צביה צור עברה מסלול חינוך דתי קלאסי. היא גדלה בישוב פסגות ולמדה באולפנה בעפרה.
כבר בתיכון התעוררו בקרבה הרבה שאלות על החיים. בהמשך שירתה בשירות לאומי בכפר נוער מאתגר, אחריו למדה במדרשת 'שובה' ואז הגיעה קרירות והשתלטה על הלב והיא החלה במסע של חיפוש.
"דווקא אחרי השנה בה הייתי הכי קרובה, הכי מחוברת, הכי ב'אורות', השאלות ניקרו בי ולא היה מנוס מלמצוא את התשובות" היא מספרת. "כבר באולפנה, כשהאזנתי להרצאות חיזוק של בעלי תשובה ש'גילו את האור', התעוררה בי קנאה בחילונים, שפשוט חיים את החיים בלי לחשוב יותר מדי, וגם בחוזרים בתשובה שחיו את חייהם ופתאום גילו משהו אמיתי וטוב והלכו אחריו".
מה קרה בנקודה בה החלטת לעזוב?
"בסוף שנת המדרשה הרגשתי מצד אחד שפגשתי תורה גדולה שהייתה מאוד חסרה לי בחיים. אם עד אז קיימתי מצוות כמצוות אנשים מלומדה, הרי שאחרי השנה הזאת הכל נעשה מתוך הבנה גדולה ועמוקה. המפגש עם תורת החסידות והעומק של החוויה שהיא מציעה, רשמו בי רשמים עמוקים מאוד אבל עדיין הייתה בי תחושה שהדרך היא לא שלי. אני עדיין לא קניתי אותה. לא בחרתי בה. מתוך אותן תחושות החלטתי שרק המרחק מהחיים ה'דתיים' אולי יתן לי מענה ויכריח אותי להיות בעמדה של הכרעה. משם התחלתי מסע של חיפוש פנימי אחרי מה ששייך לי ומה שלא שייך לי בכל עולם התוכן שלי".
ואיך המשפחה שלך הגיבה?
"אחד הדברים היותר קשים בתהליך הזה היו הצער שגרמתי להוריי. זה שבר אותי. אבל ידעתי שאני חייבת לעשות את הדרך הזאת. היה מתח פנימי גדול בין מה שאני צריכה, לבין הרצון שלא לפגוע בהם.
"ההתלבטות הרצינית הראשונה שלי בהקשר של קיום המצוות הייתה האם להופיע בשבת. היינו הרכב של כמה חברים ותוכננה לנו הופעה בשבת. באותה נקודה הבנתי שאני חייבת להכניס את ההורים שלי לתמונה. העליתי בפניהם את השיקולים העומדים בפניי. הם היו המומים מהגילוי הזה, מכך ששם אני נמצאת. פתאום הם הבינו, לראשונה, מה קורה איתי ושאֵלו הן הדילמות בחיי. הם ניסו להבין מה הוביל אותי למקום הזה, ללא הצלחה.
אז הופעת בשבת?
"החלטתי להופיע בשבת. אומנם לא 'נפלו עלי השמיים' אבל האמת שזאת גם לא היתה כזאת חגיגה כפי שדמיינתי".

לומדת ובוכה
בהמשך אותה שנה התרחשה ההתנתקות. שם צביה התוודעה לעומק הערכים הטבועים בה.
"למרות שהתנתקתי מערכיי הדתיים ומהמחוייבות לתורה ולמצוות, הערכים שקשורים בהתיישבות ובאהבת הארץ לא התערערו לרגע. הם היו חרוטים בי עמוקות. הייתי בת עשרים ושש בזמן ההתנתקות ומשהו שם נשבר בי מאוד חזק. זאת היתה טלטלה גדולה מאוד עבורי. האמון שלי בממסד נסדק מאוד. התאכזבתי קשות מהמציאות הלא מוסרית בה נהגה המדינה והשבר הכי חזק שלי היה כשפינו את בית הכנסת בישוב בו שהיתי בגוש קטיף. משהו שם טלטל אותי ברמות העמוקות ביותר.
דווקא החוויה הזו הפילה אצלי איזה אסימון שאני כנראה כן שייכת לעולם הדתי והאמוני.
"אחרי ההתנתקות עברתי לירושלים ועבדתי כמדריכה בעמותת 'משפחה אחת' המסייעת למשפחות של קורבנות הטרור. המפגש עם המוות ושאלת החיים היכו בי. למעשה, היה זה רצף אירועים קשים מבחינה רגשית. הייתי באותה תקופה בקשר שלא היטיב איתי והרגשתי בודדה. הגעתי לנקודת ריסוק מוחלטת. במהלך התקופה הזאת התרחקתי, איבדתי משמעות לדברים שהיו חשובים לי בעבר. עד שהגיע הרגע בו הרגשתי שאני חייבת לפנות החוצה ולצאת מעצמי. לאט לאט הצלחתי להתפלל".
וזה היה רגע החזרה?
"זה לא קרה כל כך מהר אבל הבשילו שם ניצנים. לאחר זמן מה נסעתי להודו. חברה נתנה לי חוברת של הרב ארז משה דורון שנקראת 'לבד'. הגעגוע למצוא תשובות הוא שעמד בבסיס הנסיעה".
"בהודו התחלתי לעשות התבודדות, לדבר עם ה'. ביליתי תקופה ארוכה בבתי חב"ד ובבתים יהודיים. אני זוכרת ששמעתי שיעורים בתניא והייתי יושבת ובוכה במהלך השיעור. למרות שזאת לא הייתה פעם ראשונה בה למדתי תניא, משהו בי נפתח לתניא ממקום חדש. היה לי ברור שחסידות ופנימיות התורה הן המפתח לתשובה שלי. ידעתי שאני לא יכולה בלי זה, ובהודו זה התבהר לי בצורה סופית. אני ממש זוכרת את הגילוי. אם עד אז חשבתי שהחופש נמצא בחוץ, לאט לאט הבנתי שאם אני באמת רוצה חופשיות, הדבר הכי חופשי במציאות הוא הנשמה שלי, ואני צריכה לתת לה מענה. אין מענה יותר מדוייק מאשר הנשמה שלנו. בורא העולם מספר לנו מה הצופן הפנימי שלנו".
האם חייבים לעבור את כל הסיבוב בשביל הגילויים האלו?
"אני נשאלת על כך לא מעט. יש מחירים לדברים האלה. יש הרבה בדידות בחיפוש. יש חריטות בגוף ובנפש. ברוך ה' גם שמרתי על עצמי והיו עקרונות שלא ויתרתי עליהם ואני שמחה ומודה על כך, אבל יש במסע דברים מאוד לא פשוטים, קשה לומר שהוא כדאי. מצד שני, זכיתי להפגש עם מקום שורשי בתוכי, אותה קנאה כלפי החילונים כבר לא קיימת בי, שכן הפכתי לאדם בוחר. אני בוחרת בכל יום מחדש, יש לי אמון מלא בכך שכח השאלה הוא כלי לחזור בתשובה. אל תפחדו לחיות חיים מלאי רצון והתקדמות".
איפה את היום?
"היום אני מלמדת ב'שובה', חזרתי לבית גידולי. אני גם מנגנת ומופיעה כמתופפת בהרכבי נשים ובהתוועדויות, מנגנת באנסמבל 'פעימה' וזוכה לשוב בכל יום מחדש".

נופל בין עולמות
סיפורו של יעקב כרובי, כיום אברך בישיבת 'תורת החיים' ומלמד בישיבה לצעירים שבמקום, נשוי ואב לילד, לא דומה לסיפורה של צביה בכלל. כמי שהחליט למרוד בגיל צעיר, התנודות היו קיצוניות יותר.
"גדלתי בתור ילד להורים בעלי תשובה. הוריי התגרשו כשהייתי בן אחת־עשרה. אחרי הגירושין אמי עזבה את הדת ולאחרונה חזרה אף היא בתשובה. עברתי לגור עם אבא שלי שבצורה טבעית, כבעל תשובה, החליט להשתייך למגזר החרדי. למדתי במוסדות חרדיים ובהמשך בישיבה תיכונית. העולם הגדול משך אותי וקרץ לי מגיל צעיר. התחלתי להסתובב ברחוב, בכיכרות, מצאתי את עצמי די מהר מוריד את הכיפה ומנהל חיים כפולים. לאורך היום 'דתי' בישיבה, ובערב מסתובב ברחובות ועושה מה שאני רוצה. בהמשך עזבתי את הישיבה, החלטתי לעשות עגיל בגבה ולמען האמת התנתקתי מכל ערך עלי אדמות. הסתובבתי עם חבר'ה חילונים ולמעט חמץ בפסח וצום ביום כיפור, לא הקפדתי על דבר".
מה יצר את השינוי?
"במהלך השירות הצבאי שלי, אחיי הגדולים שעברו תהליך דומה, התחילו לגשש את דרכם חזרה לעולם התורה והמצוות. אחי הגדול התחזק וניסה למשוך גם אותי.
"למרות שהייתי רחוק כל השנים האלו, המצפון שלי לא הרפה. הייתי יוצא ב'שישי בערב' וקם בבוקר עם תחושה מאוד לא טובה, ממש תחושה פיזית. היה לי ברור שאני טועה אבל היה לי כיף והיו לי חבר'ה ולא ראיתי את עצמי מתנתק מהחיים האלה בבת אחת. במבט לאחור אני יכול לומר בבירור שחייתי בדו פרצופיות. ידעתי כל הזמן שכשאהיה גדול אחזור בתשובה".
ומתי היית גדול מספיק?
"לקראת סוף השירות הסדיר שלי, היה ברור לי שהגיע הזמן לקחת אחריות על החיים האלה. לא ראיתי את עצמי מגדל ילדים לא דתיים, זה רק היה עניין של זמן. במהלך הצבא, לפני שיצאתי לקורס קצינים, החלטתי שזהו, נגמרו המשחקים. בהתחלה לבשתי רק ציצית, כי זה אישי ולא שמים לב. אחר כך הגיע תור הכיפה, וזה היה מהלך דרמטי מאוד מבחינתי. זה היה אקט שחתם את התהליך".
נלחצת מזה?
"מאוד! כדי להירגע, אמרתי לעצמי שאני לא חייב לקיים את כל המצוות בבת אחת. הבעיה האמיתית מבחינתי הייתה חברתית. כפי שצפיתי מראש, ההתנתקות מהחבר'ה והרצון להיות אחר ולבלות באופן אחר, מבודדים. ובפרט שהכל קרה תוך כדי הצבא, הייתי יוצא רק בסופי שבוע ולא היה לי זמן ללמוד בצורה מסודרת. הייתי ממש בודד בתהליך התשובה.
"אחרי שהשתחררתי מצאתי חבר שגם היה בתהליך התקרבות, וביחד היה לנו קצת יותר קל. למדנו בישיבה חרדית לבעלי תשובה ומתחזקים בירושלים, ושם עלו לי התלבטויות בעניין ההשקפה. אומנם אני חב למקום את היכולת לחזור ללימודי הגמרא. הלימוד שלא לשמה, לבגרות בגמרא הצליח לצערי להמאיס עלי לחלוטין את הגמרא, לא הייתי מסוגל לפתוח גמרא! וברוך השם הישיבה והקדוש ברוך הוא סייעו לי לחזור ולהתאהב בה. אך בכל זאת הרגשתי שהכיוון החרדי פחות מתאים לי. בהשגחה פרטית הגעתי לישיבת תורת החיים וכאן מצאתי את שביקשה נפשי".
אתה יכול לשים את האצבע – מה גרם לך 'להוריד את הכיפה' ומה להחזיר?
"היצר הרע הרחיק אותי והיצר הטוב הוא שהחזיר אותי. אני מרגיש שעברתי תהליך של פריקת עול ואז תהליך של קבלת עול".
באיזה שלב הרגשת אתגר יותר גדול, בשלב הריחוק או בשלב ההתקרבות?
"כשאתה רחוק אתה בשאננות, אתה לא מבין את גודל ההחמצה. דווקא כשאתה מתחיל להניע את תהליך התשובה, הנפילות כואבות פי כמה. מה שמאוד עזר לי בשלבי התשובה היו התורות של רבי נחמן, שהן ממש מיועדות לבעלי תשובה, ולמעשה כולנו בעלי תשובה, בכל יום. רבי נחמן מרים מהמצולות. תורתו מבוססת על התחזקות, שה' אוהב אותי בכל מצב, שמחר יום חדש וצריך לקום ולהתחיל מהתחלה.
"תשובה היא תהליך לא קל, ולא תמיד מתוק. כגודל הקירוב כך גודל האכזבה מעצמך בנפילות. אתה רוצה לקום מוקדם בבוקר אבל שנים אתה כבר לא קם מוקדם בבוקר. אתה רוצה לשמור קלה כבחמורה אבל פתאום שוכח ומדליק את האור בשבת. זה עלול להפיל לקרשים, והתורות האלו החזיקו אותי".
אתה מגדיר את עצמך 'בעל תשובה'?
"זכיתי ללמד השנה אצלנו בישיבה בתכנית של בעלי התשובה. יש להם את ההתלהבות של הגילוי הראשוני בכל דבר. אש של קדושה, התרגשות גדולה מכל מצוה. אני מקנא בהם! אני לא בעל תשובה 'טאבולה ראסה' כמוהם. לדתל"שים שחוזרים אין את הלוקסוס של האורות כמו שיש לבעלי תשובה. יש כאן משהו סיזיפי יותר כיוון שאין פה כפירה וגילוי מחודש. זה אני, וזה הקדוש ברוך הוא ותמיד הכרנו. אלא שכעת יש הבנה שהגיע הזמן להפסיק לשחק משחקים. להתחבר באמת".
אבל בכל זאת גם אי אפשר לשייך אותך לעולם הדתי הקלאסי.
"זה נכון. אני קצת נופל בין העולמות. לבעלי התשובה שלומדים כאן אין בית דתי לחזור אליו ולי יש. לעומתם, אצל החבר'ה בישיבה הגבוהה הלימוד הוא ברמה של אנשים שעמלים בתורה כבר שנים, ואיפה אני לעומתם…
"את ההבדלים הרגשתי ביתר שאת כשהייתי בשידוכים. זה היה מבלבל. עם בעלות תשובה הרגשתי שזה טיפה מנותק לי. ומצד שני גם במפגש עם 'דוסיות' מבית, חששתי מחוסר היכולת להכיל ולהבין את התהליך שעברתי. בסוף הקדוש ברוך הוא מזווג הזיווגים סידר לי בדיוק את מי שמתאימה לי והיום כשברוך השם אני אבא לילד, אני מרגיש שהחיים שלי טובים ומאושרים עשרות מונים מהחיים ה'כיפיים' שחששתי להפסיד".

הפרעות. קשב. ריכוך
אליעזר בוצר מסתובב עם לא מעט 'כתרים' לראשו. הבולט שבהם הוא כתר היוצר והמוזיקאי שהוציא כבר שני אלבומים ועובד כעת על השלישי, הוא גם מנהל 'בית ליבא' בנווה צדק אך הכותרת שאולי מגדירה אותו יותר מכל, היא היותו אדם 'תנועתי', שואף ומחפש. הוא חי בתנועה מתמדת ולא מוכן להיגרר למוסכמות.
"היו דברים חיוביים ושליליים בתחנות שעברתי בחיים. ההגדרות של "חזרה בשאלה" ו"חזרה בתשובה" הן חיצוניות. מה המדדים של 'לחזור בשאלה'? 'לחזור בתשובה'? זה הכל עניין של הגדרה. 'נחפשה דרכנו ונחקורה, ונשובה עד ה". השאיפה של כל אדם צריכה להיות כלפי דבקות וקירבה, להיות אדם בוחר. ואדם שלא מודע לתנועתיות של הנשמה שלו, כנראה חי בהדחקה.
"החיפוש, בעיניי, הוא דבר גבוה. אדם שבאמת רוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא שואל אותו שאלות ישירות – מה? מה אתה רוצה ממני?! ואילו אדם שלא שואל, הפסיק כבר לחפש".
אם כך, איך היית מגדיר את התהליך שעברת בעצמך?
"נולדתי וגדלתי בעיר העתיקה בצפת למשפחה דתית לאומית, להורים מדהימים ומכילים שהם עד היום דוגמה ומופת עבורי. למרות שהייתי ילד בעייתי ונער מתבגר שעונה להגדרות ה-ADHD, הם תמיד הצליחו לכוון אותי לדרך שטובה עבורי.
"את השינוי שעברתי בחיי, הייתי מגדיר כ'חיים של הכרת תודה'. במקום להלחם בקדוש ברוך הוא, כפי שעשיתי בין הגילאים שלוש־עשרה לשבע־עשרה, החלטתי שאני רוצה להיות במקום של הודיה כלפיו. אצלי הכל מתקשר ליצירה, ודרך הפריזמה הזאת אני מסתכל על העולם. אם אדם לא נמצא בהודיה מתמדת על המתנות שקיבל מהקדוש ברוך הוא, אזי הוא לא מוציא את עצמו לפועל. כשאתה יודע להשתמש במתנות שלך סימן שאתה בדרך הנכונה והקדוש ברוך הוא ייתן לך עוד מתנות.
"המילה תשובה היא ראשי־תיבות של ארבע מילים שהן המצפן של חיי: "תודה אלוקית, שמירה על המצוות, וידוי, בריאות הנפש". עברתי ועודני עובר את השלבים הללו בכל יום בחיי. אני מתפלל שאזכה לחזור בתשובה שלימה ומשלימה. קודם כל עם נשיאת ההפכים שבי ומתוך כך לעשות אולי את רצוננו כרצונו ולהרבות את כבוד ה' בעולם".
כאבא לשמונה ילדים שחלקם כבר מתבגרים, איך מחנכים ילדים להיות מבקשי השם גם בלי לעבור את כל הלופ הזה?
"אין ספק שתשעים וחמשה אחוזים זה תפילות. יחד עם זאת, האימרה של 'חנוך לנער על פי דרכו' היא המפתח להגיע לנפש הילד. העולם בחוץ הוא עולם שהילדים יפגשו במוקדם או במאוחר והאתגר שלי בחיים הוא לחזק את העוגן הביתי. לפתח את כישורי הילדים דרך המסגרות החיצוניות אבל את המטען הרוחני לתת להם לספוג בבית. צריך לספק לילד כלים לבחור נכון. מדובר באתגר גדול מאוד ואני מקווה ומתפלל שהקדוש ברוך הוא יהיה עימנו ועם הילדים שלנו תמיד".
כמי שעסוק כבר שנים בפעילות של קירוב ובתים יהודיים בארץ ובעולם, מה המפתח לקרב יהודים לאביהם שבשמים?
"התנועה הנפשית של 'לקרב את כל העולם אליי' היא בעיניי בעייתית מאוד ונושאת איתה הפסד. צריך לבוא ממקום של רצון לתיקון בלי מדדים חיצוניים. רק כך תהיה במקום של בקשה: 'שאהיה אדם ראוי לעשות מה שאני יכול'.
"כמי שפגש הרבה חבר'ה שמחפשים, האתגר שלנו בכל הפעילויות הוא ליצור מפגשים מייצרים. אני משתדל לעשות את זה בחיי האישיים, ביצירה ובמוזיקה, והקדוש ברוך הוא מזכה אותי לעשות זאת בפלטפורמות שונות כמו 'בית ליבא', שהוא מרכז ליצירה יהודית בתל אביב והמרכזים בהודו, שמפגישים אנשים לבירור משותף ולהתנדבות ועשייה חברתית משותפת.
"כשאתה נפגש עם בנאדם כדי לייצר משהו יחד, אתה מגיע עם עולמך אבל גם פתוח לקבל ממה שיש לשני להציע. רק אם אתה מגובש הערכים שהם הבסיס הקיומי שלך, אתה יכול לממש את המשפט 'ומקבלים דין מן דין' וליצור משהו חדש שהוא ישן".