כיכר ה'טיימס סקוור' בניו־יורק היא אחד מהמקומות הומי האדם בעולם. מדי יום עוברים בה מיליוני אנשים בדרכם למרכזי הסחר העולמיים. מסביב לכיכר נמצאים מסכי פרסומות ענקיים, שמנצלים את מספר המבקרים העצום במקום. השטח העצום של הכיכר מושך מפיקים, ולא פעם האזור נשכר לצורך עריכת אירועי תרבות. לכן, לא היה מוזר במיוחד לעוברי האורח הרבים כאשר לפני שלושה שבועות במוצאי שבת "זכור" נערך במקום אירוע המוני לבני נוער יהודיים מכל העולם. מה שכן הפתיע אותם, היה לראות באותם מסכים פסוקים בעברית ותמונות של הרבי מלובביץ'.
"זה היה אירוע נדיר" מספר אלכס ליבוביץ', נער מאשקלון שהשתתף באירוע. "אתה עומד באמצע המקום הענק הזה ורואה סביבך אלפי נערים יהודיים שמשתתפים במופע יהדות ענק" הוא מוסיף.
האירוע בניו־יורק הגיע כחלק מתוך הפעילות הענפה של הארגון החב"דניקי CTeen, הפועל בכל רחבי העולם. שמו הישראלי של הארגון הוא 'חב"ד לנוער'. בארץ פועל הארגון כבר ארבע שנים, ומתמקד בפעילויות התנדבות ושיעורי תורה ברחבי הארץ, מקריית גת בדרום ועד קריית ביאליק בצפון. כל הפעילויות בארגון מופנות כלפי נוער לא דתי.

קלאסה חדשה
"הארגון התחיל לפעול בארץ בעקבות חוסר בעבודה עם נוער, שיש הטוענים שהוא הגיל הכי לא קשוב. שנים רבות חב"ד עובדת עם ילדים בגילאי יסודי ועם מבוגרים בשלל נקודות בחיים, אבל בני נוער היו 'מחוץ לתחום'. לא היה לנו שום ממשק איתם" מספר מענדי קנייבסקי, מנהל ארגון חב"ד לנוער בארץ.
למה לא הייתה פעילות עם בני נוער?
"הדבר הכי קשה זה לשכנע נער בן 15-16 לעזוב את עיסוקיו ולהשקיע זמן כדי להקשיב לנושא שרחוק ממנו. אצל ילדים זה מאוד פשוט, בגלל הפעילויות בחגים שמושכים את הילדים. גם מול מבוגרים יש לנו ממשק סביב שמחות כמו חתונה, ברית ובר ובת מצווה של הילדים. רק מול נערי תיכון אין את הממשק הזה וזה יוצר קושי אמיתי. לכן בעבר לא הייתה פעילות כזאת".
הסניפים הראשונים נפתחו בקריית ביאליק, לוד וכפר סבא, אך מאז נפתחו עוד עשרה סניפים ברחבי הארץ. מעל 13,000 בני נוער משתתפים בפעילויות השונות שעורך הארגון במהלך השנה, כאשר בפעילות היומיומית משתתפים כמאה וחמישים נערים בכל סניף. בעוד שלושה חודשים, לקראת יום ההילולא של הרבי בג' בתמוז, ייפתחו עוד עשרה סניפים חדשים. "כל מי ששומע איך הגענו להיקפים האלה תוך ארבע שנים נשאר פעור פה. זה לא משהו שרואים כל יום. למה שלנער חילוני בן חמש־עשרה יהיה את מספר הטלפון של הרב שנמצא באזור שלו?" אומר קנייבסקי.
איך זה באמת קורה?
"הרבנים שלוקחים חלק בפרויקט הם טיפוסים מעניינים שמתאימים וגם עברו הכשרה לעבודה עם נוער. עשינו בדיקות מאוד מקיפות לכל השליחים בארגון. לא כל אחד יכול לשבת על הרצפה עם הנערים ולדבר ולשיר איתם. חוץ מזה, יצרו הרגשה בקרב אותם נערים שזה המקום הכי 'איני' להיות בו. להיות חניך בארגון זה סוג של 'קלאסה', וזה אחד הדברים החשובים לנערים".
מה הופך את חב"ד לנוער להיות ה'קלאסה'?
"אופי הפעילות שלנו. כל שנה אנחנו מארגנים בקיץ מחנה בחו"ל לאותם חבר'ה מצטיינים. רק מי שהתמיד והשתתף בהתנדבויות השונות והגיע לשיעורים זוכה לטוס למחנה. בשנה הראשונה היינו בקפריסין, בשנייה היינו בתאילנד, שנה שעברה היינו בבולגריה והשנה אנחנו נהיה באוסטריה. בימים אלה ממש אנחנו עובדים על זה. במחנה בקפריסין השתתפו שלושים נערים, בבולגריה כבר שכרנו מטוס שלם למאה וחמישים חניכים".

יזמות צעירה
בשביל להגיע למחנה צריכים הנערים להיות בחוד החנית של הפעילות לאורך השנה, ודגש מיוחד מופנה על התנדבויות בתוך הקהילה. כל סניף מפעיל התנדבות מסוג אחר, כאשר המיוחדים שבהם נערכים בכפר סבא ובקריית ביאליק, שם מפעילים בני הנוער מועדון לילדים על הספקטרום האוטיסטי. "ילדים אוטיסטים צריכים להיות בהשגחה 24/7. מדובר בסיטואציה קשה מאוד להורים. ילדים אוטיסטים שיכולים להיות במוסד, מהשנייה שהם חוזרים הביתה הם צמודים להורים שלהם. אנחנו לוקחים את הילדים הללו פעמיים בשבוע לשעתיים, ומי שנמצא ודואג להם הם הנערים שלנו, ולהורים בינתיים יש מעט זמן חופשי להתאוורר".
אילו תגובות אתם מקבלים מההורים?
"מדהימות. ההורים אומרים לנו שאלה השעתיים הטובות ביותר שיש להם במהלך השבוע, ואלה גם השעתיים היפות של הילד. הם מספרים לנו שוב ושוב כמה הוא מחכה להגיע למועדון. זה אחד הפרויקטים הכי מורכבים שיש לנו, אם לא המורכב שבהם".
זה לא פשוט, איך מכשירים נערים לעבוד עם ילדים אוטיסטים?
"אנחנו מעבירים אותם הכשרה בנושא. באחד המקומות הבאנו אב לילד אוטיסט שיסביר לנערים איך הוא מתמודד עם הילד שלו ואיך הוא מטפל בו. האב מאוד התלהב מהיוזמה. כשדיברתי איתו הוא אמר לי שהדבר הזה הוא הסיוע הכי גדול שאפשר לתת להם".
בשאר הסניפים ההתנדבויות מורכבות מביקורים במרכזים רפואיים וחלוקת מתנות וממתקים למאושפזים, התנדבות עם קשישים בה הם יושבים איתם ומארחים להם לחברה, פרויקט חונכות בו נערים מצטיינים מהתיכונים חונכים נערים מתקשים בגילאי חטיבת הביניים ועוד. "המטרה שלנו היא לחבר את אותם הנערים לפינה שתיגע בהם. להראות להם שיש עוד דברים בעולם חוץ מהם עצמם. לגרום לנער לקלוט שחוץ ממנו יש עוד אנשים ולעזור להם זה דבר גדול מאוד. ההורים מודים לנו על זה כל הזמן" אומר קנייבסקי.
עוד אחד מהפרויקטים המיוחדים הוא סניף אשקלון, שם בכל חודש נבחר תחום אחר של התנדבות אליו ירוכזו המאמצים של בני הנוער באותו חודש. מי שבוחרים את הנושאים הם הנערים עצמם. "כל חודש אנחנו עושים משהו אחר" מספר אלכס, "חודש אחד החלטנו שנתמקד בחלוקת סלי מזון לנזקקים. אז דאגנו להכל בעצמנו. אנחנו דאגנו לאסוף את כל המצרכים, לארוז אותם, לצייר ולכתוב למשפחות דברים שיחממו להם את הלב, ובסופו של דבר חילקנו את סלי המזון לרשימת משפחות שקיבלנו מאגף הרווחה בעיר".
בחודש שעבר החליטו בסניף באשקלון להתמקד בלקויי שמיעה. במשך כל החודש עבד הצוות על איתור בעלי המוגבלות ותכנון הפעילות, ובסוף החודש הגיעו כל לקויי השמיעה ליום מיוחד עבורם. החודש, החליטו חברי הסניף ללכת על התנדבות לא שגרתית, ולהפנות מבט לאלו שאנחנו לא רואים ביום יום. "החלטנו לתת כבוד לעובדי הניקיון. כל הזמן כולם צוחקים עליהם, ואנחנו החלטנו להראות להם דווקא את ההערכה הגדולה שיש לנו אליהם. אז נתנו לכל אחד מהם מעין משלוח מנות וערכנו להם ערב הוקרה מיוחד. לכמה מהם עמדו דמעות בעיניים מרוב התרגשות" מספר אלכס.
העובדה שהנערים מעבירים את זמנם בתרומה לחברה, ולא בבילויים כאלה ואחרים, מביאה לתמיכה רחבה של ההורים. "ההורים תומכים בכל מה שאנחנו עושים. אנחנו לא עושים שום דבר בלי האישור שלהם, והם מבחינתם נותנים לנו גיבוי מטורף" אומר קנייבסקי.
"בלי חב"ד לנוער בחיים לא הייתי מתנדב כל כך הרבה. גם העובדה שאנחנו יוצרים את כל ההתנדבות מאפס גורמת לנו להיות הרבה יותר מחויבים לזה. זה מרגיש משהו אמיתי. גם זה שכל חודש אתה עושה משהו אחר גורם לכך שלא תרגיש שחיקה בהתנדבות" מסביר אלכס.

תורה בקצב אש
הפעילות לא מסתכמת בהתנדבויות הייחודיות של בני הנוער. עיקר הפעילות היום־יומית מוקדש להיכרות עם היהדות עצמה. המצוות, לימוד תורה והאופן שבו היהדות נמצאת בחיים של אותם נערים יום יום. "פתאום הם מגלים שהיהדות נוגעת לחיים שלהם, שהיא לא דבר ארכאי שעבר זמנו מן העולם" מספר יוסי גולדשטיין, מנהל הפרויקט בקריות.
"הרב אם עשיתי קעקוע חינה ביד שמאל אני לא יכול להניח תפילין?"; "האם מותר להיכנס לתאי הגזים בפולין?"; "אני שומר שבת וחבר שלי לא שומר, מותר לי שהוא ירכיב אותי על האופניים החשמליות שלו? זה כמו מעלית שבת, לא?"; "מותר לגעת בלב של חזיר?"; "אני בסיור מטעם בית הספר, האם מותר להיכנס לכנסייה?; "חבר שלא שומר רוצה להשאיל ממני את האופניים החשמליות ביום כיפור. זה חסד?". מבול של שאלות מופנות אל השליחים, שהם למעשה רבני ורכזי קהילות, חלקן מעלות חיוך וחלקן דמעה. ולכל שאלה מגיע מענה, לעתים מענה שונה לשאלה זהה, תלוי במצבו של השואל.
"כשאנחנו לומדים אנחנו בוחרים את הסוגיות הרלוונטיות לחיים שלהם, ואז אתה רואה שהם מוצאים את המקום שלהם בתוך היהדות. הם מבינים את המשמעויות של המצוות שבהן אנחנו עוסקים ומתחילים להקפיד עליהן. זה לא קל להם, לא תמיד הבית תומך ולחצים חברתיים לא חסרים. אבל הגיל הבועט מלא בעוצמות, וכשהם שהן יכולות לדרדר הן גם יכולות להעלות לגבהים מדהימים. בחור שנחשף לראשונה למעשר כספים, התחיל להפריש מכל רווחיו עשרה אחוזים לצדקה! בעולם המונחים שבו הוא חי, זה לא פחות ממטורף" אומר יפת מדוויל, מנהל הפרויקט ברמלה.
יש לך דוגמה לתשובה מורכבת למישהו שמתנדנד בין העולמות?
"בוודאי. אחד הנערים אמר לי פעם אחת שהוא רוצה לשמור שבת, אבל כל ערב שבת כל המשפחה נוסעת לסבא והסבתא ל'ארוחת שישי', וזה מצריך חילול שבת. הוא אמר לי שהוא מרגיש שבגלל שהוא כבר חילל שבת אין טעם להמשיך לשמור כי זה לא שווה כלום. הסברתי לו שגם אם כרגע הוא מרגיש שאינו יכול לשמור את כל השבת, יש חשיבות לכל רגע שבו הוא יכול לשמור שבת, ומעבר לזה – שעבירות אינן מבטלות מצוות. מאז הוא מנסה להקפיד כמה שיותר לשמור שבת".
"הדבר שמרשים אותי בכל פעם מחדש זה שהנערים רוצים לשמוע" אומר גולדשטיין. "בעקבות הסדרה בטלויזה 'שבאבניקים' צפו להם שאלות, ותמיד מעמתים אותנו עם טענות שלומדים בבית הספר. הם אלה ששואלים את השאלות והם אלה שמדרבנים אותך לעסוק בנושאים האלה. לא פעם קרה שהם ממש הפתיעו אותי ברצון שלהם לדעת. זה לא רק שהם רוצים לדעת את ההלכות מה מותר ומה אסור, הם רוצים הרבה מעבר, להבין את המשמעות של מה שהם עושים. בקיץ שעבר אחד הבחורים אצלנו החליט שאת העבודה שהוא צריך להגיש בסוף שנת הלימודים הוא יעשה על הרבי מלובביץ' ועל תורת חב"ד. את החומר הוא השיג לבד והוא למד את הכל לבד. איתי הוא דיבר פעמיים־שלוש על הנושא. בסופו של דבר הוא עשה עבודה מרשימה והוא הציג אותה בכיתה, לגמרי שלא במתכוון, בג' תמוז, יום ההילולא של הרבי".

בדרך לגולני
"אני כבר איש זקן. קח את התפילין בחזרה ותן אותן למישהו שצריך". את המשפט התמוה הזה קיבל סופר הסת"ם יחד עם התשלום. הכל היה מוזר. היהודי בן התשעים, ניצול שואה, הזמין תפילין מהודרות, ואף ביקש שהסופר יבוא אליו הביתה. הקשיש ביקש שיניח לו אותן, ומיד לאחר מכן אמר שהוא רק רצה להרגיש אותן לרגע. הוא כבר זקן ולא מסוגל להניח תפילין, ועדיף שהתפילין ילכו לצעיר שיניח אותן כל יום.
שלום סגל, שליח חב"ד לנוער בלוד, מספר שבשבוע שעבר פנה אליו בחור שהשתתף בפעילות וכעת מתגייס לגולני. לא עשו לו בר מצווה בזמנו, וכעת הוא רוצה תפילין שילוו אותו בשירות הצבאי. אין לו הרבה כסף והוא מתגייס עוד פחות משבוע, אולי יהיה אפשר לארגן לו תפילין… "סיפרתי את זה לחבר, ופתאום קיבלתי טלפון מסופר סת"ם בראשון לציון שסיפר את לי את השתלשלות העניינים התמוהה. בחיים לא הזמינו אצלו תפילין רק בשביל להרגיש… כולנו ראינו בכך השגחה פרטית מופלאה ותזמון מושלם. בשבוע שעבר התגייס הבחור לגולני כשהוא מצויד בתפילין".

לא אתאיסט. כועס
רוב החניכים מגיעים בשיטת חבר מביא חבר. השמועה עוברת מפה לאוזן וכך מצטרפים עוד ועוד נערים למעגל הפעילויות. "אחד הדברים שאנחנו מקיימים במסגרת חב"ד לנוער, זה סעודות שבת לנוער" מספר הרב איתי נגר, מנהל הפרויקט באשקלון. "הרעיון שעומד מאחורי זה הוא גיבוש החבר'ה ולחשוף אותם לדברים הכי בסיסיים של יהדות כמו קידוש. אנחנו יוצרים אווירה טובה של שבת ושרים איתם.
"באחת השבתות, אחד החבר'ה הרציניים ביותר, שגם טס איתנו לכל המחנות, רצה להביא חבר שלו שישתתף גם הוא בסעודות. העניין הוא שאותו בחור מעולם לא השתתף בפעילות שלנו. הוא הזמין אותו לסעודה, ואותו בחור ענה לו 'אבל נאור, למה שאני אגיע אם אני בכלל אתאיסט?' נאור ניסה לשכנע אותו ואמר לו שיבוא בכל זאת בשביל האווירה הטובה ולהיות עם כל החבר'ה יחד, ואותו בחור שוב אמר שהוא אתאיסט, ולמה שיבוא למקומות של דתיים. בסוף נאור הצליח לשכנע אותו להגיע לארוחה, בלי להגיע לתפילה שלפני.
"החבר הגיע בסוף הסעודה, היישר לעונג שבת. כשהוא הגיע, ניגש אלי נאור בשקט ואמר לי שהוא הביא חבר אתאיסט. אמרתי לו שאין שום בעיה, ולעצמי אמרתי שהולך להיות לי מעניין היום. הבחור נכנס, אמר לנו 'שבת שלום' והתיישב לידי. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו. המשכנו בעונג שבת, שרנו שירים, אמרתי דברי תורה, ואחר כך, כשהחבר'ה שרו ניגון, שאלתי אותו בלי שאף אחד ישמע, 'למה לא הגעת לתפילה לפני כן והיית מצטרף עם כולם לארוחה?'. הוא אמר לי שהוא לא קשור לזה כי הוא אתאיסט. שמעתי את מה שהוא אומר וחייכתי. המשכנו לשיר ולומר דברי תורה, ובאחד הניגונים שוב פניתי אליו ואמרתי לו שלא יכול להיות שהוא אתאיסט. הוא שאל אותי למה, ואמרתי לו שהאדמו"ר הזקן אומר שאין כזה דבר יהודי שלא מאמין. אמרתי לו שאני חושב שהוא מאוד מבולבל או מאוד כועס על הקדוש ברוך הוא, ושגם הוא עצמו יודע טוב מאוד שהוא מאמין גדול. המשכנו לשיר ניגונים, וכל אותו זמן אני רואה אותו מאוד מרוכז עם עצמו, חושב. כשסיימנו הוא אמר לי שאני צודק. הוא באמת כועס, אבל מאמין. אחר כך הוא התחיל להגיע לשיעורים והתחיל להתחזק, ובסופו של דבר הוא הגיע איתנו שנה אחר כך למסע שעשינו לציון של הרבי".

אין קרניים
"אנחנו רוצים להראות להם ש'דוסים' הם לא חייזרים. שאנחנו אנשים טובים שאפשר לדבר איתנו ולא צריך לפחד מאיתנו" אומר קנייבסקי, "זאת גם אחת הסיבות שאנחנו עורכים את המחנה"
איך המחנה עוזר לזה?
"תחשוב שאנחנו נמצאים איתם עשרה ימים במדינה זרה, והם רואים שאנחנו אנשים רגילים. נכון שכל יום אנחנו פותחים את הבוקר בתפילה ולימוד, אבל אף אחד לא חייב להצטרף. בפועל, כמעט כולם מגיעים לכל התפילות ולשיעורים, ואחר כך מתחילות האטרקציות. הם רואים אותנו לומדים בתחילת היום ואחר כך משחקים איתם כדורגל. זה גשר בין עולמות שלא קיים בדרך כלל".
איך נוצרת האווירה הייחודית במחנה, הרי בסופו של יום, מדובר בבחורים חילוניים?
"לחלוטין, אבל תחשוב שהם עוזבים את הבית שלהם, מתנתקים מהאווירה היומיומית שלהם. עצם זה יוצר משהו מיוחד. שנה שעברה באחד הלילות לקראת סוף המחנה ישבתי מחוץ לחדר ולמדתי לעצמי. פתאום ניגש אלי אחד הנערים, שלא הצליח להירדם, ואמר לי שזאת הפעם הראשונה בחיים שלו שבמשך שבוע שלם הוא לא נמצא ליד בנות. זה משהו אחר שהם לא מכירים.
"אנחנו לא מחייבים אף אחד לשמור שבת במחנה, אבל בפועל אף אחד לא מחלל שם שבת, הם לא מרגישים צורך להיות בטלפונים כל הזמן כי יצרנו רצף פעילויות מרתקות לשבת. הם נכנסים לתוך 'זון' אחר, שנותן להם הרגשה שונה".
אתה מספר על האווירה הטובה, אבל אתה בעצמך מודה שהם מגיעים מעולם מושגים ועולם תרבותי שונה. איך מגשרים על הפער הזה?
"אני לא רואה פער. אני לא עובד רק עם אנשים שנראים כמוני. ברגע שעוברים משלב הסטיגמות לשלב ההיכרות מבינים שאנחנו לא כל כך שונים. גם הם יומיים קודם לכן חשבו שאנחנו ה'דוסים', ואמרו שאנחנו מסוכנים וחרדים ועוד כל מיני מילים שנועדו להפחיד, ופתאום הם רואים שאנחנו יודעים לשחק כדורגל בדיוק כמוהם, יודעים לשבת איתם, לדבר איתם, להיות איתם באותו מחנה עשרה ימים, ועם התפילות שלנו והכל, והם רואים שזה לא מפריע בכלל לחיים. המסכים נופלים כשחיים יחד".
"אני אישית מגיע מבית מאוד חילוני. חילוני למהדרין אפשר לומר" אומר אלכס בחיוך. אני שואל אותו איך הוא הגיע לחב"ד לנוער, אם הוא מגיע מבית חילוני כל כך. "בסופו של יום אני חי כאן. אני יהודי, ולא יכול להיות שאני לא אדע את העבר שלי, את הערכים שלי ואת המסורת שלי. זה לא בריא להישאר בור. צריך ללמוד הרבה על החיים שלנו".
ובחזרה לאירוע הענק בטיימס סקוור בניו־יורק. במהלך האירוע השנה נערכה הכנסת ספר תורה, כאשר סיום כתיבת האותיות נערך בכיכר עצמה. "מבין כל אלפי הנערים שהיו שם, מי שזכה לגלול את הספר היה נער מהסניף שלנו בלוד" מספר הרב שלום סגל, שליח הפרויקט בעיר. "את הגלילה שידרו בכל המסכים בטיימס סקוור, ואלפי בני אדם ראו אותו. אחר כך הוא סיפר לי שמדובר באחד הרגעים המרגשים שהיו לו אי פעם".■