עבודת הניגון

המוזיקה מאפשרת לנו להגיד בלי מילים את מה שאי אפשר לשתוק אודותיו. היא מנחמת את האומלל וזורעת תקווה בלב המיואש. בתורת החסידות, עבודת הניגון איננה פולקלור עממי אלא עבודת קודש שנעשית בכוונה ובהתמסרות מיוחדת. גם אצל המתנגדים, עוברת מסורת מפי הגאון מווילנה: "רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלי חכמת המוזיקה. ועל ידי המוזיקה יכולים בני אדם למות, בכלות נפשם בנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה. עוד אמר הגאון כי כמה ניגונים וכמה מידות הביא משה רבינו עליו השלום מהר סיני אך שאר הניגונים מורכבים" [רבי ישראל משקלוב, הקדמה לפאת השולחן].

אנחנו מכירים את עבודת הניגון החסידי מארצות מזרח אירופה, אולם לעבודת הניגון שורשים עתיקים מאוד בהיסטוריה של עמנו, והיא נפוצה עמו בגלותו לארצות המזרח התיכון הנתונות תחת השפעת האיסלם. למוזיקה בארצות המזרח נלוות פרקטיקות של מעשי חסידות וכוונות פנימיות שקשורות בה באופן מהותי. בשנים האחרונות המוזיקה המזרחית העתיקה זוכה לעדנה מיוחדת, ולא רק בסיורי הסליחות. לעניות דעתי הנהייה ההולכת וגדלה קשורה בעיניי בשאיפה דתית עמוקה שהומה מתחת לפני השטח, שכן המוזיקה המזרחית העתיקה היא רוחנית ודתית במובנים רבים, אך לא מפורסמים מספיק.  

משנה לשנה מוזיקאים רבים יותר עוסקים במוזיקה מן המזרח, אך לא כולם מודעים לעומקים הדתיים והמיסטיים המקופלים בה. יש מוזיקאים מקצועיים שמנגנים לפרנסתם ויש אמנם 'מעתיקי שמועה' כאלה, אך מטרתם לשמר מסורת אבות שעלולה לגווע. זה נפלא וחשוב, אבל לעניות דעתי לא מספיק מעמיק ולא מסביר את הנהייה של יהודים רבים שלא גדלו על המוזיקה הזו בבית סבא. מה שמייחד את שני המוזיקאים המרואיינים בכתבה הזו (חלקה הראשון לפניכם, והשני בגליון הבא) היא העובדה שהשאיפה שלהם אינה רק לשמר מסורת. הם אינם ארכיוניסטים, שומרי מוזיאון מאובק. עבודת הנגינה שלהם קשורה באמונה ובהרגשה כי במוזיקה מן המזרח מסתתר אור גדול ומיוחד של חסידות וענווה שאינו קשור בדווקא למקורות הביוגרפיים של המוזיקאי

אני יושב לשיחה עם יגל הרוש. יגל הוא נגן קמנצ'ה [כינור ברך מזרחי], נאי [חליל קנה מזרחי עתיק] ועוד. יגל חבר בהרכבים רבים בהם 'שיר ידידות' ו'ניגון ירושלמי' ומוביל את התוכנית ללימודי מוזיקה מן המזרח בתוכנית 'כולנא', שלוחת מכללת ספיר בירוחם. עבודת התזה של יגל עסקה בדיוק בנושאים הללו.

חסידות מצרים

מה הקשר בין חסידות ממזרח אירופה למוזיקה מן המזרח התיכון?

"קודם כל נעשה סקירה קטנה. בכלל יש לדעת שתנועת החסידות איננה המצאה של מאות השנים האחרונות. החסידים הראשונים הסתובבו כבר בתלמוד וגם בספרי הראשונים וגם במחקר נוטים לראות את הבעל שם טוב כ'מחדש תנועת החסידות' ולא 'ממציא תנועת החסידות'.

"כשאני מדבר על 'החסידות המזרחית' אני מדבר בעיקר על מה שקרה בפוסטט, במצרים, ליד קהיר. אנחנו צריכים להתמקד בחסידות מצרים, כי שם אפשר לסמן נקודה משמעותית, גם בהגות של עבודת המוזיקה וגם בהשפעה הענפה שיש לה על הגות החסידות".

מה זה חסידות מצרים?

"חסידות מצרים זה צאצאי הרמב"ם. הרמב"ם, בגיל שלושים פחות או יותר, יורד למצרים. שם נולד לו בנו ר' אברהם בן הרמב"ם. צאצאי הרמב"ם קראו לעצמם 'חסידים' והתנועה שלהם נקראה 'חסידות'. גם להם שורשים עתיקים, למשל רבינו בחיי אבן פקודה בעל חובת הלבבות ה'חסיד'. הדבר המעניין הוא שצאצאי הרמב"ם רואים את 'מורה הנבוכים' שלו, לא כספר פילוסופיה, אלא כספר הדרכה לנבואה".

מורה נבוכים הוא לא ספר פילוסופיה?
"זו קריאה נפוצה מאוד במזרח: לקרוא את מורה נבוכים כספר מספרות הסוד. בתימן יש פירוש כזה על מורה נבוכים, כך גם הפירוש של ר' אברהם אבולעפיא. לאינטלקטואלים היהודיים של המאה השמונה עשרה בגרמניה, היו קצת רגשי נחיתות ביחס לסביבה הפילוסופית בה הם חיו. הם סימנו את הרמב"ם כפילוסוף יהודי גדול. אבל מי שקורא את הרמב"ם עד הסוף, מי שקורא את משנה תורה, את הפרקים הראשונים – יש איזו נימה שקצת קשה להתעלם ממנה, של הארה גדולה לא פילוסופית. כשקוראים את הדברים בערבית ומכירים את המונחים המיסטיים הרווחים באותה התקופה מבינים את הכוונות".

ארכיון מנהגי הנביאים האבוד

"מורה נבוכים הוא ספר הדרכה לנבואה בדרך העיון השכלי. תורת התארים השליליים באה לנקות את התודעה, ולהכין את הלב למפגש עם הקב"ה. אבל מה חסר לחסידי מצרים שבקיאים בכתבי הרמב"ם? אין להם שפת ביצוע. לדעתי הם יודעים שהם רוצים לחדש נבואה. יש בזה היבט משיחי וגאולי. הרמב"ם אומר שלפני בוא המשיח תחזור רוח נבואת האמת בישראל. זה אחד מסימני הגאולה והם ממש מנסים להחיש את הקץ. חסרה להם שפת ביצוע ובחידוש שלה הגאולה תלויה.

"חסידי מצרים יודעים על כל מיני מסורות מהגאונים, לפיהן לנביאים היתה שפת ביצוע: נשימות, השתחוויות ונגינה, אבל להם אין אותה. במצרים, בפוסטט הם פוגשים את הקהילה הסופית. הסופים הם זרם מיסטי באיסלם, שדוגל באהבת הא-ל ואהבת האדם באופן מפליג ו'לפנים משורת הדין'. הקהילה הסופית טוענת שהם שומרים מנהגי נביאים עבריים קדומים. ר' אברהם בן הרמב"ם כותב על זה בפירוש בכתבים שלו. צאצאי הרמב"ם מקבלים את זה מידם. הם מעריכים שהקהילה הסופית שימרה מנהגי נביאים ומתחילה להיווצר אינטראקציה מעניינת בין הצדדים".

איך זה מסתדר?
"זה מורכב. מצד אחד האסלאם הוא הַמַּגְלֶה, המשעבד אותנו בגלות. מצד שני יש למגלה הזה – כמו האוצרות בוותיקן – ארכיון של מנהגי נבואה שאבדו מאיתנו ונשמרו אצלם.

"ר' אברהם בן הרמב"ם מתחיל – בעיני רוחו – להחזיר עטרה ליושנה. הוא מתקן כמה תקנות. למשל: הוא פורס שטיחים בבית הכנסת ומחזיר את ההשתחוויה. יש לנו עדות מהרב האי גאון, שהוא מתאר איך היו משתחווים ושרים שירות ותשבחות עד שהנשמה היתה מגיעה למופשטות, למושכלות. רבי אברהם בן הרמב"ם מלמד את ההשתחוויה כתנוחה עוברית. הוא כותב שזו התנוחה שבה הנביאים היו מתנבאים.

"הצאצאים של רבי אברהם – ר' עובדיה ובעיקר ר' דוד מיימון שהוא הדור האחרון שיש לנו מהרמב"ם – מנסים ללכת לכיוון של המוזיקה".

פלייליסט לנבואה

"רבי אברהם בן הרמב"ם מניח, כמו מקובלים במאה הארבע עשרה, כי הנביאים השתמשו במוזיקה כדי להתנבא. רבי אברהם מוכיח את דבריו מהמתואר בספר שמואל, הוכחה שמצוטטת בכל מקום: כאשר שמואל מושח את שאול הוא מוסר לו תיאור של המשך דרכו ושם כתוב 'וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים'".

כלומר, המוזיקה איננו קישוט לעבודת ה' או תוספת נחמדה לתפילה, אלא חלק הכרחי מעבודת ה' הגבוהה ביותר.

אנחנו יודעים איזו מוזיקה ניגנו שם? מה כאן הופך את המוזיקה מן המזרח לייחודית?

"אנחנו לא יודעים איזו מוזיקה זאת הייתה. זה ודאי אנחנו לא יודעים, אבל אנחנו יודעים שהם השתמשו במוזיקה. הנביא אלישע זה המקרה שהכי מצוטט בכל ההגות היהודית על מוזיקה. כשאלישע התכעס ורצה להתנבא, הוא אמר שיביאו בפניו מנגן, 'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה" (מלכים ב', פ"ג, טו)".

איך זה מוסבר?

"בהגות של צאצאי הרמב"ם – ולזה יש הקבלות גם בתוך ההגות הקבלית – מתוארים הדברים הבאים^[1]: הנשמה היא 'חלק א-לוה ממעל ממש'. זאת אומרת היא מגיעה משם, היא חלק מהאלוהות. כשהנשמה הייתה למעלה, היא הייתה מורגלת בשירות ותשבחות של מלאכי השרת. לכן כשהיא יורדת למטה והיא שומעת שירים ותשבחות ראוי לשרות עליה רוח ה'. ספר 'לבנת הספיר', מהמאה הארבע עשרה – אומר את זה במפורש.

"הנחת היסוד הזו קשורה לשאלה עמוקה יותר והיא: 'איך הנבואה נתפסת?' הנבואה היא לא חזיון העתיד. הנבואה היא דבקות הנשמה במקור שלה – בבוראה. אחד מתופעות הלוואי של הנבואה זה חזיון העתיד. מכיוון שהוא דבק במי שהוא היה הוה ויהיה הוא נעשה עלול לראות דברים שהיו ושיהיו. בטלים אצלו ההבחנות של זמן ומקום".

דבקות זו נבואה? איזו מין נבואה זו?

"זו נבואה ברמה האינטימית. הרמב"ם הפריד בין שני סוגי נבואות. נבואה כשליחות חברתית של הנביא במצב של הדבקות הזאת, נופלת עליו שליחות והוא צריך ללכת עכשיו ולעורר את העם. נבואה מסוג זה פסקה לגמרי לשיטת הרמב"ם ולא תחזור עד בוא גואל. אבל נבואה במדרגה דיסקרטית, אינטימית, של בן אדם עם בוראו – הרמב"ם משאיר את זה בצריך עיון. נראה שחסידי מצרים, הצאצאים שלו, נוקטים בזה, שהנבואה כמדרגה רוחנית לא פסקה, וצריך לשאוף אליה. לכן יש שיח מאוד חזק על המושג של מוזיקה".

איפה הייתה המוזיקה של הנביאים כל הזמן הזה?

"עם חורבן בית המקדש אנחנו הפסקנו לנגן. זאת הייתה חכמה שנקטעה ואין לנו מסורת בה. אחרי שבעים שנה שעברו בין בית ראשון לשני, כבר לא הצליחו למצוא נביאים שיבואו לנגן. על המזמור 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון, על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו', המדרש אומר שהנביאים שברו את פרקי אצבעותיהם כדי שלא יכריחו אותם לנגן את המנגינות הקדושות, לשעשע בהם את ההמון. למרות זאת באזור המזרח התיכון כן אומרים שהשתמרה חכמה עתיקה מאוד לגבי מוזיקה.

"לערבים למשל, יש חכמה שלמה איך משתמשים במוזיקה לפי תורת המקאם. ה'מקאם' – הוא מקום. כל סולם מוזיקאלי הוא לא רק סדר של צלילים במרווח מסוים אלא מקום רוחני, מצב תודעתי, אווירה רגשית מסוימת. במזרח התיכון יש מסורות עשירות על מקאמים: איזה מקאם עובד מתי, איזה מקאם מעורר איזה רגש. לכל מקאם יש לו את העניין שלו. ההגות הסופית מטפלת בכך בצורה יסודית ושיטתית".

האדון הנלבב והנשיא המשתוקק

"כשרבי דוד מיימוני, מצאצאי הרמב"ם, כותב את ספר המוסר שלו, הוא מסדר אותו לפי תחנות, עד שהוא מגיע למדרגה הגבוהה ביותר – מדרגת האהבה, אהבת הא-ל. הסדר הזה מוכר לנו מן הספר 'חובות הלבבות'. איך נקראת כל מדרגה כזאת אצל רבי דוד מיימוני? מקאם. ברבים מקאמת.

"כלומר המושג 'מקאם' רווח בארצות המזרח התיכון, וכל הזמן הזה המושג רווי בדו-משמעות הזאת: גם ההיבט המוזיקלי וגם המצב הרוחני של האדם והשאיפה שלו להתקדם במקאמת, בתחנות, עד שהוא יגיע למצב של יצור שרוצה לחשוק בא-ל, ולהתמיד בחשיקה הזאת.

"רבי דוד מיימוני מבאר באחד הספרים שלו, את שמות כלי הנגינה שמופיעים בספר תהילים. למשל, הוא מבאר את הכלי 'נחילות'. 'למנצח אל הנחילות'. מה זה נחילות? בהקשר זה הוא כותב כי הנביאים השתמשו בנגינה וזה חלק מהאומנות שהיתה ואבדה. ומה זה נחילות? 'נחילות נגזר ממילת נחלה, בגלל התשוקה שהוא מעורר בנשמה המחייב את נחלתה וחלקה להיות מן העולם המעולה והמקור המפואר. כמו שאמר דוד המלך ע"ה האדון הנלבב והנשיא המשתוקק', איזה תארים יפים, 'היודע סוד הכלים האלה והשולט במדרגות והתכליות האלה', ובנוסח הערבי – השולט במקאמת. דוד המלך הוא השולט במקמאת.

"אז מה זה הכלי נחילות? נחילות זה מה שמעורר בנשמה את התשוקה לשוב אל נחלתה לעולם העליון. לשוב אל 'חלקי ה' אמרה נפשי'. רבי דוד מביא כמה פסוקים: "כמו שאמר דוד המלך 'ה' מנת חלקי וכוסי', 'חלקי ה' אמרה נפשי' ועוד". כלומר המוזיקה יש לה כוח בהקשר הזה ונחילות זה אחד הכלים לעורר בנשמה את התשוקה לשוב לקונה, לשוב ליסודה.

"זה בעצם הרעיון של מוזיקה בהקשר של נבואה. הרעיון הוא שמגיע הנגן ומעורר בנשמה איזה זיכרון קדום. כשהיא שומעת מוזיקה היא נזכרת בימים היא היתה דבוקה בבוראה, בסיטואציה של שירת המלאכים. מוזיקה, בהקשר הזה, נתפסת קצת כמו הפירורים האלה שעמי ותמי פיזרו כשהם יצאו מהבית. כשאתה רוצה לחזור – אתה חוזר לפי הפירורים האלה. מוזיקה זה מה שמחזיר את הבן אדם, מעלה אותו קומה אחת למעלה חזרה למציאות שכמעט נשכחת עבורו לגמרי. נשמתו הייתה דבוקה בבוראה והיתה מורגלת שם בשירות ותשבחות של מלאכי השרת והמוזיקה מחזירה אותו לשם.

"הדבר המעניין באמת הוא שכשרבי דוד מיימוני מנסה לבאר מהו כלי ה'נחילות', הוא לא אומר שום דבר על הכלי. הוא פשוט מבאר את התהליך הרוחני שעובר מי שמאזין למוזיקה לפי חכמת המקאם. ככה רבי דוד מיימוני מפרש את ספר תהילים ואת הכלים שמוזכרים בו: 'למנצח אל הנחילות', 'למנצח על שושנים' – הם לאו דווקא שמות של כלים, הם שמות של מקאמים. 'מקאם' כאמור זה בעצם מקום רוחני שהסולם המוזיקאלי מעורר בנשמה, ושאליו הנשמה צריכה להגיע בכל אחד מהמזמורים האלה".

מהם המקאמים האלה? האם אנחנו יודעים מה זה? 

"אתה יודע, זו חכמה שאבדה לנו, ועכשיו אנחנו בבחינת 'אלוקים שיר חדש אשירה לך'. אבל הם האמינו ששירי דוד המלך הם המקאמים".

ומה יש להגיד על פיוטים רבים שמושרים על מוזיקת פופ מצרי משנות החמישים?

"אתה מכיר את השו"ת של הרב עובדיה על זה? הרב עובדיה יוסף זצ"ל כותב (שו"ת יביע אומר חלק ה סימן ו) במענה לשואל שמודאג מהעובדה שמבצעים כל כך הרבה שירים בעדס על בסיס שירים של אום כולתום וכדומה, איך עושים כזה דבר? זה חילול הקודש.

"הרב עובדיה כותב שזה בעצם מה שגם רבי ישראל נג'ארה עשה. הוא כתב את ספר הפיוטים שלו, שבו למשל הפיוט 'י-ה ריבון עלם', ששרים בכל קהילות ישראל, ובתחתית הפיוט שם של שיר בערבית ושם המקאם. ככה כתוב בהוצאה של ר' ישראל נג'ארה בעצמו. הוא כתב ספר שנועד כדי ישירו אותו עם המקאמת. אז הם כן האמינו שהעולם של המוזיקה במזרח, העולם של מקאמת, הוא הכי קרוב שיש לנו למוזיקה השורשית שהשתמרה. כששאלו את הרב עובדיה, הוא אמר שידוע שהשמחה בעבודת ה' זה דבר חשוב ומי שלא עובד בשמחה ראוי להיפרע ממנו וכו', ולכן ראינו לנכון להשתמש בשירי הישמעאלים מארצות ערב שיש בהם גם שברון לב וגם שמחה, שנאמר 'על ערבים בתוכה – תלינו כינורותינו'".