הרב יצחק שילת שליט"א מוכר לרבים דרך כתביו על הרמב"ם, וכאחד ממייסדי ישיבת מעלה אדומים, אימפריה עצמאית שאינה מתוייגת בסערות שבין בתי המדרש של תלמידי הרב צבי יהודה, בנו של הראי"ה קוק. בשנים האחרונות עוסק הרב שילת רבות במערכת היחסים הענפה שבין תורת הראי"ה קוק ובין תורת החסידות – שתי תורות מהן הוא יונק.
הרב שילת הוא נין ונכד למאורי החסידות. אמו הייתה צאצאית ישירה של אחדים מבני היכלא של הבעש"ט, ובהם הצדיקים רבי פינחס מקוריץ ורבי נחום מטשרנוביל. "ייחוסה היה בבת עינה, וידעה הרבה עובדות וסיפורים מתולדות זקניה", מציין הרב שילת. באשר לראי"ה, עיקר גידולו וחינוכו של הרב שילת היה בישיבת 'מרכז הרב', בה זכה ללמוד אצל שני תלמידיו המובהקים של מרן הראי"ה זצ"ל, הרצי"ה קוק (בנו יחידו של הראי"ה), ורבי דוד כהן זצ"ל, "הנזיר", עורך 'אורות הקודש'. מלבד השיעורים שזכה לשמוע מפיהם במשך שנים, היו לו עמהם גם מפגשים אישיים רבים, בעיקר עם הרצי"ה, אשר במשך כשלוש שנים הואיל להקדיש לו זמן ללמוד עמו ביחידות, לימוד שהיה ברובו בכתבי הראי"ה.
לפני כעשרים שנה זכה הרב שילת להוציא לאור עולם את שמונת המחברות של כתבי הראי"ה, שמהן נדלו ונערכו רוב ספריו, וקרא אותן בשם 'שמונה קבצים'. 'בין החסידות לראי"ה' הוא ספר הקורם עור וגידים בחודשים האחרונים, בו מעלה הרב שילת כי החיבור בין שני העולמות, תורת החסידות ותורת הרב קוק, הוא יסודי מאוד.
לפני שנתייחס לזיקה שבין התורות, אני רוצה ברשותך ללכת צעד אחורה. תורת החסידות מבוססת במידה רבה על גבי תורת הקבלה. עד כמה יש קשר בין תורת הקבלה לתורת הרב קוק?
"מושכל ראשון הוא שגם החסידות וגם הרב זצ"ל יונקים מתורת הסוד, אין בזה שום ספק. זה נאמר בצורה הכי מפורשת, ובולט מתוך כל דף בתורת החסידים ובתורת הרב. מבחינה זו ברור שיש להם מקורות משותפים. אבל כל אחת מהתנועות הרוחניות האלה נתנה גוון שונה ופרשנות אחרת למושגי תורת הסוד. זה מגיע עד כדי כך שהיו חסידים שהתבטאו שכביכול הקבלה מפרשת את החסידות. אני חושב שאפשר במובן מסוים לומר כך גם על כתבי מרן הרב. באיזשהו מובן הקבלה יכולה להוות פירוש לכתביו. הסגנון בו השתמש הרב להצגת רעיונותיו אינו סגנון המקובלים, אך בשביל להבין חלק מהדברים שלו ולרדת לסוף דעתו, צריך להכיר את המושגים הקבליים. נעשו כבר מספר עבודות בתחום הזה, בפירושים שפורסמו בשנים האחרונות על 'אורות הקודש', כשהם מסבירים את דברי הרב בעזרת מושגי תורת הקבלה. בכל אופן ברור שהקשר הגדול שבין החסידות לבין מרן הרב הוא הודות לכך ששניהם ינקו באופן ישיר את תורתם מתורת הסוד".
למה לחפש דמיון בין תורת הרב לתורת החסידות?
"במבוא ל'אורות הקודש' מספר הרב הנזיר שהוא שאל את הרב מה ההבדל בינו ובין החסידות, והרב ענה לו: 'אני בונה האומה'. לתשובת הרב נתייחס בהמשך, אולם מעצם השאלה־התמיהה של הנזיר אנו מבינים שיש דמיון רב בין תורת החסידות לבין תורת הרב, עד כדי כך שהוא שאל מה בכלל ההבדל ביניהן. גם הרב לא שלל את השאלה, אלא ראה את עצמו כמי שלוקח את עקרונות החסידות צעד אחד קדימה. גם בהנהגותיו האישיות וגם בלימודו של הרב נכחה החסידות תדיר, כפי שידוע מסיפורים רבים כמו העובדה ש'לקוטי תורה' של בעל התניא לא מש מעל שולחנו".
האם הראי"ה הגה בתורת החסידות?
"כן. כבר בצעירותו, כשהתגורר בחו"ל, הרב עסק בכל ספרי מחשבת ישראל לדורותיהם, החל מהמדרשים והזוהר דרך ספרי הראשונים והאחרונים ועד לחסידות ולתנועת המוסר. הוא היה חד בדרא בידיעת כל התחום הרוחני והמחשבתי שבתורה, מתוך לימוד מעמיק. כל זאת מלבד גאונותו בהלכה. הרב בלי ספק הכיר את ספרי החסידות הראשונים. חלק מספרות החסידות המאוחרת אולי הוא לא הכיר, ובזמנו שמעתי מהרצי"ה שלמשל לכתבי ר' צדוק הכהן התוודע הרב רק בשלב מאוחר, אחרי שכבר כתב את רוב כתביו שלו".
ארבעה עקרונות זהים
בפנקסיו של הראי"ה שנדפסו רק בשנים האחרונות, אנו מוצאים התייחסות רבה ומיוחדת למקומו של הצדיק כמוריד השפעות לעולם, ועל מעלת ההתקרבות אליו וההידבקות בו.
"הרב מכנה בדרך כלל דמויות אלה בשם 'צדיקים עליונים'. זהו המקביל ל'צדיק' של החסידות. יש כמה הגדרות של הצדיק בחסידות, שהרב בהחלט הולך בעקבותיהן. הצדיקים העליונים הם אנשים שחיים בדביקות מתמדת באלהות, שזה בעצם המוטיב העיקרי של הצדיק בחסידות. על הפסוק בתהלים 'אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון' העיר הבעל שם טוב שסדר המילים בפסוק היה לכאורה צריך להיות: אשרי אדם שה' לא יחשוב לו עוון, ופירש הבעש"ט: אשרי אדם כזה שכאשר הוא לא חושב על ה', זה עוון בשבילו. את אותם הביטויים ממש, על הדבקות המחשבתית המתמדת, נוכל למצוא גם אצל הרב זצ"ל.
"אצל הצדיקים העליונים הדבקות הזאת מלווה בתחושה של תענוג. כך לימדה החסידות, כמו שנמסר בשם הבעש"ט ומפורש בכתבי המגיד ממזריטש. גם אצל הרב היסוד הזה מופיע פעמים רבות. למשל, הרב כותב: 'הצדיקים העליונים חוש הרוחני המקודש בעליוניותו כל כך מפותח אצלם, עד שאינם מוצאים בעצמם מנוחה, כי אם בקשר מחשבתם וכל חושיהם בהאורה האלהית, וההכרה האלהית והרגשתה היא מלאה אצלם תענוג ועדנים' ('אורות הקודש' ג').
"בנוסף לכך, העיקרון שהצדיק משפיע על כלל ישראל ועל העולם כולו, וגורם לכל ההשפעות הטובות, נמצא בחסידות בלי סוף, ומופיע הרבה גם אצל הרב זצ"ל. פרקים שלמים ב'מוסר הקודש' מדברים על ה'צדיק לרבים'.
"אולם, החסידות הדגישה מאוד עוד רעיון: הרעיון של סגולת ישראל, שבכל יהודי יש קדושה שהיא עצמית וטבעית, שאינה תלויה במעשים. שאין מתייאשים משום יהודי, 'לבלתי ידח ממנו נידח'. אצל הרב זצ"ל זהו אחד הרעיונות המרכזיים, קדושת היחיד הנובעת מתוך קדושת כלל ישראל.
"אבל נראה שהדבר העמוק שבעמוקים שבו הרב מזדהה עם החסידות הוא תפיסת העולם הבסיסית של 'לית אתר פנוי מיניה'. ב'אורות הקודש' הרב כותב בפירוש שהוא מחזיק בעומק בהשקפה של החסידות ובפרט ב'חלק התבוני של החסידות החדשה', והוא מתכוון לחב"ד, שמדברת על ביטול היש, שאין בורא ונברא בתור שתי ישויות, אלא יש רק הבורא ואין עוד מלבדו. הבריאה כולה איננה מציאות עצמאית אלא התגלות. זו היא בעצם התפיסה הכי עמוקה של האמונה".
החופש והעצמיות –
תורת הפרט של הרב קוק
רגילים לומר שהרב קוק דיבר על כלל ישראל ואילו החסידות התמקדה בתיקון הפרט. האם זו הגדרה נכונה או שהרב חידש דברים משמעותיים גם בעבודת ה' הפרטית?
"אין ספק שגם בעבודה הפרטית הרב חידש, אבל בשביל להגיד מה בדיוק הוא חידש לעומת החסידות, צריך הגדרה מושכלת. אולי אפשר לומר שהרב חידש את המושג של החופש, את המושג של האני העצמי המדבר מתוך האדם, שכשהעצמיות טהורה היא יכולה להזדהות עם המושג של עבודת ה'. המושג של החופש זו אולי הנקודה המחודשת אצל הרב, שקשה למצוא אותה בכתבי החסידות בפירוש. הרב מדגיש הרבה את החשיבות בנאמנות לעצמי, ושהחופש הפנימי יכול להביא לעבודת ה' גבוהה, שכן הפנימיות היא בסופו של דבר קדושה ואלוקית, נשמות ישראל הן אותיות התורה.
"עם זאת ברור, שהחידוש העיקרי של הרב הוא בתחום של הכלל, של ערך הלאומיות, ושל הרחבת הגבולות של הקודש. ההבנה שהקודש הכללי הוא באמת כללי, ולא רק בדברים כדוגמת 'אכילה בקדושה'. 'בכל דרכיך דעהו' הופך להיות משהו יותר רחב ומשמעותי לעומת מה שהיה יכול להיות בזמן החסידות, לעומת מה שצדיקי החסידות הרשו לעצמם לדבר עליו. הם דיברו על הקדושה שבדברים פשוטים כמו משא ומתן, אכילה ושתיה, ואילו הרב דיבר גם על קדושת הארץ ויישובה, על ממלכתיות וצבאיות, על מדע וחכמה, על תרבות ורוח, על תהליכים היסטוריים וכו' וכו'. גם לתחומים האלו, ולכל מקום אפשרי, הוא הכניס את הקודש".
מקומה של תורת הגר"א
אנו שומעים על יניקתו של הרב מהחסידות אך מנגד ידוע שהוא ינק הרבה מתורת הגר"א, ובעניינים מסוימים הלך בדרכיו?
"בוודאי. כפי שאמרתי, התורה העיקרית של הרב, שהיא גם התורה העיקרית של החסידות, זה העניין של 'לית אתר פנוי מיניה'. אצל הרב זוהי התורה של 'הקודש הכללי'. אבל הרב תפס את המושג של הקודש הכללי בצורה רחבה יותר מאשר החסידות, הקודש מתפשט על פני כל המציאות. דברי הרב על ההתגלות האלוקית בעולם הטבע, בעולם החכמה והמדע וכדומה – הרעיונות הללו מושפעים בוודאי מרוחו של הגאון מוילנה. הרוח של הגר"א הייתה פתוחה להכרת העולם, וגם ובמיוחד היא הביטה אל הכיוון של גאולה בדרך הטבע, של פעילות מעשית בעולם על מנת לקדם את הגאולה. אלו רעיונות שבוודאי חלחלו אל הרב מתוך הגר"א ומתוך תורתם של תלמידי תלמידיו כמו הנצי"ב מוולוז'ין. בלי ספק שזה השפיע על הרב.
"אבל הדבר העיקרי שגרם את ההבדלים האלה בין הרב והחסידות, זה לא הגר"א, אלא התקופה שבה הרב חי ופעל. בתקופה זו התעוררו לראשונה בעולם ובעם ישראל רעיונות ומציאויות שלא היו קיימים בראשיתה של החסידות, שדיברה על גאולה מהזווית האישית, 'קרבה אל נפשי גאלה'. המציאות שהתחדשה, תנועה לאומית, ציונות, ותהליכים כגון אלה, יחד עם המסורת מבית מדרשו של הגר"א, זה פתח עולם חדש, גאולה במשמעות אחרת. התחדש המושג של חיים לאומיים בארץ ישראל. ממילא זה השפיע על כל המחשבה של הרב, ונוספו אצלו אלמנטים שלא היו קיימים בחסידות.
"בעניין זה אני רוצה להזכיר גם את היחס לחכמות חיצוניות. הגר"א ראה אותן כדבר שמשלים את התורה. בחסידות אפשר למצוא רק רמזים מאוד קלושים, ומאוד לא מעשיים, להתייחסות חיובית לחכמות חיצוניות. בעניין זה אצל הגר"א היה יותר ביטוי מעשי, וידעו שהגר"א התעניין ועסק בהן.
"ואשוב אל הרב: הוא חי בתקופה אחרת שכל העולם היה יותר פתוח וההשפעה על עם ישראל מכל הכיוונים הייתה גדולה. הרב ראה את שליחותו בהכללת המציאות הזאת בתוך הקודש, בהרחבת גבולות הקודש. הוא חשב שהרעיונות העיקריים היסודיים של תורת הסוד, שהודגשו בחסידות במיוחד, כמו 'לית אתר פנוי מיניה', צריכים לשמש כהשקפת עולם לדור של גאולה, בו יש חזרה לחיים מלאים וטבעיים של עם ישראל בארצו, וממילא כל השאלה הלאומית הופכה לשאלה מרכזית בתורתו של הרב. מה שאין כן בחסידות, אין לה שיג ושיח מחוץ לעם ישראל. כל מה שמדברים בחסידות זה על יהודים שעושים נחת רוח לבוראם. הכל מסתכם בתחום שלנו. לא מובלט שם העניין של 'לב באברים', כתיאורו של רבי יהודה הלוי ב'כוזרי'. הרב היה צריך להתמודד לראשונה עם שאלות אוניברסליות, עם בירור המקום של הלאומיות בתוך העולם כולו, ובכלל להעלות לגובה הנכון את עניין הלאומיות. כל זה לא היה שייך כל כך בתקופת ראשית החסידות. וכי מה היה אפשר לעשות אז, בפולין ובאוקראינה, להקים מדינה?".
הנהירה לחסידות
אנו עדים לתהליך בשנים האחרונות, בעיקר בציבור התורני לאומי, של נהירה לתורת החסידות.
"אכן. זהו תהליך שמתרחש בחברה הדתית, ובמיוחד בציבור התורני לאומי. התופעה הזאת גורמת להרהר בדבר, מה באמת המשמעות של הנהייה הזאת אחרי החסידות, האם זה קשור לתורת הרב קוק, האם זה בא במקום, האם יש כאן איזושהי החמצה או אי הבנה של אחד מהשניים או של שניהם, וכדומה. בעקבות התהליך הזה של ההתקרבות לחסידות עולות השאלות בדבר היחס והזיקה שבין שתי התורות הללו".
לעיתים אנו שומעים קולות המסתייגים מתהליך זה של נהירה לתורת החסידות, משום שכביכול תורת הרב קוק היא "תורה כוללת" שספגה לתוכה את כל העושר הרוחני שבתורה, כולל את תורת החסידות. האם לדעתך יש בחסידות תחומים וחידושים שאינם מצויים בתורת הרב? לחילופין, האם הביקוש החדש לחסידות אינו נובע מהיעלמות הפן האישי שבתורת הרב?
"אני לא חושב שיש עניין להפסיק או להחליש את הנהייה אחר תורת החסידות. אין צורך לומר: 'יש לכם הכל בכתבי הרב'. הרצון להכיר את החסידות הוא לא רק לגיטימי אלא חיובי ומבורך. צריך להכיר את כל אוצרות הרוח של עם ישראל לדורותיו, את הסגנונות השונים של המחשבה היהודית. מעבר לכך, ודאי שלנהירה אחר תורת החסידות יש סיבות מיוחדות. זה שזה קורה עכשיו, ולא מתעניינים בתורות ימי הביניים ולא בדברים אחרים, זה ברור שזה קשור למשהו מהותי שקיים דווקא בדור ובתקופה שלנו. כשמוצאים קורת רוח וסיפוק בחסידות זה בהחלט דבר רצוי. מה שכן, צריך להכיר את החסידות בצורה יותר מדויקת ואמינה, ואז גם מבינים את החשיבות של הקשר בין הרב לבין החסידות, ומבינים גם יותר מה באמת היה הצורך של הרב לעורר תנועה רוחנית שיונקת במידה רבה מהחסידות אבל לא עוצרת שם, אלא מבקשת משהו מעבר לה".
יש בתי מדרש מסוימים שקיימת בהם רתיעה כלשהי מתורת החסידות, כביכול "לא זו דרכנו". ניתן לשמוע שם הסתייגות מפורשת מעיסוקם של תלמידים צעירים בלימוד חסידות. למול זה מעניין אותי מה היה יחסו של מורך ורבך ראש ישיבת 'מרכז הרב', הרצי"ה קוק, לתנועת החסידות?
"שמעתי מהרצי"ה כמה התייחסויות על החסידות, והן היו כולן חיוביות, לא היה בהן שום טון של רצון להתרחק או לוותר על התורה הזאת. מה שכן, לפעמים הייתה איזו מילת ביקורת ליטאית "מתנגדית", שהייתה מלווה בחיוך ובת צחוק, בעיקר כלפי העניין של התלהבות שפורצת גבולות, שיכולה לגרום לזלזול מסוים בדברים הדורשים כובד ראש הלכתי, או על הערצה עיוורת לאיזה "ינוקא" שהכתירו אותו על ראשם של חסידים זקנים. אבל מלבד נימה זו, בסך הכל היחס לחסידות ששמעתי מפי הרצי"ה היה מאוד חיובי. הוא עצמו נפגש עם אדמו"רים בוינה ובפולין, והזכיר הרבה סיפורים חסידיים בחיבה גלויה. אמירה של 'לא זו דרכנו' לא הייתה אצלו בשום אופן.
"זה נכון שהעולם הרוחני של 'מרכז הרב' היה בנוי על הישיבתיות, על לימוד הגמרא, על התפיסה שהישיבה היא 'המשך ישיבת וולוז'ין', וממילא דברים אחרים נדחקו הצדה. אבל כולם ידעו שהרב קוק לא רק שהיה קשור לחסידות חב"ד, אלא שהוא עצמו היה בבחינת אדמו"ר, מלבד היותו ראש ישיבה. תלמידיו המובהקים של הרב, ובהם הרב חרל"פ, הרצי"ה והנזיר, התייחסו אליו כהתייחסות חסידים אל האדמו"ר. אי אפשר היה להחמיץ את התחושה הזאת".
האם הרב מזהה הבדל בגישה לחסידות בין הראי"ה לרצי"ה?
"כפי שאמרתי, הרב עצמו היה (גם) אדמו"ר. בשעת רעוא דרעוין בסעודה שלישית הוא דיבר כאחד האדמו"רים, וחרז מנגלה לנסתר ומפשט לרמז וסוד, והיה כולו במצב רוח של דבקות עילאית. רבנו הרצי"ה היה מחנך. הוא לימד בשיחה של סעודה שלישית את עיקרי תורת כלל ישראל, באופן כמעט שיטתי. הוא שם לב לתלמידים וליכולת הקליטה שלהם. הוא היה יותר מעשי מהרב זצ"ל. על הרצי"ה אי אפשר לומר שהוא היה אדמו"ר".
ביקוש לשפה,
ביקוש לגאולת הנפש
האם יש עניינים בתורת החסידות שאינם מצויים בתורת הרב קוק?
"ראשית, בתורת החסידות יש הרבה התבטאויות קבליות ספציפיות. זה מעניין ומאתגר, ואנשים רוצים להכיר את המושגים במקורם. אצל הרב הסגנון אחר, ספרותי. הרב כותב באחת האגרות שלו על המהר"ל, ש'גם הוא על המקובלים יחשב, אף שאין סגנונו כסגנון המקובלים'. בעצם זה גם מה שהרב עצמו עשה, כתב בסגנון אחר מהמקובלים. אז קודם כל יש כאן ביקוש לשפה מסוימת.
"דבר שני, יש יסודות שמצויים בחסידות, ואילו אצל הרב הם כמעט אינם קיימים. למשל, יסוד השמחה. אצל הרב אין כמעט עיסוק בזה. אמנם תורתו רוויה באופטימיות, השקפת עולמו היא אופטימית. אבל התנועה הנפשית של שמחה בתור 'מצווה גדולה להיות בשמחה', גם כשיש מצוקות, גם כשיש מצבים נפשיים מסובכים ומדכאים, זה דבר שבני דורנו מחפשים אותו מאוד, ולא ימצאו אותו כל כך אצל הרב. הרב לא מתעסק הרבה במצוקות נפשיות. הוא מתעסק בראייה הכוללת והרחבה, שהיא אופטימית, שהחיים פורחים וצומחים ומתקדמים, החיים של כלל ישראל והחיים של הפרט שמצטרף אליהם. המוטיב הלאומי הוא מאוד דומיננטי ומכסה בדרך כלל על הצרכים הנפשיים של היחיד. לעומת זאת החסידות עוסקת בפרט, היא עוסקת בצורך הנפשי להתחזק באופן אישי ולהגיע לרמה של שמחה בעבודת ה', שתהיה מזור לכל מיני מצוקות. זה דבר שמחפשים אותו בדור שלנו, ובמידה רבה בחסידות אפשר למצוא אותו בצורה מפורשת.
"יכולות להיות עוד סיבות לנהירה החדשה לכיוון החסידות. כיום הרעיון הלאומי לא נמצא בראש מעיינם של בני הדור הצעיר. הלאומיות כבר מובנת מאליה. אנו נמצאים במדינה, חיים את החיים האלה מיום שנולדנו, זה כבר לא אתגר וחזון. אז החזון עובר לרמה הפרטית של הנפש, של הטלטלות הנפשיות, ואז מחפשים תשובות בעולם שעוסק בגאולת הנפש". ■
