משה נחמני ויהל אלכסנברג

"כעת שמעתי שמועה, כי אחי [הראי"ה קוק], נסע לפוניבז' אודות חכירת המבנה בזיימעל וברצונו לקחתה על שמו". שורות אלו נכתבו בשנת תרנ"ב במכתב ששלח רבי דובער קוק, בו עדכן על תכניתו המפתיעה של אחיו הצעיר, הראי"ה, לעסוק במסחר ולא לקבל על עצמו משרת רבנות.
התיאור המפתיע אודות הראי"ה קוק כסוחר, נחשף לאחרונה על ידי ארכיון 'אור האורות' העוסק בחקר חייו ופועלו של הרב קוק. מסמך זה מצטרף לעדויות נוספות השמורות בארכיון, ומהן עולה כי הרב פנה בצעירותו לכיוון המסחר והמלאכה. כמובן שהרב קוק שבלט בכישרונו התורני עוד בינקותו ולאחר מכן בישיבת וולוזי'ן לא חשב להפסיק מלימודיו ושקידתו בתורה, אלא רצה לקיים מאמר חז"ל "גדול הנהנה מיגיע כפיו" ולא לשמש ברבנות. הוא חשש שעבודת הרבנות תטריד אותו יתר על המידה, ואף תפגע בשקידת לימודו, ולכן חשב להמשיך ללמוד ביחידות ולפרנסתו להתקיים מיגיע כפיו.
מי שהניא את הרב מבחירה בדרך זו היה מרן ה'חפץ חיים' – הרב ישראל מאיר הכהן מראדין. באותה עת הוא כבר היה ידיד קרוב של משפחת קוק, ועמד על רוחב דעתו של הרב ועל תכונותיו הייחודיות, והפציר בו לשאת במשרה רבנית. "כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם", ציטט החפץ חיים את הפסוק שנאמר על מי שמעלים תורתו מרבים, "עניין הרבנות יותר חשוב, ומכריע את שקידתך האישית". הרב קוק השתכנע.
בהכרעה זו צפה ה'חפץ חיים' למרחוק, כי תלמיד חכם צעיר זה, כאשר ייכנס לעולם הרבנות וינהיג קהילות בישראל, ישפיע על עתידו של כלל ישראל כולו.
ימים ספורים אחרי הפגישה עם ה'חפץ חיים', פנתה אל הרב קוק קהילת זיימל בליטא והציעה לפניו את כיסא הרבנות.
בעקבות הבטחתו ל'חפץ חיים', נעתר הרב להצעתם. במכתב ששלח ה'חפץ חיים' לאדר"ת – חותנו של הרב קוק, הביע את שמחתו על המשרה החדשה, וכתב: "מאוד שמח לבי על זה, וייתן ה' שיעלה מעלה מעלה כי הוא גדול אמיתי בתורה".
כיום, שמונים ושלוש שנים לאחר הסתלקותו של הרב קוק, לא ניתן לדמיין איך היה נראה העולם התורני והלאומי אילו היה נשאר ספון ומסוגר בלימודו. משנתו, מפעליו ומורשתו הגדולה מאירים את חיי הפרט והציבור בכל יום ויום, וככל שעובר הזמן אף מתפרסמים חיבורים ויצירות נוספות מתוך מעיינו הפנימי, ופנים נוספות מאישיותו הגדולה מתגלות.

החפץ בעילום שמו
עובדה מעניינת היא שמי ש"רשום" כביכול על הגילוי הגדול, שזיכה אותנו ברב קוק, ניסה בעצמו להסתתר מעיני הציבור.
טרם נתפרסם שמו בעולם, היה ה'חפץ חיים' מסתובב מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי למכור את ספרו שעל שמו הוא נקרא. הוא הציג את עצמו כמוכר ספרים נודד, ולא חשף את זהותו – המחבר עצמו. את מהדורתו הראשונה הדפיס בעילום שם. הוא נהג בצניעות רבה, והקפיד שאף אחד לא יעמוד על זהותו האמיתית. אולם כאשר הגיע לבית הכנסת שבו התפללה משפחת קוק, פתח את הצרור אשר נשא עמו והוציא מתוכו חבילה עטופה במטפחת אדומה, וכהרגלו הוציא ממנה את הספרים וסידרם על שולחן קטן, נכנס עמו בשיחה רבי שלמה זלמן קוק (אביו של הראי"ה) והבין כי מדובר במחבר בכבודו ובעצמו. ברוב עדינותו ואצילותו, ובראותו את גודל ענוותנותו של המחבר ואת רצונו העז שלא להתגלות, השתדל שלא לרמוז לו על הגילוי, כדי שלא לצערו. מאז קבע ה'חפץ חיים' את אכסנייתו בבית משפחת קוק, ונעזר בר' שלמה זלמן כדי למכור את הספרים לחשובי בעלי הבתים שבעיר. שם למעשה החלה ההיכרות רבת השנים של שני הכהנים – הראי"ה והחפץ חיים. על אף פער הגילאים הם למדו יחד, ובצמתים שונות בחייהם סייעו אחד לשני בענייני הציבור והיחיד.

יראת שמיים?
הרב קוק, שבג' אלול יחול יום הסתלקותו, ידע בנפשו מה היה קורה אילו לא היה נענה להפצרת 'החפץ חיים', ולא 'מתגלה'. הוא קיווה שרבים יאמצו את דרכו ויבואו לידי ביטוי בבמה הציבורית.
בכתביו הקדיש הרב פסקאות רבות לנושא זה. במקרים רבים הסביר הרב שההצטנעות הגורמת לאדם להישאר ספון בלימודו בבית המדרש, אינה דווקא ביטוי לענווה אלא פחד, ואפילו "יראה נמוכה". הוא כאב את ההפסד של האומה מאנשים גדולים שנכנעו לרגשות אלו.
כך לדוגמא כתב ב'אורת האמונה': "והצדיק… חוזר בתשובה מיראה היתירה, ומקיים אל תירא אברם, שאומרים למי שהוא ירא שמים בכל כחו… והאמונה הטהורה בקדושת הניצוץ האלהי שבעצמו משתלהבת לאבוקה גדולה".
הוא לא הסתפק בכתיבה בלבד והיה 'נאה דורש נאה מקיים'. הרב טרח ועמל לעזור לאנשים רבים להבחין במעלתם וסגנונם המיוחד וסייע בעדם להאיר את נרם ולגלותו לעולם. צדקותו הגדולה והאמון המופלא שרחש הרב קוק לכל איש ישראל הם שאפשרו לו לראות ולגלות כישרונות אלו. לא רק מסביבתו וקהילתו הקרובה איתר הרב קוק אנשים עם שאר־רוח אלא מקשת רחבה ומגוונת של חוגים ותחומים. היו מי שנודעו לימים כגדולים בהלכה ואילו אחרים כענקים בחסידות ובצדקות, ואף מארי דפנימיות.

'אברהם המשוגע'
"אפילו החשובים שבין אנ"ש קראו אותו 'אברהם משוגע' (אברהם משוגענער) בלא שום גוזמא כלל… לא היו לו שתי גרביים מסוג אחד… היה לו שתי גרביים משתי צבעים… וזה עזר להלעג שלעגו עליו" ('אמרי מוהרא"ש' עמ' סג פסקה רנח). נשמע תיאור על עוד תימהוני, בפרט שהלה נהג לסדר ולנקות באופן די אובססיבי את ספסלי השטיבלך. גם ייחוסו של האברך המדובר לא חיפה על הבוז הגדול שהיה מנת חלקו עד סוף ימיו. להלך זה קראו אברהם חזן, הוא היה בנו של רבי נחמן מטולטשין – תלמידו המובהק של רבי נתן מנעמירוב. אמנם בחסידות ברסלב ביזיונות הם חלק בלתי נפרד מעבודת ה' ובעבר הלא רחוק הם אף היו מעין כרטיס הכניסה לחסידות, אך מה שעבר על ר' אברהם ב"ר נחמן היה מעל לכל דמיון. לפני עלותו ארצה היה מפורסם בסביבתו כגאון וצדיק, אך משעלה ארצה והתגורר ביפו לא הכירוהו בני המקום. מרן הראי"ה לא התבלבל מהרושם החיצוני ומיחס הסובבים, הוא ראה ללבב והבחין בצדקותו הגדולה ובעמקותו העצומה. הוא כינה אותו "המוח של העולם" ('חיי הראי"ה' עמ' רמ). השניים היו מרבים להיפגש ולשוחח, ומדי פעם בפעם היה ראבר"ן אף מגיע לביתו של הראי"ה כדי שיפתור לו את שאלותיו העיוניות בתורת הקבלה.
אחר שנים רבות בעיון ופלפול במשנתו של רבי נחמן מברסלב הוציא ראבר"ן את החיבור שמהווה כיום אבן דרך בהבנת תורתו של רבי נחמן – 'ביאור הליקוטים'. מי שיפתח את הספר ויקרא את ההסכמות לא יבחין כי הושמטה ממנו החשובה שבהן, הלא היא הסכמתו של מרן הראי"ה. צאצאיו של ראבר"ן המשתייכים לחוגי 'הקנאים' חוששים מפרסום הקשר של סבם לרב הציוני ושומרים את העותק המקורי היטב. אולם בפרקי הביוגרפיה המובאים בפתח הספר 'ביאור הליקוטים' (ירושלים תשס"ג) אותו הוציאה לאור המשפחה, מובאות כמה התייחסויות של גדולי ישראל אליו, וביניהן מופיעה התבטאותו של "אחד מגדולי ישראל" שכינהו "המוח של העולם". מבירור קצר עם העורך הובן כי אכן הכוונה היא למרן הרב קוק.

חישוב מסלול מחדש
רבים גדלו על הסיפורים המתארים את דמותו המאירה של מי שדבק בו הכינוי 'רב האסירים', הלא הוא המשגיח הירושלמי רבי אריה לוין. ספרים רבים נכתבו עליו, לא מעט סיורים המתחקים אחר דמויות ההוד של ירושלים עוברים בשכונתו ומספרים את סיפורו, ואף מרכז להנצחת מורשתו הוקם לפני עשור – "מרכז מורשת הרב אריה לוין". אולם לא רבים יודעים שמי שליווה את צעדיו הראשונים של האברך הצעיר והצנוע בעולם התורה בארץ־ישראל היה מרן הראי"ה. הוא שהמליץ לקבלו לישיבת 'תורת חיים' בירושלים, הסמיכו לרבנות ואף המליץ עליו כרב האסירים בפני מפקד בית הסוהר, לאחר שעמד על תכונת נפשו המיוחדת להפליא.
את הגילוי המוקדם היטיב לתאר הרב משה צבי נריה: "אהבת נפש אהב הרב קוק את ר' אריה לוין זצ"ל. שנים לפני שהרבים עמדו על המיוחד שבאישיותו של ר' אריה, כבר הבחינה בו הנשמה הכללית של הרב. העיניים הבהירות של הרואה הגדול, ראו את האור כי טוב הוא, ראו את האור הצנוע העולה מטוב לבו, מענות נפשו ויקרת רוחו של איש החסד, שכל כולו אהבת חסד בהצנע לכת של תום וטוהר".
דבר מעניין ולא ידוע הוא, שר' אריה לוין, אשר נודע בחמלתו הרבה על הבריות, זקף את לבו האוהב לזכות רבו הראי"ה. בהספד שנשא לזכרו במלאות שנה לפטירת הרב קוק, סיפר ר' אריה: "הלכנו לשוח מעט בשדה. בדרך קטפתי איזה פרח… ואמר לי בחיבה: 'תאמין לי שמימי נזהרתי שלא לקטוף עשב או פרח אשר יכול לגדול עוד ולצמוח… ובפרט בארץ קודש'. הדברים האלו שיצאו מלב טהור וקדוש נכנסו עמוק בלבבי, והתחלתי להרגיש ביותר מידת החמלה על כל דבר" ('שערי ציון', תרצ"ו).

ללא ספק מל"ו צדיקים!
לא רק את בני ארץ־ישראל זיהה הרב קוק. גם אנשים שעוד טרם חזה בהם ביקש הרב לקדם ולהכיר לציבור. כזה היה ר' יעקב משה רביקוב.
הרב רביקוב, שהיה מוכר בליטא כלמדן מופלג, חשב שיעביר את שארית חייו בארץ־ישראל במקום מרוחק ומבודד מהציבור, ולכן כשעלה ארצה בחר להתיישב בכפר אוריה. הוא היה אחד מחבריה הראשונים של האגודה הציונית שקנתה את אדמות הכפר, שם תכנן לעסוק בשקט בתורה ולעבוד את האדמה הקדושה. אולם הרב קוק שעמד על קנקנו, שלח אליו שליח שיפציר בו לבוא ליפו, בה כיהן באותה העת כרבה הראשי. הרב טען שאסור שצדיק כזה יגור בכפר נידח. במקרה של הרב רביקוב, נהג הרב קוק בצורה ייחודית והורה לו לפתוח סנדלריה ולעבוד בה. העסק הפרטי והצנוע בשכונת שבזי, הפך מהרה למקום ציבורי בו ערך מי שמוכר כיום כ'סנדלר הקדוש' קבלת קהל. אלפים נושעו מברכתו ועצותיו. הרב קוק זיהה את הצורך הגדול של הציבור בהתקרבות לדמות שכזו. לקוחות רבים היו בסנדלריה, אולם לקוח אחד שהיה בא עבור תיקון נעליו נהג להתעכב רבות במקום ולדבר בלימוד עם הרב, היה זה רבי ישעיה קרליץ – ה'חזון איש'.
באזכרה שנערכה מספר חודשים לאחר פטירתו ספד לו הרב אריה לוין: "אני שמעתי במו אוזני מפיו הקדוש של הרב קוק זצ"ל כי רבי יעקב הוא בלי ספק בין הל"ו צדיקים!" ('ממעין חרוד עד ירושלים', עמ' 220). ביטוי דומה אמר עליו ה'חזון איש'.

"בחיר גאוני הזמן"

דמות אחרת, שכיום פחות מוכרת אולם בדור הקודם הייתה מפורסמת מאוד, היה רבי אברהם אהרן בורשטיין – "הרב מטבריג".
סיפורי מופת מסופרים על גאונותו המבהילה וצדקותו הרבה, "מיום שהחל ללמוד בחדר בהיותו בן ארבע שנים ועד יום מותו לא פסק מללמוד יום ולילה, בלא שום הפסק", סיפר לימים אחיו, "הוא ידע את כל התורה כולה". הוא כיהן ברבנות בליטא ובאוקראינה, ובסוף חייו (תרפ"ד) עלה לארץ ישראל.
כחודש לאחר שעלה הרב מטבריג ארצה (סוכות תרפ"ה), שלח שכנו לשעבר מכתב לקרוב משפחתו בארץ, ובו הוא מספר על הגאון המופלא. המכתב שמור בארכיון 'אור האורות', ומתפרסם כאן לראשונה: "שמעתי אשר הרב הגאון מטאווראג שליט"א אשר ישב על כס הרבנות גם במחנינו, כעת בתל אביב. אם ידוע הוא למעלתו, אבקשו כי יודיעני נא מה מעשהו שם ופרנסתו. אם אינו ידוע לו עוד, כדאי להתוודע אליו, כי גדול הוא האיש הנ"ל בצדקתו, תומתו ואמתתו, זולת גאונותו שאין לשער. אנחנו כולם, שכניו, שידענו אותו זמן קצר, קשורים אליו באהבה וחיבה ומלאים יראת הכבוד אליו בלי גבול".
ואכן, כאן בארץ לא זכה בתחילה הרב מטבריג להערכה לה זכה בחו"ל.
לאחר פטירתו סיפר ר' יעקב ליפשיץ: "הרב קוק היה היחידי בארץ ישראל שהעריך את אישיותו הגאונית כל צרכה, הרגיש את הנחיצות לקבוע את המקור הרוחני המשפיע הגדול – במרכז הרוחני הגדול, מקום התורה ודבר ה', ירושלים ת"ו, והרב קוק הזמין אותו לעלות לירושלים בתור ר"מ ראשי בישיבת 'מרכז הרב' (משרה לה לא זכה אפילו ר' שמעון שקופ, על אף רצונו. מ.נ). תנאי חייו החומריים כאן היו נוחים ומורחבים, שכל צרכיו נסתפקו לו על ידי הנהלת הישיבה, ולמציאותו כאן, בסביבה של הרבה לומדים מופלגים, היה ערך כל כך גדול מבחינת האווירה הרוחנית היפה שנוצרה מסביבו, ובבחינת הרעננות שבסגנון לימודו שהחדיר אותו על ידי שיעוריו המפליאים" (דואר היום, יט אדר תרפ"ו).
גם רבי רפאל הכהן קוק, אחיינו ותלמידו של הראי"ה, העיד כי דודו היה הראשון מגדולי התורה בארץ שזיהה את גדולתו של הרב מטבריג.
ואכן במשך כתשעה חודשים שימש כראש ישיבת מרכז הרב, בה למדו קומץ בחורים עילויים שעלו ארצה מהישיבות החשובות בחו"ל. וידוע כי גאוני ירושלים ובחורים מכל הישיבות בירושלים ומישיבת סלבודקה שבחברון, היו מגיעים לשמוע את שיעוריו המופלאים שמסר בישיבה.
למגינת לב, הרב מטבריג נפטר בפתאומיות כעבור זמן קצר, בי"ט בכסלו תרפ"ו. כאשר קיבל הרב צבי יהודה הכהן קוק את הידיעה על פטירתו הוא בכה עליו במשך שלושה ימים. על מצבתו של גאון ישראל זה, ציווה ידידו הראי"ה קוק לחרות את הנוסח המיוחד הבא: "ארז הלבנון אדיר התורה, בחיר גאוני הזמן", והספיד אותו בהספד חם ומרגש. מתורתו נדפס בספר 'נר אהרן'.

עיבוד עורות ואיבוד אורות
כנראה שהדמות הבולטת ביותר מבין הצדיקים שהרב קוק "גילה" וזיכה את העולם בתורתם, היה רבי שלמה זלמן שך הי"ד. הוא נולד בליטא, ובצעירותו למד תורה מפי גדולי הדור. היה גדול בתורה, ולצד זאת שלח ידו גם במסחר.
בחודש אלול תרס"ד הגיע הרב זלמן שך ומשפחתו לנמל יפו. העיר יפו הייתה אז קטנה ואנשים בה מעט. היישוב העברי התרכז אז בשכונת נווה שלום. גם הרב שך התיישב בשכונה זו. הרב כדרכו היה מאושר בגורלו החדש, למרות מצבו החומרי הדל. הוא התחיל לרקום את רשת חייו העתידים בארץ ישראל. הגיעו אליו הצעות שונות של עסקים ומסחר, והוא בחר לייסד עם שותף בית חרושת לעיבוד עורות. בסופו של דבר המפעל נסגר ורוב הכסף שהושקע הלך לטמיון. המעט שנותר לפליטה הספיק למחייתו, והוא התיישב בבית המדרש והקדיש את זמנו לתורה ולתפילה. בענוותנותו, היה נחבא אל הכלים בתוך ארבע אמות של הלכה. אולם מחשבתו להישאר באלמוניותו נגוזה. "הרב הגאון מהרא"י הכהן קוק שליט"א, אשר הרגיש בארי שעלה מליטא, השתדל להשפיע עליו למנותו ברבנות בתוך הדיינים שלו", סיפר לימים חתנו של הרב שך. "אחרי שהרב שך הסכים לשמש בדיינות, נהיה לעוזרו וליד ימינו של הרב קוק, והביא לרב קוק תועלת בעצותיו. בזמן ההוא יסד הגאון קוק ישיבה (ב'שערי תורה') ומגיד השיעורים לפני הבחורים גדולי תורה היה הרב שך, אשר הקסים את בני הישיבה באופן הסברתו העמוקה ברש"י ותוספות, ועד היום אותם בני הישיבה (בהם הרצי"ה קוק) שנעשו כבר לגדולים במקומותיהם, מזכירים את שיטת הסברתו וחריפותו של מגיד השיעורים ברטט וברעדה", הוסיף וסיפר.
יש להניח שרבי זלמן שך היה זוכה להעמיד תלמידים רבים, ותורתו היתה ידועה כיום יותר, אילולי האסון הנורא שקיפד את פתיל חייו. מדי שנה יצא לנפוש בימי הקיץ בכפר מוצא, והיה עולה לירושלים להשתעשע עם הרב קוק בדברי תורה. באב תרפ"ט יצא כמדי שנה להבראה בבית משפחת מקלף במוצא, אך נרצח שם בפרעות על ידי הפורעים הערבים, והובא למנוחתו בהר הזיתים.
"אחד מהמיוחדים, מאבני הנזר של עטרת תפארת ישראל", אמר עליו הרב קוק בהספדו.

צופה למרחוק
את הדברים הבאים כתב הרב קוק על נער בן שבע עשרה שביקש את הסכמתו לחיבורו התורני הראשון: "מי שהוא עומד להיות לנס ותפארת בישראל… העילוי המצוין בדור, עדיו לגאון ולתפארת גדולה בישראל". בהמשך ההסכמה מוסיף הרב קוק מה שנראה כספק תפילה־ספק נבואה: "ובע״ה ברוב הימים ירבה מקנתו וגדולתו ויהיה מן היחידים העומדים לנס בין גדולי ישראל גאוני הדור".
גם במקרה זה ראה הרב קוק למרחוק וזיהה את הכישרון הטמון במי שיהפוך לימים הרב הצבאי הראשון, ובהמשך לרבה האשכנזי הראשי של ארץ ישראל – הרב (אלוף) שלמה גורן. אמנם גם מלמדיו של הרב גורן בישיבות עץ חיים וחברון שמו לב לתלמיד המוכשר, אך אלו לא 'השיגו' את הפוטנציאל התורני והמנהיגותי החבוי בבחור הצעיר שעמד בפניהם . עידוד זה וברכת הדרך שקיבל הרב גורן בצעירותו ודאי הוסיפו לצמיחתו והתפתחותו הכבירה שרישומה נחרט בדפי ההיסטוריה של אומה שלמה.
הרב גורן, שהספיק עוד לשמוע כמה שיעורים מפיו של הרב קוק, ראה עצמו כל חייו כתלמיד של הרב קוק, וקרא לו "מורי ורבי". הוא נישא לבתו של בחיר תלמידי הרב קוק – הרב דוד הכהן ('הרב הנזיר'), ושמר על קשר הדוק עם בנו וממשיך דרכו של הרב – הרב צבי יהודה קוק.

הנגלים והנסתרים
עם כל הצדיקים המוזכרים לעיל, אותם "גילה" הרב קוק ואף דאג שיקבלו משרה רבנית למען יהיו לתועלת לאומה כולה, נמנים עוד רבים וטובים, נציין כאן כמה מהם: רבי שם טוב גפן שלאחרונה יצא לאור ספר העוסק בתורתו ודמותו, הרב ראובן שרגודסקי, הרב ישראל יהושע הרצברג שכיהן כראש הישיבה הראשון בבני ברק, והלל פרלמן – 'מר שושני', "החכם המופלא". רבנים אלו ודומיהם חשבו בתחילה להסתגר בבית המדרש ולהתפרנס מיגיע כפיהם, אולם הרב קוק, שראה בהם צורך גדול לעם ישראל, גילה ופרסם ברבים את גדולתם התורנית, ודחף אותם להורות תורה לעם, כל אחד במשרה המתאימה לו.
על אף פרסומו הגדול של הרב קוק, כפי שהעיד האדמו"ר הריי"צ מלובביץ' באגרת ששלח לו: "כבוד ידידי הרה"ג הנודע והמפורסם בכל מרחבי תבל וקצוי ארץ לשם תהלה ותפארת בתוככי גאוני יעקב עה"י פטה"ח כש"ת מוהר"ר אברהם יצחק שליט"א" (אגרות קודש, חלק ב), התבטא תלמידו ואיש סודו הרב יעקב משה חרל"פ שרבו הנערץ היה 'צדיק נסתר'. הוא עמד על כך בדברים שאמר בהספדו ב'שבעה' על הרב קוק: "… נעלם ונסתר מאין כמוהו וגם גלוי ומפורסם מאין כמוהו" ■