הרב אשר יחיאל קסל הוא מומחה לנוער נושר. הוא פועל בתחום כבר שנים. הוא מגדל 10 ילדים משלו לצד 6 ילדי אומנה ונערים ונערות רבים פוקדים את ביתו הפתוח. השבוע יש לי את הזכות לשוחח עם הרב קסל, שהוא רב כפר הנוער 'זוהרים', מחנך וגם קצין ביקור סדיר.
הורות ללא תוצאות
נתחיל מהסוף. ברגעים אלו ממש, איפשהו בארץ או בעולם, יושבים להם אבא או אמא וקוראים את השיחה שלנו. אתה יכול להגיד להם דבר אחד בלבד, עוד רגע איזה ילד יצטרך טיפול ותשומת לב ונאבד את תשומת הלב שלהם. מה הדבר האחד והכי הכי חשוב שתרצה שהם ידעו?
אבא או אמא, אני רוצה שתדעו, שהורות זו שליחות שהקב"ה נתן לנו. ילד הוא פיקדון. אנחנו מחויבים להישבע שלא שילחנו בו יד. כל מה שמעבר לזה – ההצלחה והכישלון – לא תלוי בנו. לילד יש בחירה וזה בעיקר תלוי בו. אם נוציא את האגו שלנו מהסיפור – היכולת שלנו גדלה שבעתיים, אם לא פי מיליון.
הטעות הגדולה של הורים היא שהם משתמשים בביטוי 'הילד שלי' וחושבים בלי לשים לב 'הילד הוא שלי'. 'הבן שלי', 'הבת שלי' – טעות מוחלטת. האמת האמיתית היא ששום דבר לא שלנו, גם אנחנו לא שייכים לעצמנו, והילדים ודאי לא שלנו.
הילדים ברשות עצמם?
אף אחד לא חולק על מציאות הבחירה שהשם נותן לכל יהודי. זו אחת האמונות העקרוניות שכל אחד מסכים עליה בשיחה אבל מתקשה לקבל אותה במציאות. לילדים, כמו למבוגרים, יש בחירה על החיים.
אז מה התפקיד שלי כהורה?
'אם הילד לא שלי אז מה התפקיד שלי?' יש לי תפקידים, חובות ואחריות גם בדברים שאינם שייכים לי. התפקיד שלי הוא לבצע שליחות ולא להגיע בכל מחיר לתוצאה מסוימת. כשנגיע לעולם האמת אף אחד לא ישאל אותנו על התוצאה. יש לילד בחירה ואני לא יכול לשלוט בתוצאה שלו. כל עוד אני חושב שכן, אני מזיק לו ומאמלל את שנינו. אם אני לא נותן לו לשלוט בתוצאה – אז לא רק שאני לא מאמין בו, אני לא מאמין בבורא. אבל תאמין או לא – זה לא משנה: הבורא נותן בחירה ואני לא מחויב לתוצאה שאינה קשורה ישירות לבחירה שלי. לקב"ה יש את היכולת לייצר יהודי בלי בחירה. אני אומר לתלמידים שלי תמיד: אם היינו מדליקים אור בשבת והיינו מתים – לא הייתה לנו תאווה לעבירות. הקב"ה בורא עולם גדול ורחב ומאפשר לעשות עבירות. אם אני לא מאפשר לילד שלי לבחור ולא מאפשר לקב"ה לבחור – אני שם את האגו שלי מול הקב"ה.
אתה אומר את הדברים בלהט גדול אבל הם לכאורה פשוטים ממש. למה אתה חושב שזה חידוש? כולם יסכימו איתך 'על הנייר' על זה.
אני פוגש הרבה הורים יראים ושלמים שנופלים בזה. דווקא מפני שזה נראה פשוט, זה עמוק. וגם אם זה פשוט – אנחנו עדיין רחוקים מזה והורסים הרבה בגלל הדבר ה'פשוט' הזה. גם בציבור החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, אנחנו משתמשים בתורה ובדת כ'קרדום לחפור בה', כדי להשיג רווחים חברתיים, כלומר בשביל האגו. אנחנו מוכיחים את הילדים אבל בעצם דואגים לדימוי העצמי והחברתי שלנו. יש ביטוי ביידיש: הוא צועק על הבת שלו, אבל מתכוון לכלה שלו. אם את תלכי ככה וככה אז מי יתחתן איתנו. אני צועק על עניינים דתיים ואומר 'חילול השם', אבל בעצם מדברים על האגו שלי – 'אני לא יכול לסבול התנהגות כזו'. אבל אתה צריך ללמוד לסבול ולשאת. התפקיד של האבא הוא להדבק במידות של השם יתברך – 'מה הוא רחום גם אתה רחום'.
אני אוסיף לזה עוד משהו חשוב. המשל או הדמיון שיש לילד למציאות הבורא יתברך – הם ההורים שלו. אנחנו כל הזמן בתפילה ובתורה ממשילים את הקב"ה לאבא ומבקשים 'כרחם אב על בנים', או דוד המלך שאומר 'כגמול עלי אמו'. בטבע האדם נולד כך שהוא תלוי לגמרי בהורים שלו. יש לך תפקיד כהורה. אתה לא מייצג את הקב"ה עלי אדמות, אבל בעל כורחך אתה משל ודוגמא אליו. אתה לא הפקח שלו אבל כשהילדים שלך מסתכלים עליך – הם חושבים עליו. זה אומר שאתה צריך לשים לב טוב טוב להתנהגות שלך. לפני השיחה שלנו הייתה לי שיחה עם נערה שאומרת לי "הקב"ה שונא אותי, כי אני הולכת עם מכנסיים." אני אומר לה: למה את חושבת שהוא שונא אותך? הוא אוהב אותך על זה שאת קיימת וזה שאת הבת שלו ועל זה שאת הולכת. רק כשניתקתי את הטלפון הבנתי שבעצם זה אבא שלה ששונא אותה ואני מנסה להתווכח איתו.
לא תוכל להכחיש שיש בתורה ציטוטים חריפים, עולה לי עכשיו הפסוק "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים פכ"ט, יט). גם אם לא תקרא לזה שנאה – זה קשה וזה יוקד אש.
אני לא אכנס לפסוק זה או אחר, אני חושב שלכל הציטוטים יש פרשנות אחרת ממה שמפרשים אותם. וראה זה פלא: אם השכן ידפוק לאותו אבא דרשן פרשן בדלת – הוא ימצא את ההסבר היפה והאנושי לכל פסוק ויימנע מהפרשנות הקיצונית. אני לא אומר שהתורה היא לא חד משמעית ושאין בה ביטויים קיצוניים, אני שואל רק דבר אחד: האם התורה רוצה שנחנך את הילדים בצורה קיצונית? הרמב"ם אומר שצריך לחנך את הילדים לשכר ועונש. נכון, אבל הרמב"ם גם כותב שיש תשובה בעולם. מה שאומר שאפשר לטעות. האם אנחנו מסבירים לילדים שעונש הוא לא נקמה אלא כפרה, או שאני מחנך אותו לתוהו מזוויע שבו אם עשית עבירה כזו או אחרת נגמרו החיים שלך?
גם על התשובה כתובים בתורה הדברים הכי חמורים שיש. הקב"ה אומר לקין: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. זאת האמירה הכי חזקה בעולם: אם תתעסק כל היום בחסרונות שלך – אז 'לפתח חטאת רובץ', ו'אם תיטיב' תצליח להתקדם בחיים.
התחרות החברתית
לא מזמן התראיינת בתחקיר שבו שאלו אותך 'למה גדולי הרבנים שמנהיגים את הציבור לא אומרים באופן מפורש שגם אם ילד נושר יש לו זכות קיום ואסור לנתק איתו את הקשר וזה לא שורף את כל המשפחה' ואתה עונה: זה חזק יותר מהרבנים. זו ממש תופעה סוציולוגית. הלחץ החברתי לדרישות של החברה הוא גבוה וטוטאלי יותר מכל הנהגה כזו או אחרת.
אמא מזרוחניקית לא רוצה שלבן שלה יהיו פאות ואמא חרדיה לא רוצה שהוא יוריד את הפאות, סבתא פולניה מתוסכלת מזה שהבעל של הבת שלה לא נהיה רופא וסבתא מרוקאית מזה שלא נהיה קבלן מצליח. ברור לכל בר דעת שהמציאות שלנו יושבת על הדימוי החברתי: לפגוש את החברים שלי ולספר על הבן שלי, להגיד שהוא קצין בכיר בצה"ל, או פוליטיקאי גדול בכנסת, או ביזנס מן גדול באמריקה. זו חברה בה בני אדם נספרים במיליוני דולרים. בכל חברה נוצרת תחרות חברתית.
כדי להבין את המשבר המיוחד שנוצר בחברה החרדית צריכים לדבר עוד קצת בשפה של סוציולוגיה. כמו משבר הדיור שהמחירים עולים כי הביקושים עולים וההיצע נשאר. גם החברה החרדית גדלה מאוד בכמויות שלא הייתה בהן מעולם וכיום היא נמצאת במקום שלא היה בשום דור. החברה החרדית חיה בריכוזים של חרדים בלבד. אפילו אני שלמדתי בבני ברק החרדית – היו לי שכנים דתיים לאומים והיו אפילו כמה חילוניים באופק. הערים היו מעורבות, גם אם במידה זעומה. פתאום הערים נהיו מאוד חרדיות, 'ריכוזים חרדיים', והמציאות החברתית לוחצת מכל כיוון: היא לוחצת בצורות הלבוש, היא לוחצת בחומרות המתחדשות כל יום, היא לוחצת בסטנדרטים ראוותניים של אורח חיים. הציבור החרדי איבד צניעות ברמות מסוימות. ואני לא מדבר על צניעות הלבוש.
גם אני שגדלתי בעיר הזו זוכר שהשתוממתי בפעם הראשונה שהגעתי לבני ברק אחרי שלא ביקרתי בה עשר שנים ומצאתי סניף של רוילטי – חנות תכשיטי יהלומים יוקרתית – בצומת הראשית של העיר.
אני זוכר כשנפתחה 'יד עזרה', הצרכנייה הסיטונאית הראשונה הכי זולה של בני ברק והתחילו למכור ממתקים, התחילו לצעוק על חורבן התורה.
בא לרגע נחזור אחורה, האם אתה זוכר איך הפרדת בין הדברים, בין חוק התורה לחוק החברה, מה הייתה תובנת אבן הדומינו הראשונה שנפלה אצלך?
זו הייתה מציאות של ספק פיקוח נפש. הרב הצעיר באותו מעמד הסתפק ולא הצליח להכריע ולהגיד 'תחללו שבת'. הוא אמר שהוא לא היה בטוח שיש שם ספק פיקוח נפש. אני התפרצתי לסיטואציה ואמרתי 'כשיש ספק ואין ספק' והזמנתי בעצמי מד"א בטלפון בשבת. היה לי ברור באותה סיטואציה שהגורם שמכריע הרבה יותר מהזיקה לתורה שנמצא אצל אותו רב צעיר הוא שאלת ה'מה יגידו?' ו'מה יאמרו?'
התובנה הבאה הגיעה אלי כששאלתי באסיפת רבנים מסוימת: תלמיד נושר אמר לי 'אני מוכן לקבל קבלה לכל החיים ואני לא יודע אם ציצית או כיפה'. היה דיון וכולם אמרו 'כיפה'. הבנתי שאין קשר לשאלה מה מצווה מדאורייתא ומה מנהג מאוחר. ראיתי באיזו מהירות הדיון הלך למקום החברתי. לאט לאט הרגשתי שהחברה הפכה לגולם שקם על יוצרו. בבני ברק אומרים שאוהבים את הדיסקאונקי כי כשמכניסים אותו למחשב אז המחשב אומר 'מחפש חומרה חדשה'. זו תחרות חברתית עוצמתית. החברה החרדית היא חברה של חסד ואני רואה את עצמי חלק מהחברה הזו ואני לא יוצא כנגדה, אבל גם חברה צריכה לעמוד על שלה ולעשות ביקורת עצמית.
ולפני כן, בתור נער?
עד אז סבלתי מהמסגרת, אבל לא ראיתי בה טרגדיה ואסון. בעיני עצמי אני הייתי הבעיה. פעם אמרתי לחבר טוב: הבעיה שלי בישיבה זה שכולם מרובעים מסודרים כמו דף מחברת חשבון ואני לא מצליח להיכנס לאף ריבוע. המסלול שלי היה כמו של כולם. רציתי מאוד לשמור על הדעות שלי בתוך הבטן שלא יגלו שאני לא חלק מהמיינסטרים, שאני טרבלמייקר ובלאגניסט. ראיתי צורך מאוד גדול להיות חלק והסתכלתי על החברה בהערצה. החברה הזו מייצרת מחויבויות לעבודת השם, מה יותר גדול מזה? אבל לאט לאט הבנתי שהדת החברתית מחליפה ומשכיחה את הקב"ה. אתה עושה כי ככה החברה אומרת ולא כי זה מה שרצה הקב"ה. כשהתחלתי לחנך ילדים וראיתי כמה נושרים בגלל הדת החברתית הזו הבנתי שהמערכת יצאה משליטה.
אני אומר משהו מאוד חמור: הרמב"ם אומר שההוכחה לאמיתת היהדות היא ש'אין אדם מנחיל שקר לבניו', אבל אם אני תובע מהם את 'הכבוד של השכנים' ואת ה'מה יגידו' ו'מה יאמרו עלי' ו'מה זה אומר עלי בחברה' – אני מנחיל לו דת שקרית ולא את דרך השם.
איזה גיל חינכת?
התחלתי את דרכי החינוכית כמשגיח רוחני, כמנהל חינוכי ורוחני בישיבה קטנה. התפקיד החינוכי הזה דרש ממני להוביל את הבחורים ולהגיד שיחות בישיבה. להתמקד פחות בחומר הלימודי ויותר בדרך הערכית התורנית. כביכול אני הייתי אחראי על 'השקפת העולם' ו'בניית האדם' עבור הילדים האלה, שהיו בגילאי 13-18. העוצמה של המציאות הכתה בי. פתאום הבנתי שהחברה השתלטה על השיח. הילדים לא מבינים למה הם מניחים תפילין ולמה שומרים שבת. לא היה להם שום חיבור עם הקב"ה. הם עשו הכל כמו שצריך אבל אין להם שום חיבור עם המציאות האלוקית ושום הבנה למה צריך.
אז איך נראתה העבודה החינוכית שלך?
אני הייתי משגיח שונה. קודם כל היה לי רגישות מאוד גדולה לתלמידים בגלל מה שעברתי ובגלל שנפגעתי מינית בגיל צעיר. חוצמזה – לא הייתי שולח ילדים הביתה. במקום זה הייתי עושה הרבה שיחות אישיות. אחרי 27 שנים אני יכול לספור על שתי ידיים את הפעמים ששלחתי הביתה, וגם אז זה היה מתוך הסכמה עם הילד והבנה משותפת שזו טובתו ולא רק טובת הישיבה. היה לי ברור שהם לא קמים בבוקר לא בגללי, אלא בגלל שהם לא מבינים למי ולמה הם מתפללים. הדת החברתית לא עסוקה בשאלות מיותרות כאלה. בעיניה הכל מובן מאליו ואין צורך בהסברים ותיאורים.
איך נראית נשירה?
הנשירה היא קודם כל פנימית. אתה תישאר ב'לבושים' הנכונים עד הרגע האחרון.
למה?
אם אתה מזיז את הכיפה כמה מילימטרים או משנה את המכנסיים – זהו. אתה מסומן. 'החברה יודעת לזהות את האויבים שלה'. כשאתה כבר רואה את התספורת הלא ישיבתית שלו אתה מבין שהמחלה מקננת אצלו כבר הרבה זמן. יכול להיות בחורים שנמצאים במקומות הכי גרועים ואתה לא תדע מזה. הסתירה הפנימית הזו מכלה כל חלקה טובה. בחוויה אין אמצע: הדת החברתית דורשת את שלה. לילד אין לו חשבון 'מה הקב"ה רוצה ממני?' בעיניו, בגלל הדת החברתית, זה שחור או לבן. או שהכל טוב או שהכל רע. זה דבר קשה וכואב. התחושה היא שאם איבדת את זה – הפסדת את הכל. החברה שופטת אותך באופן מאוד קיצוני. אין לך דרך חזרה. אתה מסומן באיקס אחד גדול: לאיפה תשלח את הילדים ללמוד, את הבנים שלך לתלמוד תורה ואת הבנות לבית יעקב? לשום מקום. החברה לא רואה את הערך של התשובה. היא דורשת את המחיר הגבוה שלה, ואם לא תשלם נוציא אותך החוצה. ואז כשבתחושה של הנערים הכל שחור או לבן, אז כשהייתה להם תאונת דרכים רגשית כלשהי והם נושרים – הם פגועים פעמיים. פעם אחת – כי הייתה לו תאונה ופעם שנייה – כי הוא מאבד את העולם שבתוכו הוא חי. העולם הזה מקיא אותו לנצח.
ואיך אתה מתקן את המצב?
יש את כפר הנוער זוהרים שאני משמש בו רב. אנחנו משתדלים מאוד שהיהדות והתורה והיידישקייט יגיעו אחרי השלב שאומר 'בוא נתעסק בזה שתהיו בני אדם'. יש כמה בוגרים שלנו שהגיעו למקומות רחוקים ולהישגים מרשימים בהיבט האנושי או התורני. אני פוגש הורים בהרצאות, נערים ונערות שמגיעים אלי הביתה כל הזמן באופן אישי. אני מצליח לתקשר עם ההורים ולהסביר מה תפקידם בעולם לאור הנפילה הקשה של הילדים שלהם. אני מדמיין שאני 'אליהו הנביא קטן' – משיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
ואיך אפשר לעצור את זה?
החברה החרדית לומדת מהכישלונות שלה. הקול שלי נשמע היום הרבה הרבה יותר מבעבר. יש הורים שנושאים בגאון את הדגל ומצהירים: אנחנו מחויבים לילדים שלנו ולא לחברה. אנחנו נגדל אותם גם אם החברה לא מקבלת את הדרך שלהם או שלנו. החברה מבינה שהיא צריכה לדבר על דרך השם ולא על דרך המוסכמות החברתיות.
ואיך אפשר לזרז את זה?
החברה החרדית ביקורתית כלפי עצמה. אפשר לראות את הניצנים של השינוי, השיח ברחוב מתקיים בכנות באומץ רב. אפשר תמיד לפגוש בקצוות מציאויות קיצוניות אבל אני מאמין שנחזור לדבר על הקב"ה ולא על החברה. אחרי הכתבה שעשתה עלי צופית גרנט חשבתי שנקבל הרבה ריקושטים והאמת שקיבלתי הרבה יותר 'יישר כח' וחיזוקים.
המובן מאליו
אבל עדיין הרבה ילדים יודעים שהקיום שלהם בבית הוא על תנאי.
הורים שהתמודדו עם ילד נושר בתוך הבית – הצילו את שאר הילדים. אם אתה מרחיק את הילד אז הילד הבא בתור אומר: אין לך תשובות בשבילו אז אתה זורק אותו. לא מדובר על תשובות לשאלות באמונה. מדובר על טענות על החיים בכלל.
ומה יגידו הילדים האחרים? אם לגדול מותר אז למה לי אסור?
אצלי בבית מסתובבים נערים ונערות נושרים ונושרות לא מעט. יום אחד אני מדבר בטלפון עם נערה שאומרת לי שההורים שלה זרקו אותה מהבית. "יש לי חבר", היא אומרת, "והם אמרו לי או החבר או אנחנו". אמרתי לה: עכשיו יום שישי אחר הצהריים, זה לא זמן טוב לדבר עם הורים. בואי אלי לשבת, אני אדבר איתם במוצאי שבת. אמרתי לאשתי – תכיני שתי מיטות. "למה שתיים" היא שואלת, אמרתי לה: חכי ותראי. אחרי חמש דקות הנערה מצלצלת שוב: "אני יכולה לבוא עם החבר שלי?" הסכמתי בתנאי שלא ישנו באותו החדר. אני יכול להכיל את זה. אני גר ביד בנימין והם ירדו מהאוטו והבנות שלי הכניסו אותם הביתה. ואז הבן שלי בן 11 שואל אותי: "אבא, הם מאורסים?" אני אומר שלא. הוא שואל אותי "אז הם חבר וחברה?" אני אומר שכן. הוא אומר לי: "תבקש את השמות של האמהות שלהם, שאמא תתפלל עליהם שיחזרו בתשובה". האם אנחנו בוחרים יחס של רחמים ותפילה שהוא יחזור בתשובה, או יחס של כעס 'למה עשית לי את זה?'
אני מלכתחילה מחנך את הילדים שלי שיש לי בחירה וגם לו. אני אגיד לך מה אני חושב שנכון ואני יכול לתת לך את החינוך, מלשון 'חניכה' ועזרה, אבל תמיד אני אוהב אתכם כי אתם ילדים שלי. אתם תקבלו את הבחירות שלכם ואם אתם לא תלכו בדרך השם אני ארחם עליכם ויכאב לי, כמו שלקב"ה כואב על כל יהודי שלא עושה את רצונו. אני לא ארגיש שאני נכשלתי והאגו שלי יהיה מחוץ לתמונה.
ולא רק לילדים שלי. גם בישיבה וגם בתלמודי התורה אני מתייחס לכל האנשים כמו תינוקות שנשבו ואני צריך להחזיר אותם בתשובה. זה שההורים שלהם דתיים או חרדים – זה לא משנה. אני תמיד אדבר איתם על יסודות האמונה ויסודות הבריאה כמו לחילונים. תינוק שנולד שוכח את כל מה שהוא למד מההתחלה. זו המהות של פורים ושל פסח ושל כל התורה. ללמד את המובן מאליו.
משהו לסיום:
אני חושב שחלק מהצרה שלנו קשורה בעובדה שהתרבות המערבית הפכה אותנו להורים לא בטוחים בעצמנו. הורים מאמינים צריכים לדעת שהילד הוא פיקדון שניתן ביד שלהם מהקב"ה, כי הם הורים מצוינים. למרות מה שאמרתי עכשיו – הורים צריכים לדעת שלהיות הורה זה לא דבר שנולדים איתו, זה דבר שלומדים אותו. אני מזמין אתכם להרצאות שלי או לכל הרצאות של כל אחד אחר. זה לא משנה מי, העיקר להפנים שאני צריך להקדיש חלק מהחיים שלי כדי ללמוד להיות להיות הורה יותר טוב. לקבוע עיתים לתורה וגם לקבוע עיתים להורות. זה החוב הגדול שמוטל על כתפנו ובו השם מתאר את ההורה היהודי הראשון אברהם אבינו, כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית פי"ח, יט). למען יצווה את בניו – ואיך אני מחנך ומלווה את בניי בדרך הטובה?
אנחנו מתקרבים לפסח. אני חושב שאם חברה באמת חיה מתוך הבנה שהדבר החשוב זה לא החברה אלא רצון השם היא יכולה להכיל את החכם והרשע והתם וזה שאינו יודע לשאול על אותו שולחן ליל הסדר. זו לא ההרחקה של הרשע אלא היחס לרשע. 'הקהה את שיניו' – אבל אל תרחיק אותו. אתה צריך להתמודד עם השאלות שהוא מעלה בדרך החיים שלו ואתה צריך להקהות את השיניים הדוקרות שלו ולתת לו תשובות טובות בתמורה.
ועוד לקראת פסח. אחד מרבותיי המשיל לי את החברה החרדית למפעל למצות מכונה. המפעל מייצר ליין של מצות מרובעות. אם יש כפולות, סדוקות או שבורות – זורקים אותן החוצה. לאט לאט מבינים שאנחנו צריכים להיות מאפיית מצות יד לכל אחד. חנוך לנער על פי דרכו.
