האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן (תק"ה-תקע"ג), היה מצעירי תלמידיו של המגיד ממזריטש, תלמידו וממשיך דרכו של הבעל שם טוב. הוא הוכר כגאון בתורה כבר בראשית דרכו, וה'שולחן ערוך' שכתב במצוות רבו התקבל בכל תפוצות ישראל ומשמש עד היום מקור הלכתי חשוב. מלבד היותו גדול בתורה, הן בנגלה והן בנסתר, היה רבי שניאור זלמן מיסטיקן ומחבר מוסיקלי, בעל השכלה כללית רחבה, כשרון ארגון ויכולת התבטאות מעולה בכתב. הוא היה מנהיג החסידים ברוסיה הלבנה, ומעבר להפצת רעיונות החסידות וביסוס מעמדה, לקח על עצמו גם את ההגנה עליה מבית ומחוץ; מבית – בהסברתה והצדקתה בפני המתנגדים, ומחוץ – כשנאלץ לבאר לשלטונות הרוסיים את מהותה של החסידות ואת הנהגות החסידים.
תנועת החסידות בראשיתה, נתקלה בהתנגדויות עזות שכללו כתבי חרמות חריפים ואף האשמה באפיקורסות. עמדתו העקבית של רבי שניאור זלמן הייתה להימנע מכל עימות ומריבה, ויחד עם זאת להשתדל בכל דרך להסביר את שיטת רבותיו ולהוכיח את צדקתה. יכולתו לפנות לקהלים מגוונים, ובפרט להתקבל על דעתם של הלמדנים הליטאיים, הייתה ייחודית ובעלת חשיבות מכרעת בהתפשטות החסידות. הוא התאמץ להדוף ביקורות על רעיונותיה של התנועה החדשה, והשפעתו ברוסיה הלבנה ובליטא הלכה והתרחבה.
השיטה שיסד רבי שניאור זלמן היא ענף ייחודי ומובחן בתנועה החסידית. דרך החב"ד (חוכמה, בינה, דעת) שסלל מדגישה את עבודת המוח ואת ההשגה השכלית, ומדריכה כיצד ניתן להגיע על ידיהן לקרבת אלוקים, להתעוררות הלב ולתיקון המידות.
את דרכה של חב"ד הגדיר רבי שניאור זלמן "דרך ארוכה וקצרה" (כלשונו בשער ספר התניא). אין היא מסתפקת בניצוצות של שמחה, של דבקות או של געגוע לאלוקות – אלא רוצה גחלים בוערות; אין היא מסתמכת על הצדיק, שעצם השהייה במחיצתו מחיה את הנפש ומעוררת את הלב – אלא על עבודתו העצמית של האדם; לא די לה בניגון, בריקוד ובדיבוק חברים. היא דורשת התעוררות פנימית, יסודית ומתמשכת – וזאת אין להשיג אלא על ידי הכרה שכלית.
חסיד חב"ד נדרש לבנות בתוך עצמו תפיסה מבוססת, מפורטת ורלבנטית של האלוקות ומופעיה בבריאה בכלל ובנפשו שלו בפרט. הכלי הפרקטי שמציע רבי שניאור זלמן הוא 'התבוננות', כלומר חשיבה סדורה ושיטתית הנעשית מתוך התקשרות אישית לנושא. "כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה – לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שווא" (תניא, ליקוטי אמרים פרק ג). עבודה זו מצריכה לא רק יגיעה גדולה מצד החסיד, אלא גם תורה רחבה מצד הרבי, ומכאן הריבוי חסר התקדים של כתבי אדמו"רי חב"ד לדורותיהם. הרבי מעניק לחסידיו לא רק הארה תורנית מלמעלה, אלא 'זרעים' שעליהם להצמיח ולהוסיף ולפתח מכוח עצמם.
ללמוד אנו צריכים
רבים ראו, ויש שעדיין רואים, את הביטוי 'חסידות אינטלקטואלית' כסתירה מיניה וביה. אלא שעבור רבי שניאור זלמן, רק על ידי התבוננות ניתן לבנות גשר בין השכל לרגש, וכפי שניסח זאת רבי שלום דובער, האדמו"ר החמישי לשושלת חב"ד, המכונה הרש"ב: "תוכן החסידות הוא שעל המוח לתת ללב להבין מה עליו לרצות, ועל הלב להביא בחיים את מה שהמוח מבין". מאמריו של הרבי נקראים אצל חסידי חב"ד "דברי אלוקים חיים", והם אינם שביבי רעיונות אלא 'תורה', ותורה צריכה לימוד.
ההנחה שכל עניין בחסידות דורש הבנה והעמקה כמו סוגיא בגמרא היא מהפכנית. היא שינתה את היחס לרעיונותיה של התנועה החסידית לא רק בקרב החסידים, אלא גם בין המתנגדים. נדרשת יגיעת המוח ולמדנות של ממש כדי להבין לעומקם עניינים כמו 'בריאה יש מאין', 'סובב כל עלמין וממלא כל עלמין', 'ייחודא עילאה וייחודא תתאה' וכיוצא בהם.
הצלחתו של רבי שניאור זלמן בהפצת תורת החסידות בקרב יודעי הספר ובעלי ההשפעה בעולם היהודי, גרמה למתנגדיו להלשין עליו לממשלת הצאר. פעמיים הביאו ההלשנות למאסרו בידי השלטונות, ובשתיהן זוכה רבי שניאור זלמן מכל אשמה. כישרונו לבאר את עקרונות החסידות ולתווך אותם לכל שומע, עמד לו גם אל מול חוקריו הלא יהודים. שחרורו מן הכלא נתפס כאישור לצדקת דרכה של החסידות, ובתמיכתה של מלכותא דארעא היה ביטוי להסכמתה של מלכותא דשמיא.
32,000 שעות עבודה
את עיקרי שיטתו סיכם רבי שניאור זלמן באופן בהיר ותמציתי בספרו העיקרי, "התניא", אך דרשותיו על התורה והמועדים קובעות ברכה לעצמן. למעלה מארבע מאות מדרשות אלה מצויות בספרים "תורה אור" ו"ליקוטי תורה", שהם למעשה שני חלקים של ספר אחד, שמסיבות היסטוריות נדפסו בזמנים שונים ותחת שמות
שונים.
מקובל במסורת החסידית, שדברי החסידות של רבי שניאור זלמן עברו כמה שלבים של התפתחות ו'הבשלה'. בפרט, ידועה החלוקה בין "לפני פטרבורג" – שהן הדרשות שנאמרו לפני מאסרו, ל"אחרי פטרבורג", אז הפכו הדרשות לארוכות ומפורטות יותר. תחילה עסקו תורותיו של רבי שניאור זלמן ברעיון מרכזי אחד, בדומה למצוי לרוב בכתביהם של גדולי החסידות. אך עם הזמן הן נעשו מורכבות יותר, מציגות מהלך שקושר כמה רעיונות לכדי מסכת רחבה, וניכר בהן באופן מיוחד מקומם של הביאור השכלי היסודי והשימוש במשלים לצורך זה.
בשונה מ"התניא", שנכתב כולו על ידי רבי שניאור זלמן, דרשותיו נשארו בגדר 'תורה שבעל פה'. הן נאמרו בשבתות ובמועדים, חלקן בפני קהל רחב וחלקן בפני בני משפחה ויחידי סגולה, ונכתבו על ידי כמה מהשומעים. המאמרים שב"תורה אור" נכתבו בדרך כלל על ידי אחיו של רבי שניאור זלמן, רבי יהודה לייב מינוביץ', ורובם חזרו אליו להגהה, כפי שמעיד שער הספר. על מלאכת העריכה חתום נכד המחבר, רבי מנחם מענדל, שהיה האדמו"ר השלישי בשושלת חב"ד ונודע בכינויו "הצמח צדק". העריכה כללה גם בחירה של המאמרים וסידורם, גם ליטוש השפה והנוסח וגם הוספת מראי מקומות והפניות פנימיות. הצמח צדק העיד על עצמו שהקדיש שלושים ושתיים אלף שעות לעבודה זו במשך שלושים שנה, לפני שניגש להדפסת הספר.
הספרים "תורה אור" ו"ליקוטי תורה" נחשבים לספרי יסוד של חסידות חב"ד, אחרי "התניא", והם הופיעו במהדורות רבות במשך השנים. הרבי מליובאוויטש כינה את המאמרים שבהם "הפרשה החסידית", ועד היום רבים נוהגים ללמוד אותם כסדרם מדי שבוע.
דברי אלוקים הופכים לחיים
קשר מיוחד היה לרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ עם דמותו של רבי שניאור זלמן מליאדי. עוד לפני שמלאו לו עשרים, כשהוא עושה את צעדיו הראשונים בעולמה של תורה, למד את ספריו של מייסד חסידות חב"ד אצל הרב נחום שמריה ששונקין בירושלים. מדי שנה נהג הרב אבן־ישראל לערוך התוועדויות לציון יום הולדתו של רבי שניאור זלמן (ח"י אלול), יום צאתו מן המאסר (י"ט כסלו) ויום פטירתו (כ"ד טבת). הוא כתב את הערכים על רבי שניאור זלמן באנציקלופדיה העברית ובאנציקלופדיה יודאיקה, אך מעל לכול – הוא לימד את כתביו מעל במות שונות במשך עשרות שנים.
משנת תש"ך לערך עד שנת תשע"ז לימד הרב אבן־ישראל שיעור שבועי ב"חוגי חן למשנת חב"ד". בראשיתו, היה זה פורום שכלל מנהיגים ואנשי רוח בולטים בחברה הישראלית, והרב הצעיר כבש את ליבם בסגנון המודרני ובאופן הרלבנטי בהם הסביר את הרעיונות החב"דיים. אחד המשתתפים היה זלמן שז"ר, לימים נשיא מדינת ישראל, וביוזמתו הוציאה הקבוצה ספר מאמרים על דמותו של רבי שניאור זלמן מליאדי לרגל מאה וחמישים שנה לפטירתו. הרב אבן־ישראל שימש כעורך הקובץ, שנקרא "ספר הקן" (הוצאת קרית ספר, תשכ"ט), ואף כתב בו שני מאמרים. אחד מהם עוסק בתהליך ההתפתחות שעברה תורת רבי שניאור זלמן. בכוונה תחילה, ובעידודו של הרבי מליובאוויטש, לא נכתב הספר בסגנון פנים־חסידי, אלא פנה לקהל הישראלי המשכיל באשר הוא.
במשך שנים רבות הקדיש הרב את שיעורו השבועי ב"חוגי חן" למאמרי "תורה אור" ו"ליקוטי תורה", והספר שלפניכם הוא תוצר של השיעורים הללו.
דרכו של הרב בביאורי החסידות הייתה אופיינית הן בסגנונה והן בתוכנה. הוא נהג לקרוא את לשון המאמר במבטא הדיבור הרגיל ולא בהברה החסידית, ונמנע משימוש בביטויים מקוצרים השגורים בפי 'יודעי ח"ן'. דיבורו היה מונוטוני ומיושב למראית עין, ובה בשעה ערני ומלא חיוניות. הוא ניתח את הנושאים לפרטיהם באופן אינטלקטואלי, ירד לעומקם והרחיב את יריעת ההסבר על ידי דוגמאות ומשלים מעולם ומלואו, אך לא פעם בקעה את המילים המדודות נימה של התרגשות פנימית ושל סערת נפש.
בדרך כלל, לא נהג הרב לקרוא פסקה במלואה במאמר ואחריה להציע את הסבריו. ביאורו היה משולב בין המילים, כשהוא מוסיף מילות קישור והבהרה ושומר על רצף הקריאה. יחד עם זאת, לימוד החסידות היה עבורו בבחינת "זאת התורה – אדם"; הוא חיפש נקודות מגע של המאמר בנפש האדם ובבעיותיה ולא תמיד עסק במבנה הרעיוני כשלעצמו. בעגה החב"דית, הוא נטה בשיעוריו באופן מובהק ל'עבודה' יותר מאשר ל'השכלה'. הנטייה הזו ניכרת מצד אחד בתוספת ומצד שני בגירעון. כאשר הרב סבר שנקודה כלשהי היא בעלת חשיבות מיוחדת לשומעים – הוא הוסיף והפליג בהסבריו, וכאשר נתקל בעניינים שלדעתו היו רחוקים מעולמם – לא פעם קיצר ואפילו דילג. בדומה למודל ה'בינוני' של ה"תניא", הרב תמיד העלה על נס את האדם המתמודד עם אתגרי החיים, נאבק עם נפשו ומחפש את דרכו, כשהוא נתון במתח מתמיד בין 'רצוא' ו'שוב' ובין עלייה לירידה. משום כך, ביאוריו של הרב מתאפיינים מצד אחד בהסבר מדוקדק של מילות המאמר, ומצד שני בשאיפה להפוך אותן ל'דברי אלוקים חיים' הבוערים אצל הדובר ומעוררים את השומע.
מכיוון שדרכו של הרב הייתה להשתמש תמיד 'בלשון בני אדם', גם כשעסק בסוגיות סבוכות ועמוקות, נוצר לעיתים הרושם שביאוריו נועדו רק להפצת המעיינות 'חוצה', ולא היא. גם הבקיא והרגיל יפיק מהם תועלת מרובה, באשר הם מקרבים את ההשגה האלוקית ומסייעים לה להיקלט בכלי השכל. והרי ידוע, שעיקר עניינה של תורת חסידות חב"ד הוא הלבשת העניינים האלוקיים בשכל האנושי, ומעלות רבות לעבודה זו.
פסיכולוגיה, טכנולוגיה ומתמטיקה
השימוש במשלים – הסביר הרב – קיבל גוון מיוחד בעולם החסידי, ותפקיד עיקרי בחסידות חב"ד בפרט. החסידות בכללה המשיכה את מסורת הקבלה, ולמעשה גם את המסורת המדרשית, בהצגת משלים מכל תחומי החיים. גדולי החסידות שמו דגש על משלים מנפש האדם דווקא, וכך קירבו את מושגי הקבלה לחוויה האנושית המוכרת לכול. מגמה זו המשיכה בתורת חב"ד, כשרבי שניאור זלמן וממשיכי דרכו העמיקו במבנה הפנימי של הנפש ובאופני הגילוי שלה כדי לבאר עניינים עמוקים בתפיסת האלוקות. אלא שרבי שניאור זלמן הוסיף לעשות שימוש רב, מגוון ויצירתי גם במשלים מתוך העולם, כחלק משאיפתו לקלוט את מה שאינו ניתן להבנה באמצעות תבניות שכליות. חלק מהמשלים הוא יצר בעצמו, כמו הסיפור על האבן מכתר המלך שנשחקת כתרופה למחלת בנו, או כמו המשל המפורסם על המלך שיוצא לשדה בימי אלול. חלק מהם היו פירוט והרחבה של דימויים שכבר נאמרו לפניו, כמו ביטול זיו השמש בשמש, וחלק נלקחו ממציאות החיים שראה סביבו, כמו משל המנוף שנועד להמחיש את יתרון האדם על פני הבהמה.
הרב אבן־ישראל המשיך בביאוריו את דרכו של רבי שניאור זלמן. לא זו בלבד שהסביר את הרעיונות באופן בהיר המתיישב על דעתם וליבם של אנשים כערכנו, אלא שהִרבה בדימויים ומשלים שנלקחו מן המציאות העכשווית ונאמרו בלשון עכשווית. נפש האדם עדיין שימשה לו מודל לאלוקות, אך באופן מקורי שלא היה לפניו, וכך הוא אומר לדוגמא: "על דרך הפסיכולוגיה אפשר לומר ששבירת הכלים היא טראומה, והתוצאה שלה היא אמנזיה, שכחה". בנוסף, ביאוריו על כוחות הנפש והמבנה שלה ינקו מתופעות מודרניות, כמו מכשור טכנולוגי וכיוצא בזה. את המושגים 'אור פנימי' ו'אור מקיף' הסביר פעם באמצעות ההבדל בין לימוד בבית ספר להשפעת הרחוב על האדם, ואת בחינת 'בכל מאודך' המחיש על ידי המושג המתמטי 'שואף לאינסוף'.
לאמיתו של דבר, ביאורי החסידות של הרב אבן־ישראל אינם רק פירוש אלא גם תרגום. הם מתרגמים את עולם הרעיונות של החסידות ואת דרך העבודה החסידית אל שפת המחשבה ואל מבנה הנפש של אדם בן זמננו, ובכך פותחים הביאורים הללו פתח ממשי עבור כל המעוניין להיכנס ולצעוד בדרך שאותה סללו אבות החסידות.
