איך ה' מושך אותנו
אביתר בנאי
אלפי לבבות באולם אחד, שרים יחד בדבקות. זו מציאות שעולה על כל דמיון. מרגישים פה באוויר את אור האהבה, והאדמו"ר הזקן הצליח לנסח מילים לאהבה, כלים שבעזרתם אפשר להגדיל את האהבה, להרגיש אותה עמוק יותר.
יש פה דבר שצריך להיות מאוד יקר לנו. בתוך כל אדם שמתקרב אלינו יש אור של אהבה גדולה שמאיר. כל אחד מבקש לאהוב את ה', אלא שהאהבה מתלבשת בכל מיני דברים של העולם הזה, אבל מתחת ללבושים ולמסכות יש פה בעצם אהבה גדולה לה'. ככל שנתקרב אל עצמנו, האהבה הזאת תאיר, צריך פשוט להתקרב אל הלב.
בפרק מ"ו בתניא כתוב כך: "כאשר ישים אל לבו מה שאמר הכתוב: 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם'. פירוש שכדמות וצורת הפנים שהאדם מראה במים, כן נראה לו שם במים אותה צורה עצמה. ככה ממש לב האדם הנאמן באהבתו לאיש אחר הרי האהבה זו מעוררת אהבה בלב חבירו אליו".
המשל המקדים מהתחום שבין אדם לחברו, הוא משל נפלא. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – זאת אומרת שכשאני אוהב אותך, אז אהבתך תתעורר לאהבתי בחזרה.
פעם שמעתי משל שמצא חן מאוד בעיניי. בן אדם צופה בסרט המוקרן על מסך גדול, והוא רואה כתמים שחורים גדולים על המסך. הוא מביא אקונומיקה ומנסה לשפשף את המסך ולנקות אותו, 'משהו לא בסדר במסך' הוא חושב, הוא משפשף ומשפשף, וזה לא עוזר. עד שבא איזה חבר ואומר לו "נשמה, הלכלוך הזה זה בעצם אבק על העדשה של המקרן. תסתובב אחורה אל העדשה ותנגב בעדינות". מה ואיך שאני מקרין, נקלט אלי בחזרה. כמו שאנחנו רואים בן אדם שמח, ופתאום הכל מסביבו שמחה. וכך גם באהבה.
וכאן מגיע המשל השני, שהוא כבר ממש הנמשל: "והנה זהו טבע הנהוג במדת כל אדם, אף אם שניהם שוים במעלה. ועל אחת כמה וכמה אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה, ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו מאשפתו. ומכניסו להיכלו היכל המלך, חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם; ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי, וחיבוק ונישוק ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש. על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך, בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש מעומקא דלבא לאין קץ. ואף אם לבו כלב האבן, המס ימס והיה למים, ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך".
אם נרגיש את אהבתו של ה' אלינו, כשנתבונן בחסדיו וברחמיו המרובים, כשנראה לאיזה תהומות הוא נכנס בשביל לשלוף אותנו… אם אנחנו מתבוננים ומכירים תודה, ומתבוננים על עומק החסד, איך ה' משך אותנו כל אחד ממקומו ומשפיע עלינו טוב, ממילא תתעורר האהבה. אני יכול באופן אישי להגיד שאני גדלתי מהמילים האלה. הזכות לעמוד פה, להביט במסע חיי אל מול הרגע הזה – זה מעורר בליבי אהבה גדולה והתעוררות גדולה. שנזכה כולנו להביט בטובות הגדולות בחיינו.
חברים, ניצחנו!
שולי רנד
אני ממש מודה לקדוש ברוך הוא על כל פעם שאני זוכה לבוא לכאן ולהשתתף בהתוועדות הקדושה הזאת! יש הבדל גדול בין האירוע הזה לבין אירועים אחרים. בדרך כלל אני על הבמה, והמצב הוא שאני פה והקהל שם. כאן, ממש אין את ההרגשה הזאת! יש כאן הרגשה שכולנו ביחד! זה כל כך מדהים, ואני ממש צריך להודות לקדוש ברוך הוא שמזכה אותי – לא יודע בזכות מה – להיות שותף לאירוע הזה. תדעו, אני לא אומר את זה סתם, אני אומר את זה ממש מעומקא דליבא.
השנה אני צריך להודות לקדוש ברוך הוא בכפל כפליים, כי הוא גם מזכה אותי עכשיו ברשותכם לקרוא קצת, כמה פנינים, מתוך ספר התניא הקדוש. תשמעו משהו מפרק ל"א: "אמת הוא כן בלי ספק, שאני רחוק מאוד מה' בתכלית…" תראו מה עושה הנפש הבהמית. ישר אני חושב לעצמי למה כיבדו אותי לקרוא דווקא את הקטע הזה? כי אתה רחוק כזה, אה? האמת, זה נכון. אבל למזלי אנחנו ממשיכים לקרוא הלאה, ובהמשך יש פה מתיקות שאין כמוה, יש פה תקווה שאין כדוגמתה!
התקווה היא, בגלל שכל הריחוק הוא מהגוף: "אך כל זה הוא אני לבדי הוא הגוף… אבל מכל מקום, יש בקרבי חלק ה' ממש, שישנו אפילו בקל שבקלים!" אתם מבינים את המשמעות של זה? הנפש האלוקית לא נמצאת רק אצל הצדיקים ועובדי ה', ולא רק אצל הישרים והמתוקנים במידותיהם. היא מצויה אפילו אצל קל שבקלים. אפילו אצלי היא מצויה – ממש פה, בתוכי, יש המון המון חתיכות של נפש אלוקית, ששום דבר לא יכול לגעת בה. אי אפשר לגנוב אותה, לא משנה מה יגידו לנו: אתם ככה, אתם כאלה… זה לא משנה, כי בסוף תופיע האמת לאמיתה, ותגיד לנו בכל הכוח: יהודים! יש בכם חלק שכולו בוער לקדוש ברוך הוא! אשרינו מה טוב חלקנו!
תשמעו את ההמשך: "שהיא בבחינת גלות, והרחמנות עליה גדולה מאוד". יש כאן לבעל התניא עוד חידוש לומר: 'תדעו, שכולנו בעלי חוב'. אני לא יודע אם מישהו פה היה בעל חוב בענייני כספים. אתם יודעים, כשאתה חייב כסף לאנשים, מיהו הראשון שאתה מחזיר לו? למי שצועק הכי חזק. ובתחרות בין הנשמה והגוף, אז הגוף שלנו צועק כל הזמן: 'תחזיר לי! תן לי! אני רגיל לאכול, אני רגיל לשתות, אני רגיל לכל הדברים הכיפיים האלה!' לעומתו, הנשמה המסכנה היא בגלות. היא נשארת שם בפינה חשוכה וכמעט לא צועקת. בגלל שזה המצב אנחנו מחזירים את החוב לגוף, ומחזירים אותו הרבה לפני החוב לנשמה. לנשמה אנחנו לא כל כך מקשיבים אבל האמת היא שאנחנו בעלי חוב שלה. לכן אנחנו חייבים: "כל מגמתי וחפצי, להוציאה ולהעלותה מגלות זה, להשיבה אל בית אביה כנעוריה, קודם שנתלבשה בגופי. שהיתה נכללת באורו יתברך, ומיוחדת עמו בתכלית. וגם עתה כן, תהא כלולה ומיוחדת בו יתברך, כשאשים כל מגמתי בתורה ומצוות… ובפרט במצוות תפילה, לצעוק אל ה' בצר לה מגלותה" טאטע! טאטע! רחם עלינו! רחם עלי! מתי נזכה כבר להוציא אותה?
ועכשיו דיבורים של תקווה: "וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה, היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב, ושבה אל בית אביה כנעוריה בשעת התורה והעבודה… ואין לך שמחה גדולה כצאת הגלות והשביה". הוא אומר, מתי צריך לשמוח? לא רק אחרי שהגעת לתיקון השלם. בכל דבר שאנחנו עושים, אפילו קטן, צריך לא רק לשמוח, אלא צריך להיות ממש מאושרים! צריך לדעת שגם קצת זה טוב.
עצם זה שכולנו נמצאים היום בהתוועדות הנפלאה הזאת, ולא מסתובבים בכל מיני מסעדות או בכל מיני מקומות אחרים, זה כבר ניצחון גדול. הרי יש לנו מלא אופציות! העולם הזה מלא אופציות. אבל בכל זאת באנו לפה להידחק ולהזיע ביחד, זה ממש ניצחון עצום! כבר עכשיו יש כאן 'הוצאת נפש מתוך השבי' שאין כדוגמתה! ואין שמחה גדולה כמו לצאת מהגלות ומהשביה.
אתם יודעים, במחילה מכבודכם, שלמרות החיזוקים והתקווה עדיין קשה לי ואני באמת לא מבין. חס ושלום, הקדוש ברוך הוא לא מקשה עלינו סתם ככה, אבל בכל זאת אני לא מצליח להבין: למה לעשות את המהלך הזה? הרי שם למעלה היה טוב לנפש האלוקית! היה לה שם הכי טוב בעולם. למה להוריד אותה לגוף העכור הזה ולמלחמה הזאת? למה להתערבב ברצונות השגעוניים האלה? חייבים לסמוך על הקדוש ברוך הוא שהוא לא בא איתנו בטרוניא, והוא עושה את כל זה רק לטובתנו. זה מה שהוא אומר פה: "ולמה עשה ה' כזאת להוריד חלק מאורו יתברך הממלא וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב" שזה אור שאין כדוגמתו, "והלבישו במשכא דחויא וטיפה סרוחה". והוא עונה: "אין זה כי אם ירידה זו היא לצורך עליה". הנשמה יורדת לתוך הגוף, וצועקת: וויי, וויי! אבל זוהי ירידה לצורך עליה. הנשמה לא סתם יורדת. היא יורדת כדי לתקן את הכל, להעלות ולהשיב את הנפש הבהמית לה'.
בעזרת ה', בזכות המילים הקדושות האלה, אנחנו נזכה לתקן את הכל. נזכה להעלות את הנפש הבהמית לאור שאין כדוגמתו. "אליך ה' נפשי אשא, דהיינו לקשר מחשבתי ודיבורי במחשבתו ודיבורו יתברך", אמן כן יהי רצון.
