קדושה קונים בפקק
הרב פרץ איינהורן: בעזרת ה' יתברך, אני אפתח בסיפור. בתחילת המלחמה, לפני הכניסה הראשונה לעזה, הייתי יחד עם חיילים של גולני מגדוד 51. החיילים כל כך חיכו לרגע שיאפשרו להם להיכנס פנימה ולטהר את הבתים בעזה. אתם יודעים, כשנכנסים לבית בלש"ב – כלומר, לוחמה בשטח בנוי (האמת היא שלש"ב זה גם ראשי תיבות למען שמו באהבה…), קוראים לפעולה הזאת "לטהר את הבית". אלא שאצל החיילים הקדושים של גולני, מדובר גם על טהרה רוחנית. מדהים כמה החיילים של גולני 51, שעוד ליוויתי אותם אחר כך עד הכניסה לעזה, כל כך התרגשו מהמעמד!!
לפני הכניסה הם היו בבית ספר באופקים, ובאותו לילה הם התאמנו עד אחת בלילה בערך, וכשהם סיימו את האימון ראיתי שהם יוצאים לאיפשהו עם מגבות על הכתף. שאלתי אותם להיכן הם הולכים, והם ענו לי: "למקווה"… שאלתי: "מה, כל גדוד 51 הולך למקווה?" אז הם אמרו לי שכל הימים שהם שהו בבית הספר לא היו להם שם מקלחות, אז הם הלכו לשטיבלאך שנמצא ממול, "קיוויתי" שמו, וליד השטיבלאך יש מקווה שבו התקלחו כל החיילים בזמן השהות בשדרות.
אחרי כמה זמן, בסביבות אחת וחצי בלילה, תוך כדי שיחה עם הקצין שלהם, בא אחד החיילים של המחלקה ואומר לקצין: "המפקד, כל המחלקה טהורה, כולל הדרוזי!" שאלתי את הקצין מה זאת אומרת "כולל הדרוזי", אז הוא אמר ככה: "תקשיב, בגולני כמו בגולני, כולם ראו את החמישה הראשונים מקלחת פלוס מקווה, אז כולם אחריהם, וגם הדרוזי לא שאל שאלות!" בקיצור, כשהם באו ללחימה בשטח בנוי, "למען שמו באהבה", הם באו טהורים.
גם בפעם השנייה שהם נכנסו לעזה, סיפר לי אחד החיילים שעמד בש"ג של אחד היישובים בעוטף, שהוא ראה חייל רץ במהירות ומחפש מקווה "כי אני נכנס לרפיח…". זה פלא שהחיילים שלנו שנכנסו לרפיח היו במקווה, וממילא כשמטהרים בתים בעזה, מטהרים אותם כמו שאנחנו אומרים "טמאים ביד טהורים". אלה עם ישראל הקדושים, שהדעת שלהם בשעת מלחמה טהורה וקדושה.
אספר לכם עוד סיפור: ניגש אלי חייל שמכונה דתל"ש – דהיינו דתי לשעתיד… לא הספקתי לחשוב מה הוא ירצה ממני, והוא שואל: "יש לך תפילין?"… אמרתי לו: "רגע, אני אביא לך מהרכב שלי". באמת, זה לא רק חייל אחד וגם לא רק מאה! מדובר באלפים אם לא עשרות אלפים!! אחרי כל כך הרבה ימי מילואים, הלב של החיילים כל כך פתוח בצימאון לה'!
אנחנו כאן בהתוועדות של 'צמאה', שנותנת ביטוי לצימאון האדיר הזה כשבאים כאיש אחד בלב אחד להתוועד. אלא שחשוב לומר שיחד עם היחד שיש פה, הנקודה העיקרית בהתוועדות היא כמו שכתוב במסכת תענית על אנשי נינווה, שלא מביטים על השק והתענית אלא על שינוי אמיתי בלב פנימה. צריך לקחת מההתוועדות משהו שאפשר להתחזק בו, כמו באהבת ישראל, אצל כל אחד בין החברים והמשפחה. הנה, למשל מחר זה ערב שבת קודש, תקבל קבלה טובה מההתוועדות להביא מחר פרחים לאמא שלך או לאשתך, או שתיקח את אחותך הקטנה לארוחת בוקר מפנקת. כל אחד יגיד לעצמו בהתוועדות, כשאנחנו כאיש אחד בלב אחד: עליי לדחוף את עצמי עוד קצת לטובת כלל ישראל.
אתם יודעים, כתוב "מקווה ישראל ה'". אלה שלושה דברים שמטהרים את האדם – מקווה, עם ישראל והקב"ה. כשאתה נמצא במציאות כזאת, שכלל ישראל כולו במדרגה ובתודעה גדולה, אחרי 430 יום של מלחמה, ה"מקווה ישראל" גורם לאדם הפרטי להבין שהוא יכול לקבל על עצמו יותר.
בי"ט כסלו חסידים אומרים: "לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תיכתבו ותיחתמו". מה הכוונה "בדרכי החסידות"? חסידות עניינה "לפנים משורת הדין". למשל, אם מישהו צפצף עליך בפקק – תזכור שפק"ק ראשי תיבות: פה קונים קדושה. קדושה לא נמדדת רק בבית המדרש אלא בהתנהגות בפקק. כשהולכים לכל מקום וזוכרים את שם ה', אלה דרכי החסידות.
צאו בחוץ!
הרב יהושע שפירא: לחיים! שנה אחת, בי"ט כסלו, הרבי הקשה קושיה: מה המשמעות הגדולה של היציאה מהכלא ושל חג הגאולה? וכי אם אדמו"ר הזקן היה נשאר בכלא והיו גזירות נוראות על גילוי החסידות – לא הייתה חסידות?! עם ישראל לא ידע בתוך עומק הצרות למסור את הנפש על התורה?! הגמרא אומר על הפסוק "אף חכמתי עמדה לי" – תורה שלמדתי באף, היא שעמדה לי! אם כן, לכאורה היה עדיף שלא יהיה חג הגאולה! אדרבה, אם לימוד חסידות יהיה מתוך קושי יש בכך מעלה גדולה!
אומר הרבי: אכן יש מעלה בצרות, וכמו שכאשר הזרע נטמן עמוק-עמוק והקליפות שלו מרקיבות עד שהוא מגיע לנקודה שאחרי האפס הגמור, כך שנשאר בו רק "קיסטא דחיותא", הוא כבר לא יֵש ועדיין לא אַיִן – דווקא מזה "צדיק כתמר יפרח", משם הכל יעלה ויפרח. יש מעלה בחושך, שדווקא בו מתגלה "אמונתך בלילות".
אם כן, מהי המעלה הגדולה של הגאולה? הרבי מתרץ תירוץ פשוט מאוד. זהו לא תירוץ, אלא קביעת עובדה של מושכל ראשון: הקב"ה לא רוצה שההתפשטות של החסידות תהיה במקום צר ובמיצר, אלא דווקא בהרחבה ובהתפשטות ללא מעצורים. לכן אחרי הצרות באה הגאולה. כשאנחנו עוברים ומתהפכים מצרות לגאולה – יש שמחה עצומה, מפני שרצון ה' יתברך מתגלה ומופיע ביתר שאת. עם כל העמקות שיש בשעת הצרה – זו רק הכנה, והעיקר הוא שהאור מתפרץ ומתגלה בהרחבה והתפשטות בלא מעצורים דייקא. אז הכוח של הבלי־גבול מופיע בתוך הגבולות, ומגדיל אותם עד בלי די.
לכן, "האי יומא דקא גרים" שהחסידות התפשטה בלי מעצור, בלי להיות כלוא ובלי מניעות – אדרבה, אפילו הגויים נתנו אישור, 'סטמפלה', שנכון וישר להפיץ אלוקות בכל – זו מעלה עליונה ונשגבה וזו עיקר הכונה האלוקית, גם אם יש עמקות גדולה בשעת החשך!
אנחנו נמצאים כעת בימים של הרחבה גדולה – "כי הרחיב ה' לנו". קודם היינו במצור ומצוק, בשמחת תורה לפני שנה, כאשר מצד עבודת ה' "בכל נפשך" התקיים בנו "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו". כמה וכמה קראו קריאת שמע שם אף על פי שהם רחוקים! לכאורה יש מעלה עליונה בכך! אבל חג הגאולה מלמד שגאולה היא חג של התפשטות והרחבה, והיציאה מהמיצרים היא עיקר הכונה האלוקית. כאשר הקב"ה רוצה "להיות לו דירה בתחתונים" אין הכוונה שהוא רוצה לעשות צינוק שבו יש יתרונות בתוך החשך, אלא דווקא שהכל יהיה בהתפשטות והרחבה.
לכן מקשים בחסידות, למה קוראים לכך "דירה בתחתונים"?! היה צריך לומר 'פלטרין בתחתונים', ארמון! אלא שבאמת כך היה ראוי, אכן דירה בתחתונים היא פלטרין נפלא עם רחבות עד בלי די. ומה שקוראים לכך "דירה" זהו מפני שהקדוש ברוך הוא רצה שהעולם שלנו יהיה גם מקום של קרבה יתירה, ש"אין לי אלא אני ואתם" – שכל ההתרחבות לא תפגום בקישור הפנים־פנימי בין הדוד והרעיה השוכנים בדירה. אם כן, באמת ב"דירה" הכוונה לכל מעלת הדירה מצד אחד, אך עם כל מעלת הפלטרין מצד שני.
אנחנו זכינו אחרי המיצר בשמחת תורה להרחבה עצומה: הקב"ה היכה את אויבינו, שלח לחיילים הגיבורים שלנו עצה ותבונה, רוח גבורה ותשובה גדולה. והנה, עכשיו סיפר לנו הרב פרץ שכולם הלכו למקווה לטבול לפני שנכנסו לעזה ולקחו ציציות, אפילו הדרוזים… ממש "אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'".
קוראים לך, אתה בא?
הרב אייל יעקובוביץ': לחיים לחיים! תראו חברים יקרים, שאלתם מקודם מה זו התוועדות. בהתוועדות יש גם קוגל ולחיים, אבל יש עוד משהו. אתם יודעים, רבי נחמן אומר שאדם צריך לעשות מהתורות תפילות. אם יהודי לומד תורה חשובה הוא צריך – כמו שאמר קודם הרב פרץ – לקחת ממנה משהו. ואחת הדרכים המרכזיות לקחת משהו לעבודת הלב, היא להפוך את התורה לתפילה. ככה מעבירים את הלימוד מהמוח אל הלב – הלב שחי את התורה ומתפלל אותה.
בהתוועדות יש חידוש נוסף, והוא – לעשות מהתפילות תורות. בהתוועדות אנחנו לוקחים את התפילות שניגנו כאן עכשיו: "יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו", ויחד עם הסיפורים על אהבת ישראל, אהבת ה' ומסירות הנפש של החיילים ועם ישראל בכלל, הופכים את הכל לתורות. הכוונה בתורות היא לא לדרושים ארוכים. בהתוועדות לא באים כדי לשמוע מה דעתו של הרב בפרשת השבוע. הכוונה היא, כמו שאומרים בשם הרב צבי יהודה, שכמו שבתפילה אנחנו קוראים לקב"ה, אז בתורה הקב"ה קורא לנו.
זה מהלך שהוא פלאי פלאים. בעצם, כשהקב"ה נותן לנו את התורה הוא קורא לנו ואומר לנו: "תבינו אותי, תקשיבו אלי ותלכו איתי ביחד". כמו שאני מבקש מה' בתפילה: "תהיה איתי, אנא ה'!", אז בתורה הקב"ה אומר לנו אותו דבר. בהתוועדות יש לנו הזדמנות לשמוע איך ה' קורא לנו ומדבר אלינו בתורות של חסידות, בפסוקים ובדרושים.
ידוע שבחסידות לקחו הרבה פסוקים וביארו אותם לאו דווקא בדרך הפשט. אפילו עשו להם כל מיני שינויים ומעין משחקי מילים שדרכם שמעו רעיונות פנימיים יותר. זאת דרך נוספת לשמוע את ה' קורא לי. גם בזה יש דמיון לתפילה – כשאדם מתפלל, הוא לא תמיד אומר את הדברים הנכונים, ובשביל זה מסיימים את התפילה בפסוק: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך", שגם אם לא אמרתי מה שצריך, הקב"ה ישמע את הגיון הלב. גם בתורה, הקב"ה לפעמים אומר לנו משהו מפורש כמו הלכה ברורה, או פשט פסוקים, אבל לפעמים הוא אומר לנו בתורה דבר יותר עמוק שהוא בבחינת "הגיון ליבי".
אנחנו מתוועדים כאן לכבוד י"ט כסלו, שהאדמו"ר הזקן גילה לנו שיש בו זכות גדולה: הקב"ה פותח את השערים, ותורת הנסתר ותורת החסידות מאירות בגילוי. תורת החסידות, שהיו עליה הרבה קטרוגים ובגללם האדמו"ר הזקן ישב במאסר, שופעת היום יותר ויותר.
חסידים אף פעם לא הסתכלו על מה שרואים בעיניים, אלא על מה שמרגישים בלב. החסידים לא חשבו שיש לחסידות בעיה עם כמה מתנגדים שהלשינו על אדמו"ר הזקן, אלא הבינו שיש כאן מאבק שמימי.
באמת קשה להבין – האם היה צריך להסיר קטרוגים מאדמו"ר הזקן, שהיה צדיק יסוד עולם, ברמה האישית? ודאי שלא! מה שהיה צריך להוציא מהמאסר, זהו בעצם שחרור של היהלום הזה שנקרא תורת החסידות, לשחרר אותה להתגלות בארץ. בי"ט כסלו הקב"ה פתח פתח לאור הזה להופיע, משום הצורך הגדול שיש בו להבאת הגאולה.
הדברים הללו נכונים בכל מקום, אבל הם נכונים על אחת כמה וכמה במי שבא להתוועד כאן בירושלים עיר הקודש, בדור של גאולה. בטח ובטח שהקב"ה פותח היום שערים עצומים לכל אחד מאתנו להתקשר לתורת החסידות גם במוח וגם בלב, גם בדיבור וגם במעשה. להתמלא מהאור הזה בכל המדרגות של הנשמה, ממש עד מלכות שבעשיה.
עכשיו כל אחד מאתנו, בזמן המיוחד הזה, עומד לפני ה' יתברך ואומר לו: "רבש"ע באתי לכאן, כי אני יודע שבערב הזה פותחים שערים שלא היו ולא נבראו, ואני יכול לזכות לגלות דברים שלא הכרתי בכלל וגם על עצמי, בזכות היום הזה, המקום הזה והציבור הזה". אז גם אנחנו מבקשים מהרב אייל ורד שיעזור לנו לראות את פתיחת השערים בתורת החסידות…
קיר הסטיקרים של הנפש
הרב אייל ורד: לשנה טובה ומתוקה, בתורת החסידות ובדרכי החסידות נכתב ונחתם! אתם יודעים מה ההבדל בין שיעור לבין התוועדות? הרב אייל דיבר על ההבדל בין לעשות מהתורות תפילות לבין להפוך את התפילות לתורות. באמת זה העניין של התוועדות, אבל יש עוד כמה הבדלים. אחד ההבדלים הוא, שבשיעור אני מדבר על מה שהכנתי לדבר. בהתוועדות, לעומת זאת, אני מגיע עם מחשבה מסוימת, אבל אז שומע את הרב פרץ מדבר על משהו, ואת הרב אייל אומר משהו שני, וממילא עכשיו אני כבר במקום אחר לגמרי. הדברים שאמרתם נגעו בי ושינו אותי, וזאת המטרה שלנו כאן. שנבוא משוחררים ולא תפוסים עם כל מה שכבר חשבנו שאנחנו יודעים, אלא נבוא חדשים ומסוגלים לשמוע דברים חדשים.
הרב פרץ דיבר על הטהרה של המלחמה בגשמיות וברוחניות. השנה במנחה של יום כיפור, התחלתי לחשוב על מה אדבר בבית הכנסת לפני תפילת נעילה. המחשבות רצו, ופתאום האירה לי איזו נקודה – נזכרתי בשיחת טלפון שקיבלתי בערב ראש השנה. זאת הייתה שיחה שלא רק אני קיבלתי אותה, אלא קיבלו אותה עוד אלפים כמוני.
רבותינו המקובלים אומרים שבתפילות יום הכיפורים יש חמש תפילות, שהן כנגד חמשת חלקי הנפש, כשהתפילה החמישית, תפילת נעילה, היא כנגד מדרגת יחידה שבנפש. הרגע העליון הזה של תפילת נעילה, שכידוע אצל הספרדים אומרים "א־ל נורא עלילה המצא לנו מחילה" ומסיימים בשבעה פסוקים: "קראתי בכל לב ענני ה' חוקיך אצורה", ואצל האשכנזים אומרים "אבינו מלכנו" אחד אחד בזעקה, זה רגע שבו ברור לכולם מי בעל הבית ומה יהודי רוצה להיות באמת. שם הנפש האלוקית שולטת על הנפש הבהמית בבירור. הרגע המזוקק הזה, הוא רגע של היחידה שבנפש.
אז נזכרתי בטלפון שקיבלתי בערב ראש השנה יחד עם עוד כמה אלפי אנשים: "שלום! הופעל גיוס חירום ביחידתך, הנך נקרא להתייצב ביחידה!" קיבלנו הוראה להתייצב במדרגה הכי גבוהה – מדרגת היחידה. כמובן, יחד עם המתייצבים האלה עומדים עוד עשרות אלפים ומאות אלפים של המשפחות שעומדות מאחורי הלוחמים ומתייצבות גם הן ביחידה.
ברוך ה' זכינו לחתן בת ובן בחודש אלול, והבן, שהתחתן ביום רביעי, ביום ראשון שאחריו כבר היה שוב בלבנון! ממש "חתן מחדרו", ועבר חודש עד הפעם הבאה שראינו אותו. זאת מדרגת יחידה מופלאה מאוד, שכל עם ישראל שייך אליה עכשיו.
הרבי אומר שתורת החסידות היא בבחינת 'שמן' שמסמל 'רזין דרזין', ששייך למקום הזה של 'יחידה' שבנפש, וזוהי תורתו של משיח. אותיות המילה "משיח" הן אותן אותיות של המילים 'חמישי' ו'משיחי', שזאת המדרגה החמישית של 'יחידה'. זאת תורה של גאולה ומשיח, תורה ש'לא רואה בעיניים'. יש בה גודל ועוצמה פנימית, שמאירה מהנקודה הכי פנימית בכל מקום. הרבי ראה את הנקודה הזאת בכל מקום, ולכן הוא לא התפעל מכל הסממנים החיצוניים. הוא בעצם אמר: 'קח יהודי, תניח לו תפילין, הוא כבר יקבל את הברק החשמלי לנקודה הנכונה, וזה יצית בו את האור של הנשמה'.
אמנם גם בשנה שעברה היינו כאן בהתוועדות, אבל עוד היינו די בהלם מכל המלחמה, ועכשיו יש טיפה יותר זמן להתבונן בדברים. בדרך למילואים – עיקר המילואים שלי היו בצפון – עצרתי כמה פעמים ביוקנעם, שם יש תחנת ריענון לחיילים. אני תמיד עוצר שם, גם אם אני לא רעב או צמא או עייף. אני עוצר כי יש שם אנשים טובים, ואני רוצה להגיד להם תודה ולדבר איתם.
ככה היה בהתחלה של המילואים. בפעמים הבאות כשהייתי עוצר שם, הייתי לוקח כוס קפה ועומד להתבונן על קיר שעומד שם, שמילאו אותו משני הצדדים בסטיקרים עם דיבורים של החיילים שנפלו במלחמה. מה יש לומר? כל סטיקר – שיעור כללי! הכוונה לשיעור כללי לחיים. כל הקיר מלא מלא סטיקרים, שכל משפט בו הוא אמירה אדירה. אתה קורא ושואל את עצמך – מי אלה האנשים האלה? מאיפה הם באו? אצל מי הם למדו את העומקים האלה? אין ספק שהם קיבלו את הדיבורים שלהם ישר מהמדרגה של 'יחידה' שבנפש שקיימת אצל כל יהודי. את המדרגה הזאת, שתורת החסידות באה לגלות, רואים עכשיו בגלוי מול העיניים. בחודשיים וחצי של מילואים, כשכל פעם עברתי שם, לא התחלתי לקלף את ההתחלה של ההתחלה של התובנות שיש שם.
נזכרתי בעוד עניין ששייך לזה – הייתי במוצב 108 וישבתי שם עם איזה חייל צדיק שאמר לי ככה: "הרב, אתה יודע, הארץ עכשיו מלאה שכינה!" שאלתי אותו למה הוא חושב שזה המצב דווקא עכשיו, אז הוא אמר שזה בגלל שכתוב על הקשר בין איש לאישה ש"שכינה ביניהם". הוא אמר לי: "אני פה בצפון, אשתי בבאר שבע, ושכינה בינינו… וכמוני יש עוד אלפים!"
לא עובדים בחצי כוח
הרב יעקובוביץ: פלאי פלאים! יש באמת מצוה שהתורה אומרת עליה שצריך לעשות אותה עם כל הלב. כמובן יש מצות אהבת ה' – "ואהבת את ה' אלוקיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ויש כמובן גם "לעבדו בכל לבבכם", שצריך לעבוד את ה' בכל הלב ובשמחה. אבל מעבר לזה, יש עוד מצוה מעשית שהתורה אומרת במפורש שצריך עבורה את הלב של היהודי.
לפני מלחמת מדין, אומר הקב"ה למשה רבנו: "צרור את המדיינים והכיתם אותם!" לא מספיק להכות את המדיינים, אלא צריך לצרור ולשנוא אותם. זאת אומרת שאי אפשר לבוא למלחמה בחצי כוח כזה – כן, לא בטוח, ככה ככה…
אחר כך, מהמצוה הזאת לומדים כבר גם לכל התורה כולה. אדמו"ר הזקן מוכיח שצריך לעשות את המצוות בשמחה פשוט מסברה – אם שני אנשים מתאבקים ואחד מהם חסר כוחות פנימיים להתגבר, הוא יפסיד גם אם הוא יהיה יותר חזק מצד כוחות הגוף שלו. מכיוון שיהודי נמצא במאבק מול היצר, הוא צריך את כל הלב. מלחמה חייבת להיות עם כל הכוח הפנימי של הבן אדם. לכן במלחמת מדיין כתוב: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים". זאת צריכה להיות נקמה, לשנוא, לצרור ואז להילחם. אי אפשר להילחם אם אתה לא מרגיש בתוכך מלא מהעוצמה של הרצון לנצח.
כמו שהרב אייל אמר, אנחנו עכשיו בתקופה בה אנחנו מלאים במדרגה של החסידות – חסידות במסירות נפש, ומגיעים למדרגה של היחידה, של "אין עוד מלבדו". כמובן, בתוך הצבא זה מאוד ברור, ואת זה גם ידענו עוד לפני המלחמה. בצבא בן אדם נותן את הזמן שלו ואת החיים שלו בשביל עם ישראל, אלא שצריך לראות איך לוקחים את זה הלאה. מה שהבעש"ט והחסידות באים לומר לנו, זה שלא מספיק שיהיה יהודי שעובד את ה', ושגם יהיה לו לב יהודי; החסידות דורשת הרבה יותר – שלא יהיה מעשה או דיבור שיהודי עושה בלי שכל הלב שלו בפנים! לא רק שמדי פעם הוא מתרגש ממשהו בקדושה, אלא שבכל הדברים – מה שעושים ולא עושים, מדברים או לא מדברים –הפנימיות בוערת בתוכם.
אתם יודעים, בספר 'בעל שם טוב' על התורה יש אגף שלם, כמעט ספר שלם, רק על פרשת נח. מי בכלל היה חושב שבפרשת נח יש מה להגיד בחסידות?… דווקא שם מדבר הבעש"ט על התפילה, מתוך דרשה על הפסוק: "בוא אתה וכל ביתך אל התיבה". הוא אומר שתיבה עניינה מילה – מילות התפילה. הבעש"ט אומר לנו שלא רק נאמר את המילים, אלא שנבוא אליהן פנימה. המילים של התפילה הן לא אקט חינוכי, דיבור מבריק או דיבור מועיל. צריך לבוא אל התיבה פנימה, עם כל האישיות שלך. ככה תתפלל, וככה תלמד תורה. אחר כך הבעש"ט מוסיף ואומר, שגם בדיבור של חול, אפילו בן אדם שמדבר דיבורים של חול עם חבר שלו, אפשר לייצר דיבור פנימי. כל דיבור יכול לעלות עד עולם האצילות.
למען האמת, אם נתבונן היטב מסביב, נראה שבאמת ככה מורכב העולם כולו. ישנה מציאות גשמית, אבל בתוכה "לעולם ה' דברך ניצב בשמיים", כמו שאמר הבעש"ט שהכוונה היא לדיבור האלוקי "יהי רקיע" שניצב ומעמיד כל הזמן את השמים. וכך בכל המציאות, הדיבור "תוצא הארץ דשא עשב" מקיים את הצמיחה בעולם, וכך הלאה.
על הפסוק "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", אומר המדרש ששבעת ההבלים הללו הם כנגד שבעה ימים של הבריאה: "חצבה עמודיה שבעה", שהם כנגד שבע הספירות. העולם עומד על הבל הפה של הדיבור האלוקי, שהם שבעת ההבלים האלה. מי שמתבונן פנימה, רואה בכל עלה את ההבל של ה' יתברך שמקיים אותו. צריך להתאמן על המבט הפנימי הזה, ומתחילים מעין טובה על החבר שלך, ועל מי שחתך אותך בפקק. ככה מסגלים מבט שמרגיש נוכחות אלוקית גמורה ואמיתית. לחיים!
כשהקיבוצניק הרגיע את הרב שטיינזלץ
הרב שפירא: עלתה פה שאלה על השולחן: מה אנשים שכמוני – לדוגמה – עושים פה בי"ט כסלו?
זו נקודה שצריך להתוועד עליה… קודם כל, אני אישית נצר למשפחה חב"דית, סב-סבי היה משמש אצל האדמו"ר ה'צמח צדק' – ר' לייב משרת. אחר כך המשפחה התרחקה לא מעט מחב"ד, אבל תמיד נשאר לנו קשר. אך זאת לא הסיבה שאנחנו מתוועדים פה בי"ט כסלו. אני אגיד לכם את האמת: אני בא להתוועדות כאן, עוסק בחסידות, לומד ומלמד חסידות ובמידה מסוימת זה עיקר חיי – כל זה בגלל שאני איש הלכה. כל מה שמעניין אותי בחיים הוא רק הלכה.
למה יהודי צריך שהלכה תהיה כל חייו? כי הלכה היא רצון ה' יתברך, ומה יש ליהודי בחיים חוץ מרצון ה' יתברך?! מכיוון שאני איש הלכה, אני רוצה לעשות רצון ה' יתברך.
כיצד עושים את רצון ה' יתברך? יש לנו תורה עשירה, מצוות עשירות, ריבוי עצום ומופלא – לא הרי זו כהרי זו. אמנם, למרות שרבותינו 'הזהירו' – מלשון האירו לנו – אור גדול, וכפי שאומר הבעל שם טוב על דברי חז"ל "הווי זהיר במצוה קלה כבחמורה", שצריך זוהר ודביקות אלוקית גם במצוה קלה, אבל אף על פי כן מדברי חז"ל אלו עצמם משמע שאכן יש מצוה קלה ויש מצוה חמורה. יש הרבה פרמטרים שמגדירים מהי מצוה קלה ומהי מצוה חמורה: לפי העונש, מה דוחה את מה – יש כללים שלמים בהלכה להגדיר זאת. אבל יש עוד כלל אחד גדול: מצוה חמורה היא במובן מסוים ה'נשמה' של המצוות, ולעומתה מצוה קלה היא ענף, אבר של הנשמה הזו.
הרי גם אצל האדם, פשוט שהנשמה היא המחיה את כל האברים כאחד, לעומת האצבע שאם היא נחתכת חלילה אפשר לחיות בלעדיה. כלומר, יש כמה דרגות: יש אברים שאינם חיוניים, יש אברים שהנשמה תלויה בהם, וישנה הנשמה בעצמה שבלעדיה אין חיים כלל. למשל, אם איזה גוף זר מתקרב אל ראש האדם במהירות, באופן מידי הוא מרים את היד כדי להתגונן, כי העיניים יותר חשובות מהיד, וכאשר הוא צריך לוותר על אחת מהן – הוא אפילו לא חושב ואין צורך לחשוב. החיים יודעים היטב שיש עיקר ויש טפל, כך שאם משהו עלול לפגוע בעיניים, מיד נרים את היד לגונן עליהן – גם היא תיפגע או תיחתך.
על דרך זה, "מבשרי אחזה אלו-ה": גילוי האלוקות דומה לדמות האדם, והרי חז"ל לימדו אותנו שתרי"ג המצוות הן כנגד תרי"ג האברים והגידים של האדם. ואם כן, גם במצוות יש חמורה ויש קלה. יש מצוות שנדחות מפני אחרות, בדוגמת אברים שהנשמה תלויה בהם. אבל לענייננו, מעבר לכל זה יש מצוות שהן כמו הנשמה עצמה.
אנחנו אומרים "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", וחז"ל דורשים "בשני יצריך". אפשר לראות את "שני יצריך" כשני יצרים השוכנים זה ליד זה ועלי לעבוד עם שניהם; אבל האמת היא שהלב הנמצא בתוך הגוף הגשמי הוא היצר הרע – כפי שאומר הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם" – משמע שהלב הוא זה שתר אחרי הדברים האלה. אבל גם ללב יש לב, והלב הזה אינו גשמי, וזהו "בכל לבבך". פירושו של דבר, שהנשמה שבלב – שהיא עיקרו – תתגלה ותבער.
הלב הגשמי לבדו הוא אחד האברים הכי פשוטים שיש בגוף, ולכן אפשר להחליף אותו בקלות יותר מכמעט כל אבר אחר. מהצד הגשמי הטכני, הלב הוא בסך הכל מין 'פומפה' שמעבירה חמצן ודם מהכא להתם, ואפשר לקחת לב של מישהו אחר שיחליף אותו. אבל עיקר הלב אותו אי אפשר להחליף לעולם, הוא "תנה בני לבך לי" – תן לי את הלב שלך! את הנשמה! עצם האישיות! כשאומרים שצריך לתת את הנשמה, הכוונה היא לתת את הלב של הלב, "בכל לבבך".
הרב עדין שטיינזלץ הלך ללמד תניא בקיבוץ אליפז בדרום, בעומק הנגב, במקום 'מנוגב' גם מתורה ומצוות… הרב עדין הגיע והסביר שבנפש כל יהודי יש מקום בו הוא נאמן לה' ואהבה מסותרת תמיד בוערת בקרבו, כך שאם יגידו לו למסור את הנפש – אפילו איש פשוט שאינו יודע כלום מיד ימסור את נפשו. האהבה נמצאת בו תמיד, רק שעד שהוא לא עומד במבחן – היא לא מתפרצת החוצה.
הרב עדין יושב בחדר האוכל, סביבו יושבים קיבוצניקים שנראים רחוקים מכל רחוק, וכאשר הוא דיבר על כך – הוא קצת היסס בקולו. פתאום קם מקצה חדר האוכל איזה קיבוצניק ז'לוב ענק ואומר לו: "הרב, אני שומע שאתה מהסס ולא בטוח. אני רוצה להגיד לך דברים ברורים" – כמובן יהודי בלי כיפה, 'מנוגב' – "אם בא לכאן גוי, יעמיד צֶלֶם, יצמיד לי רובה לראש ויאמר 'או שאתה משתחווה או שאני יורה' אני אומר לו שהוא יכול לגמור את כל המחסנית, אני לא אזוז מילימטר"…
"בכל נפשך" – זה עצם הקשר עם ה' יתברך, זו האמונה והאהבה לה', וזו הנשמה של הכל – המצוה הכי חמורה. אין עוד "בכל נפשך" בתורה.
הבעיה היא, שמצות סוכה למשל היא מצוה קלה לביצוע: כמה יהודים בירושלים צריכים לדעת הלכות סוכה על בוריין עם כל הפלפולים והעיונים, כדי שכל ירושלים תשמור כדבעי מצות סוכה? מספיק ר' שלמה זלמן אחד. צריך עוד כמה רבנים שיענו לשאלות פשוטות וכשהם נתקלים בבעיה הם הולכים לר' שלמה זלמן, יש עוד כמה ששומרים דף הוראות לבניית סוכה, ויש בעלי-בתים שבכלל לא צריכים לדעת שום דבר מהלכות סוכה: הם מוציאים כמה שקלים מהכיס, אומרים לבחור ישיבה "אתה למדת אצל הרב, אתה יודע – תבנה לי סוכה ואני נכנס". היהודי לא צריך לדעת כלום, וכשהוא נכנס לסוכה הוא מקיים את המצוה. מי שרוצה לשמור הלכה במצות סוכה יכול לשלם ולשמור מצוין. גם בכשרות, אני לא הלכתי לבדוק אם ניפו פה את הקמח, הפרישו חלה וכו'. היה משגיח, אני משלם על הרוגלעך ובכך גם שילמתי למשגיח, אני לא צריך לדעת הלכות כשרות! כמו כן לקשור ציצית, ובכלל המצוות שהן נעשות ב'אברים החיצוניים'.
לעומת זאת, ב'דעת אלוקים' – גם אם לכל ירושלים תהיה דעת אלוקים עליונה ונשגבה, זה לא יעזור לי. אפילו אם כולם יהיו לפידים בוערים של אהבת ה' – אני צריך להפוך לאיש אחר לגמרי בשביל שגם אני אהיה לפיד בוער. זוהי הנשמה של ההלכה. ולכן צריך לשמור על הנשמה, "שימו לב אל הנשמה" – זו מצוה אחרת לגמרי. אם אדם רוצה לאהוב את ה' כדבעי, לקיים מצות דעת אלוקים ולהיות דבוק בה' כדבעי – הוא חייב לעשות זאת בעצמו, ובעבודה פנימית. ולכן אני ואתם נמצאים פה היום.
לחיים לחיים!
כוונה ליציאת מצרים
הרב איל ורד: אדמו"ר הזקן אמר שכל מי שישמח איתו בשמחה שלו בי"ט כסלו, הוא יוציא אותו מן המיצר אל המרחב. ובפרק ל"ב בתניא הוא אומר לנו שכל ישראל הם נשמה אחת בגופים מחולקים. המשמעות של זה היא, שיהודי שיוצא מהמצר שלו מוריד כוח של יציאה מן המיצר בעבור כל עם ישראל, ואנחנו ממש זקוקים עכשיו ליציאה מן המיצר של אחינו השבויים שיצאו מאפלה לאורה במהרה וישובו לביתם.
המיצר שממנו הם צריכים לצאת הוא כמו שהיה אצל אדמו"ר הזקן בכלא – המיצר היה מתוך התעבות של איזה דין שהיה הרבה יותר גדול והרבה יותר רחב ממה שרואים בגשמיות; ככה גם השבי של החטופים מגיע מהתעבות של כל מיני סוגים של מיצרים ושבי שנמצאים עם אחינו בית ישראל. יש למיצרים האלה עוד ביטויים – מיצרי התאוות בשבי הנפש הבהמית, יש כאלה שאצלם זה מגיע לריחוק מעניינים של תורה ומצוות ועוד.
לכן, כל אחד שיוצא מאיזה מיצר בזכות ההתוועדות הזאת, יכוון להעלות את זה להתגברות וליציאה מן המצרים של כל ישראל בכל העניינים, ובכל הדברים הנצרכים – ובמיוחד לאחינו ואחיותינו השבויים, שהקב"ה יחזירם במהרה לחיק משפחותיהם ולחיק עם ישראל, אמן! לחיים!
בקבוק, כוסות, עיניים ודמעות
הרב שפירא: דיברנו קודם על מצוות שהן כמו נשמה למצוות האחרות. ביניהן ישנה גם מצות הדבקות בה' ובתלמידי חכמים.
כזכור, אחד הנספים שעלה בסערה השמיימה באסון מירון, יחד עם עוד 44 נשמות מיוחדות שעלו עם רבי שמעון, היה ידידיה פוגל ז"ל. בזכותו הבנתי משהו במהות מצות הדבקות. ידידיה היה דמות מיוחדת. אמנם הוא לא היה קרוב אלי בישיבה, אבל הייתי ב'מקיף' שלו. ידידיה אהב מאוד צדיקים ואדמו"רים, ואילו לי היה קשה עם זה מאז ומתמיד.
אשתף אתכם בסיפור אישי: בגיל 15-16, בתור חסיד צעיר היה לי קשה עם כמה נקודות, והייתי בכפר חב"ד בשבת. באותה שבת הצמידו לי חסיד מבוגר – הלוואי והייתי יכול לדעת מיהו, זה היה לפני 45 שנה – והוא למד איתי חסידות באהבה ובמתיקות כזאת. אני שולח לו מפה נשיקה למרות שאיני יודע מיהו…
אותו חסיד ליווה אותי במשך כל השבת. בצהרי השבת הוא אומר לי: "אני רואה שמשהו אצלך לא כל כך יושב טוב". אמרתי לו: "הכל היה נחמד וטוב, למדנו, למה לקלקל את האווירה?" הוא אמר לי: "לא, אני רואה שמשהו מפריע לך". דחיתי אותו – הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים – אבל הוא לחץ ואמר לי: "אם אתה רוצה להיות כאן באמת, אלה חסידים כאן. תפתח את הלב. דבר"… אמרתי לו: "הבעיה שלי היא לוח המודעות פה. מה הבעיה? כל מודעה עניינה 'לעשות נחת רוח לרבי'… אני רוצה לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא!"
המילים האלו היו קשות לי. לא גדלתי בהסתופפות אצל רבי, וזה היה קשה לי. זאת על אף שבבית הוריי יש הרבה מכתבים מהרבי – אך לא הסתופפות אצל הרבי. אותו חסיד אמר לי: "טוב, בוא נלך לאיזה חסיד גדול", והוא לקח אותי למשפיע ר' ישבעם סגל. השעה הייתה שתיים בצהריים. בבוקר קמנו באזור שבע, מקווה, שעתיים חסידות, תפילה, סעודת יום השבת, דיברנו ודיברנו – והלכנו לר' ישבעם. נציין שכאשר אנחנו הלכנו למקווה, ר' ישבעם בדיוק יצא מהמקווה… בכל אופן, בשתיים בצהריים אנחנו דופקים בדלת ומבקשים להתוועד איתו, אשתו פותחת ואומרת: "אני אלך לבדוק איפה הוא", וכשהיא חוזרת היא אומרת: "הוא בברוך שאמר"… שאלתי, מה הוא עשה בכל השעות האלה?! אמרו לי שהוא התבונן בחסידות, והיה לי זה לפלא. על כל פנים, בסוף לא קיבלתי תשובה ובטח לא כזאת שסיפקה אותי, על אף שאני מודה באשמה – לא היה קל לספק אותי…
כאשר הגיע השלושים של ידידיה, שכאמור היה נוהג להידבק ולהסתובב אצל צדיקים, אמרתי לעצמי שאני חייב לפצח את הנקודה הזו. פעם באתי לחסידות אחת, ואני רואה את כולם מתפללים לכיוון של הרב'ה, וזה היה לי מאוד-מאוד קשה. ככה אני מתהלך עם השאלה הזו לכבודו של ידידיה, ואז אני שם לב שישנה מצוה לכאורה מוזרה ומשונה: כתוב "ובו תדבק" – מצוה ו' בספר המצוות של הרמב"ם – צריך להיות דבוק בקדוש ברוך הוא. אבל חז"ל אומרים: וכי אתה יכול להיות דבוק בקדוש ברוך הוא?! הרי הוא "אש אוכלה"! "אלא התדבק בתלמידי חכמים". אם כן, מה יוצא מדברי חז"ל? כאשר יהודי נדבק בתלמידי חכמים, אין לו מצוה לדבוק בהם. זו אינה המצוה – זו רק הדרך איך לקיים אותה. כשיהודי דבק בתלמידי חכמים – הוא דבק בה'.
הרמב"ם מפרט כיצד עושים זאת: משיא בתו לתלמיד חכם, עושה איתו מקח וממכר – "פרקמטיא" – ואוכל ושותה איתו. מה שותים שם?! פטל? אלא שמצוה ו' היא מצות ההתוועדויות והטישים. לאכול ולשתות עם "חכמים ותלמידיהם", וכך גם הלשון בשולחן ערוך. ולמה באמת? "גדולה לגימה שמקרבת".
מעשה המצוה הוא להידבק ב"חכמים ותלמידיהם", אבל עיקר המצוה אותה מקיימים – הוא שאני ואתם דבוקים בה'. כאשר אני ואתם מתקרבים, כולנו כאן "כאיש אחד בלב אחד" אף על פי ש"פרצופיהן שונים" ו"דעותיהן שונות" – על ידי כך אני לא רק דבק בפלוני ואלמוני הפרטיים, אלא באתי בשביל להידבק דרככם בו יתברך!
כולם חסידים פה? אפשר להגיד פה דברים חריפים של חסידים? מצות תלמוד תורה ברמב"ם היא רק מצוה י"א, ואילו מצות הדבקות בה' היא מצוה ו'… זהו פלא! יהודי צריך הרבה התוועדויות, הרבה טישים, הרבה דבקות בתלמידי חכמים – ובסוף על ידי כך הוא גם יכול ללמוד תורה. למה? כי הדבקות בתלמידי חכמים וכל מה שקורה בהתוועדויות מובילים לכך שהאהבת ה' ויראת ה', האמונה והדבקות בה' וכללות עבודת ה' – כל אלו בוערים, ואז לימוד התורה שלו הוא אחר לגמרי.
כך גם ביחס לקיום המצוות: כשאדם בוער בנשמה של המצוות – כל המצוות הן אחרת לגמרי. כאמור, בשביל לשבתת בסוכה כשרה לא צריך לעשות יותר מדי, אבל כדי להיות בוער – צריך לבוא להתוועדות. אנחנו פה בשביל להבעיר את הנשמות כדבקותו של אדמו"ר הזקן! "התדבק בחכמים ותלמידיהם" – על ידי מאכל ומשתה, על ידי חיבור הלבבות. חיבור לבבות של יהודים הוא חיבור לבבות לקדוש ברוך הוא.
כאשר אדמו"ר הריי"ץ היה ילד, הוא פגש פעם שני חסידים גדולים של אביו – אדמו"ר הרש"ב – שגדלו יחד והיו חברים מאוד טובים, אך כאשר הם התחתנו הם הלכו כל אחד להתגורר במקום אחר. כשהם היו מגיעים לרבי, לאדמו"ר הרש"ב, הם היו הולכים להתוועד יחד באיזו פינה – שניהם בלבד. הרבי הריי"ץ מאוד רצה לראות מה קורה בהתוועדות שלהם, והוא ביקש מהם להצטרף אליהם – הבן של הרבי! אך הם אמרו לו: "מה פתאום, אין דבר כזה, רק שנינו". אין לזרים איתם.
החסידים לא היו פריירים, אבל אדמו"ר הריי"ץ גם לא… גם הוא חסיד, ואפילו הבן של הרבי. הוא הלך וסידר איזה מחבוא בכוך שלהם, נכנס לפני שהם הגיעו וחיכה לראות מהי ההתוועדות של שני החברים. ואכן, מגיעים שני החסידים האלה, לכל אחד יש כיס בבגד העליון, אחד הוציא בקבוק משקה, השני הוציא שני כוסות, מוזגים את המשקה לכוסות, אומרים 'לחיים' – אך עוד לא מברכים ושותים. קודם הם יושבים ומסתכלים אחד על השני. אדמו"ר הריי"ץ מסתכל היטב – היה שם נר קטן שדלק בקושי – והוא רואה את שניהם דומעים. יושבים אחד מול השני ו"פלגי מים ירדו עיני".
על מה הם בכו? הרב ג'ייקובסון השמיע לנו קודם את דבריו של הרבי: "פשטתי את כותנתי", פשטתי את הכותונת העליונה ולבשתי כותונת של עולם הזה, של "חיזו דהאי עלמא". עכשיו "איככה אלבשנה"?! אני לא יודע איך אני לובש אותה חזרה! את הבעירה של תורה ומצוות! לכן עיניהם יורדות מים.
נוסף על כך, עיניהם ירדו מים על ש"דודי שלח ידו מן החור". החסיד רואה את חברו, ודבקות בתלמידי חכמים היא דבקות בה' יתברך – אז הוא רואה את ה"דודי שלח ידו מן החור". אני מסתכל פה וכולכם "דודי שלח ידו מן החור" – אלי, כל אחד ואחד מכם. יש לי מצוה מדאורייתא להידבק בכם! להידבק בחכמים ותלמידיהם, ועל ידי אכילה ושתיה!
החסיד מסתכל ואומר: אני יודע בנפשי, "לב יודע מרת נפשו" – "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה". אבל אתה, נשמה! "חלק אלוקה ממעל ממש"! אתה "דודי שלח ידו מן החור" אלי! הקב"ה שלח אותך אלי כדי לעורר אותי, להזכיר לי, לחבר אותי ולהדביק אותי!
כך אותם שני חסידים מסתכלים אחד על השני ודומעים ודומעים. עובר הלילה, מתחיל לנצנץ הבוקר – והם מגלים שהם לא שתו כלום… אבל עכשיו צריך להתחיל את היום: ללכת למקווה, ללמוד חסידות ולהתפלל. הם מחזירים את המשקה לבקבוק, זה שם את המשקה בכיס שלו, זה שם את הכוסות – והלכו לטבול במקווה…
זו הנשמה של ההתוועדות. אנחנו באנו לכאן כולנו בשביל שכל אחד יהיה ה"דודי שלח ידו מן החור", ובשביל שכל אחד יוכל להגיד פה: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה"?! אפשר להתפשט. מה עושים בהתוועדות? כל אחד מתפשט מכל העניבות והלבושים הצואים שלו. כלפי חוץ הוא נראה בסדר, 'ערליכע איד' – יהודי כשר, מענטש, אבל בהתוועדות אני מסתכל פנימה ואני יודע: "פשטתי את כותנתי". אני יודע מה קורה. תעזבו את הכותונת של היום-יום שלי, הכל הבל הבלים. תסתכלו מה קורה בפנים.
שוב, בשביל לקיים מצות סוכה אני יכול להיכנס עם הלבושים הרגילים, עם בוץ על המגפיים. אבל פה אני צריך לפשוט את כל הבוץ האמיתי. אני צריך לפשוט הכל בשבילכם, לאפשר לכם להיות "דודי שלח ידו מן החור" אלי.
מצות הדבקות היא הנשמה של כל המצוות, וזו מצוה שלא מספיק שמישהו אחר יודע אותה – צריך להפוך אותי בעצמי. אני חיפשתי בעולם יהודים שיהפכו אותי. באתי לפה – ופתאום מישהו "שלח ידו מן החור", הזכיר לי שאני "פשטתי את כותנתי". בשביל זה מתוועדים חסידים, כדי שסוף-כל-סוף נוכל לקבל איזה שמעק, איזה טעם, להריח קצת ריח גן-עדן של הנשמה של המצוות. זו הלכה למעשה, זה דאורייתא, וזה העיקר של כל הדאורייתא – בשביל זה אנחנו פה!
לחיים לחיים!
כלום לא השתנה! הכל השתנה!
הרב יעקובוביץ: הרב אייל, יש לי שאלה אליך. איך אתה, בתור תלמיד בבית המדרש של "רואה האורות", הרב קוק, הגעת ל"טרגדיה" הזאת שאתה נמצא כאן בי"ט כסלו?… יותר מתאים שתהיה עכשיו באזכרה לרב נריה. לא שיש לי התנגדות, אבל אנחנו רוצים לשמוע – איך הגעת לתורת החסידות?
הרב ורד: לחיים לחיים! האמת שלא ניחא לי לדבר בכלל על עצמי, והרי השאלה היא גם עליך וגם לך קוראים הרב אייל, אז אפשר להעביר את זה חזרה… בכל זאת אומר על העניין משהו כללי, דרך סיפור שעונה על השאלות האלה.
אתם יודעים שבבתי הכנסת של הציונות הדתית שרים "ידיד נפש" לפני קבלת שבת במנגינה מסוימת: "מהר אהוב כי בא מועד וחננו כימי עולם", ומיד אחר כך ניגון שכולם מכירים: תאנאנאני…. רגע תעצרו, אנחנו עוד ננגן את זה אחר כך, אבל תראו כמה זה נראה המשך טבעי ונכון, למרות שזה ניגון אחר לגמרי. הסיפור הוא, שהרב נריה זצ"ל שהזכרת, שהיארצייט שלו חל היום, הזדמן ל-770, בית המדרש המרכזי של חב"ד – דרך אגב, יש אגרות נפלאות של הרבי לרב נריה, מלאות בהערכה עצומה – ישב שם ושמע את הניגון הזה שנקרא "ניגון לשבת ויום טוב" של חב"ד. הרב נריה, שהיה לו חוש מוזיקלי, הרגיש שהניגון הזה בדיוק מתלבש על ה'ידיד נפש' המוכר לנו, וכשהוא חזר לכפר הרא"ה הוא חיבר את שני הניגונים כהמשך טבעי, וכך הוא לימד את הדורות שממשיכים בדרכו.
זה הסיפור של כולנו. האירוע הכללי של חזרת עם ישראל לארץ הוא אירוע כללי חשוב מאוד ודרמטי. אירוע תנ"כי ללא ספק. אבל איפה אני בסיפור הזה? איפה החלק שלי? את זה נותנת תורת החסידות. אפשר לומר שדווקא מי שצריכים הכי הרבה את תורת החסידות אלה תלמידי הרב קוק, כי כדי לבנות בנפש את התורה השלמה צריכים את הצד החסידי.
הרב יעקובוביץ': ובכל זאת, ברמה האישית? איך התחברת להמשך הזה?
הרב ורד: אענה בקצרה גם על זה. תשובה אחת היא, שלא תמיד אתה מחפש משהו, אלא הוא מוצא אותך… החסידות היא מין מגנט כזה ששואב אותי כמעט בלי בחירה.
תשובה שניה, נקודתית יותר, היא הגירוש מגוש קטיף. כל כך הרבה דברים זזו באותם ימים, והרגשתי שאני חייב תורה חדשה. הרגשתי כמו טייפ של עצמי, ומשם התחיל החיפוש, והקב"ה עוזר ומוליך.
בכל אופן, אני רוצה לחזור לדבר על המיצר שאדמו"ר הזקן מדבר עליו. כמו המיצר המסוים הזה מאותה תקופה שאני הייתי בו, שאפשר לצאת ממנו דרך תורת החסידות. כשאדם מקיים איזו מצוה והיא נראית לו יבשה כזאת, או שהלימוד שלו בלי חיות, הביאור החסידי יכול להדליק הכל מחדש.
הרבה אנשים שואלים: מה פתאום 'תורת החסידות'? מה זו ההמצאה הזאת? הרי יש לנו תורת ה' מסיני! אחד המשלים שנותנים כדי להסביר את העניין הזה, הוא משל לאדם שנכנס לחדר חשוך ומדליק בו את האור. כלום לא השתנה, והכל השתנה. כלום לא השתנה, כי בחדר ישנם אותם חפצים שהיו בו לפני כן. התורה היא אותה תורה עם אותן מצוות. אבל באמת – הכל השתנה. לפני כן הכל היה בחושך, ועכשיו החדר מואר. כשמאירים משהו בטעם פנימי ומתוק, נוצרים חיבור וקירבה.
בדיוק היום היה לי דו-שיח עם תלמיד שקשה לו להתפלל, כי הוא מרגיש את כל הסיפור הזה שאין שינוי לכאורה ברצון האלוקי. אמרתי לו: "חביבי, לך תלמד חסידות ותבין שהקב"ה חפץ בך ורוצה אותך! הוא מחכה לך, כמו שהבעש"ט אומר שאהבת הקב"ה ליהודי היא יותר מאהבת הורים זקנים לבנם היחיד שנולד להם לעת זקנתם!"
בין כל המצרים, אפילו התורה בעצמה יכולה להיות מיצר כשהיא נראית כמגבילה ויבשה. ופתאום מגיע איזה ביאור חסידי עמוק ומתוק ושופך אור חדש שהופך את המבט מן הקצה אל הקצה, ונותן יציאה אל המרחב, מרחב רוחני שבו "טעמו וראו כי טוב ה'", שלהגיע אליו זו ממש הצלת נפשות.
עוד דבר שחיבר אותי לחסידות היה בשלב יותר מוקדם של החיים, כששבת אחת הלכתי להתפלל באיזה בית כנסת ועמד שם איזה בחור ודיבר דיבורים שלא שמעתי בחיים, והייתי כבר אז בשיעור ז' או ח'. סיפרתי לאשתי, והיא אמרה לי "נו?" שאלתי "מה נו?", אז היא ענתה בפשטות: "לך אליו, תלמד איתו חברותא". ברוך ה', יש לנו חברותא עד היום. הוא דיבר אז על דרוש של ר' הלל מפאריטש, שהיה תלמיד של אדמו"ר הזקן, לפרשת נשא. משם התחלנו ללמוד ביחד עד היום. הנשמה מרגישה וצמאה, וככה נדבקים בחסידות.
אני רוצה לברך את כולכם, שתהיה לנו שנה חסידית טובה ומתוקה, מלאת חידוש המעיינות! מלאה בבשורות טובות ובאורו של משיח, וכמובן במשיח בעצמו! לחיים!
דודי שלח ידו – מרמת השרון לשדרות
הרב שפירא: אשתף בסיפור אחד שיש בו כדי לראות את ההרחבה הרוחנית אשר הרחיב ה' לנו במלחמה האחרונה, כמו שדיברנו בהתחלה.
ברמת השרון ישנו גרעין תורני במקום שאולי הוא הכי עוין בארץ ליהדות… ראש העיר, שכבר שנה אינו ראש העיר, נלחם בגרעין עד שהוא סגר את הישיבה – ישיבת רמת השרון – כך שהם היו צריכים לשכור איזה בית עם מקלט אפל, ועד היום הם שם במצור ובמצוק. כמובן התורה גדלה גם שם, אבל הוא פגע בהם מאוד.
בין חברי הגרעין ישנו גם מנהל בית הספר התורני שמטעם הגרעין. אמנם בגלל שזהו בית ספר ראש העיר לא היה יכול כל כך לפגוע בו, אבל היה הרבה מתח ביניהם… אותו מנהל, עוזי חסון שמו, ישב שבעה על אביו לאחר פסח האחרון בשדרות, ולפתע מגיע לשבעה ראש העיר שסגר את הישיבה, והוא לא הגיע לבד אלא עם אשתו! עוזי אמר לעצמו: "מה זה הדבר הזה?!" ראש העיר גר ברמת השרון והוא טרח טרחה כזאת להגיע עד לשדרות, ועוד עם אשתו, כשהמנהל כלל לא מכיר אותה! מילא איתו הוא התקוטט, כך שהייתה ביניהם איזו אינטראקציה… אבל איתה אין לו שום עניין!
והנה ראש העיר מספר לו למה הוא בא: בנם החייל נלחם בעזה, ואחרי איזו תקופה הוא יצא הביתה. אשתו לקחה את התיק שלו והתחילה לשים בגדים בכביסה בגד אחר בגד, ופתאום… היא מצאה ציצית! הבן של ראש העיר שנלחם לסגור ישיבה לובש ציצית?! לא יהיה דבר כזה! טוב, האישה מחכה שהבן יתעורר, קוראת לו ואומרת: "מה זה?! ציצית?!" הוא אמר לה: "אמא, תראי. לא כל מה שעובר עלינו בשדה הקרב מגלים לאימהות, אבל היה שם מסוכן ואני לקחתי ציצית כדי שהקב"ה יעזור לי… את חושבת שרק אני לקחתי? אפילו הדרוזים לקחו ציצית…" לאמא היה קשה עם זה מאוד.
הבן הולך עוד פעם לעזה וחוזר אחרי חודש וחצי. כמובן הולך לישון, והאמא במתח – מתחילה להוציא את הבגדים. יש ציצית. טוב, אין נחת, 'אַ בְּרוֹך', והיא ממשיכה. פתאום היא רואה… כיפה! כנראה היא למדנית גדולה, והיא אמרה לעצמה: מילא ציצית זה דאורייתא, אבל כיפה זה דרבנן! לאן תגיע?! היא ממש השתגעה מכך שיש כיפה! שוב, כשהבן קם משנתו היא אומרת לו: "מה זה הדבר הזה?! מה יהיה אחרי המלחמה?!"
הוא אמר לה: "אמא, אני אגיד לך את האמת, לא מספרים לאימהות מה כל הזמן קורה שם – זה מסוכן! אני כל הזמן עם ציצית כי מסוכן, אבל לפעמים אנחנו נכנסים למקום הרבה יותר מסוכן, ואז אני מוציא מהכיס במכנסיים את הכיפה ושם אותה על הראש מתחת הקסדה" – בלשונו הקדושה – "שיהיה לי בוסט", תוספת כוח… "ומה ששאלת מה יהיה אחרי המלחמה – נראה לי שאני נשאר עם זה…"
טוב, מילא שקורה לראש העיר דבר כזה – נעבעך, לא תמיד מצליחים בחינוך. אבל לפחות תגיף את התריסים! תשים מוזיקה בפול ווליום כדי שאף אחד לא ידע ולא ישמע מה יש לך בבית! למה אתה נוסע לאויב, ליריב שלך, עד שדרות כדי לספר לו מה שקרה?!
כנראה מה שקרה הוא ש"דודי שלח ידו מן החור". ללא שום "אתערותא דלתתא", הקב"ה שלח לנו במלחמה הזו מלמעלה התעוררויות מופלאות גם בגשמיות וגם ברוחניות ויצאנו לרווחה, ובעזרת ה' שיהיה זה סימן לגאולה השלימה. אבל הפלא הוא מה שקרה עם היהודי הזה, ראש העיר שכאשר ה' "שלח ידו מן החור" התקיים בו מה שהסביר הרבי על המילים "ומעי המו עליו". פתאום הוא גילה שהוא חייב ללכת עד שדרות, הוא חייב לספר את הסיפור, הוא לא יכול לשמור בבטן – "ומעי המו עליו". והוא מספר את זה ליריב הכי גדול שלו, כשהוא בעצם אומר: זהו! אמנם פשטתי את הכותונת ולבשתי בגדים אחרים, אבל הקב"ה הכניס לי את היד לתוך הקישקע, "ומעי המו עליו"!
לחיים לחיים! שנזכה לגאולה שלמה בהרחבה, בהתפשטות אלוקות, "תאיר ארץ מכבודך" – וכידוע הביאור בחסידות שגם ה"ארץ" בעצמה, הגשמיות, "תאיר מכבודך", במהרה בימינו בגאולה שלמה, אמן!
