חשובים נגשו אלי – "תגיד את האמת…". אני יכול להגיד לכם איפה קניתי את החליפה, אני יכול להגיד לכם איפה רכשתי את המגבעת, אבל את תורת הנאום לא קונים.
אין לי שום נוסחה מה לעשות כדי שקהל יקשיב לך, ירצה לשמוע אותך, לא יתעייף ולא יפריע באמצע ויזמין אותך שוב ושוב. איך עושים את זה?
תתחיל מהסוף
עצה אחת אני יכול לומר לכם. כשהיינו ילדים בבית ספר והיינו צריכים לכתוב חיבור, תמיד אמרנו לעצמנו שהדבר הקשה הוא איך להתחיל. אם אתחיל, אכתוב שורה־שתיים־שלוש, זה כבר ילך. היום אומרים "זה יזרום". אבל איך מתחילים? אני אומר לכם, כשאתם חושבים לתת הרצאה, דרשה או נאום, תחשבו על הסיום, לא על הפתיחה. כי קורה לנואמים הכי טובים שיש, שהם חגים וחגים באוויר, ולא יודעים לנחות. ואז ההרגשה בקהל היא "מה, עוד? הוא ממשיך? די כבר. מספיק".
לפני שאתה ניגש לנאום, על מה שלא יהיה, על מיהו יהודי, או על זכותנו על הארץ, או על אמונה בתקופת השואה; מה הפאנץ', מהי הנקודה? לאן אני מוביל? מה המשפט שאיתו אני רוצה להיפרד מהם? איזה ווארט, משפט אחד שהוא יהיה המכה בפטיש. כי הכל הולך אחר החיתום.
הערה שנייה, אם מותר לי, מניסיון: את שלושת העמודים הראשונים של הנאום או של ההרצאה שלך זרוק לפח. שלושת העמודים הראשונים, הכוונה היא להקדמות: "לא התכוננתי לדבר היום", או: "בכלל לא חשבתי לדבר, יש כאן רבנים חשובים", "לא עלה בדעתי שאני צריך לשאת דברים, אבל אם כבר…". אתה מעייף את האנשים לפני שנגשת לעניין, הם כבר לא יקשיבו. שלושת העמודים הראשונים – לסל. זו עצה שנייה. זה בדוק ומנוסה.
משהו ממשי
הערה שלישית, והיא אולי החשובה מהשלוש, אותה למדתי מהשווער שלי, הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל, רבה של תל אביב. הוא היה נואם בחסד, נואם מרתק מאוד. הדמות שלו וההופעה שלו היו מרשימות. כשרק נכנסתי למשפחה, לפני יותר מיובל שנים, הוא אמר לי: "יש לי בשבילך עצה אחת, אולי אתה לא צריך עצות אבל אגיד לך מניסיון, כי בכל זאת אני יותר מבוגר ממך. 'לדבר על' זה יפה מאוד, זה חשוב מאוד. אבל אתה חייב לחשוב על גרעין. משהו ממשי. בתוך הדברים שלך, שיהיה בבחינת מה שאומר הנביא הושע 'קחו עמכם דברים'. 'כי לקח טוב נתתי לכם'".
הוא נתן לי דוגמה פשוטה: היה בשכונה חילול שבת. בחורף, יום שישי הוא קצר והיו מספרות שנסגרו מאוחר. החליטו בבית הכנסת לעשות עצרת מחאה נגד חילול השבת בפרהסיה בשכונה. יהודי מבית הכנסת יושב בעצרת ושומע את כל הדיבורים, את כל הדרשות. באחת־עשרה בלילה הוא חוזר הביתה, ואשתו אומרת לו "יענקל, איפה היית?".
"בבית הכנסת".
"ומה היה שם, כל כך מאוחר?"
"הייתה אסיפה".
"לכבוד מה?"
"נגד חילול שבת".
"מי דיבר?"
"דיבר הרב כהן, הרב לוי, הרב ישראל".
"ו… מה אמרו?"
"…שבת. דיברו על שבת".
"אוקיי, ומה הם אמרו?"
אמר לי הרב פרנקל: "אם לבעל הזה אין משפט אחד, רעיון אחד, הברקה אחת למסור לאשתו, אז חבל על הזמן. זה בזבוז. אתה צריך לדבר כך, שיענקל כשיבוא הביתה, בכל שעה של הלילה, יהיה לו מה למכור לאשתו. אני שמעתי היום כך וכך. עם "ברען", עם התלהבות".
אלו שלוש נקודות. אני אומר לכם בכנות, זה לא מצחיק, זה תורף העניין. להתחלה, בלי הקדמות. לסיפא, לחשוב עליה מראש. סוף מעשה, סוף נאום, במחשבה תחילה. עם מה אני גומר, ואז אתה מבטיח לעצמך שלא תטעה, שלא תהיה במבוך. תדע לנחות, תדע להגיע לנקודה. והציבור ירצה אותך שוב ושוב. ירצה להיות קשוב אליך. אתה מדבר לעניין. ובאמצע: להגיד דברים כאלה, שכל אחד, לכל אחד, יהיה לו מה להעביר. קחו עמכם דברים.
רק חמש דקות
את אותה הדרשה, אפשר להגיד ברמות שונות ומגוונות. לכן, כשמבקשים ממני לדבר, אני אומר "תנו לי חמש דקות, שמישהו יקדים, יברך, משהו". אני צריך לראות את הציבור. אני משתדל, לא תמיד אפשר להצליח, לדבר אל הקהל. אני מדבר אחרת לגמרי בקיבוץ נגבה של השומר הצעיר מאשר בעצרת של חסידי סלונים בירושלים. בהילולא של רבי אהרן הגדול מקרלין, אני יכול להגיד את אותו רעיון, מאותה פרשת השבוע, שאמרתי בסמינר בגבעת חביבה, אבל כמובן, שזה בכלל לא דומה.
בכל יום שישי ברדיו קול חי, ברבע לאחת, אני מוסר חמש דקות על פרשת השבוע. יום קודם, ביום חמישי, אני מוסר חמש דקות על פרשת השבוע ב"רדיו ללא הפסקה" של תל אביב; לפניי גבי גזית, ואחריי נתן זהבי – זהבי עצבני. זו אותה הפרשה אבל אף פעם לא אותה הדרשה. אם אגיד את אותו הדבר, באחת מן השתיים פספסתי, וחבל. יש להם רק חמש דקות בשבוע.
