אני ניגשת למלאכת הכתיבה על הרבנית מרים לוינגר ביראת כבוד. בזיכרוני צרוב המפגש האישי הראשון שלי איתה, זה היה כשכתבתי ספר קומיקס על מערת המכפלה ורציתי לשבץ את דמותה בסיפור. ארך זמן עד שהסכימה שניפגש לשם כך, כי הרבנית הייתה מתחמקת מקצועית מראיונות ומאנשים שיכתבו עליה.
היא לא חיפשה את הבמה ואת התשואות. אישה פשוטה עם בגדים פשוטים, שעושה את מה שצריך לעשות, בלי מורא ובלי פחד ממה יגידו כולם. אני מקווה שאצליח לדייק ולומר דברים של אמת ללא הפרזה, כפי שדמותה דורשת ממני. שוחחתי עם בתה, עתיה זר, תושבת הר ברכה, "אחת מהקטנות" במשפחת לוינגר שנתברכה באחד-עשר צאצאים.
אז איך זה להיות בת צעירה של הרבנית לוינגר המנהיגה והלוחמת, אם היישוב היהודי בחברון?
"כמו שאמא ראתה שליחות בכל מה שקשור להתיישבות, ככה היה היחס שלה לאימהוּת. זו מצווה ליישב את הארץ וזו מצווה להקים משפחה גדולה. היא העידה על עצמה שכל הפעילות ב'בית הדסה' התאפשרה כיוון שהיא הייתה יכולה לבוא עם הילדים. עם כל ההתמסרות המדהימה ליישוב הארץ, בלי הילדים היא לא הייתה באה.
"השדר שלה היה: זה מה שה' רוצה ואנחנו עושים את זה. מצד אחד ייצגה עמדה אידיאולוגית מאד מוצקה ומצד שני היתה אמא בבית, כאומרת: אני לא עושה קריירה. היא הייתה יכולה לדבר בטלפון עם אלוף הפיקוד ובאותה עת לקלף גזר. בכל יום היא דאגה לנו לארוחה חמה מושקעת, כל יום! זה מה שגרם למפעל של החוץ והפנים להיות נורמלי. לצד האינטנסיביות של ההתיישבות, העוגן של הבית היה חזק".
היו דברים שהיא לא עשתה בגלל הילדים?
"היא הייתה אחות במקצועה, ובזמן מלחמת יום הכיפורים שאלו אותה למה היא לא מגיעה למרכז החירום, אז היא אמרה שהיא לא הולכת למקומות שאי אפשר אליהם לבא עם הילדים. היו גם הפגנות שהיא ויתרה עליהן מאותה סיבה. הבית עמד במרכז".
שורשים
הוריה של הרבנית לוינגר, ר' שלמה וחיה בינה ביינהורן, היגרו מהונגריה לארצות הברית בשנות העשרים של המאה הקודמת. ארץ העושר והזהב, בה עבדו שבעה ימים בשבוע, לא העניקה מזהבה לשומרי השבת. מי שהתעקש לשמור שבת, נידון לחרפת רעב ופוטר מכל עבודה. המשפחה סבלה חרפת רעב כפשוטה, אך אבי המשפחה לא נע ולא זע מאמונתו האיתנה. ר' שלמה, שהיה חזן ומלחין (ואגב, העניק מלחניו לחזן המפורסם יוסל'ה רוזנבלט, ועד היום חלק מהם מושרים בפינו כשהמלחין העלום נותר מאחורי הקלעים) לא בחל בשום עבודה כדי לפרנס את ביתו ולעיתים אף היה שר ברחוב.
מרים הייתה בת הזקונים במשפחה בת שישה ילדים, יוצאת דופן בגודלה. הם חיו ברובע ברונקס, בשכונת עוני מלאה אפרו-אמריקאים. בנערותה למדה בתיכון הכללי והיו לה חברות גויות. אביה המודאג שלח אותה לבני עקיבא, על אף שהיה חסיד הונגרי וסלד מפעילות מעורבת של בנים ובנות, כיוון שהעדיף חברה מעורבת יהודית וערכית על פני חברוּת קרובה עם הגויים.
מרים הגיעה לסניף והחיבור היה מיידי, היא ממש נדלקה על בני עקיבא ועזבה את כל החברות הגויות. שם היא התוודעה לערכים של אהבת הארץ ועלייה לארץ. בגיל שמונה עשרה וחצי היא החליטה לעלות לבדה לארץ, החלטה שהכאיבה לאביה שהגיע מבית מדרש הונגרי הספוג בתפילה ואהבה לציון, אך בלי קשר להתיישבות בארץ.
"אמא עמדה בפני התלבטות גדולה. מחד, היא לא רצתה בשום אופן לפגוע באביה. ומנגד, היא לא רצתה לוותר על העלייה לארץ. בחשאי, היא דיברה עם ראש בני עקיבא דאז, שיפנה לאביה וידבר על ליבו. הוא קיצר בדברים ורק אמר: 'אתה שלחת אותה לבני עקיבא ואתה רוצה שהיא תהיה יהודייה, נכון? להיות יהודייה זה לעלות לארץ! יש לה לב יקר ואתה לא יכול לעצור אותה!'".
דבריו נכנסו לליבו של האב, הוא נתן את ברכת הדרך וכך העלייה לארץ הפכה לעובדה מוגמרת.
"אמא הגיעה לארץ בשנת 1956, כנערה אמריקאית בודדה. היו לה זוג קרובים ללא ילדים שהם היו המשפחה שלה בארץ, אליהם היא הייתה מגיעה בחגים. לימים, לעת זקנתם, היא הביאה אותם לגור אצלנו בבית, מתוך הכרת הטוב שאפיינה אותה. זמן קצר אחר כך הדוד נפטר, ואילו הדודה גרה איתנו כמה שנים עד פטירתה. כיוון שלא הייתה לאמא דרך לפרנס את עצמה ומקום לגור בו, היא בחרה בלימודי אחיות בבית החולים 'שערי צדק', בגלל שהם אפשרו לסטודנטיות לקבל מגורים ואוכל חינם תמורת עבודה בבית החולים".
'פור אבר'
"לאחר נישואיהם, ההורים שלי גרו בקיבוץ לביא, ואבא שימש כרב הקיבוץ. לאחר מכן הם עברו למושב נחלים, ואבא שימש כרב המושב.
"אמא תמיד הצטערה על כך שהיא לא הייתה מבוני הארץ, איך היא פספסה את החלוציות והגיעה שהכל היה מוכן עבורה, כיוון שהיא עלתה אחרי קום המדינה. אבל אבא ואמא וחבריהם, כשומעי לקחו של הרב צבי יהודה וכתלמידי ישיבת מרכז הרב, קיבלו מסר ברור על המשימה ליישב את מרחבי הארץ כולה. אחרי מלחמת ששת הימים אבא ואמא ראו שנוצרה הזדמנות פז לממש את החזון הזה. היה להם ברור שצו השעה הוא לארגן כמה שיותר משפחות וצעירים שיתיישבו במרחבי ארצנו שהיו עד עתה כבושים בידי הערבים, ומגמת פניהם הייתה חברון". באותה עת היו למשפחת לוינגר כבר ארבעה ילדים.
בשנת תשכ"ח, לקראת חג הפסח, התארגנו כמה משפחות לערוך את ליל הסדר בחברון. הם שכרו את מלון פארק מידי בעליו הערבי. "באותה תקופה, אחרי המלחמה, הרבה ערבים ברחו מבתיהם ופרנסתו לא הייתה מצויה. הערבי כל כך שמח מהבקשה להתארח אצלו במלון בפסח. אבא שלי תמיד התבדח על כך שכששאלו אותו עד מתי אפשר יהיה להישאר, הוא אמר 'פור אבר' – לתמיד!".
משפחת לוינגר לא הייתה המשפחה היחידה שהגיעה למקום, אך הפכה לסמל ההתיישבות במלון פארק. הרבנית מרים הביאה איתה את המקרר ואת מכונת הכביסה. תמיד הייתה אומרת "פה זה לא גיא אוני, אז אני לא חייבת לסבול" (גיא אוני היה שמה של המושבה ראש פינה, המתיישבים הראשונים במושבה נאבקו יומיומית על המשך המגורים במקום). למעשה, הם היו המשפחה היחידה שהייתה באמת ערוכה להישאר במקום. אמנם בתנאים מינימליים אך מספיקים כדי להישאר.
המעשה הזה הותיר רושם גדול על אחרים, ומובן שהמשפחה המאובזרת פורסמה בכותרות העיתונים כסמל לחזרת ההתיישבות היהודית בחברון. בעקבותיהם, משפחות נוספות החליטו להישאר. תמיד כשהיו מספרים על אותו פסח ורוצים לקשור לראשה כתרים של מנהיגות, אמרה הרבנית מרים "אני בתמימותי הבאתי את מה שצריך עבור משפחה עם ארבעה ילדים, ובאמת באנו כדי להישאר".
הם גרו במלון שישה שבועות, עד ששר הביטחון החליט להעביר את המשפחות לבניין הממשל הצבאי. למעשה תקופה זו שארכה שלוש שנים. בשנה וחצי הראשונות חיו במקום יחד כקומונה חמש משפחות קבועות, ובנוסף עוד תומכים רבים שבאו והלכו. לאחר מכן בנו שם שיכונים. לכל משפחה ניתנו שני חדרים שבהם היה אפשר 'לחיות'. בבניין הממשל התרחבה משפחת לוינגר ונולדו להם עוד שני ילדים.
חנה אידלס, מהמתיישבות הוותיקות, סיפרה איך הרבנית הייתה אמא רוחנית מסורה וחיה בתודעת שליחות גבוהה: "פעם שטפנו כלים יחד, ומרים חזרה ואמרה: 'אנחנו לא שוטפות כלים, אנחנו עושות היסטוריה, אנחנו חלק מדבר גדול'. זה משפט שמאד נוכח בחיים שלנו".
אחת מהרווקות המתנדבות של אותם ימים סיפרה על האווירה המיוחדת: "הרב לוינגר היה אומר: 'אנחנו בנים של אברהם אבינו, אנחנו לא אומרים 'לא' לאורחים'. לפני שבת, הנשים היו מבשלות יחד ולא ידעו אם לשלושים או לשישים אנשים". בכל שבת לא היה לאותה מתנדבת איפה לישון, כי היו לוקחים לה את המזרון, עד שהיא למדה להחביא את המזרון שלה… ההתיישבות בחברון הייתה בית היוצר למתנחלים, משם הלכו אנשים להתיישב בשומרון ובגולן ובמקומות נוספים.
סוד הימים האפורים
בשנת 1971 נבנתה קרית ארבע, ומשפחת לוינגר עברה גם היא לשם. מספר שנים אחר כך, בשנת 1979, ניתנה הבטחה לבניית שכונות חדשות בקרית ארבע אבל כעבור זמן הוקפאה הבנייה. בעקבות ההקפאה ערכו התושבים אסיפה בביתו של ברוך נחשון, חסיד חב"ד ומראשוני המתיישבים בעיר, כדי להחליט מה תהיה תגובת המתיישבים. ברוך נחשון קם ואמר לכל הנוכחים: "הבנייה הוקפאה כי עזבנו את שדה המכפלה, שכחנו את חברון".
דבריו של ברוך נחשון חדרו כחץ לליבה של הרבנית, ולימים תאמר שההחלטה להגיע לבית הדסה צמחה משם. היא אישרה את דבריו ואמרה: "הוא צודק, אנחנו צריכים לחזור לחברון!". כך נפל דבר.
בית הדסה היה בית חולים שננטש מאז פרעות תרפ"ט. לאחר מלחמת ששת הימים נעשו כמה ניסיונות לשוב אליו, אך ללא הצלחה של ממש. אחד מהנוכחים העלה הצעה לנסות שוב להתיישב בבית הדסה, ומרים הציעה שיבואו רק נשים וילדים ואז אולי לא יפנו אותם מהמקום.
ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, אכן הורה לא לפנות את המקום, אך אסר על אנשים אחרים להיכנס לשם ואף אסר על הגברים להצטרף לנשותיהם. הם נותרו במצור שנמשך חצי שנה, ורק לעיתים רחוקות היו הנשים מתגנבות בתורנות בחזרה לביתן למשך זמן מה ולאחר מכן חוזרות. במשך הזמן, הרבה נשים לא עמדו בקושי הגדול ועזבו. הרבנית אמרה על הימים האלה: "התקופה של בית הדסה היתה סוד הימים האפורים, זה לא היה קל בכלל. בלי שירותים ומקלחת, מטבח משותף של נשים, רבים שעוזבים. היינו צריכות להחזיק מעמד עוד יום ועוד יום".
"פעם שאלתי את אמא", מספרת לי עתיה זר, "איך עשית את זה עם כל הילדים? אז היא אמרה לי: 'הגיבורים האמיתיים הם הילדים! אם הילדים לא היו עומדים בזה, לא היינו יכולים לעשות את זה. אם הייתי רואה שיש לילדים תגובות קשות, כמו הרטבות בלילה, חוסר יכולת לישון או היסטריה, הייתי עוזבת'".
ומה עם הזוגיות? איך היא הסתדרה עם חיים בנפרד כל כך הרבה חודשים?
עתיה צוחקת, "זו לא שאלה. אצל אבא ואמא ארץ ישראל הייתה ממש לפני הכל".
בחג הסוכות כולן חזרו לקריה, והרבנית לוינגר שהייתה כדרכה טוטאלית נשארה במקום. הרבנית אוריאל הגיעה כתגבורת, ובמשך כל ימי החג היו שתי נשים בלבד במקום. הרבנית סיפרה שהיא התפלאה, איך לא מפנים אותן משם – כל המדינה מדברת על ההתיישבות הזו, וכל השמירה והחיילים הם על שתי נשים בסך הכל? ואז היא הביטה לחצר וראתה את שבעה-עשר הילדים של שתיהן משחקים וצחקה לעצמה, כי החיילים לא מתארים לעצמם ששבעה-עשר ילדים אלו הן רק שתי משפחות…
במשך הזמן נעשו הכללים פחות נוקשים, אך למעשה רק לאחר שנה, בעקבות רצח השישה במקום, אושרה ההתיישבות סופית. "הרצח מאד טלטל את אמא, היא ממש הייתה נסערת ומלאת כאב. בתור אחות היא חוותה מקרוב את מרחץ הדמים. אובדן אנשים מוכרים ואהובים היה בלתי נסבל, ואף היו אנשים שהטיחו בה שהיא אשמה בכל מה שקרה בגלל רעיון ההתיישבות חסר האחריות במקום. היא לא ידעה מנוח לנפשה. באותו זמן היא עמדה שבועות מספר לפני חתונת בתה, וליבה לא הצליח להתפנות לשמחה הפרטית הזו, עד שבשלה בה ההבנה שעד עכשיו היא קראה על הסבל של העם היהודי וכעת היא חלק ממנו. זה נתן לה כוח".
אז נולדה שכונת 'אברהם אבינו', כהמשך למאבק שניהל פרופסור בן ציון טבגר לחידוש בית הכנסת אברהם אבינו. גם כשהוקמה שכונת תל רומיידה, הרבנית הייתה פעילה בחיזוק המקום, והקפידה במשך שנים לעלות כל שבת לקבר ישי, גם כשהיה לה קשה ללכת ולהגיד תהילים. היה לה חשוב שתהיה שם נוכחות וחיבור לשכונת תל רומידיה.
טעות בכתובת
הרבנית הייתה מסתובבת בעיר כשעליה ספריי צבע, למקרה שמישהו יגיע לתקוף אותה. היא היתה אומרת בצחוק שזה יעזור בזיהוי המחבל שיבוא כנגדה, אבל היא לא השתמשה בו אף פעם. הרבנית ניהלה דיאלוג עם המקום של הקושי והאתגר. "היא לא 'לא ראתה בעיניים'" מדגישה עתיה, "היא הייתה אומרת לעצמה ולנו, שגם אם כרגע הילדים חווים קושי, היא מקווה שכשהם יגדלו הם ילמדו להעריך את מה שעשינו. היא שמחה שהילדים חווים קושי בשביל משהו שהוא באמת חשוב. המציאות הזו הייתה מאתגרת. פעם אחת אמרתי לה שאולי נעבור לקרית ארבע, היא הסתכלה עלי ואמרה בטון שקט: 'טוב, זה מאד מצער אותי לשמוע שלא אכפת לך מחברון'".
ההתיישבות אכן הייתה התמודדות, אך הרבנית היתה חוזרת ואומרת 'הכלל הקודם לפרט'. היא הייתה מאד דעתנית ואמרה בתוקף את מה שהיא חושבת, אבל היא לא חיפשה במה תקשורתית. היא היתה החלוץ שלפני המחנה, דמות שנתנה השראה וחיזוק, אבל לא אהבה שעושים עניין מכל מה שעשתה. "ממש לאחרונה עשיתי עבודה על בית הדסה, ואמא חזרה ואמרה שוב ושוב 'אני רק שליחה של הקב"ה. זה מה שהקב"ה ציפה שנעשה, וזהו'".
אמא שלך הייתה למדנית?
"היא היתה יושבת ולומדת עם עצמה ספרים של הרב חרל"פ, הרב קוק, רבי נחמן ועוד הרבה ספרים של הגות יהודית. היתה קוראת בעצמה והרבתה לצטט ממה שקראה, אך היא סלדה מהתואר רבנית. גם כשהפצירו בה להיות הרבנית היא סירבה באומרה 'טעיתם בכתובת, זו לא אני'. אפילו בהעברת שיעורים היא מיעטה. בשנה האחרונה היה ליד מיטתה הספר 'ארץ חפץ' של האדמו"ר החלוץ. היא הייתה רוחנית ולמדנית, אבל דיברה בצורה פשוטה. היא לא למדה על מנת להיות למדנית וגם לא דיברה על זה. היא למדה בשביל לחיות את מה שהיא לומדת, לחיות ולקיים".
באומץ. בתוקף. בפשטות
דיברתי עם אתי מידד, אשתו של שמואל (זאנגי) שהקים את 'חננו', שכנה ותושבת חברון מימי הקמת שכונת אברהם אבינו. היא הכירה את משפחת לוינגר ממש מילדות. "גדלתי במושב נחלים. בגיל שלוש, אחרי מלחמת ששת הימים, הייתי יחד עם הבנות של משפחת לוינגר בגן, והגננת אמרה לנו שהם עוזבים לחברון. אחר כך הגעתי לחברון כנערה, ואחרי שהתחתנתי היינו שכנים – שלוש משפחות בשכונת אברהם אבינו.
"הרבנית היתה כמו אמא שלי באותה תקופה. הבן הקטן שלה היה אז בן שנה, והיינו כמו משפחה. הרבנית מרים היתה נושאת הפכים. מצד אחד, אמא מסורה ואכפתית שמשקיעה בארוחת צהריים לילדים, ובמקביל בית שבו עם ישראל נמצא על השולחן. זה הנושא. זה הדבר הכי מרכזי בחיים.
"תמונות שעולות לי בקשר אליה? זוכרת אותה יושבת על הטלפון, לא נייד כמו היום, ומחייגת מספר אחרי מספר בחוגה ולא עוזבת עד שיענו לה. מחכה לתפוס את המח"ט, את הרמטכ"ל או אח"מים אחרים. היא לא היתה עוזבת עד שהיתה תופסת אותם ואומרת את מה שיש לה להגיד, עם כל האנרגיות ההונגריות שלה. היא היתה אומרת את האמת כפי שהיא, בעיקר בענייני ארץ ישראל היא היתה יודעת להתלהט, כי כך היה צריך. בעלי התפקידים לא יכלו להתעלם ממנה, היתה לה אמת פשוטה וברורה והיא לא פחדה ממה יחשבו עליה.
"עוד תמונה שעולה לי: ביום שישי אני רואה אותה הולכת עם כפפות על הידיים ואקונומיקה. שאלתי אותה 'לאן את הולכת?' והיא ענתה לי בפשטות 'אני הולכת לנקות את השירותים של החיילים, כי לאלו שבאים להתפלל (בבית הכנסת אברהם אבינו) יש רגישות'. הצעתי את עזרתי, אבל מרים דחתה אותי מכל וכל ואמרה: 'לך יש ילדים קטנים, את עסוקה'. מרים לא היתה רק צדיקה, היא שינתה פה את ההיסטוריה. הייתה לה ראיה היסטורית, היא חיה את הפרטים הקטנים מתוך ראייה רחבה.
"ועוד תמונה: היא הייתה אחות במקצועה, ופעם אחת בעלי התייבש והיא נשארה לידו עד שהאינפוזיה נגמרה, באחת וחצי בלילה, ועשתה זאת בשיא הטבעיות. גם אני חשבתי אז שזה טבעי. היא פשוט היתה הכתובת לכל עניין רפואי בכל זמן ובכל שעה".
על היותה אחות מסורה סיפרה לי שרה נחשון: "היה זה עוד בתקופת המגורים בממשל, אחד מבניי חלה בדלקת חריפה והיה זקוק לבלון חמצן. בלון כזה לא היה בנמצא, והרבנית מרים ביקשה מהחיילים לגשת לבית החולים הערבי בחברון ולבקש מהם בלון חמצן עבור הילד. החיילים שבו בלי בלון החמצן ובפיהם תשובת מנהל בית החולים שגם להם אין בלון חמצן. המצב של הילד היה חמור ומרים לא היססה, היא אמרה: 'תביאו לי שני חיילים שיבואו איתי לבית החולים עם נשקים שלופים וכך 'יבקשו' את בלון החמצן, כי לפי אמנת ז'נבה בית החולים מחוייב להעניק עזרה רפואית גם לאויבים". כך באומץ ליבה ובפשטות היא הלכה למרכז העיר העויינת עם ג'יפ צבאי, ולמרבה ההפתעה נמצא לפתע בלון חמצן.
"גם ביום פטירת בני, אברהם ידידיה, היא מיד הגיעה ועשתה לו הנשמה ובמשך כל היום היא ליוותה אותי לכל מקום, גם לבית החולים בירושלים, שם דאגה להשיג תעודת פטירה. היא דאגה לי, תמכה בי ועזרה בכל מה שצריך, ליוותה אותי לחברון ועד הקבורה בבית העלמין בחברון. לעולם לא אשכח לה את החסד הזה".
זוגיות עם טעם של פעם
אתי מידד ממשיכה לספר לי על אגדת הזוגיות של הלוינגרים: "הרבנית סיפרה לי איך הם החליטו להתחתן. הרב לוינגר, שנקרא בפיה 'מוישה', פשוט אמר לה: 'נלך לעשות 'לחיים' אצל ההורים שלי?' היא חשבה רגע ואמרה לו 'כן'. כששאלתי אותה על ה'כן' הפשוט הזה, היא הסבירה שהסיבה לכך הייתה כי ראתה שהתורה היא מרכז חייו.
"היא סיפרה לא פעם איך באחד מימי ה'שבע ברכות' הם הלכו יחד לטיול. היא לא הכירה את הארץ, והרב לוינגר הציע לטייל בשביל הנחש (שביל מפותל שעולה למצדה). הרב לוינגר היה ידוע בהליכה המהירה שלו, הייתה תקופה שהיו לו מאבטחים והם היו רצים אחריו. אחרי זמן קצר נוצר פער ביניהם, הוא רץ קדימה והיא הלכה לאט מאחור. באיזשהו שלב בדרך היא לא הבינה מה היא עושה כאן, עומדת על סף תהום, חשה את האבנים מתדרדרות תחת רגליה והחתן איננו. לרגע היא התחרטה על הכל, ואז היא חשה הארה ואמרה לעצמה 'תמשיכי ללכת, את הולכת אחריו בכל מצב, תמיד אחריו'. זה היה רגע מכונן שליווה אותה בפיתולי החיים".
הם היו שונים אחד מהשני, יקה והונגרית – שני קצוות שחיו מתוך כבוד והענקת מרחב זה לזו, כל אחד והפרויקטים שלו. "כשהיא הביאה את הדודים לגור אצלם בבית, הוא היה שותף מלא למעשה. השכנות של זוג הדודים הערירי בתל אביב היו אומרות להם 'הרב לוינגר טוב לכם מעשרה בנים'.
"בתחילת דרכם בקיבוץ לביא, הם התגוררו בדירה שהיו בה שני חדרי שינה וסלון. יום אחד אביה התקשר אליהם ובישר שהוא החליט לעלות לארץ (בסוף הוא לא עלה…). הרבנית מרים שאלה את בעלה הרב 'מה נעשה? איפה אבא שלי יישן?' והרב לוינגר ענה בלי שהיות: 'אנחנו נישן בסלון והוא יישן בחדר שלנו'. באותו רגע היא אמרה לעצמה: תזכרי את המשפט הזה. תזכרי לו את זה. איזו מסירות יש לו למשפחה שלך!
"הייתה לכל אחד מהם התמסרות מיוחדת לפעולותיו של השני, מתוך חיבור מאד חזק למעשה ההתיישבות. וכמובן, בשמונה השנים האחרונות לחיי בעלה הרב, לאחר שחלה, היא התמסרה בלי גבול לטיפול בו".
בספר בראשית אנו קוראים על אבותינו, אברהם ושרה, המקבלים שליחות ללכת – בלי לדעת לאן, ובמסירות נפש ובאהבת ה' הם מגיעים ומיישבים את הארץ, וסיפור הסתלקותה של שרה אמנו הפך לפרשת קניין מערת המכפלה. מעשה אמהות סימן לבנות. הרבנית לוינגר צעדה גם היא מתוך אהבה ומסירות נפש, בלי לדעת לאן תגיע. היא זכתה וראתה את מאמציה נושאים פרי, מפעל ההתיישבות היכה שורש והפך לעובדה מוגמרת. יהי רצון שנזכה לספוג את דמותה המאירה אל קרבנו ולמלא גם אנו את שליחותנו למען עם ישראל וארץ ישראל.
