דמיינו לעצמכם אדם שבמשך תקופה סוחב על גבו משא כבד. בכל התכופפות או הזדקפות, בכל שינה או התעוררות המשא מציק. זה הולך איתו לכל מקום. זה נדחק לכל אינטראקציה חברתית, זה מעיק על הדימוי העצמי. כולנו נושאים משאות כאלה, מרוב שהתרגלנו הם הפכו שקופים.
בפסיכודרמה, יש הזדמנות לאדם לפרוק את המשא הכבד. הוא – או השחקן שמייצג אותו – עומד במרכז מעגל, מוקף בעיניים תומכות, כשהוא מגלם דמות הקשורה לטראומה. הוא עשוי להיות הקורבן, התוקפן, או דמות צדדית הצופה על הסיטואציה מן הצד. ככל שנכנסים עמוק יותר, רגשות מודחקים וזיכרונות קשים צפים ועולים. אנשים מגיבים באופן ספונטני ויצירתי. המשתתפים בפסיכודרמה הם לא רק שחקנים. הם עדים תומכים, מראות מצחיקות ומעוותות המשקפות – בלי שיפוט ביקורתי – את עולמו הפנימי ואת הקולות הפנימיים המייסרים אותו. המראה נותנת למתבונן בה זווית חדשה ממנה אפשר להתמודד עם הכאב ולגלות כוחות פנימיים שלא ידע שקיימים בו.
מאז אסון שמחת תורה כולם נושאים על גבם גיבנת של אסון מקופל. החיילים הגיבורים שלנו, שמחזיקים בגופם ובנפשם את המערכה, 'נושאים בנטל' יותר מאלה שבעורף. לראשונה בהיסטוריה, במלחמה הזו המדינה מכירה בהכרח להתייחס לנפש הפצועה מן המלחמה. אושרי מימון, אסף אושינסקי, מיכאל רובין, אסף פניאל ואייל ניידוף הם שחקנים ומובילי תיאטרון פלייבק. הם גויסו על ידי הרבנות הצבאית כדי לעזור לחיילים מכל רחבי צה"ל להתמודד עם המערכה. השיחה איתם מזמינה לצעוד אל העולם הפנימי והמסתורי, אל הלא מדובר והלא מודע. אל 'פס הקול התיאטראלי' של המלחמה הזו.
אני מרגיש שהשיחה איתם מלמדת אותי לקבל את כל חלקי עצמי, גם את אלה הכואבים והקשים, כדי לצמוח מתוך אתגר.
במציאות לא נורמלית – הכל נורמלי
אתם כתיאטרון פלייבק הסתובבתם הרבה בבסיסים שונים כדי לעזור לחיילים לעבד ולהבין מה עבר עליהם. שמעתם את הסיפורים הכי הזויים והכי כואבים והכי מצחיקים. היצקוק אמר פעם: דרמה היא כמו החיים, רק בלי הקטעים המשעממים. אני מבקש מכל אחד מכם לשתף בסיפור אחד שהוא שמע במהלך המלחמה.
אסף פ: אנחנו שומעים סיפורים של חיילים בכל הבסיסים של צה"ל ועושים לזה שיקופי פסיכודרמה. אנחנו שומעים לוחמים, צנחנים, גולני, שריון, מפקדות, נהגים, שורה, נשות חיילים שנשארו בבית. זכינו להיות הפסקול התיאטרלי של המלחמה הזאת.
מיכאל: כשהגענו לסער דרום הופענו בגן ילדים. זה היה המקום הממוגן היחידי. סוכות עוד עמדו בחצר, ברקע קולות פיצוצים. אנחנו בגן עכשיו, והחיילים מספרים 'סיפורים של ילדים'.
אושרי: שמענו שם סיפור מרגש. היה להם רס"ר תחמן, שהצליח להשיג להם מסעדה. הוא סיפר לבעלים בטלפון שזאת יחידה קרבית מובחרת שנכנסת לעזה. מי ששמע את התיאורים שלו ברקע היה בטוח שמדובר בשילוב של מטכ"ל ושייטת. ככה הרס"ר השיג מתנות והפתעות לרוב. השיקוף היה מרגש. הצגנו את הבעלים האמריקאי־התורם־הנדיב הזה מגיע לראות בעיניו את היחידה. הוא מצפה לראות את המטכ"ל או השייטת ומגלה שזה יס"ר, יחידת הסריקה שאוספים את הגופות. זה הדבר הכי קשה בעולם. בהצגה שלנו הם נלחצים מזה ש'עלו עליהם', אבל אז הוא יורד על ברכיו ומנשק את ידיהם: "אתם באמת עושים את הדבר הכי קשה, ולכם באמת צריך לתת את כל ההערכה". הם יצאו מזה נורא מרוגשים.
אלו באמת שני קצוות של ההאנשה של המלחמה. מצד אחד זה ביטחון ישראל ונצח ישראל על כף המאזניים ומוות שמונח בכל פינה, ומצד שני זה לאכול במסעדה בהיחבא…
אסף פ: הופענו לפני גולנצ'יקים משוחררים, שהתארגנו לקראת חזרה למילואים. אחד מהם סיפר על סיטואציה מתחילת המלחמה, בצפון, כשכל תנועה עוררה לחץ גדול. הוא נשאר ער, בתורנות, כשכל החברים ישנים באוהל. הוא שוכב ושומע רעשים מחוץ לאוהל. בבהלה הגדולה הוא היה בטוח שיש חדירה מתחת לאדמה. הוא לא יודע מה לעשות. הוא תופס את האקדח, עם נשק נוסף ביד השנייה, ומתחיל להתלבט: "אני אצא… אני לא אצא… עדיף שאני אשכב", והוא מוסיף לנו בלחש: "וגם קצת פחדתי".
כשהוא יוצא הוא מגלה שזו הייתה פרה שאכלה להם את החטיפים. קלטנו את הדיסוננס שבין גולנצ'יק אמיץ שאחראי על כולם לבין פחד מפרה שזוללת חטיפים, ושיחקנו את הרגע הזה. אחד מאיתנו היה הגולנצ'יק והשני גילם את הפחד. הפחד מגיע אליו ומנסה לתפוס אותו והוא נאבק בו.
הדרך להעצים את הקונפליקט היה לייצא אותו לדמות נפרדת כדי לחדד את הקונפליקט?
כן. כדי לחדד את הקונפליקט וכדי ליצור מערכת יחסים: להבין שמותר לך לפחד וזה בסדר. אתה מפחד, אבל אתה מתגבר. החייל אומר לפחד "אני לא מפחד, תזוז מפה". הפחד ממטיר עליו חרדות רציונאליות. היו צרחות מבהילות על הבמה וזה היה מצחיק. אבל בסוף בסוף, החייל תופס את הפחד בידיים, מסתכל לו בעיניים ואומר לו: "אני יודע שהתפקיד שלך הוא להזהיר אותי מסכנות ולהפוך אותי לרגיש למה שקורה. אבל אתה לא שולט עלי". ובסוף כאילו הם עושים שלום.
כי באמת החייל שסיפר את זה קם בסוף לבדוק מה היו הרעשים, אבל הוא חש אשמה על זה שהוא פחד.
בסוף כל שיקוף אנחנו שואלים את עצמנו: "מה הוא בעצם סיפר לנו פה?" ו"איך מרימים לו?" ופה אמרנו: וואו. הוא סיפר לנו שהוא פחד. בוא נרים לו על זה מול כל החברים של היחידה.
הרבה סיפורים עוסקים בחוויות אנושיות. למשל, במחילה, "הלכתי להתפנות ופתאום אזעקה וטילים וברחתי". זה מצחיק ומטורף ולא נעים. סיטואציות הזויות. בשיקופים כל הזמן עשינו 'האנשה' לזה. להראות שזה הדבר הכי נורמלי והכי טבעי. כשמישהו עולה ומספר סיפור כזה הוא מרגיש שהוא משוגע, שהוא חולה נפש. אנחנו מחזירים לו את זה לחיים ואומרים לו: אתה הכי נורמלי. במציאות לא נורמלית – הכול נורמלי. כשמחזירים את השפיות לבן אדם מעניקים לו נחת. זה קרה בהמון סיטואציות.
הכלומניק המקריב
זה היה לא לגיטימי לספר שהוא פוחד?
אושרי: אם בן אדם נמצא בקבוצה כזאת ומספר סיפור – זה לא 'סתם' ולא 'לגיטימי', הוא שליח של הקבוצה. בכל יחידה עולה סיפור שמתאים למה שהיחידה עוברת. זאת אומרת, זה לא משהו מתוכנן, אבל בעומק זה לא. מי שעולה בעצם בא להביא סיפור כלשהו שמשותף לכולם.
אסף א: קו נוסף של זאנר סיפורים שחזר על עצמו: חיילים מסורים מרגישים שהם לא עושים מספיק. לדוגמה: "אני מרגיש אשמה שמשלמים עלי בסופר, כשאני בסך הכל שומר פשוט". חייל אחר מספר: "אני אחראי נוכחות ביחידה. בשביל זה אני כאן ואחר כך אני הולך הביתה. אין לי מה לעשות". או כל מיני חמ"ליסטים שמרגישים שהכל מתרחש סביבם, ו"אנחנו בחמ"ל, רק שולחים את המיילים ועושים את הטלפונים. וזהו, אפס". אנחנו כל הזמן מנסים להרים להם, לאט לאט, עד שכל חייל מרגיש "בזכותי הכל קורה. אני כמו הרמטכ"ל, מחזיק את הצבא".
מישהו סיפר שיום אחד הוא יושב עם החברים ביחידה והם רואים סרטי בורקס, והוא נתקף אשמה עזה מאשתו שבטוח נקרעת בבית ובטוחה שבזמן הזה הוא עושה מלא דברים.
הוא סובל מתסמונת המתחזה. אז מה עשיתם?
הבאנו את אשתו לבמה.
את אשתו באמת?
לא, שיחקנו את אשתו. ייצגנו את הקול שלה על הבמה. היא עלתה לבמה והוא כביכול מנסה להחביא את כל הסרטים כדי לא להיתפס בקלקלתו. והיא אמרה לו: אני גאה בך. אני יודעת מה אתה עושה. אני יודעת שאתה לא כל הזמן לוחם, אבל אנחנו שותפים בהגנה על עם ישראל. הרמנו לו וסידרנו לו את הפער בין ההקרבה לבין הכלומניקיות.
לצחוק כדי לבכות
אושרי: היה חייל שאחרי ההופעה תפס לי את היד ואמר: "תשמע, אחרי ההופעה שלכם, בזכות זה שצחקתי יכולתי לבכות. עד ההופעה שלכם לא יכולתי לבכות". זה היה חייל שמשרת בזיהוי חללים במחנה שורה, בעומק של הדברים הכי נוראים.
ועוד דבר משמעותי מאוד. קיבלנו את הרושם כאילו כל החיילים בכל הצבא, בכל היחידות כולן, מרגישים שהם לא עושים מספיק. חיילים קרביים בצפון אומרים: "אנחנו לא בעזה". חיילים בעזה אומרים: "אנחנו מקנאים באלה בתוך המנהרות". כאילו כל הצבא בטירוף, כולם בדרייב קדימה.
אסף א: חיילים בזיהוי הרוגים במחנה שורה אומרים: "אנחנו 'רק' מזהים, אנחנו לא פוגשים משפחות בהלוויות". אלה שמגיעים להלוויות אומרים: "אנחנו לא מספיק חשובים, אנחנו לא במודיעין". אלה במודיעין אומרים: "אנחנו רק מודיעין ולא עוסקים באיתור". אותו חייל שבודק את השיניים של ההרוגים כדי לזהות אותם, ממעיט בעשייה שלו ואומר: "אנחנו לא כמו אלה שעושים רנטגן, הם סובלים באמת, אנחנו לא באמת עושים משהו".
מיכאל: הדרך לשקף את זה היה דרך העיניים של הילדים של החיילים. הפכנו להיות הילדים של החיילים. אחד אומר: "אבא שלי יורה". השני אומר: "אבא שלי טייס". הם שואלים את הילד השלישי: "מה יש לך?" והוא עונה: "אבא שלי בחלל".
לא הבנתי, טייס בחלל או מתעסק עם חללים?
אסף א: הפכנו אותו למישהו שעוסק בחלל החיצון. במקום להתפעל מאבא הטייס ואבא השיריונר ואבא החי"רניק, פתאום אנחנו מתלהבים מאבא שמתעסק בחללים. הפכנו לו את כל המבט שמזה הילדים מתפעלים.
אסף פ: סובבנו את זה בצורה של משמעות כפולה: "אבא שלי בחלל, הוא רואה דברים. הוא רואה חייזרים מעוותים והוא לא מפחד". יש שם הרבה הומור שחור במחנה שורה, זו אחת הדרכים שלהם לעבד את הסיוט הזה.
אייל: הופענו מול החבר'ה של זיהויי הרנטגן והשיניים והסיטי, וכל אלה שעשו אירועים מאוד מאוד לא פשוטים. זכור לי אירוע של שתי בנות שעלו לבמה וסיפרו דווקא על השביעי לאוקטובר, כשהן הגיעו למחנה שורה בשיא הטרפת. הן תיארו את זה כמבול. כמויות אדירות של חללים, ואף אחד לא נערך לכל המציאות הזאת. מה עושים ואיך מתמודדים עם זה?
בשיקוף לקחנו את זה לכיוון של המבול של נח. שיקפנו את ההתמודדות דרך הסיפור של נח והבן שלו שֵם. השתמשנו באותן מילים ובאותם הביטויים שהבנות השתמשו, כדי להמחיש את התחושה של היום הראשון, כמו ביום הראשון של המבול של נח והמשפחה שלו. "יורדת טיפה, איי, איי, איי", טיפה ועוד טיפה, ופתאום גשם, ופתאום המבול ואז צריך להיכנס לתיבה.
שיעולים ותודות מן המתים
יש כל כך הרבה כאב בלתי אפשרי בשורה.
היה לנו סיפור אחר עם האחראים על המקררים של גופות החללים בשורה. הם סיפרו שהם נכנסו למקררים, ופתאום אחד מהם שומע איזה צליל, כמו של שיעול. הם מסתכלים אחד על השני ומבינים שאף אחד מהם לא השתעל. "אוקיי, אז מי כן השתעל?" השני סיפר שעל אחד החללים היה שעון שמודד צעדים. השעון שחרר הודעה: "אדוני לא צעד כבר תקופת מה", או טלפון שמצלצל כל הזמן ויש מלא הודעות ווצאפ של 'איפה אתה?', 'איפה אתה?'. בימים הראשונים לא ידעו מי בחיים ואיפה הוא נמצא.
את כל הסיטואציה הקשה הזו לקחנו בשיקוף באופן נועז. שיחקנו שני חללים ששוכבים במקררים ומנסים לשגע ולמתוח את החבר'ה שמטפלים בהם. הם עושים קולות וצוחקים ולאט לאט הם מגלים שהם בעצמם מנסים להכיר תודה כלפי אלה שמטפלים בהם. בסוף הם גם נפרדים מהאחראים שמטפלים בהם, כי מעבירים אותם הלאה לקבורה. אז כל הסשן נע בין הצחוק הגדול והטרפת לבין הכרת הטוב כלפי אלה שבאמת עושים למענם חסד של אמת.
מיכאל: לכל יחידה שאנחנו מגיעים יש טמפרטורה מסוימת. יש אווירה, יש דרגת חום מסוימת ומידת פתיחות שונה. ביחידה הזאת שבה עשינו את השיקוף הזה עם החללים, זו הייתה יחידה שכבר עיבדה את זה כל כך, שהם היו פתוחים לראות את הדבר הזה. רופאי השיניים למשל היו מותשים, יש קבוצות מפורקות, ויש קבוצות של לוחמים שרק רוצים לצחוק ולשחרר אגרסיות.
אז לכל קבוצה יש דרגת חום משלה ויש את השליח שלה.
מיכאל: ויש הבדל במוכנות לשמוע דברים, יש קבוצות מאוד רגשיות.
אושרי: לקחו אותנו לגולן לקבוצה של נגדים ביחידת הלוגיסטיקה של צה"ל, שממש לא רצו שנהיה שם. זו הייתה הופעה גרועה.
אסף פ: מצד שני הגענו לתותחנים שהיו בהפוגה אחרי הפצצות לתוך עזה. נסענו את כל הדרך לדרום ואז המפקד שלהם אומר לנו: "וואי, לא, עזבו, הם באוהל, אין מצב". רצינו לנסות בכל זאת. נכנסנו לאוהל, 6 חיילים תותחנים שוכבים על המיטה. עשינו להם הופעה של 45 דקות והם נקרעו מצחוק, זו הייתה הופעה מדהימה.
יש לכם הרבה סיפורים שמצליחים ומרגשים מאוד, אבל בטוח יש כאלה מקומות שאין לך מילים. יש בן אדם שאומר: "יש לי כזה כאב כזה, צער כזה, פחד כזה. קח את זה ממני". ואני לא יכול לקחת את זה ממך ואין לי איך לשמור את זה.
אושרי: אחרי שאנחנו שומעים סיפור, אנחנו נכנסים מאחורי הקלעים ולפעמים אנחנו לא יודעים עם מה לצאת. יש 'סיפורים בטטה' שאין לנו איך לעבוד איתם.
סיפור מחפש תרופה
אולי תסבירו לי איך עובדים עם סיפור, יש לכם איזושהי מתודה?
אושרי: אתה שואל את עצמך "מה היהודי צריך? למה הוא סיפר את הסיפור? עם איזה כאב הוא הגיע ולאיזו תרופה הוא מצפה כשהוא מספר?" כשבן אדם מגיע, אני מתאים את עצמי כמו פלסטלינה.
מאחורי הקלעים אתה לוקח סיפור ומנתח אותו. אתה חושב מה אתה רוצה לעשות איתו. בפלייבק יש את עולם הטכניקות ועולם האימפרוביזציה, התיאטרון הענקי של יצירת סיפור.
אתה אומר שאתה מנסה לאתר איזה סוג של תרופה הוא מחפש. האם כואב לו הגרון, או כואבת לו האוזן, או כואב לו הלב. כואבת לו ההחמצה או כואבת לו ההפקרה, או כואבת לו ההאשמה שהוא לא עשה מספיק, איזה סוג של תרופה הוא צריך? אם הוא לא מרגיש שהוא עושה משהו מספיק חשוב – מראים לו שהוא חשוב. אם הוא באשמה על זה שהוא צוחק מהחללים שמבהילים אותו במקרר – נאפשר את זה, נכיל את זה, ואז נרים לו דרך הכרה טובה שלהם כלפיו. אתה מתחיל לחשוב מתוך הצורך של מה הוא בעצם רוצה לשמוע. מה הוא מבקש ממך.
אייל: זו האג'נדה של אושרי. אבל אני מחלק בין הצד הטכני־פסיכולוגי לצד העלילתי־סיפורי. אני מגיע מעולם של 'תיאטרון־סיפורי־עלילתי' וקצת פחות מעולם של פלייבק…
למי שלא מבין, מה ההבדל בין תיאטרון עלילתי לתיאטרון פלייבק?
תיאטרון פלייבק מבקש לשקף איזה סיפור מסוים. בתיאטרון פלייבק יש טכניקות: 'איך אתה משקף את אותו סיפור?' ובעניין הזה חבריי יוכלו להציע את סוגי הטכניקות השונות הרבה יותר טוב ממני. אני מגיע מעולם תיאטרלי. זה נע בין הצגות עלילתיות וגם הצגות שוליים־פרינג', שמספרות איזה סיפור בלי טכניקות, סיפור ידוע וכתוב מראש. גם באימפרוביזציה יש סיפור שבנוי מ'התחלה־אמצע־סוף', אבל לפלייבק יש עולם של טכניקות שיקוף שאין בהן 'התחלה־אמצע־סוף'. מבחינתי, כשאני שיקפתי סיפורים, הלכתי מאחורי הקלעים ושאלתי את עצמי 3 שאלות: 1. מי הדמויות, 2. מה הסיפור הרגשי שאותו אני רוצה לשקף? מה הרגש הפועל בסיפור הזה? זה מתחבר למה שאושרי אמר "איך אני בא להרים לו?", 3. איך אני יוצר לו זווית נוספת להסתכלות על הסיפור שלו? מה הוא לא רואה?
אני הולך עם מה שחשוב לי בסיטואציה. אני יוצר פה מעין סיטואציה שבנויה מ'התחלה־אמצע־סוף', כי בסוף זאת לא סיטואציה תלושה משום מקום, אלא זו סיטואציה שיכולה להתרחש. הקהל רואה פה מיני־הצגה, ואני משקף לא רק את הרגשות בפני עצמם דווקא. גם כששיקפנו את הרגש, יש פה את הסיטואציה שמחוץ לרגש.
אתה מתכוון בעצם 'לארוז את זה כסיפור', ואני מבין שאתה עושה את זה לא רק מתוך הפדנטיות שלך לראות סיפורים עגולים, אלא כי אתה מאמין שיש משהו מרפא במסגור של סיפור שיש בו עלילה ופתרון. אתה יכול להדגים את מה שאמרת לפני שאתה עובר לשלב הבא להגיד סיטואציה?
אייל: היינו בהופעה בכרם שלום, אבל אני מעדיף שאסף פניאל יספר עליה.
אסף פ: סיפר לנו חייל שלפני שהוא נכנס לעזה הוא טיפל בגופות בנובה. הוא ראה מראות מחרידים. כשהוא הגיע הביתה, הבת שלו שיחקה בבובות והשאירה בובה שמוטה על הרצפה בזווית שהזכירה לו את מה שהוא ראה שם. הוא פשוט לא היה יכול להסתכל על זה. הוא מנסה להגיד לעצמו: "אז מה? זו בסך הכל בובה…" הוא ניסה וניסה עד שבאיזה שהוא שלב הוא אמר לה: "תקשיבי, בבקשה, תחזירי את הבובה למקום". הבת שלו לא הבינה ולא רצתה. בסוף הוא פשוט לקח אותה ושם אותה במקום.
בעצם הלכנו אחורנית. שאלנו את עצמנו: "מי הדמויות המשמעותיות בסיפור?" יש פה את הבן אדם ויש פה את הבת שלו, שיוצרת לו איזה סוג של שיקוף מכאיב כלפי מה שהוא חווה. בשיקוף עצמו אנחנו ניהלנו שיח בינו לבין הבת שלו. אגב, השיח לא סבב סביב הבובה אלא סביב הציציות שלו.
אז מה בעצם עשית בשיקוף? לקחת ויכוח שהתקיים בינו לבין הבת שלו והעברת אותו למקום אחר, האם הולכים עם ציצית בבית קברות?
כשעולה בן אדם לבמה, אני מסתכל עליו ומנסה לדבר איתו על דברים אישיים. אני יודע שעוד מעט הוא יביא לי סיפור ויתחיל לגלוש פנימה. אז אני שואל אותו "באיזה גיל עשית את העגיל הזה?", "ממתי אתה הולך עם ציציות?", "מה אמא שלך אמרה על העגיל?" או על הציציות כמובן.
אותו דבר בסיפור עם הילדה והבובה. הבן אדם עלה עם ציציות. אמרתי לו: "אתה הולך עם ציציות בחוץ?" הוא אומר: "כן, אבל בעזה אני צריך להכניס אותן, כדי שהן לא ייתקעו בטנק". בשיקוף הבת שלו בדיוק התחילה לשאול: "אבא, למה אתה הולך עם ציציות בחוץ?" וכך מתחיל דו שיח, הוא עונה לה שהוא החליט שתמיד הציציות יהיו בחוץ, ואז הוא אומר "רק מתי שהולכים לבית קברות אני מכניס אותן, כי שם יש את המתים שמקנאים במי שמתעטף בציצית והם לא יכולים". ואז היא אומרת: "אבל עכשיו היית בצבא, ואתה עובד עם מתים, אז למה לא הכנסת את הציציות?" ואז הוא אומר לה: "כי המתים האלה שהייתי איתם – להם ציציות לא מפריעות, הם לא מקנאים, הם לא אומרים 'אוי למה אנחנו לא יכולים לקיים עכשיו ציצית' כי הם הכי קדושים שיש". זה גם קצת שיקף את רגשותיו כלפי המתים בנובה, וזה גם סגר את כל השיח עם הבת שלו. ואז הוא אמר לבת שלו "את גם כן קדושה, כי ילדים הם קדושים". ואז היא אומרת: "גם אתה קדוש, אבא, בגלל שאתה מטפל בהם במתים". בעצם יצא שחיברנו את זה דווקא לעולם רוחני. לא סתם קבוצת הפלייבק הזו היא תחת הרבנות: אנחנו לוקחים הרבה מהשיקופים למקום רוחני.
נְשָׁמָ־דְּרָמָה
באמת הרי חלק מהדברים שלכם נכונים לכל קבוצת פלייבק, ואני שואל: מה מייחד אתכם ברמת האג'נדה, איך שאתם עובדים ובאיך שזה בא לידי ביטוי?
אסף פ: דיברת פה בעצם גם על נפש וגם על נשמה. באג'נדה הרוחנית שלנו, אנחנו הולכים כביכול בעיקר לנשמה. כלומר, אנחנו מחברים אנשים לצד הרוחני, זאת אומרת לנשמתם, אבל זה גם ממלא אותם נפשית. אתה לוקח משהו מעולם החוויות והרגש שלהם ופתאום אתה נותן לו איזה קו עד הרקיע, אתה בעצם מבקיע בו איזו משמעות רוחנית.
כשאני מדבר על משמעות רוחנית, אני מבין את זה במובן כללי ועמוק יותר מהחיים הפרטיים. למשל: לעם ישראל, לחיבור שורשי, לתנ"ך. יש לנו שיקופים תנ"כיים, כשאנשים מדברים איתנו על קרבות וכולי. הרבה פעמים אנחנו לובשים ג'לביה וכולי, ואנחנו נוכל להיות גם דוד המלך או יהושע בן נון.
אסף א: במילים אחרות, אנחנו מנסים לתת משמעות גבוהה, לרומם. ו'לרומם' – הכוונה היא לא רק להגיד להם 'כל הכבוד' ו'כפיים', ולומר להם 'אתם עושים את הדבר הנכון', ו'בזכותכם הכל', אלא לקחת אותם אל המשמעות הגבוהה באמת של מה שקורה פה עכשיו. אנחנו לא ניתן להם שיעור, אלא חוויה שמה שהם עושים הוא חלק מדבר מאוד משמעותי וגדול בעם ישראל.
אושרי: המלחמה הזאת מאוד מיוחדת. זו המלחמה הראשונה שמדינת ישראל מודעת לעובדה שיש מחיר נפשי למלחמה. אנשים ילכו הביתה ויתפקדו בשטח ויצטרכו מרחב נפשי. אנחנו נמצאים על תפר די מהמם. אנחנו מביאים עולם רוחני, ומחברים אותו לנפש. המרצה יכול להגיד לאדם 20 פעם 'אתה בדיוק כמו יהושע בן נון', אבל בשיקוף שבו הוא רואה את יהושע בן נון מפרגן לו בתור חייל מצטיין – הנפש הרבה יותר מתחברת לעולמות של הנשמה.
אסף פ: יש דבר שחשוב להדגיש: אנחנו מצד אחד באים בשם הרבנות, אבל מצד שני אנחנו ממש לא 'רבנות'. אפשר וצריך לחלק בין רוחני לבין דתי. אתה יכול לחבר בן אדם שאינו דתי לעולם רוחני. לרומם אותו ולהסביר לו שהוא בעצם פרט אחד מתוך כלל ענק. את כל זה אפשר לומר בלי להזכיר מילה אחת על הדת. בצבא יש הרבה שממש לא יאהבו לשמוע דברים שקשורים לדת, זה מרגיש נפיץ, אז שם אנחנו לא מביאים כמעט דוגמאות מהתנ"ך. זה באמת לא העיקר, מה שחשוב זו הרוחניות.
מיגו שאני חמאסניק
מצד שני בפעילות לדתיים וחרדים, רק הקבוצה שלנו יכולה לתת מענה. הקטע שהיה לי הכי מצחיק בכל השירות היה בפעילות לחרדים בצבא. עשיתי בדיחת מיגו. שיחקתי חמאסניק שרוצה להתגייר. אייל, ששיחק חייל, מכוון אלי אקדח. אני מתוודה שאני חמאסניק. הוא אומר לי: "אז אני אהרוג אותך", ואז אני אומר לו: "לא, אני רוצה לעבור לצד שלכם!" והוא אומר לי: "איך אני אדע שאתה באמת רוצה לעבור לצד שלנו?" אמרתי לו: "יש לי מיגו שסיפרתי לך שאני חמאסניק". יש מרחבים דוסיים בצבא שחוץ מאיתנו אף אחד לא יכול לתת להם מענה.
אייל: עוד דבר שמאוד מאפיין את הקבוצה, ברמת הטכניקה: הקבוצה פיתחה לעצמה טכניקות שלא קיימות, לדעתי, בשום קבוצת אחרת. למשל טכניקת קרליבך: אנחנו לוקחים סיפור מסוים, ואז עולה לבמה דמות הקרליבך שמספר סיפורים. זה סגנון שאני לא יודע אם אי פעם נעשה בקבוצות פלייבק.
אני עדיין מחכה מתחילת הריאיון לסיפורים שלכם.
אסף פ: סיפור כיפי: חבר'ה ששמרו בחרמון, וממש קפאו מקור. בן אדם נמצא בעמדה בלילה, קופא את הנשמה שלו והוא מרגיש שהחבר שלו מתכרבל קרוב אליו. הוא אומר לעצמו: "סבבה, למה לא? בוא נתחמם!" ואז הוא נדחק ומתכרבל יותר ויותר עד שהוא דבוק אליו. הוא מסתובב כדי להגיד לו: "תקשיב אחי, חלאס!" פתאום הוא רואה שמי שמכורבל איתו זה שועל… בשיקוף הכנסנו מלא מלא בגדים לחולצה, הבן אדם חוזר הביתה לאשתו אחרי ארבעה וחצי חודשים, והיא אומרת: "מה זו הגיבנת הזאת?" והוא אומר: "זה שולי, השועל, רציתי להביא אותו שהוא יחמם אותנו". חוץ מזה שזה מצחיק, באנו גם להגיד שכשאתה חוזר מהצבא אחרי ארבעה וחצי חודשים, אתה מביא איתך דברים הביתה. אתה לא יכול להגיד "פשוט קפצתי לארבעה וחצי חודשים".
אסף א: היו לנו הרבה סיפורים מצחיקים בסיטואציות של ההופעות שלנו, כמו לבוא להופעה ולגלות שאין אנשים, או שבאנו להופיע בצפון וסידרנו הכל ופתאום צריכים להיכנס למקלט, כי הולכת להיות הפצצה של חיל האוויר. הופענו להם במקלט, בלי כלום, אפילו הבמה נפלה, אבל בתוך המקלט היה שמח בטירוף.
מיכאל: הייתה הופעה מול הנשים של משרתי הסדיר של גדוד 'נצח יהודה'. לפנינו הייתה להן סדנת בישול ואנחנו עומדים ומחכים, עד שבסוף הנשים נכנסו לאט לאט אחרי שקראנו להן, עם מגשי אוכל מתוך הסדנא הקודמת… אחת עלתה וסיפרה סיפור, השחקנים הלכו אל מאחורי הבמה ואני נשארתי לנגן מוזיקת רקע, ובינתיים כל הנשים פשוט נעלמו כדי למלא מחדש את הצלחות. השחקנים חוזרים מאחורי הבמה – ואין קהל.
אסף פ: היה סיפור אדיר. עולה בן אדם, חרדי בן 45, ואומר: "היום הוא היום הראשון שלי בצה"ל. כשהייתי נער חרדי אמרו לי: 'אתה חייב ללכת לקב"ן ולהגיד שאתה משוגע, כי אסור לך להתגייס'. אז הלכתי לקב"ן ואמרתי – 'אני רק רוצה להרוג ערבים', ומצאתי את עצמו מחוץ לצבא, כמו כל החרדים. ואז הגיע ה־7.10. החלטתי שלא אכפת לי, אני מתגייס. אני לא מוכן להפקיר את עצמי יותר ויגידו מה שיגידו". הכניסו אותו לטירונות. הוא עשה 3 שבועות טירונות, עם שכיבות סמיכה וכל מה שצריך. עשינו לו שיקוף שאני מגיע לקב"ן ואומר: "שלום, אני רוצה להצטרף לצבא" ואז הקב"ן אומר: "אני לא מאמין! זה אתה! אתה שרוצה להרוג ערבים!" כאילו הוא פוגש את הקב"ן ההוא. זה הפך להיות שיקוף של סגירת מעגל. זה היה כל כך מרגש שהוא אמר: "לא, הפעם אני לא מוכן. כל השנים האלה – 25 שנה – אני אוכל את עצמי בלב, כי באמת אני כן רוצה להצטרף ולעזור". בהמשך השיקוף עשינו מפגש עם אמא שלו שאומרת לו: "אני גאה בך שבסוף הלכת על זה".
אייל: מישהו סיפר שהוא מאוד פנאט בענייני ניקיון במקלחות. הוא תמיד היה הולך למקלחות עם הסנדלים האיכותיות שלו. הוא יוצא, ואז הוא רואה שהסנדלים שלו הושחתו. עם הזמן הוא גילה שהפרות פשוט נגסו לו בסנדלים. בשיקוף עשינו שתי פרות שמסתובבות בבסיס החיילים, וחולקות את ההעדפות הקולינריות שלהן מתוך זווית העיניים שלהם.
הריפוי מגיע מעצם הסיפור
לסיום, לאור הניסיון שהתגבש אצלכם בחודשים האלה, האם יש מסר שחשוב שאנחנו בעורף נדע ונשנה את הזווית שלנו?
אסף פ: חייבים אומנות לנפש, אומנות היא מרפא. היא מקום שבו מעבדים את החוויות הקשות של החיים ומקבלים כוחות להמשיך.
מיכאל: חיילים מספרים שכשהם חוזרים הביתה הם לא מרגישים שהחבר'ה איתם. לדעת שכל מה שעשינו בצבא זה מאוד מאוד חשוב – זה עיבוד ראשוני, אבל בן אדם חוזר הביתה ופוגש את אשתו ואשתו פוגשת אותו, והילדים והעבודה והשליחות והיהדות וכל הדבר הזה ביחד – יש שם המון המון עבודה נוספת, ואנחנו כחברה צריכים להיות קשובים ורגישים.
אסף א: היחידה שלנו זוכה להיפגש עם אנשים דגולים, משכמם ומעלה. אנחנו מקבלים השראה מכל כך הרבה אנשים שאנחנו פוגשים. אתה שומע את הסיפורים, אתה רואה את הפנים שלהם, ואתה אומר: "איזה אנשים יפים, איזה נשמות טהורות יש בעולם!" זה פשוט מרגש. כי הרי מה שפורץ בצבא זה באמת האור הגדול, הנשמה הזאת פשוט פורצת.
אושרי: רואים בצבא שלנו את ההרגשה שהצבא הוא חלק מהחיים. אף אחד לא רוצה לעזוב.
אייל: אני אתחבר חזרה למה שאסף אמר: במקום בו נגמרות המילים – מתחילה האומנות. הרבה פעמים כשהקב"נים לא עוזרים – האומנות יכולה להתחיל. כשמתחילה האומנות מתחיל הריפוי. זה הכוח החזק של הפלייבק. הוא מדבר את השפה של החוויה. הוא לא מדבר את השפה האנליטית, המרוחקת, של העיבוד הפסיכולוגי המילולי. הפסיכולוג מנסה לבנות את הרבדים בהדרגה, ולהבין מאיפה מגיעה החוויה ומה היא אומרת ואיך לפרק אותה. הפסיכודרמה יוצרת שיקוף חיצוני שנותן זווית נוספת על מה שאתה עצמך חווית וללא מילים. כאילו הריפוי מגיע מעצם הסיפור.