מ קורה של חסידות פיטסבורג הוא בשושלת נדבורנא, ממנה יצאו אדמו"רים רבים. על פי הוראתו של רבי מרדכי מנדבורנא, מייסד השושלת, על כל צאצא לנהל חצר חסידית משלו. החסידות נקראת על שם העיר פיטסבורג בארצות הברית, אליה הגיע רבי יוסף לייפער מהעיר קארלי לפני מלחמת העולם השנייה, וייסד בה את חצרו. בנו של רבי יוסף, רבי אברהם אבא, התיישב בעיר ניוארק שבניו ג'רזי.
רבי בתא הטייס
כל ימיו נכסף רבי אברהם אבא לעלות לארץ ישראל, אלא שאנוס היה מפני כבודם של אביו וחמיו שגרו בארצות הברית. לאחר פטירתם, הצליח הרבי בחודש אלול של שנת תשכ"ט לעלות על מטוס מניו יורק לארץ, יחד עם אשתו, בנו וחסידים ספורים. מאחוריו השאיר קהילה אמריקאית מחבקת ותומכת. לקראת ההגעה לארץ, כשרוב יושבי המטוס ישנים, אחזה ברבי התרגשות והוא הביט בתכיפות בשעונו. לפתע סימן הרבי לאחד הדיילים לגשת. הדייל הטה את אוזנו אל הרבי, ופניו מלאו פליאה. הוא עזר לרבי לקום ושניהם פנו אל תא הטייס.
קול כריזה העיר את הנוסעים: "נא להדק חגורות", וקרוביו של הרבי התעוררו ונבהלו לראות שהוא איננו. הרבי יצא שמח מן הדלת הקדמית של המטוס מלווה בדייל הראשי ובקברניט המטוס. בנו שאל אותו לאן נעלם, והוא השיב כי ככל שהתקרבו לארץ הקודש ניצתה בו תשוקה אדירה לחוש ולנשום את אוירה הקדוש של ארץ ישראל, וכיוון שלא יכול היה לחכות עוד, ביקש מהדייל להכניסו לתא הטייס. "וכי מה זה משנה?" שאלה הרבנית. "פשוט מאוד", השיב לה הרבי מפיטסבורג בחיוך, "חרטום המטוס יקדים בחלקיק שנייה את בטן המטוס, ולכן הוא יגיע ראשון לארץ ישראל, ונמצא שהגעתי מהר יותר לארץ הקדושה".
ללא חסידים
עם צאתו מהמטוס גחן הרבי ונשק לרצפת האספלט והחל לפסוע בהתרגשות. "כאילו אני פוסע על כריות של אוויר", תיאר לא פעם.
אף אחד לא חיכה לבואו, לא חסידים ולא מוסדות. לאן יפנה? "לא לירושלים ולא לצפת!" אמר הרבי לנהג, "קח אותי לערים חדשות בארץ". מכונית קטנה הדרימה אל הנגב. הנוף הפך מדברי, חולות אפורים־צהובים בכל מקום, ומדי פעם מתנוצץ לו יישוב חדש עם ביתנים מעטים המטים ליפול. הרבי חייך בסיפוק למראה היישובים החדשים.
לאחר נסיעה ארוכה הודיע הנהג כי בקרוב יגיעו לבאר שבע. מרחוק נראו בתים לבנים קטנים והרבי הורה לנהג לעצור. "כמה נפלא! הגענו לאדמה חדשה בארץ ישראל, בוא נצא, נתחיל לרקוד!". הנהג הנבוך ממבטי נהגים חולפים לא יכול היה לסרב, והשניים פצחו בריקוד.
חתולה על הראש
בדומה לאדמו"רים אחרים שהגיעו לארץ, גם השמועה על בואו של הרבי מפיטסבורג לא איחרה לבוא. מכתבים רבים נשלחו לרבי, מעודדים אותו לקבוע את מושבו בערים בהם ייהנו התושבים מנוכחות הצדיק. אולם להפתעת כולם, בראש השנה תש"ל התיישב הרבי באשדוד, שהייתה אז עיירת פיתוח שקלטה עליה מכל התפוצות, רחוקה מכל ריכוז חרדי. מה יש לרבי לחפש שם?
את זה, למשל: בוקר של שבת, בטלנים משחקים שש־בש בבית הקפה השכונתי ואחרים הולכים לחוף הים. הרבי יוצא מדירתו הזעירה במראה חסידי מלא: זקן, פאות, מעיל, שטריימל וטלית לבנה. מסביבו התלחשויות בבוכרית וגרוזינית. ילד קטן מביט בשטריימל ושואל את אביו: "למה יש לאיש הזה חתולה על הראש?". עיניים סקרניות ננעצות ברבי. מאיפה הגיע? מה הוא רוצה? הרבי ממשיך ללכת בשמש הדרומית הקופחת, עד לקצה השני של העיר בו שוכן בית הכנסת היחיד באזור: בית הכנסת של עולי מרוקו.
המפגש היה מוזר בתחילה, אולם תושבי השכונה התרגלו לנוכחות הרבי המתפלל בדביקות והמושך את לבם בדרשות ואגדות מתוקות. עד היום, נוסח התפילה של חסידי פיטסבורג משלב קטעים מהנוסח המרוקאי. התושבים הדרומיים לא חששו להביע את עצמם בשפתם ובסגנונם, והרבי פתח את דלתו ואת לבו לכל דורש. ניתן היה לשוחח עמו בכל נושא, והרבי פילס דרך לרוחו של כל אחד ואחד. בין הרבי ותושבי אשדוד נוצרה כימיה מיוחדת, חיבתם אליו הייתה כשל בנים לאביהם. כשיצא לראשונה לראות את מדורות ל"ג בעומר, הוא שורר לחוגגים "בר יוחאי נמשחת אשריך" בעוד האחרונים כיבדו את הרבי בתפוחי אדמה צלויים.
לאחר שנים רבות
חסידים "רגילים" כמעט ולא היו לרבי. המשמשים בקודש פעלו כדי לקדם תוכניות להקמת קריה חסידית עם ישיבות ותלמודי תורה, כדי למשוך עוד חסידים לאשדוד. הסוכנות היהודית הודיעה בתגובה כי בשל קליטה מוגברת של עולים מגאורגיה, לא ניתן לאשר את התוכניות והדירות שהוקצו לחסידים מופקעות לצרכי קליטת עלייה. מקורבי הרבי הפעילו השתדלויות כדי לבטל את החלטת הסוכנות, אך הרבי מחה: "האם אין אלו בני אברהם, יצחק ויעקב? אלו יהודים יקרים וטובים שעלינו לאהוב, הם חשובים יותר מכל קריה חסידית שאינני צריך".
הרבי הורה לחסידיו לבקר בבתי העולים ולספק להם את כל צרכיהם הגשמיים והרוחניים, כמו סידורים ומזוזות. הקריה החסידית הוקמה רק שנים רבות לאחר מכן ומשכה ריכוז חסידים גדול לאשדוד.
רבי אברהם אבא לייפער נפטר בעשרה בטבת תש"ן ונקבר בהר המנוחות. בנו, רבי מרדכי מפיטסבורג המשיך את דרכו על כס האדמו"רות בעיר אשדוד. כיום, רוב חסידי פיטסבורג גרים באשדוד ומונים מאות משפחות. ללא ספק, זכות הפרחת היהדות החסידית בדרום הארץ נזקפת לזכותם ולזכות הרבי פורץ הדרך, מורה דרכם.
