חתונה היא תמיד אירוע מרגש. כל חיבור בין חתן לכלה הוא גילוי שמיימי חדש שלא היה לפני כן, ואי אפשר להישאר אדישים כלפיו. אבל יש חתונות שנצרבות בתודעה באופן בלתי נשכח. כאלה שבהן החיבור מרחיק לכת הרבה מעבר לחתן ולכלה העומדים מתחת לחופה, ונוגע בסיפור הרבה יותר עמוק. כזו הייתה החתונה של נדב בכר, בן קיבוץ בארי שבעוטף עזה, עם בחירת ליבו הדר לבית אידלס מהר ברכה בשומרון.
הדר אידלס (21), השישית מבין שבעה אחים, גדלה בהר ברכה כמתנחלת ציונית דתית מן השורה, בת למשפחה שורשית בהתיישבות. סבה וסבתה מצד אבא, הרב צבי אידלס זצ"ל וחנה תבדל"א, היו דמויות מפתח בהתיישבות בכלל ובחברון בפרט, וילדי משפחת אידלס נושמים מגיל צעיר את סיפורי ראשית ההתיישבות. "גדלנו על סיפורים מבית הדסה וממערת המכפלה. סבא וסבתא שלי הכירו בבניין הממשל הצבאי בחברון, בו החל גרעין ההתיישבות היהודית בעיר, כשסבא היה בחור ישיבה שבא לעזור וסבתא עלתה לארץ והגיעה לשם לשנת התנדבות". אביה, הרב יעקב אידלס היה מראשוני הילדים היהודיים ביישוב היהודי המתחדש בחברון, ואמה, עדית, היא בתם של הרבנית בתיה זצ"ל והרב דב ליאור שליט"א, גם הם מראשוני המתיישבים בקרית ארבע.
במרחק של כ-170 ק"מ מהר ברכה, גדל והתחנך נדב בכר כקיבוצניק חילוני מן המניין, בקיבוץ בארי, השייך לתנועה הקיבוצית. עם דגשים אחרים, גם הוא גדל על ערכים של התיישבות וציונות, במשפחה בגודל לא אופייני: הוריו יוסי ואיילת וחמישה אחים ואחיות. אביו, יוסי בכר, הוא אלוף בצה"ל שעשה שורה ארוכה של תפקידים מבצעיים בפיקוד על יחידות קרביות מובחרות. בשמחת תורה הוא ניהל קרב גבורה עם מחבלים בין בתי הקיבוץ, ומאז פרוץ המלחמה משמש כסגן מפקד פיקוד דרום. "מאז הילדות גדלתי על ערכים של חסד ונתינה, אהבת האדמה והארץ ונכונות להקרבה גדולה למען המדינה", מספר נדב. "בתיכון בחרתי ללמוד ב'אדם ואדמה', תיכון מעורב לחילונים ודתיים שמשלב בגרויות עם עבודה חקלאית. בכיתה י"א התחלתי תהליך איטי של חזרה בתשובה ובחרתי ללכת ללמוד בישיבה בברוכין, אחר כך התגייסתי לסיירת גולני, המשכתי לקורס קצינים וכיום אני מפקד מחלקה בגדוד 12 של גולני, שכרגע ממש נמצאים בעזה", הוא מספר איך למעשה גם הוא ממשיך את שרשרת הדורות.
חי בסרט (עם כתוביות)
"אין לי סיפור מטורף של אור גדול שראיתי בהודו ובזכות זה חזרתי בתשובה", הוא אומר בחיוך, "זה היה תהליך ארוך ואיטי". ניצני התהליך, לתחושתו, התחילו לנבוט כבר בבית הוריו. "גדלתי בבית מאוד ערכי שמחנך להתנדבות, עזרה לזולת ונתינה. בתיכון היה לי מורה דתי, והיו גם בנות דתיות בכיתה, הייתי נוסע אליהן מדי פעם לשבתות וכך נחשפתי יותר ויותר לעולם הדתי. היו המון אנשים טובים בדרך שעזרו וליוו אותי, אחת המשפחות ממש 'אימצה' אותי ועד היום אני כמו בן שלהם. בהמשך הכרתי עוד הרבה חברים דתיים בצבא, היום אני מאד מעורבב בציונות הדתית וב"ה זכיתי להכיר את הדר ואת המשפחה היקרה שלה. מבחינתי, החזרה בתשובה הייתה דבר ברור וטבעי", הוא אומר. "אני מרגיש שהחיים שלי היו כמו סרט, והתורה נתנה להם כתוביות".
אצל הדר, לעומת זאת, החיים התקדמו בצורה די שגרתית, עד שקיבלו תפנית מעניינת. "למדתי באולפנה ביישוב ואחר כך המשכתי לשירות לאומי ולימודים גבוהים. יום אחד, חברה שלומדת איתי במכללה שאלה אם אני רוצה להכיר חבר של אח שלה מהצבא, בן קיבוץ בארי שחזר בתשובה.
"בהתחלה זה היה נשמע לי מאוד מעניין, אבל אחרי טיפה מחשבה פתאום נכנס בי איזה פחד להיכנס לסיפור. הרבה דברים התחילו להישמע לי מסובכים – קיבוץ, משפחה חילונית וחזרה בתשובה. גם העובדה שהוא בצבא קבע לא הוסיפה פה נקודות, אבל מה שבסוף הכריע את הכף לטובה זה שכל אלו שאיתם ביררתי דיברו המון על המידות הטובות שיש לו, והרגיש לי שיש כאן בן אדם טוב שחבל לפספס. אמרתי לעצמי שאני אצא איתו, ומקסימום אם זה לא מתאים, בכל זאת זו תהיה חוויה. בחיים לא חשבתי שאני אתחתן עם חוזר בתשובה, זה התסריט האחרון שדמיינתי, הייתי בטוחה שאני אתחתן עם איזה בייניש ממוצע, משפחה מהמגזר, דוסים עם מלא ילדים, משהו רגיל ומוכר". אבל מסתבר שלפעמים התסריט הנבחר, הוא דווקא זה שהיה אחרון ברשימה.
אחרי שכבר החלטתם להתחתן, היו עדיין חששות?
"המון" הדר נזכרת. "לשנינו. איך נעשה שבתות בקיבוץ, איפה נמצא מקום ששנינו נתחבר אליו ונרצה לגור בו, איך יקבלו אותו במשפחה שלי, ואותי במשפחה שלו, אני גם פחדתי מתגובות הסביבה", היא אומרת בכנות. "בפועל, סביב החתונה היו קצת הבדלים בגישות בין המשפחות, בעיקר סביב סגנון המוזיקה והריקודים, אבל בסוף היה מוצלח ממש! הבאנו להקה דתית שהובילה בהצלחה את רוב האירוע, ולקראת הסוף היו גם שירים ישראלים. חוץ מהנושא הזה, החששות ממש התבדו ולא היו בכלל מחלוקות. המשפחות שלנו מאוד מזכירות זו את זו מהרבה בחינות כמו הפשטות והערכים, ואפשר לומר שבסופו של דבר הייתה לנו ילדות די דומה, ואין בינינו המון פערים. בסוף אנחנו מתנחלים והם קיבוצניקים, שזה לא מאד שונה", היא אומרת בפשטות שיכולה אולי להפתיע. "המשפחה של נדב מאוד התחברה למשפחה שלי, אוהבים אותם ונהנים להיפגש איתם, וגם כל המשפחה המורחבת שמחה מאוד בחיבור הזה".
ביחד עם האהבה הגדולה, ברור שישנם הבדלי תרבות שיכולים לייצר אתגרים, אבל עם מספיק גמישות ופתיחות אפשר להתגבר על הרבה דברים. "במהלך הדייטים", נדב נזכר, "כמעט ולא נפגשנו כי הייתי בצבא ויצאתי פעם בחודש, ולכן כשהייתי יוצא לחופשה היינו מנצלים את הזמן ונפגשים באריכות. אחרי חודש וחצי מתחילת ההיכרות אמרתי להדר שתבוא לבארי, ניקח את האוטו של אח שלי ונלך לטייל ביחד. אצלנו במשפחה זה סבבה להביא בנות הביתה, זו לא איזו הצהרה שעוד שבוע מתארסים, כמו אצל הדוסים. היא הגיעה ונפגשה עם כולם והיה מאוד נחמד וקליל, בלי כללים או הצהרות. לעומת זאת, כשאני הגעתי אחרי חצי שנה להר ברכה היא לא הסכימה שייראו אותי, כדי שאף אחד לא ידע. היא החביאה אותי מתחת למושבים של הרכב, עד עכשיו יש לי כאבי גב מזה", הוא צוחק.
"לקראת החתונה דיברנו הרבה עם המשפחה של נדב והסברנו להם איך נראית חתונה דתית, מה זה כיסא כלה ומה עושים בכל שלב", מספרת הדר על השלב הבא. "הכנו מראש פלייליסט עם שירים, כדי שיכירו קצת וידעו מה הולך להיות בחופה ובריקודים. זו הייתה הכנה חשובה, שעזרה מאוד וחיברה את כולם לאירוע". מבין שלל האולמות וגני האירועים במרחב הגדול שבין הר ברכה לבארי, נדב והדר בחרו להתחתן דווקא בקיבוץ. קודם כל, מי שמכיר יודע שבני קיבוץ אוהבים להתחתן קרוב לבית, גם אם הם שינו את אורחות חייהם, ומעבר לזה, אחרי הכאב העצום שהקיבוץ ידע, הם הרגישו שאין דבר נכון יותר מלהביא אל אותן המדשאות שראו מוות בעיניים, כמויות גדולות של ששון ושמחה. אמנם גם שנה וכמה חודשים קודם לכן גדשו רבים מאנשי ההתיישבות את מרחבי הקיבוץ, כשהגיעו לעזרת אחיהם מיד צר, אך הפעם המראות והצלילים היו של אהבה, אחווה שלום ורעות.
"בחרנו להתחתן שם כי זה הרגיש לנו נכון לעשות את החיבור הגדול הזה במקום ששרר בו כל כך הרבה אבל וצער, דווקא שם לחבר בין נשמות ועולמות. בזמן החתונה הקיבוץ היה די ריק, כי חוץ ממספר קטן של משפחות לא גרים שם היום הרבה אנשים" הדר מציינת בצער, "אבל כל מי שכן נכח, פרגן מכל הלב. אנשים שלחו למשפחת בכר הודעות משמחות, ואמרו שהם שומעים את המוזיקה השמחה מהבית ומתרגשים יחד איתנו".
חתונה לאומית
למרות שחתונה היא תמיד אירוע מרגש, והמפגשים והחיבורים שקורים באירוע הם תמיד מעבר לחתן ולכלה ולמשפחה המצומצמת, ברוב המקרים, השמחה נשארת בד' אמות של הזוג, המשפחה והחברים, ולא יוצאת ומתפרסמת בכלי התקשורת, קבל עם ועולם.
"יש משהו מורכב בזה שהסיפור שלנו התפרסם, כי בסופו של דבר אנחנו חווינו את החתונה כדבר פרטי שלנו. נפגשנו, הכרנו והחלטנו להתחתן. חתונה זה לכאורה הדבר הכי אישי שיש", אומרת הדר בכנות שאין עליה ויכוח, "אבל כבר באירוסין הבנו שיש פה משהו שהוא לא רק פרטי אלא גם לאומי. זה אירוע חזק וגדול שמשמח את כל מי ששומע עליו, גם אם הוא לא מכיר אותנו בכלל. זו הסיבה שגם הסכמנו לראיון הזה, כי אנחנו מבינים שיש פה משהו קצת יותר גדול מהבית הפרטי שלנו, שקשור לכלל ישראל.
"בסופו של דבר, כשאני רואה את כל הפרסומים שהיו בתקשורת, אני מתמלאת שמחה על זה שזכיתי להיות צינור של הקב"ה להופעת הטוב הזה בעולם, וגם הבנה שזה חלק מהשליחות שלי כאן – קודם כל לבנות את הבית הפרטי שלי, ומתוך כך להמשיך להפיץ אור בעם ישראל. הלוואי", היא אומרת בתפילה, "שהסיפור הקטן שלנו יחבר עוד אנשים ולבבות, ונזכה לגאולה שלמה ואחדות אמיתית בעם".
את הטעם של חיבור הלבבות והגאולה המיוחלת, כפי שהעידו לא מעט מהאורחים, היה אפשר לטעום ולהרגיש בתוך החתונה המיוחדת הזו. "אני יודעת שהשותפים לחתונה חוו שמחה לאומית עצומה, ועד עכשיו אנחנו עדיין שומעים אנשים שמספרים לנו שהם באורות מהאירוע ומהמהלך שהרגישו שקורה שם. הרבה אנשים בכו בחופה וממש הרגישו שהגאולה מתקרבת".
עולם קטן, אלוקים גדול
דודהּ של הדר, הרב יהודה ליבמן מהיישוב מגדלים, משחזר חיבור עם משפחת בכר כבר לפני 25 שנה, עוד בטרם הגעת החתן והכלה לאוויר העולם. "החיבור הסמלי הזה בין קיבוץ בארי להר ברכה, שכם ואזור גב ההר, פגש אותי באופן אישי בקשר המיוחד שנוצר לי עם יוסי בכר, אבא של נדב, לפני שנים רבות כשהתגוררנו ביצהר", מספר הרב ליבמן.
"יוסי היה אז מח"ט צנחנים, ויום אחד, חיילים מהחטיבה שלו קבלו משימה נוראה – לפנות את גבעת 'מצפה יצהר'. הייתה מערכה ארוכה, קשה וכואבת של חיילים מול מתיישבים. בסופו של היום יוסי הגיע כדי להרגיע את השטח ולהיפגש עם החיילים, וכשהוא חזר לרכב הוא מצא את ארבעת גלגליו מפונצ'רים. הוא התקשר לאחי אליהו (אביו של אליקים ליבמן הי"ד), שהיה אז קב"ט חברון, לשאול מה הוא ממליץ לו לעשות".
מסתבר שאצל משפחות אידלס וליבמן, יודעים איך לאחוז בחבל משני קצותיו, מבלי לנסות למשוך בו בכוח, ולכן כשאליהו המליץ ליוסי בכר לדבר עם הרב יהודה, הוא התקשר אליו מיד ובאותה שיחת טלפון הוא הוזמן לארוחת ערב בבית משפחת ליבמן, למרות היום הקשה והמתח הרב שעדיין היה באוויר. "היה לו הרבה זמן לחכות עד שיביאו לו ארבעה גלגלים", נזכר הרב יהודה, "ובזמן הזה ישבתי אתו למפגש ארוך שהשאיר בי חותם משמעותי. פגשתי אדם מיוחד, לא קצין צבאי רגיל. מבעד למדים הרגשתי לב ונשמה, וגם קונפליקטים. דיברנו אחד עם השני מלב אל לב וגם אם לא הסכמנו על הכל, עדיין הייתה הרבה שותפות והסכמה, וגם הזדהות שלו עם דעתי – שצבא לא צריך לעסוק בפינוי יהודים מארץ ישראל. מכאן ואילך הקשר המשיך מדי פעם. הייתי בכל מיני תפקידים בצבא, ויצא לי לפגוש אותו למפגשים קצרים בכל מיני הזדמנויות, עד שהוא השתחרר מצה"ל.
"כמה שבועות אחרי שמחת תורה תשפ"ד, התפרסם הסיפור האישי שלו על המלחמה והגבורה בקיבוץ. שלחתי לו הודעת חיזוק מרגשת, הוא הגיב וכך המשכנו להתכתב במהלך התקופה. יום אחד הצטרפתי למאבק בהעברת הסיוע המזעזע לעזה במעבר כרם שלום, זה היה בתקופה שאליקים היה מוגדר עדיין כחטוף, ובאנו כנציגות של משפחות החטופים. פתאום אני רואה חפ"ק צבאי, ומתוכו בולטת דמותו של יוסי. ניגשתי אליו, והיה בינינו מפגש מרגש וסוריאליסטי. עוד פעם אני מגיע מהצד שמבקש למנוע את הפעולות שמכוונות על ידי הדרג המדיני, והוא אמנם במקום אחר היום אחרי מה שהוא עבר, אבל עדיין הוא מגיע מהצד של שלטון החוק. זה כמובן לא מנע מאיתנו להתחבק בחום ולדבר מלב אל לב.
"מאז המשכנו להתכתב עוד מדי פעם, ואז לפתע פתאום, לפני כמה חודשים, נוחתת למשפחתנו הידיעה המצמררת והמרגשת על אירוסי הדר ונדב. זה היה כמו גאולה בהיסח הדעת", מספר הרב יהודה בהתרגשות. "לא ידענו כלום מראש. פתאום אני שומע שיוסי בכר בדרך לשומרון לפגוש את משפחת אידלס, המשפחה של רחלי, אשתי. לא הצלחתי להגיע, אבל דיברנו בטלפון והיה מרגש מאוד. הוא הופתע לגלות שהדר היא אחיינית שלנו. אמרתי לו 'איזה עולם קטן'. ואז הוא אמר לי משפט שהולך איתי הרבה מאז: 'איזה עולם קטן ואיזה אלוקים גדול'…"
עם הגעתה של הבשורה המשמחת, כתב הרב יהודה הודעה נרגשת לכל המשפחה המורחבת ולמעגל חברים קטן: "חיבור פלאי בין קיבוץ בארי לישוב הר ברכה בשומרון! 'האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים'. בעל ה'נתיבות שלום' כותב: "'האספו ואגידה' – כשתהיו אסופים ומאוגדים יחד, תצליחו להביא את הגאולה ולהגיע לאחרית ותכלית הימים". הוא מסביר שם שזה המסר החשוב שיעקב אבינו רצה למסור לבניו לפני מותו: באחדותכם תלויה הגאולה".
"החתונה עצמה הייתה רגע מרומם", משתף הרב יהודה ופורס בפנינו את התמונה המרגשת. "על החופה נמצאים מצד אחד משפחת בכר, מצד שני משפחת אידלס, והרב דב ליאור, סב הכלה, נמצא באמצע ועורך חופה וקידושין. מסביב מעגלים של אנשי צבא בכירים וזוטרים. בכירים בשב"כ ובזרועות הביטחון. מי על מדים ומי באזרחי. קיבוצניקים מבארי עם מתנחלים מחברון ומהשומרון, וביניהם יהודים מכל רחבי הארץ שבאו להתאחד ולהרגיש את הלבבות. התחושה הייתה של פעמי משיח, זכות גדולה להיות במעמד כזה".
בשלב מסוים ניגש אליו אדם בשם רמי גולד, תושב הקיבוץ שלחם יחד עם יוסי ביום שמחת תורה. הוא חיבק את בני המשפחה בהתרגשות, ואמר: "אני לא עזבתי, אני פה בקיבוץ מאז שמחת תורה. המשפחה בבתי מלון, אבל אני לא יכול לעזוב, נשארתי לשמור על הקיבוץ".
הוא הוסיף ושיתף אותם בתחושות שעוררו בכולם צמרמורת. "אתם לא מבינים מה זה עושה לנו כשאתם כאן איתנו. זו תחושה של ערבות ושל אחדות שאנחנו כל כך מתפללים עליה ורוצים בה, והנה אנחנו רואים בעיניים שזה קורה פה אצלנו" הוא אמר בהתרגשות, והוסיף: "על הדשא הזה שבו מתקיימת החופה, ריכזנו את כל חללי בארי שורות שורות. על הדשא הזה, באופן הכי סמלי, אנחנו היום בונים בית, מאחדים את עם ישראל. אין דבר יותר מחזק ומרגש מזה".
"אשרינו שזכינו להיות חלק מהמשפחה הזו", מסכם הרב יהודה בשמחה והודיה, "וחלק מהתהליך הזה שמאחד, מחבר ונותן טעם של פעמי משיח. שנזכה שהבית הזה יהיה רק סנונית לעוד דברים טובים שיבואו, בתים נוספים ואחדות אמיתית בין חלקי העם. ככה אני מדמיין את הגאולה" הוא מוסיף בתחושת ציפייה, "מציאות שבה אנשים מכל גווני עם ישראל מתאחדים ביחד סביב חופה שבעז"ה נכתיר תחתיה את מלך המשיח. כל אחד יבוא עם כל מה שהוא ויקבל עול מלכות שמים".
תמצאו את האות שלכם בתורה
כזוג, שמהרגע שהפך לזוג הוא כבר מחובר בעבותות של חיבור ואהבה לכלל עם ישראל, מעניין לשמוע מה השאיפות שלהם בתחום. "השאיפה שלנו היא שעמם ישראל יתאחד נגד האויבים האמיתיים שלו, ויפחית את ההתנגדות כלפי אחים בעלי דעות שונות. חשוב להבין שאנחנו במלחמת מצווה, שחייבת להסתיים בניצחון מוחלט", אומרת הדר בלהט וברגש. "לריב בתוך עצמנו לא יעזור לאף אחד. ההיסטוריה לכל אורכה לימדה אותנו באופן חד משמעי, שכשאנחנו מאוחדים אף אחד לא יכול עלינו. קשה לנו לשמוע חדשות רעות שמנסות לסכסך בין חלקים בעם", היא אומרת בכאב, ומאירה את עינינו לנקודה אמיתית וחשובה: "בחיים האמיתיים, כשהרכב נתקע בכביש, או כשחסר לך גז בכינרת, אף אחד לא ישאל אותך מה אתה חושב על הדרך הנכונה להחזרת החטופים או למי אתה מצביע בבחירות. חילונים דתיים וחרדים – כולם יזדרזו לעזור בשמחה. זה מוכיח כמה האהבה האמיתית בינינו היא באמת גדולה, והניסיון לפלג הוא חיצוני ולא אמיתי.
"אם רק נלמד להסיר את המסכות", היא מוסיפה עצה פרקטית, "ולגלות מי האדם שיושב מולנו, לראות אותו מתוך עיניים של אהבה ובלי ניסיון להוכיח את צדקת דרכנו, נגלה שהפער קטן בהרבה משחשבנו, והמשותף – גדול. אני יכולה להגיד באופן אישי", היא משתפת מהלב, "שמשפחת בכר פתחה לי את הלב והבית לגמרי, ושהם אנשים מדהימים ואנחנו מוצאים המון משותף. גם השכנים בקיבוץ שמחים בשבילנו ומקבלים בהבנה ואהבה את הדרך שנדב בכר בה ומכבדים אותה. אפשר למצוא המון נושאי שיחה שאינם שנויים במחלוקת, ולאהוב באמת. רק צריך לרצות את זה", היא מסכמת בחיוך.
השיחה בינינו מתקיימת ימים ספורים לפני יום העצמאות, והדר מחברת את הדברים אל הזמן באופן טבעי. "יום העצמאות זה זמן נהדר כדי לחשוב מה החלק שאנחנו יכולים לקחת על עצמנו בהקמת המדינה. נכון שפיזית המדינה קמה לפני 77 שנים, אבל יש עוד הרבה מה להשלים, ולכן כל מי שיכול להתגייס ולהיות שותף במלחמה החשובה והצודקת שלנו, חשוב שיקום ויתגייס. כל מי שיכול להוסיף אהבת חינם, שיעשה את זה. מי שמסוגל לצאת מעצמו כדי להוסיף אחדות בעם, למצוא את המשותף או להוסיף עין טובה ברשתות – שלא ישב בחיבוק ידיים, כי זו האחריות שלנו.
"נבחרנו לחיות בדור היסטורי, וזה מחייב. אנחנו בעיצומם של ימי ספירת העומר", היא מוסיפה, "ואין דרך טובה מזו כדי לתקן את המידות, להיטהר ולהכין את הלב לקבלת התורה בחג השבועות. כל אחד צריך לחשוב איפה 'האות שלו בתורה' בתוך העולם הזה, ולפי זה לפעול. בעזרת ה' שנזכה לראות בגאולה השלמה", היא מסיימת בתפילה, "בניצחון במהרה, בהשבת כל החטופים ורפואת כל הפצועים, אמן ואמן".
