בחודשים האחרונים אנו נמצאים בתקופה הרת גורל. לאחר הטבח הנורא בשמחת תורה, הציבור כולו חש בגודל הסכנה המרחפת על כלל ישראל בארצו. אך אם בתחילת הדרך הייתה תמימות דעים לגבי הצורך החיוני ללחום באויבינו מלחמת מצווה לעזרת ישראל מיד צר, כעת כבר ניתן להבחין בספקות ובקיעים הבאים לידי ביטוי בדבריהם של הפוליטיקאים וראשי מערכת הביטחון המחלחלים לעיתים גם לשכבות העם.
בעת הזאת ראוי להתבונן בסיבות ובנסיבות שהובילו אותנו למצב החמור בו אנו מצויים, במבט רחב ומקיף יותר שאינו מתמקד רק בכישלון ביטחוני ספציפי שהתרחש לאחרונה, אלא מעמיק לחדור לכשלי החשיבה המאפיינים רבים ממקבלי ההחלטות בארץ הקודש משך שנות דור, הנובעים במידה רבה מכך שקיימו בהידור את נבואת הכאב: "שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי – אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם". לשם כך פנינו לשמוע דעת תורה על המצב הביטחוני מאת הרב דוד מאיר דרוקמן, רבה של קריית מוצקין, הפועל במשך שנים רבות בנושא זה ונמנה על ראשי ועד הרבנים 'פיקוח נפש' המקיים פעילות ציבורית למניעת ויתורים על חבלי ארץ הקודש וכניעה לאויבינו.
רפיסות מזמינה טרור
כבוד הרב, ברשותך נפתח בשאלה פשוטה: איך הגענו לכאן? כיצד ישראל צריכה לפעול מול האויב, וכיצד עליה להתייחס ללחץ העולמי? ומה אפשר ללמוד מדברי הרבי לגבי המצב הנוכחי?
"זכיתי להסתופף רבות בחצרו של הרבי, להגות במשנתו ולעסוק למען ביטחון הארץ ויושביה על פי האספקלריה התורנית שספגתי מכתביו. אפתח בעיקרון מרכזי מדבריו: הרבי דיבר תדיר על כך שעצם הדיבור על החזרת שטחים, בכך שמשדרים ספקות בזכותנו לחיות בארץ ישראל, דבר זה עצמו מזמין טרור. הוא התבטא לא פעם שגם אומות העולם ובהם ארצות הברית לא היו מעזים ללחוץ עלינו, אם לא היו מרגישים שאנו לא בטוחים בצדקת דרכנו. זו גם תשובה ביחס לטענה שנשמעת היום בסגנונות שונים על כך שעלינו לנהוג בזהירות יתרה בהגנה על עצמנו ובהדיפת האויב, כי "מה אפשר לעשות, הרי אנחנו תלויים בארצות הברית".
"דוגמה לכך ניתן להביא מהנושא של ירושלים. בעבר היו רבנים שכאשר הציגו בפניהם את השאלה "מה יותר חשוב: פיקוח נפש או מסירת שטחים", השיבו שבוודאי שבשביל פיקוח נפש מחויבים למסור שטחים, שהרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה, ואם כך הוא דוחה גם את מצוות ישוב הארץ או "לא תחנם". אך הרבי העיר שהשאלה עצמה הוצגה בפניהם בצורה מטעה, שכן לדעת מומחים ביטחוניים מסירת השטחים היא היא הצעד הפוגע בביטחון בצורה חמורה ומביא סכנה מיידית ליהודים, וזו הסיבה שאסור לעשות זאת בשום אופן. מלבד זאת, לפי פסק דין זה, במידה ומסירת שטחים מונעת פיקוח נפש, הרי צריכים למסור גם את ירושלים העתיקה, תל אביב, בני ברק וכפר חב"ד… אך האמת היא שאומות העולם עצמם יודעים שמופרך לגמרי שהיהודים יוותרו על ירושלים. זו אכן עובדה עד לימינו אלו, שבארה"ב לא לוחצים עלינו בדבר שידוע וברור שהוא בציפור נפשנו ואנו בטוחים בו.
"למרבה הצער, מאז מלחמת ששת הימים ועד היום, משדרים מקבלי ההחלטות בארץ הן כלפי האויבים והן כלפי אומות העולם, שיש ליהודים ספקות בצדקת דרכם ובזכותם לשבת בארץ. זו הסיבה העיקרית שמדרבנת ומעודדת את הטרור במשך שנות דור, כאשר ההסכמים האומללים של קמפ דייויד, אוסלו וכן הלאה, חיזקו את נחישות הטרור הערבי להילחם בנו יותר ויותר. אין ספק כי הנהגה רופסת זו גרמה במישרין לצרה הנוראה הנוכחית.
"חוסר האמונה בדרכנו הוליד את גישת ההתגוננות והרתיעה מלהצטייר כתוקפנים, ובגלל גישה זו המערבת צידוקים מדיניים נשפך כמים דם יהודי, כאשר ההיסטוריה חוזרת על עצמה בדיוק מצמרר. לאחר מלחמת יום הכיפורים דיבר הרבי רבות על כך שימים ספורים קודם המלחמה הגיעו ידיעות שהצד השני – מצרים וסוריה – עורך גיוס כללי, ולמרות זאת הממשלה לא אישרה לגייס כוחות מילואים, עד כדי כך שבערב יום הכיפורים הייתה ידיעה ברורה שאם לא ירתיעו אותם – המלחמה תחל ביום הכיפורים. מומחי הביטחון הביעו את דעתם בפירוש שאם רוצים למנוע מלחמה ולחסוך בקורבנות, הדרך היחידה היא לגייס את הכוחות מיד ולפעול להגנת הארץ, אך המדינאים סירבו לעשות זאת כדי שלא להצטייר כתוקפנים. לצער הלב, דפוס הפעולה השגוי הזה חוזר על עצמו שוב ושוב, כאשר אנחנו מגיבים ומתגוננים לאחר מעשה ולא פועלים לכתחילה כדי להגן ולמנוע שפיכות דמים.
"לגבי הטיפול בערביי עזה, כבר אחרי מלחמת ששת הימים אמר הרבי בפגישה עם הפרופ' אבנר שאקי (לימים שר הדתות), ששגו שגיאה גדולה בכך שלא שילחו מיידית את הערבים מחוץ לגבולות הארץ. היו צריכים לומר לכל אחד מהם: "אמנם אתה חייב מיתה בתור אויב, אך בכל זאת קח מאה לירות ואת המזוודה שלך ולך". וכאשר היו הערבים באים למצרים או לסוריה היו מספרים עד כמה היהודים הם 'רחמנים בני רחמנים', שהרי הם ציפו שיעשו להם את מה שהם עצמם זממו לעשות ליהודים. דברים אלו לא נס ליחם, והם תקפים לגמרי במצב הנוכחי ביחס לשאלה כיצד נכון לפעול מול אויבינו מעזה הרוצים להשמידנו".
בחוץ אופוריה, בפנים כניעה
במשך שנים ארוכות מחה והתריע הרבי כנגד גישת מנהיגי המדינה ביחס לביטחון הארץ, בין אם לגבי מסירת שטחים בתמורה להסכמי 'שלום', בין אם לגבי ההתייחסות הסלחנית למעשי חבלה וטרור, וכך גם לגבי אופן ניהול המלחמות והפסקות האש. כיצד בעצם החל אותו מאבק?
"בימי מלחמת ששת הימים חזה עם ישראל כולו בניסים המופלאים בהם מסר הקב"ה לידינו שטחים רבים בארץ ישראל ובסביבותיה, ובכללם את ירושלים העתיקה ומקום המקדש. באותם ימים שהיתי בבית מדרשו של הרבי כתלמיד ב'קבוצה' שהייתה נוסעת מהארץ ללמוד במשך שנה בחצרו. בימים ההם, אנשים ניזונו מידיעות בכלי התקשורת הממוסדים ולא היו 'הדלפות' ודרכים אחרות לדעת מה מתחולל בדרגים הצבאיים והמדיניים. אך אנו התחלנו לשמוע 'חדשות' מאחורי הקלעים בשיחותיו של הרבי שנשא ברבים, מתוך דברים שהגיעו לידיעתו ולא הובאו לידיעת הציבור.
"מיד אחרי המלחמה הרבי התחיל לדבר על כך שישנם כאלה שרוצים להחזיר לערבים את השטחים שנכבשו. באותה עת שמענו זאת רק מהרבי, וכמובן בתור חסידים ידענו שכך הם הדברים, אך הגורמים הרשמיים הכחישו זאת מכל וכל. הרבי סיפר כי נציגי המדינה נסעו לוושינגטון מיד אחרי הניצחון במלחמה, והציעו לחלק את ירושלים עיר הקודש לשלושה חלקים שרק אחד מהם יהיה ליהודים, וגילה כי בעצם כבר הוחלט לוותר על ירושלים העתיקה, ורק כדי 'להמתיק את הגלולה' כביכול ניסחו את ההצעה באופן כזה שירושלים תחולק ל'שלוש הדתות'. רק לימים נודע כי אכן מירון בנבנשתי, שהיה סגנו של טדי קולק ראש עיריית ירושלים, הכין תוכנית שלמה להחזיר לערבים את ירושלים העתיקה כולה והכותל המערבי בכללה.
"באותן שנים ראשונות אחרי המלחמה, כאשר הדיבורים על מסירת שטחים לאויב עדיין לא קיבלו פרסום נרחב, ההרגשה הכללית בארץ הייתה שאי אפשר להאמין לערבים והיה נראה מוזר לחשוב שיש כאלה שעולה על דעתם לתת להם שטחים בכלל… אמנם תנועת 'שלום עכשיו' כבר הופיעה בציבור והרבי העיד כבר אז שדיבוריהם ומעשיהם מהווים סכנה גדולה לעם היושב בציון, אבל התחושה הכללית בארץ הייתה שסוף סוף עלה בידינו לנצח את האויב והתקיים בנו הכתוב "תיפול עליהם אימה ופחד".
"אספר מקרה מאותה תקופה שיכול להמחיש את מעמדם של יהודים בארץ באותם הימים. היה זה בשלהי קיץ תשכ"ח, בפעם הראשונה בה הערבים הרימו את ראשם ויזמו פעולת חבלה מאורגנת לאחר המלחמה, ב'ליל הרימונים' בו השתמשו הערבים ברימונים כמטען חבלה במרכז ירושלים ופצעו תשעה יהודים. צעירים היינו והתמלאנו כעס על מה שקרה. הלכתי עם חבר מהישיבה במאה שערים אל שער שכם, ברחבה שלפני השער הייתה 'בוטקה' ענקית של אבטיחים ועליה סככה מיוטה, בלי להסס הדלקנו גפרור והבערנו את הסככה, ולקינוח לקחנו אבטיחים והשלכנו אותם על חלונות בתי הערבים ושברנו שמשות. אף אחד מהם לא העז להגיב… הסיפור לא נועד להראות שהיינו חכמים או גיבורים גדולים, אלא רק להבהיר עד כמה המצב הביטחוני היה שונה תכלית שינוי, ומעמדם של יהודים היה כראוי ולא בשפל המדרגה כפי שהוא כיום".
בכיה לדורות – הסכמי ה'שלום' והנסיגות
בשנים תשל"ח-תשל"ט נחתם הסכם ה'שלום' בין ישראל למצרים, ובשנים הבאות מסרה ישראל למצרים את כל חצי האי סיני. רבים סברו במשך למעלה מארבעים שנה כי מדובר בסיפור הצלחה, בו יצרנו שלום בר קיימא בגבול הדרומי של ישראל, אך הרבי צפה את הסכנה הטמונה בהסכם. אי אפשר שלא להצטמרר כשרואים במוחש כיצד ההסכמים האומללים הללו בצירוף הנסיגה מגוש קטיף הובילו במישרין לטבח הנורא.
"אכן, באותם ימים רבים וטובים התפתו להאמין שההסכם עם מצרים ייצור מציאות של שלום ושלווה, והשתמשו בסיסמה "הלנצח תאכל חרב?". אך עיניו של הרבי היו צופיות למרחקים. בדבריו על הנושא הזכיר גם את הנזקים הכלכליים שנגרמו כתוצאה מההסכם, כאשר ישראל ויתרה על שטח עצום שבו שדות נפט ופוטנציאל לתיירות ופיתוח הכלכלה, אך בעיקר דיבר על העובדה שמקרבים את האויב ליישובי ישראל, ובמקום לעמוד בתוקף על שמירת הביטחון נכנעים לרצונו.
"שום דבר לא 'הפך את לב פרעה'. מצרים היא מדינה עוינת לכל דבר, מקום שישראלי שייכנס אליו עלול לחזור חלילה בארון מתים. אנשים מנופפים בהישג השלום על מצרים כהצלחה אדירה, אך זו מדינת אויב שבעקבות ההסכם מקבלת מארצות הברית סיוע בחימוש שווה לסיוע שמקבלת ישראל. כך שלמעשה יצרנו במו ידינו איום עצום מדרום, ובאופן אבסורדי אנחנו זקוקים לסיוע אמריקאי כדי להיות מוכנים לאותו איום.
"על המצב הביטחוני הזה שהוא חמור מיסודו הוסיפו ראשי המדינה חטא על פשע, כאשר גירשו רבבות יהודים מגוש קטיף, פינו את 'ציר פילדלפי' וחיברו את האויב המצרי עם האויב הערבי. בזמנו דיברתי על כך ברדיו ואמרתי שהנסיגה מגוש קטיף תביא לכך שהטילים יטווחו את אשקלון וצפונה יותר, ואף אמרתי שהמחבלים יקבלו 'תיאבון' ויחדרו לשטחי ישראל לערוך טבח רחמנא ליצלן, אבל כל דברינו נפלו על אוזניים ערלות. בימים ההם נסעתי בעצמי לגוש קטיף כדי לחזק את אחינו הנתונים בצרה ואת עצמי. היינו בכפר מימון וצעדנו רגלית בשעת לפנות בוקר לכיוון גוש קטיף כדי לעצור את הגירוש בגופנו, אך המשטרה עצרה והרחיקה אותנו בכוח מהאזור.
"אינני יודע אם עשינו אז כל אשר ביכולתנו, אך היה קשה להשפיע על דעת הקהל, כאשר הרבה יהודים טובים שוב שגו שגיאה נוראית ולא הבינו בשעת מעשה את חומרת הדברים. לא נותר לנו אלא לראות בעיניים כלות כיצד צומחת מפלצת הטרור בדרומה של ארץ ישראל, כאשר מצרים מהווה צינור החמצן שלהם והגבול המצרי מהווה 'נמל' לייבוא וייצוא של מחבלים ונשק. מצרים טוענת כמובן שהכל נעשה שלא בידיעתה, אבל עמידתה האיתנה לצד המחבלים מוכיחה היטב את האמת, שבהיותה חלק מהאומה הערבית הגדולה האויבת את ישראל היא מסייעת לכך במישרין ובעקיפין. ממצרים הגיעו הנשק והיכולות הצבאיות ששימשו את המרצחים בטבח האיום. דבריו של הרבי על הסכנה העצומה הטמונה במתן אוטונומיה לפלסטינים, בנסיגה משטחי ישראל ובקירוב גבול מצרים לישראל, התבררו כמוחשיים באופן נורא, והלוואי שכעת אכן יתפכחו ויבינו את המציאות כמות שהיא".
כשכואב – צועקים
מה באמת היה פשר העניין שהרבי ישב בבית מדרשו וזעק על נושאים אלו בפני החסידים במר ליבו פעמים רבות מספור, לעיתים גם בשבתות וחגים, בזמן שמקבלי ההחלטות בארץ לא שעו לדבריו, ונראה כאילו הוא חלילה מכלה לריק את זמנו היקר?
"מלבד הסיכוי שדבריו יפעלו את פעולתם בדעת הקהל ובפרט בקרב מקבלי ההחלטות, נראה שהרבי דיבר בשלושה ערוצים שונים שבכל אחד מהם יש עניין מיוחד משל עצמו: בכל פעם שהתחיל לדבר בענייני המצב בארץ, היה ניתן להבחין כיצד נימת דיבורו השתנתה מיידית והרבי החל לזעוק בקול רם ממש, כפי שהתבטא על עצמו "אז עס טוט וויי שרייט מען" (=כשכואב – צועקים!). בראש ובראשונה, זעקת הרבי על המצב הייתה פשוט בגלל גודל הכאב והדאגה לחיי יהודים, בלי לחשוב בכלל אם יצליח לפעול לטובה או לא.
"כמו כן הרבי הזכיר לא אחת שבכוח התורה לפעול שינוי בעולם, ואפילו בבית דין של מעלה מתחשבים בפסק דין של רבנים למטה בעולם הזה, ואם כך לדברי קדשו היה ערך רוחני וסגולי להשפיע למעלה ולמטה, ומי יודע כמה צרות וייסורים נחסכו מאיתנו בזכות זה. נכחתי פעם כאשר הרבי ביקש מרבנים במהלך התוועדות שיפסקו שאסור לוותר על שטחי ארץ ישראל, שהרי התורה קובעת את מציאות העולם, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "לא-ל גומר עלי", וכשיש דין למטה אין דין למעלה.
"ענין נוסף הוא החובה להביע מחאה ברבים על סיכון חיי יהודים, וגם כאשר המחאה אינה משיגה את מטרתה אין זה אומר שאפשר להסתפק במחאה קלה ולחזור לשגרה".
נחלת עולם לעם עולם
האם ההתנגדות הנחרצת של הרבי להחזרת שטחים היא מטעם פיקוח נפש בלבד או גם משום קדושת ארץ ישראל?
"צריך להוציא מדעת הטועים בזה. יש סוברים בטעות גמורה שכל עיקר יחסו של הרבי לנושא 'שלמות הארץ' היה רק מחמת פיקוח נפש, ולא מצד המעלה והעניין שיש בישיבתנו בארץ. מובן שהרבי דיבר וזעק ריבוי פעמים על פיקוח נפש שיש בהנהגה זו של ויתור לאויבינו, כשהוא מזכיר את ההלכה המפורסמת בשולחן ערוך הלכות שבת סימן שכ"ט על "נכרים שצרו על עיירות ישראל", שהדין הוא שאפילו אם באו רק על עסקי ממונות "יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את בשבת". יתרה מכך, כאשר נפגש הרבי עם האדמו"ר מסדיגורא בעל 'עקבי אבירים' בשנת תש"מ, התבטא כי דין זה אינו שייך לקדושת הארץ והוא נוהג בכל מקום ישוב ישראל, בין בארץ ובין בחוץ לארץ, והלא מקור הדין הוא בדברי הגמרא בקשר לנהרדעא שבבבל.
"לצד זאת, מי יוכל למנות את הפעמים הרבות שדיבר ועורר על מהות קדושתה של הארץ, כגון כשהיה מזכיר את הכתוב בפירוש רש"י הראשון על התורה שארץ ישראל ניתנה לנו מאת הקב"ה, והביטוי שחזר עליו פעמים רבות מספור: "נחלת עולם לעם עולם", שארץ ישראל הובטחה לנו מאת הקב"ה והיא נחלתנו. אלא שבמקביל דיבר גם מצד דיני פיקוח נפש, כלומר: אם יבוא מישהו ויטען שהכל טוב ויפה, אמנם ארץ ישראל היא שלנו ואסור לנו לזלזל במתנה שקיבלנו מאת ה' ובכל הניסים שנעשו לנו בזה עד עצם היום הזה, אך האם מותר להסתכן בשביל זה? לכן הרבי הבהיר שוב ושוב שהאמת היא בדיוק להיפך, שלא רק מסירת השטחים אלא אפילו עצם הדיבורים והרעיון למסור שטחים או להיכנע לאויב בכל דבר שהוא, הם דברים הגורמים לשפיכות דמים, כפי שהתקיים ומתקיים לדאבוננו הרב עד לימים אלו ממש.
"האמת היא שבעצם אין אלו שני דברים נפרדים כלל, כי הדרך היחידה להביא את יושבי הארץ לנהוג בצורה נכונה ובריאה ביחס לביטחון ארץ ישראל היא רק כאשר אנו מבינים שהארץ היא נחלתנו מאת ה' והיא מקומנו האמיתי, כי אז היינו נוהגים בצורה אחראית וב'גאון יעקב', ולא בכניעה ובהתרפסות, וכך היה נשמר ביטחון עם ישראל בארצו. כאשר לא מאמינים שארץ ישראל היא נחלתנו, אזי כל היחס הוא כאילו יש כאן איזה ויכוח לגיטימי בין שני עמים על שטחי מחיה ויש לבדוק עם מי מהם הצדק. ומכאן נובע המצב שנותנים להם שטחים ומאפשרים להם אוטונומיה שבה יוכלו להתעצם ולתכנן כיצד ללחום בנו, ואת התוצאות אנו חווים על בשרנו כעת".
תחזית הגאולה
"את המחאה השמענו כבר מקצה העולם ועד קצהו, ומה עוד יכולנו לעשות", אומר הרב דרוקמן בכאב. "אנחנו במצב של הסתר בתוך הסתר. בעבר הייתה תדמית אמינה לאנשי הצבא, עד שהרבי אף התבטא ואמר שיש לשמוע למומחי הצבא ולא למדינאים, כי איש הצבא הוא בבחינת רופא אובייקטיבי היודע את התרופה למחלה. אבל מה נאמר ומה נדבר היום, כאשר הפיקוד העליון בצבא אף הוא נגוע מכף רגל ועד ראש בשיקולי מדיניות. אך התיקון לכך הוא פשוט, בדרך ארוכה וקצרה: להשמיע לאנשים ישרי דרך כיצד החל כל החורבן, ומהי האבחנה המהותית של ה'מחלה' – כאמור לעיל.
"נוסף על כך, עם כל הקושי עלינו להתחזק באחדות ישראל ככל יכולתנו. וכפי שראינו אצל הרבי, שיחד עם כאבו העצום על התנהגותם של המדינאים, הרי כל המחאה שבקעה מלבו הייתה תוכחה מגולה מאהבה מסותרת ואף גלויה לכל יהודי באשר הוא. לא מעט התבטאו לאחרונה שהאויב הבחין במה שמתחולל בתוכנו, במחלוקות הפנימיות בעם ישראל. המחבלים מדברים היום עברית טובה, והם יודעים את כל אשר נעשה לא פחות מאיתנו.
"יחד עם זאת", מסיים הרב דרוקמן בנימה מעודדת, "בל נשכח: הרבי כל הזמן חזר ואמר שעלינו להתכונן לביאת המשיח. אם כן, כשם שחזינו במו עינינו בהתגשמות תחזיות האסונות שצפה ברוח קודשו, כך ויותר מכך – שהרי "מרובה מידה טובה ממידת פורענות" – אנו יכולים להיות בטוחים שהעתיד צופה אך טוב לבית ישראל. היום כולם כבר מבינים שאין פתרון סופי ושלם למצבנו מלבד הגאולה וביאת המשיח. נוסיף אומץ ונרבה בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, ותפילותינו שנזכה לכך במהרה בימינו".
ארץ ישראל והרבנים למשפחת דרוקמן
בימים אלו חסרה לי מאוד דמותו של שאר בשרי היקר, הרב חיים דרוקמן זצ"ל. סבינו היו אחים, וכיון שלרב חיים לא הייתה משפחה ענפה, לפחות לפני עשרות שנים, היינו אנחנו – סבי ואבי ע"ה, ויבדלחט"א אנכי – קרובים אליו מאוד. סבי וסבתי היו השושבינים בחתונתו, ובכלל היינו צמודים אליו בכל השלבים הראשונים בעת שהלך וכבש את מקומו הנכבד בציבור.
הרב חיים היה, כמפורסם, איש אמת, והוא מסר את נפשו, גופו ואת כל חייו – פשוטו כמשמעו – בעבור האידיאלים האמיתיים, ובראש ובראשונה בנושא ארץ ישראל. כך גם, למשל, בכל הכנסים שערכנו בנושא שלימות הארץ והזמנו אותו, הוא תמיד הגיע בחפץ לב ונשא דברים מדם לבו, לב מורתח.
באופן אישי, אני מאוד מצטער על העדרו וכואב לי על כך שהוא איננו איתנו היום בגופו, זכרו לברכה. אציין רק אפיזודה המבטאת את הקשר העמוק בין הרב חיים וארץ ישראל:
היה זה לפני עשרות שנים – אינני זוכר כרגע מתי בדיוק – כשבמהלך טיפול שגרתי אצל רופא שיניים קיבל הרב חיים התקף לב, והוא אושפז במרכזי הרפואי הדסה עין כרם בירושלים. זכורני שבאתי לבקר אותו, והוא שכב במיטה ועיין בגמרא.
באותה שעה היו כל מיני דיבורים סביבו שאולי כדאי לדאוג לשחרר אותו מעט מכל המועקות והדאגות שהקיפו אותו, ואף עלה רעיון להציע לו לנסוע לתקופה קצרה של נופש בשווייץ. אני זוכר היטב כיצד הרעיון הפשוט הזה – לנסוע לנופש בשווייץ – נדחה על ידו על הסף. אהבת ארץ ישראל בערה בו כאש להבה.
יהי זכרו ומפעליו ברוכים.
