מסתבר שאין יהודי בעולם שלא שמע את צמד המילים ׳בית חב"ד׳. הרבי מלובביץ' שלח חסידים לכל פינה בעולם, והורה להם לפתוח מוקדים של אור היהדות – והם קמו ועשו זאת.
למה? מה גרם לזוגות – לעיתים צעירים ממש – לעזוב את ההורים, המשפחה והקהילה ולנסוע לבדם למדינות שלפעמים הם אפילו לא ידעו את השפה שלהן – שלא לדבר על חברה, בתי ספר, אוכל כשר ובית כנסת פעיל?!
התשובה – במילה אחת – היא: ופרצת!
החל מסוף שנות ה־50 הרבי התחיל לדבר על הפסוק "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" כמוטו של הדור שלנו: לא להסתגר בארבע אמות של עצמנו, בתוך הבועה הנעימה והחמה של הקהילה, אלא להפך – לפרוץ, לצאת החוצה ולהפיץ.
ואכן, הניגון שמושר על המילים 'ופרצת' משמש כהמנון של עולם השליחות, מעין פקודת־קרב שגורמת לאנשים להחליט על חיים לא נורמליים, שבהם הם עושים 'ופרצת' קודם כל בתוכם פנימה – פורצים את גבולות הנפש שלהם, ומחליטים שהם עוזבים הכל ונוסעים למקום שבו צריכים אותם, גם אם מדובר בחור נידח ביותר.
אבל מה הסיפור של הניגון 'ופרצת'? ובכלל, למה 'ופרצת'? למה לפרוץ לכל עבר? בשביל מה לנסוע לכל מקום בעולם? והאם התוכן של 'ופרצת' מיועד רק לאנשים שהחליטו לצאת לשליחות במקום זר או שהוא יכול להתקיים גם באזור המגורים שלי?
לפרוץ בתוך גבולות
אנחנו בסוף שנות ה־40, כשהעולם היהודי מתאושש מטראומת השואה ומנסה לבנות את עצמו מחדש. אנחנו רוצים לשמוע ממך, הרב פרופסור יצחק קראוס, כמי שחקר את חסידות חב"ד וחיבר את הספר 'השביעי' על הרבי מלובביץ׳, על האווירה השוררת ברחוב היהודי באותה תקופה.
הרב קראוס: האמירה של היהדות הדתית אחרי השואה הייתה: עברנו טראומה. עכשיו תנו לנו להגיע הביתה ולחיות באמונתנו, ורק אל תיגעו לנו בזה. תניחו לנו שיהיו לנו מקוואות ובתי כנסת, ישיבות ובתי ספר תורניים וזהו, בבחינת ׳תן לי יבנה וחכמיה׳״.
באותה נקודת זמן, קומץ של חסידי חב"ד מנסה לשמר את החצר, שמתמודדת גם היא עם הטלטלה הגדולה שעברה על העם היהודי. הם מתכנסים בברוקלין, ניו־יורק, בבית כנסת שהקים רבי יוסף־יצחק שניאורסון – הריי״צ, הרבי הקודם של חב"ד, אחרי שהוא עצמו ניצל מרדיפות הסובייטים והנאצים.
הרבי הריי"צ הסתלק בשנת תש"י (1950), ובמשך השנה שחלפה מאז, חסידי חב"ד עדיין לא ידעו מי ימשיך אותו בהנהגת החסידות. חתנו של הרבי, רבי מנחם־מענדל (לימים הרבי מלובביץ'), סירב לקבל על עצמו את ההנהגה.
אחרי הסתלקותו של הרבי הנערץ, רבי יוסף־יצחק, שטבע את הסיסמה "לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה" [מיד לתשובה, מיד לגאולה] – חסידות חב"ד נתונה גם היא במשבר מסוים: איך ממשיכים הלאה? לאן הולכים? מה עושים?
בדיוק שנה לאחר מכן, במוצאי י׳ שבט תשי״א, יום השנה הראשון להסתלקותו של הרבי הריי"צ, מקבל הרבי מלובביץ' על עצמו את ההנהגה והופך לאדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד. הדברים הראשונים שהוא נושא כאדמו״ר הם מאמר חסידות שפותח ומתבסס על הפסוק משיר השירים "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה", ושם הרבי מטיל פצצה.
הרב קראוס: במבט לאחור, כאשר קוראים את המאמר ׳באתי לגני׳ של שנת תשי״א, ניכרת התוויית הדרך שבה הרבי הצעיד את החסידות בעשרות השנים שלאחר מכן. הרבי מגדיר לחסידים את המשימה: מי אנחנו? ׳הדור השביעי׳. מה תפקידנו? להשלים את ׳הורדת השכינה׳ ולהביא אותה אל "למטה לעשרה טפחים", "ובתחתונים דווקא", כלשונו של הרבי. רוב החסידים, איך נאמר, לא ׳עיכלו׳ את המשימה הזו כל־כך מהר…
אגב, לא היו שם יותר מדי חסידים…
הרב קראוס: נכון. ניסיתי לאמוד כמה חסידים השתתפו בהתוועדות על פי תיעודים משם, ובנוסף שאלתי חסידים שהיו שם בכמה הם מעריכים את כמות המשתתפים – לא היו הרבה. אלה בוודאי לא ההמונים שאנחנו מכירים מתיעודי ההתוועדויות של הרבי ב־770 בשנים הבאות. אבל מהאנשים האלה קמה וצמחה תנועת חב"ד כפי שאנחנו מכירים אותה כיום.
גם אחרי המאמר הזה, עוברות עוד מספר שנים עד שתנועת השליחות מתחילה לצבור תאוצה.
הרב קראוס: בהחלט. הייתי אומר שבשנים תשי״א־תשי״ט (1951־1959) הרבי התעסק בארגון הפנימי של החסידות. רק לקראת סוף שנות ה־50 הרבי מתחיל לדבר על מושג חדש: ופרצת.
כשכתבתי את עבודת הדוקטורט על משנתו של הרבי, חיפשתי מתי הרבי התחיל לדבר על המושג הזה (אז עדיין לא היו מאגרים מקוונים של חומר תורני…), ואת הפעם הראשונה שבה הוא הסביר את הרעיון מצאתי בהתוועדות י״ב תמוז תשי״ח.
הרעיון הזה כוון בראשיתו לאנשי חינוך והוראה, ובעיקר לתלמידי ישיבת חב"ד המקומית שהשתתפו בהתוועדות. הרבי הסביר שעליהם לעשות 'ופרצת' בלימוד התורה והפצתה. לבסוף פנה הרבי לבחורי הישיבה ואמר להם: ״כיוון שההנהלה עומדת במצב של יישוב הדעת מה עליהם לעשות – אזי תתחילו כולכם לצעוק ׳ופרצת׳, ועל ידי זה תפעלו גם פריצת ההגבלות של ההנהלה״…
נשמע את הרב יוסף אברהמס, שהשתתף באותה התוועדות כבחור ישיבה.
הרב יוסף אברהמס: אחרי ההתוועדות הזו, שבה צעקנו ׳ופרצת׳, כמעט בכל התוועדות הרבי דיבר על ׳ופרצת׳ – ואז החסידים התחילו להבין שהדיבור על ׳ופרצת׳ לא היה אנקדוטה חד־פעמית.
הרב קראוס: לאט־לאט, כמעט מדי שבוע, הרבי המשיך לדבר בשיחותיו על ׳ופרצת׳ – עדיין בלי לחשוף את ההדרכה המעשית. כשלב ראשון, הוא התמקד בביאור הנושא מכל הכיוונים, בריבוי הסברים מגוונים ומרתקים.
בכל הדיבורים של הרבי על 'ופרצת' בתקופה הראשונה, עדיין אין קריאה מעשית לצאת אל העולם הגדול, להתיישב בנקודות שונות ולהקים בהן בתי חב״ד. ה'ופרצת' שהרבי דיבר עליו אז מתמקד קודם כל בנפשו של האדם הפרטי ובצורך לפרוץ את גבולותיה – במיוחד בכל הקשור לעבודת ה׳.
למשל, באותה התוועדות מדוברת, בי״ב תמוז, הרבי מנתח את הפסוק "ופרצת": בתחילת הפסוק כתוב "ופרצת", כלומר – אין גבול; אבל בהמשך הפסוק כתוב "ימה וקדמה וצפונה ונגבה", כלומר – יש גבולות מסוימים. אם כן, עלינו לדעת לפרוץ, ועם זאת לדעת את הגבולות.
בהתוועדות נוספת, כחודש לאחר מכן, אמר הרבי: "עד שילחינו ניגון על ׳ופרצת׳ – יכריזו ׳ופרצת׳, ללא ניגון". בהזדמנות אחרת, הרבי התחיל לשיר את המילים של "ופרצת" במנגינת השיר "דיינו" של פסח.
השיר שהפך ל-DNA
יוסף מרטון ז״ל היה מוזיקאי מוכשר ומורה נערץ. בשנות ה־50 ניצח על מקהלת התיאטרון הקאמרי בתל־אביב ועל מקהלת בית הספר הריאלי בחיפה. בשנת תשי"ז (1957) נחשף יוסף לדרכה של חסידות חב"ד, התחבר אליה, ושנה לאחר מכן עזב את תפקידיו והתמסר ללימודים בישיבת חב"ד בלוד.
הציטוטים שיובאו כאן מיוסף מרטון נלקחו מראיון שנערך עימו מספר שנים לפני פטירתו והתפרסם על ידי משפחתו.
כמה שנים קודם לכן יצא לאור בפעם הראשונה 'ספר הניגונים – חב״ד', ובו נקבצו באופן מסודר עשרות ניגוני חב"ד שכמעט נשכחו בגלל המהפכות והמלחמות של המאה ה־20. הניגונים, כמובן, היו כתובים בתווים, והבחורים בישיבה, שלא ממש ידעו לקרוא אותם, ביקשו ממרטון המוזיקאי שילמד אותם את הניגונים שהם לא הכירו.
יוסף מרטון: פתאום נופל עליהם בחור שיודע לקרוא תווים… זו הייתה מציאה בשבילם,ואני רואה בתוך ׳ספר הניגונים׳ ניגון דוברובנאי.הכוונה לניגון מהעיירה דוברובנה, שבה הייתה קהילה יהודית וחסידית גדולה.
באותה תקופה, כמובן, התקשורת בין ארצות־הברית לישראל לא הייתה ברמה שאנחנו רגילים אליה כיום, וכך, בחודשים שאחרי תחילת עיסוקו של הרבי ב״ופרצת״ – החסידים בארץ עוד לא שמעו על העניין לאשורו ולא ידעו במה מדובר.
יוסף מרטון: בהזדמנות מסוימת, בחודש אלול של אותה שנה, ישבו הבחורים בסעודת ״שבע ברכות". פתאום מגיע שליח מהרבי,ואותו שליח מספר להם בהתלהבות מהנעשה בחצר הרבי, וכמובן – על ה'ופרצת' שהרבי עוסק בו בלהט.
הוא הביא את השיחה של הרבי וקרא אותה בפנינו בהתלהבות; זה היה מין ׳ציווי׳ של ׳ופרצת׳, לפרוץ את כל המונעים, העיכובים והמכשולים, ולפרוץ החוצה בהפצת חסידות – וזה הדליק אותנו. קמנו והרמנו את הרגליים בריקוד. תוך כדי הריקוד, הבחורים ניסו לחבר למילים איזשהו ניגון חב״ד ולשיר אותן, אבל אף אחד מהניגונים שנוסו לא ממש ׳החליק׳.
אני, שזכרתי את הניגון הדוברובנאי, חיברתי אליו את המילים של ׳ופרצת׳, תוך כדי הריקוד – וזה ׳פרץ׳!… הייתה תחושה של "זהו, מצאנו את הניגון למילים ׳ופרצת׳!" זה פשוט תפס. כעבור כמה שבועות הייתי בשמחת תורה בכפר חב"ד. באותו שמחת תורה לא שרו שום דבר אחר, רק "ופרצת״, מבוקר עד ערב. זה פרץ בארץ כמו אש.
הרב יוסף־יצחק גופין גדל בכפר חב"ד. בתחילת שנות ה־70 הוא יצא לשליחות בקונטיקט, כחלק מהגל המשמעותי הראשון של השלוחים. הוא אחד מ־20 החסידים הראשונים שנשלחו לרחבי ארצות־הברית (כיום פועלים שם למעלה מ־1,000 שליחי חב"ד).
הרב יוסף־יצחק גופין: בתשרי תשי"ט הייתי ילד קטן בכפר חב״ד, ואני זוכר זאת היטב – הניגון תפס את כולנו, עם זה גדלנו.
עשור לאחר מכן, הרב גופין כבר בברוקלין, תלמיד בישיבה בבית המדרש של הרבי. הזיכרון הראשון שלו משם, אחרי שנחת בטיסה מהארץ והגיע להתוועדות עם הרבי, הוא הניגון 'ופרצת' ששרו בסוף ההתוועדות.
הרב גופין: הרבי נעמד ורקד ׳ופרצת׳, וכך הוא יצא מההתוועדות הראשונה בה נכחתי.
מה שמדהים הוא, שלמרות שבארץ השיר הפך מיד ללהיט, לחצרו של הרבי בברוקלין הוא הגיע רק אחרי שנה. לקראת חודש תשרי תש"כ (1959) נסעו שני חסידים מישראל לעשות את החגים בחצר הרבי – נסיעה נדירה באותם ימים. בליל יום־טוב שני של סוכות (בחו״ל), הם זכו להיות בין הבודדים שסעדו יחד עם הרבי בסוכה. אחד מהם היה הרב חנוך גליצנשטיין ז״ל.
גם הציטוטים שיובאו כאן מהרב גליצנשטיין נלקחו מראיון שנערך עימו מספר שנים לפני פטירתו והתפרסם על ידי משפחתו.
הרב חנוך גליצנשטיין: פתאום, באמצע הסעודה, הרבי פנה אל שנינו ואמר לנו: "נו, אצלכם [בני ארץ ישראל] הרי כבר ׳שמחת בית השואבה׳ – תגידו אפוא ניגון". אני לא יודע איך ומה – התחלתי לשיר את הניגון הזה.
למחרת, בהתוועדות הגדולה בבית המדרש, פתח הרבי ואמר: "נשמע ׳ופרצת׳ נוסח ארץ ישראל", וביקש ממני שאשיר שוב את הניגון – הפעם מול כולם. טוב, הרבי אומר, אין מה לעשות. התחלתי לשיר…
זה היה הרגע שבו 'ופרצת' הפך להמנון של התקופה…
הרב גליצנשטיין: בכל ההתוועדויות של החסידים לאחר מכן, בכל מקום שהוא, מה היית שומע? ׳ופרצת׳!
הרב גופין: ׳ופרצת׳ לא היה רק שיר, ואפילו לא רק המנון; זו הייתה צורת חשיבה. מה פירוש ׳ופרצת׳? לצאת לפעול בלי שום הגבלות. זה מה שהרבי הכניס לנו לראש.
סוחרים שלא יושבים בחנות
במהלך שנות ה־60, 'ופרצת' מקבל ביטוי מעשי. כמובן, הוא עדיין רחוק מאלפי בתי חב"ד שאנחנו מכירים היום, אבל כבר צצו יוזמות ותוכניות רבות שהתחילו ביוזמת הרבי עצמו: הנחת תפילין עם יהודים ברחובות (מבצע שהחל לקראת מלחמת ששת הימים); תוכניות לנערי בר־מצווה; שיעורי תורה ופעילויות בקיבוצים; ערבי שירה ונגינה חסידית – ועוד המון־המון פעילויות, שכולן תחת הכותרת 'ופרצת'.
הרב גופין: באיזשהו שלב זה הפך לשפה. שיחה בין שני חסידים יכלה להישמע כך: "לאן אתה הולך?" – "אני הולך ל'ופרצת'!". אם חסיד טס לרבי ובמהלך הטיסה הניח תפילין עם נוסעים ואנשי צוות יהודים, אז לאחר מכן כאשר שאלו אותו "מה עשית על המטוס?" – הוא ענה: "ופרצת!". זה היה הסמל, אופן החשיבה. זה נהיה, כמו שאומרים, ה־DNA של חב"ד.
הרב קראוס: אני חושב שזו נקודת ההבדל בין חב"ד לשאר היהדות הדתית. הרבי לימד שאתה לא יושב בעמדה שלך וממתין שיבואו לקוחות, אלא אתה יוצא החוצה ומשווק את מרכולתך. הוא אפילו המשיל את זה לסוחר שיושב בחנות שלו וממתין – בצורה כזו אף אחד לא ייכנס. אבל לעומתו, סוחר שיוצא החוצה ועושה פרסום – העסק מצליח. זה בדיוק מה שאנחנו מוצאים בחב"ד. היום הדברים ידועים ומוכרים, אבל אנחנו מדברים על שנות ה־50, ה־60 ואפילו ה־70 – אז אנשים הסתכלו על התופעה כדבר מוזר.
בשנות ה־70 תנועת השליחות מתחילה להתגבש באופן שדומה למה שאנחנו מכירים היום. הרבי קורא לזוגות צעירים לצאת לכל מקום שבו יש יהודים, להתיישב שם ולהקים נקודה יהודית. הוא הדגיש שוב ושוב שזו הפעילות שיכולה לשנות את העולם ולהביא אותו לגאולה. מי ששמע את הדברים של הרבי, שבת אחרי שבת, לא היה יכול להישאר אדיש.
הרב גופין: לא היו שום שאלות וספקות מה עושים אחרי שמשלימים את הלימודים ב'כולל'. אמנם לא ידעת לאן תיסע, אבל ביחס לעצם הנסיעה לא היה כל ספק.
החסידים האלה, כמו הרב גופין, שהיו שם בשנות ה־70, באמת הרגישו שהם לא יכולים להישאר בקהילה, ויצאו בהמוניהם לכל רחבי העולם. כך, מאז ועד היום, זוגות צעירים מסיימים את השנה הראשונה של הנישואים – ומיד נוסעים למקום רחוק ומתחילים מאפס. כשחושבים על זה, 'ופרצת' זה באמת משהו משוגע לגמרי.
הרב גופין: חסיד צעיר מגיע לעיר ומתחיל לבנות מוסדות. ׳מה? מי אתה? מי הזמין אותך לפה?׳. כשהגעתי לכאן, שאלו אותי: ׳מי הזמין אותך? מי יתמוך בך? יש לך כסף?…׳. מאיפה התנועה הזו מגיעה בנפש? אבל זה מה שהרבי החדיר בנו, וכך חבר'ה יצאו, אחד אחרי השני, בלי שום פחד. ה׳ופרצת׳ הזה הכניס בנו חיוּת. הרבי חינך אותנו, השפיע עלינו, עורר אותנו וחיזק אותנו עם ה׳ופרצת׳ הזה.
1 או 1000 – מה זה משנה?
כל שליח הוא סיפור בפני עצמו, ובלתי־אפשרי לספר אלפי סיפורים. בחרנו אפוא כמה נציגים של "ופרצת" – אחד מ״ימה״, אחד מ״צפונה״ ואחד מ״נגבה״.
הרב מנדי גרינברג גדל ב״ימה״, במערב – במדינת אלסקה בארצות־הברית. כשהוא היה תינוק בן שנה, ההורים שלו נסעו לשם ופתחו בית חב"ד.
הרב מנדי גרינברג: ידעתי כבר כילד קטן שגם אני בשליחות של הרבי; לא רק שההורים שלי שלוחים ואני נמצא איתם, אלא שגם אני והאחים שלי שלוחים, ועלינו מוטלת עבודת קודש – לעורר יהודים נוספים ולהביא לידיעתם שיש להם תפקיד בחיים. אין דבר שיותר משמח את האדם מאשר הידיעה שיש לו תפקיד בחיים.
הרב גרינברג, לאחר חתונתך, חזרת לאלסקה עם אשתך, ויחד הקמתם שם בית חב"ד משלכם. אמנם אתה לא בחרת לנסוע לאלסקה כתינוק – אבל בכל זאת בחרת לחזור לשם. למה דווקא לשם?
הרב גרינברג: כשההורים שלי יצאו לשליחות בחודש אדר תשנ"א (1991), עברנו אצל הרבי בחלוקת שטרות הדולרים לצדקה, בתור השלוחים החדשים שעומדים לפתוח בית חב"ד חדש באלסקה. אבא שלי החזיק אותי בידיים, והרבי הסתכל עליי ושאל: "גם הוא נוסע לאלסקה?", וחייך חיוך מאוד רחב. הוא נתן לי דולר שני, ואמר: "לתת לצדקה באלסקה". המשפט הזה חזר על עצמו עוד פעמיים. שלוש פעמים קיבלתי באותה הזדמנות דולר מהרבי, ובמיוחד כשהרבי שאל אותי אם אני נוסע לאלסקה. ובכן, לא פלא שתמיד הרגשתי שאני שייך לשליחות באלסקה…
אבל בכל זאת, אלסקה היא לא מקום שיש בו מאות אלפי יהודים, וגם לא עשרות אלפים. אמנם אבא שלך פתח בית חב"ד באלסקה, אבל אתה יכולת לצאת לשליחות במדינה אחרת, עם אוכלוסייה יהודית גדולה יותר…
הרב גרינברג: הרבה פעמים אנשים שואלים: בשביל מה הרבי שלח שליחים למקומות קטנים כאלה שיש בהם 90 יהודים, 100 יהודים, 150 יהודים? הרי בניו יורק, לוס אנג'לס ושיקגו, או בארץ ישראל, יש אלפי־אלפי יהודים. תשקיע את כל הכוחות ואת כל הכסף במקומות גדולים! מה כבר תצליח לעשות עם 50 יהודים כאן ו־50 יהודים שם? אבל אם לומדים חסידות וקשורים למעיינות של הבעל־שם־טוב, יודעים שהנשמה היהודית היא "חלק אלוקה ממעל ממש", חלק מה׳. וכאשר מדובר על ה׳, לא משנה אחד או מאה או אלף – הכל זה ה׳, זה אחד. אז שווה להשקיע את כל הכוחות ואת כל הכסף בשביל להגיע למקום נידח שבו נמצאת אפילו נשמה יהודית אחת ולגעת בה.
וכעת לשליח שנסע ״צפונה״ – אל העיר טיומן שבמחוז סיביר ברוסיה. הוא גדל בארץ להורים יוצאי רוסיה, וכבר כילד בקריית מלאכי אם היו שואלים אותו "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?" – התשובה הייתה ברורה: הוא יצא לשליחות.
הרב ירחמיאל גורליק: כילדים, היינו אוהבים לראות את המפה של הארץ ועליה חיצים לכל הכיוונים –׳ופרצת׳!
למה לנסוע דווקא לכזה חור? מה אבד לך במקום כמו סיביר?
הרב גורליק: לא חיפשתי לנסוע דווקא למקום הכי רחוק, אבל ידעתי ב־100 אחוז שאני צריך להיות שליח של הרבי. אגיד לך יותר מזה: הגיע שלב מסוים שבו הייתה לי התלבטות בין שני מקומות: עיר מסוימת בדרום הארץ, או סיביר. ואני מבטיח לך שזו הייתה התלבטות מוחלטת. כלומר, לא התחלתי לחשוב: רגע, אבל בארץ זה קרוב להורים, ובסיביר זה רחוק. לא זה היה הדיבור. היו דיונים אחרים. מה שהוחלט בסוף, היה באמת מתוך הרצון לכוון למה שנדרש ממני, מה ה' רוצה ממני – ולכן נסעתי בסוף לשם.
האמת היא שאני דור שלישי בסיביר… למה? משום שסיביר, כמו שהרוסים קראו לה פעם, היא ״עשרות אלפי קילומטרים של כלום״. מזג האוויר הקשה הרחיק ממנה אנשים, ולכן סטלין שלח לשם מתנגדים פוליטיים לגלות ומאסר לכל החיים. סבי, הרב מנחם־מענדל גורליק, נתפס ב׳עוון׳ הפצת יהדות ברוסיה הסובייטית ונשלח לסיביר. רק לשם המחשה: בנו, אבי, לא ראה את אביו עד שהיה בן 10, כשהוא חזר משם…
ואתה, הרב ירחמיאל, הבן־הנכד, סגרת את המעגל הזה כשנסעת מרצונך החופשי חזרה לסיביר, כדי לפתוח שם בית חב"ד…
הרב גורליק: עבור אבא שלי זה כל־כך סמלי ועוצמתי, והוא מאוד שמח וגאה בנו. הוא במקצועו אדריכל, ולא מזמן הוא סיים לתכנן ולבנות את המקווה עבורנו בסיביר. תחשוב על זה: הילד שהלך בלית ברירה לבית הספר הגויי שרד איכשהו את חיי הילדות בלי אבא לצדו, בגלל שהיה בגולת סיביר, ובסוף – כשהוא כבר גר עשרות שנים בארץ הקודש – הוא משרטט תוכניות למקווה מהודר ויפהפה שנבנה בסיביר, במקום אליו הגלו את אביו כשרצו להעלים את היהדות ושומרי הגחלת…
אבל לא רק במקומות נידחים בעולם נצרכים שליחים. גם כאן, ב״נגבה״, בדרום הארץ, אפשר לעשות 'ופרצת'…
הרב משה בלוי: זכיתי להיות שליח של הרבי ביישובי הערבה התיכונה, ואני משמש גם כרב המועצה האזורית הערבה התיכונה מזה כ־22 שנה.
איך הגעת דווקא ליישובי הערבה, למקום כזה בארץ שאין בו, לדוגמה, חינוך דתי קרוב?
הרב בלוי: גדלנו וחונכנו על משנתו של הרבי בעניין השליחות. זו המורשת, זו הזכות וזו החובה שלנו כחסידים – כדברי הבעל־שם־טוב: "נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים־שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי פעם אחת בגשמיות ובפרט ברוחניות". השליחות הזו היא מצוות הדור. זו משימת חיים, ואנחנו מחויבים אליה – לא רק מתוך חובה, אלא גם מתוך זכות גדולה.
פנימה < > חוצה
מה זה 'ופרצת' בשבילכם?
הרב בלוי: המילה ׳ופרצת׳ נשמעת מיליטנטית, תוקפנית. אבל כאשר שומעים את הרבי שר בהתוועדות ׳ופרצת, ופרצת׳ ברצינות, בהשקעה רגשית – מבינים שה׳ופרצת׳ הוא בנפש, הוא עם חיוך, עם חיבוק, עם שיר, עם גישה מכבדת לכל אחד, גם כאשר הוא לא חושב כמוך, גם כאשר הוא בקצה ההפוך ממך – זה ׳ופרצת׳. זה המקום שאני נמצא בו, שלא כל האנשים חושבים כמוני, לא כל האנשים הולכים כמוני, ואני מרגיש את הפריצה הזו בנפש; כמעט כל מפגש עם אדם ביישובי הערבה, בשבילי זה ׳ופרצת׳ מחדש.
הרב גורליק: חסיד אחד, הרב הנדל ליברמן שמו, היה צייר מחונן, והוא החליט שהוא רוצה לבטא את ה׳ופרצת׳ בציור. הוא צייר ציור שלם ששיקף את מה שהוא ראה בעיני רוחו כ׳ופרצת׳, נכנס לרבי והגיש לו את הציור. הרבי הסתכל על הציור ואמר לו: "לא כך נראה 'ופרצת'". מה הוא צייר? רכבת דוהרת לעבר חומה גבוהה ועבה ולא עוצרת, אלא פורצת אותה וממשיכה הלאה בדרכה אל היעד. הרבי תיקן אותו ואמר לו: "תצייר עץ שמסביבו חומת אבנים גדולה, כשעם הזמן גזע העץ התרחב והתרחב וחומת האבנים נפרצה ונשברה. זהו 'ופרצת'". העבודה שלי בשליחות לא התמקדה בחיפוש איזה קיר לפרק או אילו מוסכמות לשבור. התרכזתי בהשקיית הגזע והרחבתו. לא היה אכפת לי מהחומה שמסביב. ואני רוצה להגיד לך שעברו כמה שנים והחומה התפרקה.
במשך השנים זכיתם לראות איך יהודים שלפני כן לא היה להם שום קשר ליהדות – ה'ופרצת' הזה הדליק אותם ושינה את חייהם.
הרב גורליק: בסיביר אנחנו מתעסקים עם דור שאין לו אפילו זיכרונות ילדות יהודיים, ואנחנו מגיעים אליהם עם התפילין, עם נרות השבת, בצורה הכי ישירה, בלי הרבה הקדמות – והנשמה שלהם נדלקת! מה זה נדלקת? היום היהודים האלה מניחים תפילין כל יום! אצלם שבת זה שבת, וכשרות זה כשרות. הנשמה שלהם באמת נדלקת. אצלם, בשונה מאיתנו, זה נטו הנשמה.
הרב בלוי: פעם הצעתי לאחד החקלאים להניח תפילין בשטח. הוא פרץ בבכי ואמר לי: "אני בן 50 ולא עשיתי בר מצווה. אני רוצה לעשות בר מצווה". זה היה ׳ופרצת׳ אישי, המפגש של הנשמה שלי עם הנשמה שלו.
לכאורה, כששומעים על חסידים שעזבו הכל ונסעו למקומות רחוקים בעולם כדי לעבוד עם יהודים אחרים, אפשר לשאול: הרי החסידות הדגישה תמיד את העבודה הפנימית של היהודי, את העיסוק עם הנפש, ואילו 'ופרצת' עוסק בתיקון העולם, בגאולה כללית. איך זה שהרוח הזו פרצה דווקא מתוך התנועה החסידית העמוקה?
הרב גורליק: החסידות מחנכת לאנטי־אגואיזם. למעשה, גם העבודה הפנימית של החסידות לא נובעת ממקום שאומר: ׳אני רוצה להיות ׳האדם השלם׳, איך אפתח את עצמי? הנה, החסידות תעזור לי לסדר את התסביכים האלה, להגיע לשלמות הזו׳… אמנם זה דבר טוב, אבל לא זה החידוש של החסידות. החסידות, לפני הכל, היא עבודת ה׳. ובכן, אם ה' רוצה שאזכך את המידות שלי, אני עובד על עצמי לזכך את המידות שלי בשביל לעשות את רצונו יתברך. ואם ה' רוצה שכשסיימתי את התפילה אני אעזוב הכל ואקדיש פרק זמן לחפש יהודי אחר שגם הוא יניח תפילין – זה אותו רצון, זו אותה עבודת ה׳, הכל אותו דבר.
הרב בלוי: הבעל שם טוב לימד את העיקרון היסודי, ש"אין עוד מלבדו" פירושו כפשוטו ממש – אין שום מציאות חוץ מהקב"ה, והאלוקות היא זו שמחיה את הכל. את התודעה הזו שהחסיד עמל להחדיר במוחו ולבו בלימוד חסידות מעמיק ובעבודת התפילה – לאחר מכן הוא יוצא לגלות אותה ברחוב באמצעות זיכוי הרבים במצוות ובהפצת תורה, דבר שמחבר כל יהודי עם הקב"ה וחושף את ניצוצות הקדושה החבויים בכל פרט בבריאה. על רגל אחת, זו כל תורת השליחות, עם עצמי ועם זולתי, כשהכל חוזר למסר המרכזי במאמר הראשון של הרבי "באתי לגני" – העולם הוא גנו של הקב"ה, והוא מקומה של השכינה, ובעבודה שלנו אנחנו עושים לו יתברך "דירה בתחתונים".
הרב גרינברג: הרבי תמיד חזר על הסיפור הידוע מעליית הנשמה של בעל־שם־טוב, כשהוא הגיע להיכל משיח ושאל אותו: "אימתי קאתי מר?" – מתי יבוא אדוני? והמשיח ענה לו: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה" – כאשר המעיינות של הבעל־שם־טוב, תורת החסידות, יגיעו החוצה, הוא יבוא. מאז והלאה, בכל דור ודור המעיינות נפוצו למקומות נמוכים יותר וחיצוניים יותר, כשהרבי הביא את הדברים עד הסוף באמרו ש"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" זה ממש כפשוטו – שלא תהיה פינה רחוקה ונידחת, אפילו יהודי אחד, שניים או שלושה, שלא יכולים להתקשר ליהדות שלהם.
בסופו של דבר, 'ופרצת' הוא לא רק ההמנון של חסידים שנסעו לאלסקה, סיביר או הערבה; זהו המנון של הדור שלנו, של אנשים כמונו. אם מדובר בעבודת ה', הרי כדי להתמודד עם הרוחות שבחוץ לא מספיק להסתגר בבית פנימה, אלא חייבים לצאת ולהאיר את העולם. כך גם באופן כללי, אם רוצים להצליח בכל תחום, צריך לאמץ את ה'ופרצת'. כאשר אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים, שאנחנו עמוק בתוך ההגבלות של עצמנו – נאמר לעצמנו: ״ופרצת!״, פורצים את ההגבלות ומצליחים. כך אפשר גם לפרוץ את המחסום מול יהודי אחר שנמצא בסביבה שלנו, וניתן לגשת להשפיע עליו. כי באמת, כמו שהרבי היה אומר, כל יהודי הוא שליח של ה' – להשפיע על עצמו ועל סביבתו.
הרב גורליק: כשיהודי רוצה לעשות פריצה, לחולל שינוי אמיתי בחיים שלו, בלימוד התורה, בעבודת התפילה – מגיע לפעמים גיל מסוים שהוא קצת מיואש מעצמו. 'מה, אני באמת מסוגל לעשות שינוי? איפה שינוי? כבר ניסיתי כל־כך הרבה…'. כשהאדם מתייאש מעצמו – זה אסון. אבל כשאתה שליח, ואתה רואה יהודים שבגיל 50 שינו את החיים שלהם – לא לעבור מלימוד של שעה ללימוד של 3 שעות, לא מתפילה חפוזה לתפילה נינוחה, אלא שינוי מן הקצה אל הקצה, מחיים לא־יהודיים לחיים יהודיים מלאים – אתה אומר: ׳אם הוא, בלי הרקע שיש לי ובלי הידע שיש לי, הצליח לעשות שינוי – מאיפה היה לו הכוח הזה? מהנשמה שלו, מהקדוש ברוך הוא – האם אני לא אוכל לעשות איזה 'ופרצת' בעבודת ה׳ האישית שלי?!׳. השליחות מחזקת אותך לראות שגם אתה יכול. כמו שאתה לא מתייאש מהם, אין לך ברירה, אתה גם לא מתייאש מעצמך.
