שבת קודש בצהריים, עוצרת לידי מכונית בחריקת בלמים: "סליחה אדון איפה פה המגרש? אני צריך ת'משחק של מכבי". מחשבות מתחילות לרוץ במהירות 'מה אומרים, געוואלד מה אומרים? אולי לשחק אותה שאני לא מבין עברית? אולי לצעוק שאבעס…' בסוף עניתי: "שמע, אני לא בטוח איך הכי טוב, אולי משם אולי משם – תנסה לשאול מישהו אחר".
סיטואציות כאלה ודומות להן ממלאות את חיינו, מאז החלה לפני כמאתיים שנה תופעה של חילון מאסיבי בעם ישראל. המצב שבו החילוניות היא אורחת קבועה בחברה, גורם לאדם דתי דילמות הלכתיות קשות: מה עושים כשחילוני מוזג כוס יין, מושיט יד ללחיצת־יד לאישה, בא להצטרף למניין ועוד ועוד. הסיטואציות הללו רבות ומורכבות, ומעורבת בהן מידה רבה של חוסר נעימות. אני זוכר שכילד, הייתי בשבת בר־מצווה של בן דוד שלי, ופתאום באמצע השבת ניגש אלי חתן הבר־מצווה בבהילות, דוחף לידי שטר של 50 ₪, ואומר לי: "תעשה עם זה משהו! השכנה החילונית הביאה מתנה באמצע שבת, תתקע את זה איפשהו!" המקרה הזה הסתיים אמנם בשלום, אבל לא תמיד הדברים פשוטים כל כך.
בחיים הציבוריים, הדברים מורכבים עוד הרבה יותר. חדשים לבקרים ניתן לשמוע על סערות ציבוריות סביב נושאים הלכתיים השנויים במחלוקת, כאשר כל ציבור נלחם על הצד שלו וצריך להגיע להסכמות. פוסקי ההלכה בדורות האחרונים עסקו רבות בנושאים האלה בספרות השו"ת והפסיקה, אלא שכדרכה של תורה, דבריהם פזורים בספרים שונים זעיר שם וזעיר שם. 'רעך כמוך' – זה שמו של ספר הלכתי שמאגד בתוכו את מרבית הנושאים ההלכתיים השייכים לחיכוך בין דתיים לחילונים. המחבר, הרב אברהם וסרמן, רב קהילת 'גבורת מרדכי' בגבעתיים וראש כולל ההלכה בישיבת רמת גן, כתב את הספר לפני כעשר שנים, וכעת מוציא לאור מהדורה חדשה ומעודכנת. הרב וסרמן עוסק שנים רבות בנושאים הללו, ובספר הזה הוא מסכם פרי עמל רב הנותן מענה הלכתי מקיף לשאלות המתעוררות בתפר שבין חילונים לדתיים.

בדיוק אכלנו
הספר דן במעמדו ההלכתי של החילוני – האם הוא 'תינוק שנשבה', שוגג, אנוס, או אולי מזיד. לאחר מכן הוא עובר לדון בנושאים ספציפיים יותר: הלכות בית כנסת – צירוף למניין, עלייה לתורה ושליח ציבור, הלכות עדות, דין 'לפני עיוור', מצבים שונים בהלכות שבת ודיני צניעות. החלק האחרון מוקדש לסוגיות הציבוריות הטעונות של שמירת השבת הציבורית, קבורה כהלכה ועוד. 
מה הוביל אותך לכתיבת הספר דווקא בנושא הרגיש הזה?
"ראשיתו של הספר בשאלות מעשיות שנשאלתי. מישהו שאל האם כשהוא מארח את בן משפחתו החילוני עליו להקפיד שלא יפתח את בקבוק היין, שלא ימזוג ואף שלא יעביר את כוס הקידוש לאחרים לאחר שהוא שתה? אחר בא להתייעץ האם מותר לו להשתתף בהלוויה חילונית של קרוב משפחה, שנעשית שלא לפי ההלכה והמנהג המקובלים? שאלות אלה ונוספות נשאלות פעמים רבות במצב של סערת רגשות, חשש, והתנגשות לכאורה בין המחויבות לשמירת ההלכה לבין הערך של שלום־בית או שלום המשפחה ויחסי הקרבה. כשחיפשתי להן תשובות בספרות הפוסקים – היה עלי לעמול הרבה כדי לקבץ מקורות רבים ומפוזרים. גם לאחר מלאכת האיסוף, לחלק מהשאלות לא מצאתי תשובות ממוקדות בספרות השו"ת. כשנוכחתי לדעת שהנושא טרם גובש לחיבור אחד – יצאתי לדרך".
למי מיועד הספר? ללמדנים ופוסקים, או גם לאדם מן השורה שמחפש הדרכה בנושא?
"שאלה זו העסיקה אותי הרבה. מצד אחד – רציתי לחבר ספר שייתן מענה לשואלים, בשפה בהירה ובקיצור. מן הצד האחר, לא יכולתי שלא לפרט את הסיבות והמקורות שהובילו למסקנה. בנוסף, כל ספר הלכה העוסק בנושאים חדשים, מחוייב להביא את מקורות הסוגיה, לדון בהם ולבסוף להסיק מסקנה מבוססת. הפתרון שמצאתי בנוי על שלושה מרכיבים: הצגת הסוגיה בשפה עברית עכשווית, פירוט הסוגיה ועקרונותיה בבהירות ממקורותיה ועד לפוסקים, וסיכום בסוף כל פרק – ההלכה למעשה. כך, המחפש רק את ההוראה המעשית ימצא את מבוקשו בקלות בסוף כל פרק, והמעוניין להתחקות על שורשי הפסק – יוכל לעיין בפרק עצמו. הלמדן והפוסק יבחן בעצמו את הדברים וישקול אם הוא מסכים להם, ואף יגיב ויפנה אלי בקושיה או בסיוע למה שכתבתי, כדרכה של תורה. התגובות שמשמחות אותי ביותר הן דווקא של אנשים ללא רקע ישיבתי, שבאים ודנים איתי על הכתוב בספר, תוך שמציינים שקראו את כל הפרק שנכתב והבינו את העקרונות והמסקנות".
הספר יצא לאור לראשונה לפני עשר שנים, האם יש שאלות ומצבים שנידונים כיום ולא היו אז?
"רוב השאלות והתשובות עליהן נשארו כשהיו, אך במשך השנים נעשו בידי גורמים מסוימים צעדים מרחיקי לכת שמטרתם לכאורה קירוב ואחווה, ללא התחשבות מספקת בעקרונות ההלכתיים ושמירתם המוקפדת. הדבר בא לידי ביטוי בפרק שהוספתי אודות אירוח אצל משפחה חילונית, בו הצבעתי על שלל האתגרים העומדים לפתחנו אם נרצה לאכול ממטבח שכשרותו לא ברורה, באופן שלמעשה אפשרות זו כמעט ואינה ניתנת ליישום לשומר ההלכה.
"סיפר לי אברך מישיבת רמת גן, שבמסגרת הפעילות של 'להאיר את העיר' יצאה קבוצת אברכים ובחורים מהישיבה לערוך מלווה מלכה וחנוכת בית אצל משפחה חילונית. כמובן שהמארחת הכינה ארוחה כיד המלך, ומאוד רצתה שגם הם יאכלו. ברוך ה' הם הצליחו, אמנם בקושי, להתחמק באלגנטיות, כך שהיא רק ארזה להם אוכל לדרך, אוכל שכמובן אחר כך לא נאכל. אין שום היתר לאכול אצל מישהו שכל המטבח שלו בחזקת טרף. ישנן כל כך הרבה בעיות שיכולות להיות בכשרות המטבח, ואי אפשר לסמוך גם על מי שמצהיר ששמר את כל הכללים, כיון שפעמים רבות מתוך חוסר ידע הוא מטריף את האוכל.   
"הרצון להדדיות באירוח משפחות אינו יכול להתממש לגמרי בצורה הפשטנית של העניין. הדרך הנכונה ביותר לקיום הדדיות כזאת היא, שכאשר המשפחה החילונית מארחת היא תזמין קייטרינג כשר וישתמשו בכלים חד פעמיים. כך נחסכים מוקדי ספק רבים, כגון ירקות עלים בהם חשש לחרקים, תרומות ומעשרות, טבילת כלים, ועוד. הגישה שבאה בשם הרצון לאחדות אך בדרך עלולה לדחוק ואף לבטל את עקרונות חיינו ההלכתיים – בעייתית מאוד, ובסופו של דבר לא מובילה לאחדות של אמת. אחדות תיתכן רק כאשר כל צד שומר על אופיו המיוחד, וביחד מוצאים נקודות חיבור של קשר ושיתוף ללא ויתור על הייחודיות".
בספר נוסף פרק חדש שדן אודות מקרה בו מכונית של אדם דתי חוסמת רכב של שכן חילוני המעוניין לנסוע בשבת. הפרק הזה נכתב בעקבות שאלה מעשית בה נתקל הרב וסרמן כשקרובי משפחה באו להתארח אצלו בשבת, ובטעות כמעט חסמו את אחד השכנים לשבת שלמה.

לא הכל פתיר
מספרים שכשהרב אשכנזי ('מניטו') לימד שיעורים לחילונים, הוא שאל את הרצי"ה אם צריך שהשיעורים יהיו בהפרדה, אלא שאז יבואו פחות אנשים. הרצי"ה ענה: 'הם עדיין לא בר מצווה!' האם יש מקום לקולות הלכתיות מיוחדות כאשר עוסקים בקירוב רחוקים?
"אף שקירוב רחוקים אינו נדון בספרי באופן ממוקד, בסוגיות רבות אני מתייחס למצבי דיעבד המצויים גם בתהליך קירוב רחוקים. נושא זה עדין במיוחד ואי אפשר לקבוע בו מסמרות. ככלל אפשר לומר, כי שיקול דעתו של המדריך מורכב משני חלקים – ההלכה והכרת המציאות. ודאי שתמיד נעדיף להקדים את קיום ההלכות החמורות שחיובן מן התורה, ואילו את ההלכות דרבנן נשאיר לשלב מאוחר יותר. אך המציאות מכתיבה פעמים רבות סדר אחר, לפי יכולת הקיבול של המודרך. ככלל, יש להיזהר שפסיקות במצבי דיעבד לא יהפכו להתנהגות קבועה. כך למשל, במקרה של לחיצת יד בין איש לאישה, ציינתי כי אף שלעתים יש היתר משום כבוד הבריות ומשום שאין זו נגיעה של חיבה, הרי שאין להפוך התנהלות זו לנורמה אלא לנהוג בה רק במקרים בודדים, כשהערכת המצב היא שהצד המושיט ייעלב ולא יקבל הסבר שאנו "שומרים נגיעה".
האם יש מקום להקלות בהלכה, כאשר שמירתה עלולה לפגוע באדם חילוני?
"שמירת ההלכה אינה פוגעת באיש. לא שבת ולא כשרות, לא תפילה ולא טהרת המשפחה. אם מישהו נפגע – סימן שההתנהגות של שומר ההלכה היתה בוטה בלי קשר לעצם שמירתה, או לחילופין רגישות־יתר לא מוצדקת של הצד הנפגע. גם  כשצריך לסמוך על דעות מקלות, כדי שלא לפגוע – זו עדיין שמירת הלכה שבעצמה מתחשבת במצבי שעת הדחק.
"סיפר לי תלמיד על בעלת תשובה טרייה ששמעה לראשונה שיעור הלכתי מקיף על חגי תשרי. כל דבר חדש שהיא שמעה הכניס אותה לפאניקה גדולה יותר, בגלל דאגה שההורים שלה לא יסכימו לקבל את כל השינויים האלה אצלם בבית. בסוף השיעור היא ניגשה לרב בבכי גדול. הסוף היה טוב… הרב נתן לה עידוד והדרכה מפורטת איך לכלכל את צעדיה, וברוך ה' הדברים התקבלו אצלם יפה. אין צורך למהר ולחפש דעות מקלות. את רוב הבעיות הפוטנציאליות בקשרי־אנוש אפשר לפתור בשיח נכון ובהתנהלות מכבדת וקשובה".
 הרב יכול לתת 'טיפים' איך אפשר בזמן אמת להסביר בצורה טובה את הבעיות ההלכתיות לאדם שלא מכיר כלום? 
"ההלכה אינה יוצרת לנו 'בעיות'. היא דרך חיים קדושה ועילאית שאנו שמחים לקיים בכל זמן. כשזו הגישה – אין גם לחץ ל'פתרונות הלכתיים', כביכול ההלכה צריכה לספק לנו דרכים כיצד יהיה לנו נוח בכל מקרה. פעמים רבות אני מדגיש לשואלים שלא כל דבר ניתן ל'פתרון', כפי שיש מאכלים שלא נאכל ומלאכות שלא נעשה בשבת.
"בנוסף, משימתו הראשית של מורה הוראה היא לייעץ לשואל כיצד לא להגיע להתנגשות בין ההלכה לעולם המעשי, ולבדוק איתו דרכים אלטרנטיביות. כיון שראיתי שעיקרון פשוט זה נשחק בשנים האחרונות, הוספתי והדגשתי זאת בהקדמה למהדורה הנוכחית וגם באחד הפרקים. רק בלית ברירה יחפש מורה־הוראה דרכים הלכתיות להתנהלות נכונה שלא כפי הנהוג, תוך הסתמכות על דעות מקלות המקובלות על פוסקי הדורות. כך ראיתי ולמדתי אצל מורנו ראש הישיבה והרב הראשי לישראל ר' אברום שפירא זצ"ל, הן בשנים שלמדתי ב'מרכז הרב' והן כשהתייעצתי עמו בשאלות שונות מאוחר יותר, בתפקידי כמורה־הוראה".

למצוא את הנקודה
האם במדינת ישראל של היום, הסביבה החילונית מקבלת יותר בהבנה שומרי הלכה או שתופעת ה'אנטי' הולכת וגדלה?
"רוב הציבור מקבל בהערכה שומרי הלכה, ובחלק גדול מהמקרים הוא עצמו מתעניין ומבקש לדעת כיצד לקיים חלק מההלכות. ישנו מיעוט קולני שבתקופה האחרונה משמיע את קולו בעוצמה, ונלחם באגרסיביות בכל עניין יהודי שעד כה היה מובן ופשוט לכל. כשהרב גורן היה רב צבאי ראשי, בכל אלול ותשרי הוא היה מקיים מסע התעוררות מתוקשר בבסיסי צה"ל בכל הארץ, ואיש לא דבר על 'הדתה'. זאת למרות שבאותו הזמן אחוז הדתיים בארץ בכלל ובצבא בפרט היה נמוך בהרבה ממה שהוא כיום".
הרה"ג ר' אשר וייס אומר, שאת ר' משה פיינשטיין שאלו כיצד ינהג הורה דתי שצריך לגור אצל ילדיו החילונים, ואילו היום שואלים על הסיטואציה ההפוכה. הרב מסכים שזה המצב כיום?
"יש שינוי במינון התופעות, אבל גם היום וגם אז היו ילדים חילוניים שגדלו בבתים דתיים וההורים נדרשו להתמודד עם אותן בעיות. לפני כמה שנים פנה אלי יהודי בכאב לב וסיפר שבתו שגלשה מהדרך עברה לגור בשכירות במקום רחוק, הוא עדיין מעוניין שתאכל אצלו בשבתות אלא שיש לחשוש שתבוא במכונית. עניתי לו, כפי שגם כתבתי בספר, שיזמין אותה לשבת מלאה ובאופן שאכן יוכל לארח אותה, ואם תבוא במכונית – לא הוא שהכשיל אותה. יחד עם זאת יש לשקול שיקולים נוספים, שהרי לא רק איסור 'לפני עיוור' או סיוע לעברה עומדים לפנינו, בייחוד אם יש עוד ילדים קטנים בבית והדבר עלול להשפיע עליהם באופן שלילי. כתבתי גם פרק שבעבר כמעט ולא היה מעשי – התנהגות ילדים חוזרים בתשובה עם הורים חילוניים".
הרב נמנה על תלמידי הרצי"ה ובוגר 'מרכז הרב'. האם השייכות לבית המדרש הזה השפיעה על המסקנות ההלכתיות שבספר? רב חרדי היה כותב אחרת? ועוד שאלה דומה: באופן כללי נראה שרבנים ספרדים יותר מחבקים ומקרבים. האם רב ספרדי היה כותב מסקנות אחרות?
"לאחרונה נשאלתי האם הפסקים בספר הם רק לאשכנזים או גם לספרדים, ועניתי שהוא מתאים לכולם. מי שמעיין במקורות שהבאתי, הכוללים רבנים מהונגריה ועירק, גרמניה ומצרים, ארה"ב ועוד, ייווכח שהבדלי הגישה אינם תלויי גאוגרפיה או עדה. דווקא בשו"תים של פוסקי הונגריה, גרמניה וארה"ב, שם המאבק בין רפורמים לאורתודוקסים היה חריף במיוחד, נמצא לא מעט קולות ורצון לקירוב כשהדבר אפשרי על פי ההלכה. כך בעלייה לתורה, במגע ביין ועוד. הדעה שהשתרשה בציבור כביכול הפסיקה הספרדית מקלה והאשכנזית מחמירה – בטעות יסודה, ויש הוכחות רבות לכך. מה שנכון הוא שבארצות המזרח החיכוך בין אורתודוקסים לרפורמים היה קטן מאוד, ולכן לא היו מאבקים חריפים כמו באירופה. במקומות שבהם הרפורמה היתה לוחמנית – גם רבני המזרח יצאו למאבק נחרץ. 
"יחד עם זאת, ודאי ששיטתו של אוהב ישראל הגדול, מרן הראי"ה קוק, משפיעה ומדרבנת לחפש את נקודות החיבור והשלום שבין כל חלקי העם. דבר זה בא לידי ביטוי הן בהגדרת היחס ההלכתי העקרוני לחילוניים והן בהתנהלות המעשית". ■

שפת הדיבור ותבניות חשיבה
מתוך הספר
וזאת למודעי: ההגדרות הרווחות – "דתי" ו"חילוני" – יוצרות בעיית ניכור בין חלקי העם השונים, ולעתים אף איבה של ממש. על מדוכה זו כבר ישב מרן הראי"ה קוק זצ"ל במאמרו "למסע המחנות" ("היסוד" כ"ו אלול תרצ"ג, מאמרי־ראי"ה עמ' 76). שם הוא מביע את צערו על הגדרות אלה, המפרידות בין חלקים שונים בעם וגורמות לכל צד להתבצר בעמדתו, שהרי הוא "שייך" למחנה מסוים. הניכור גדל והיריבות מעמיקה והולכת, עד אשר "כמו קיר ברזל עומד לפנינו בין מחנה למחנה" (שם).
הפרדה זו גורמת גם לקיפאון מחשבתי ומעשי, שכן כל צד חושב את האחר לפגום ואת עצמו למושלם. נמצא שמאלה ומאלה לא נוכל לצפות שיחזרו בתשובה. החילוניים סבורים שכיוון שהיא מצווה והם פרקו עול מצוות – הרי שאינה מוטלת עליהם. הדתיים סבורים שהתשובה לא נועדה אלא לחילוניים, שהרי הם ורק הם החוטאים. אבל האמת היא שהכל צריכים לשוב בתשובה, כל אחד על חסרונותיו.
בסוף המאמר מציע הרב קוק "להסיר את שמות הבעלים הללו מעל מחנותינו" (ביטוי מושאל מדברי הושע ב, יט), ולשוב להגדרה המקובלת בעם ישראל מאז ומתמיד: "צדיקים, בינונים ורשעים" – שלמרות הבדלי הדרגות ביניהם אינם נפרדים למחנות שונים ואף מתלכדים לכלל צבו"ר אחד.
יש להוסיף ולומר כי לא רק נזק של פירוד יש כאן. הגדרות אלה אינן משקפות כלל את המציאות. רבים מאלו שמוגדרים חילוניים שומרים חלק זה או אחר של מצוות התורה – כגון שבת, כשרות ועוד. חלקם הגדול אף מאמין בה' ובהשגחתו. באותה מידה יתכן ונמצא מי שמגדיר עצמו דתי וחובש כיפה, אך בפועל מקיים פחות מצוות מרעהו ההולך גלוי ראש.
מאז כתב הרב קוק את דבריו עברו למעלה משבעים שנה ודעתו טרם נתקבלה, אדרבה המושגים "דתי" ו"חילוני" קנו להם אחיזה של ממש. למושגים אלה תרומה שלילית ניכרת למערכת היחסים בין הצדדים, שהלכה ונעשתה קשה ומייסרת ברבות השנים, כש"קירות הברזל" הלכו וגבהו. לכן, בעל כרחי וכאנוס על פי הדיבור הרווח, אשתמש בלשון המורגלת: "דתיים וחילוניים".
כאן מקום אתי להוציא מדעת הסוברים לרפא שבר עמנו על נקלה בדין זה של תינוק שנשבה, שכביכול אומרים להם תטהרו ואין עוד לדרוש ולחקור בסוגייה זו. אין זאת אלא מחמת שלא עיינו בסוגיות, ואינם יודעים שדין זה אינו רק קולא אלא גם חומרא בכמה הלכות (למשל בדין עדות קידושין, שאם נכשירנו הרי היא אשת איש, כפי שיבואר בפרק 'כשרות לעדות'. גם בדין מסייע לדבר עבירה, אם הוא תינוק שנשבה לא יחול עליו היתרם של הש"ך והדגול מרבבה, המובא בפרק 'דיון ומקרים שכיחים'). בנוסף, לא הכל תלוי בהגדרה זו אלא סוגיות רבות נוספות דורשות בירור לעצמן.