בשבוע שעבר הפלגנו עם הרב ישראל גליס למירון של פעם, והשבוע, לקראת יום ירושלים, ביקשנו לשמוע ממנו על המגרש הביתי שלו – ירושלים, שאותה הרב גליס חי ונושם כל חייו.
סיפוריו כמעיין המתגבר, ההיסטוריה, השכונות והבתים מתעוררים לחיים, ותמונות השחור-לבן הופכות צבעוניות וחדות. המאכלים והמנהגים המיוחדים של כל עדה בירושלים, הצדיקים והחסידים שבה, כמו גם היהודים הפשוטים שברחובותיה, כולם חיים וערים בזכרונו.
בשביל מה באת?
"את השמחה והחגיגה שהייתה בירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, קשה לתאר!" משתף הרב גליס בזיכרונותיו. "לפני המלחמה, המתח היה אדיר בכל הארץ, אבל בירושלים הוא היה גדול פי כמה. בספר של האלוף עוזי נרקיס, שפיקד על הלחימה בירושלים, מתוארת מפה מדויקת שהליגיונרים הירדנים הכינו, עם תכנית מפורטת לכיבוש מאה שערים. התכנון שלהם היה להיכנס למאה שערים ולהרוג את כולם. התברר שהם עבדו על התכנית הזאת שנים ארוכות – הם מיפו את כל הבתים בשכונה, ותכננו לכבוש ולמחוק אותה לחלוטין. אמנם אז לא ידענו על התכנית הספציפית הזאת, אבל הפחד בירושלים היה גדול".
המחשבה של מנהיגי המדינה שחוסיין מלך ירדן לא יפתח חזית בירושלים, לא הרגיעה את יושבי ירושלים. עם פרוץ המלחמה, התברר שהם צדקו: "כשהתחילה המלחמה, נפלו המון פגזים באזור הבית שלנו, שהיה בין מאה שערים לגאולה. כל האזור הופצץ בלי הפסקה. ישיבת חברון, ישיבת ברסלב, תולדות אהרן, ועוד – כולם חטפו פגזים לרוב", מספר הרב גליס על המצב הקשה.
"הייתי אז בן שש עשרה וחצי, ולמדתי בישיבת חברון בגאולה. בגלל ההפגזות התלמידים ישבו בחושך, במטבח של הישיבה שהיה מתחת לאדמה, וניסו איכשהו להמשיך ללמוד. אני החלטתי לקום וללכת. צעדתי רגלית בליל יום שלישי (אור לכ"ח אייר), עד שהגעתי להר הרצל. אבא שלי היה שם, מגויס לרבנות הצבאית ועסק בתחום של זיהוי וקבורת חללים. כשראה אותי הוא שאל: 'בשביל מה באת לפה?' עניתי שבאתי לעזור במה שאפשר. כך הצטרפתי ל'חברה קדישא' של הצבא".
בחסדי ה', כגודל הצרה והלחץ לפני המלחמה, כך היה גודל השמחה בעקבות הישועה המופלאה: "פתאום הכל השתחרר! הכותל בידינו!!! הירושלמים כולם היו באופוריה!" אומר הרב גליס, "אני עוד הייתי בהר הרצל כשהגיעה הידיעה על שחרור הכותל. באותו רגע, הכל נעצר. את החללים שהובאו להר הרצל מג'אבל מוכאבר, ארמון הנציב, גבעת התחמושת ועוד – השאירו בינתיים, ועצרו הכול.
כולם התעסקו רק בדבר אחד – הכותל. "בחמישי בבוקר עליתי על הקומנדקר הצבאי הראשון שיצא מהר הרצל, הוא נסע עד לשער האריות, ומשם הלכנו ברגל עד לכותל", ממשיך הרב גליס לשחזר את הרגעים הנפלאים: "אין לי מילים כדי לתאר את הבכי העצום ואת ההתרגשות שאחזה בנו. כנער, חייתי את הסיפורים על הכותל – הרבה פעמים היינו עומדים על גגות הבתים בירושלים, יחד עם אבא או עם סבא, והם היו מצביעים ימינה ושמאלה, ומספרים: 'שם הר ציון, ושם הר הזיתים. תסתכל, בצד שמאל נמצא הקבר של ר' יוסף חיים זוננפלד, ומצד שני הקבר של ה'פרי חדש'. אני הרי דור עשירי בירושלים, והמשפחה שלנו חיה את ירושלים. סבא רבא שלי התגורר בזמנו ברובע המוסלמי, במרחק חמש דקות הליכה מהכותל. פתאום להיכנס בעצמי ולראות את הכותל – ממש אין מילים".
אליהו נענע
הסיפור על ההגעה לכותל יכול להישמע אולי די סטנדרטי ביחס לאותו יום מיוחד, אלא שאצל הרב גליס העלילה קיבלה תפנית מעניינת: "אחרי דקה בכותל, כבר לא התעניינתי בשום דבר מסביב – לא מי הגיע ראשון לכותל, ולא מי כבר הספיק להיות שם. אני התעניינתי במשהו אחר לגמרי", מפתיע הרב גליס, ומחזיר אותנו כמה שנים אחורה, לזמן שבו ירושלים עוד חצויה. באותה תקופה חי בירושלים יהודי פשוט, בשם אליהו נענע. ליהודי הזה היה קיוסק בפינת הרחובות צפניה ויחזקאל.
בכל יום שלישי, כשהחנויות היו סוגרות מוקדם, גם הוא היה סוגר את הקיוסק שלו. אבל במקום לחזור הביתה, אליהו היה צועד להר ציון, שהיה בשליטה ישראלית. הוא היה עולה לגג של קבר דוד המלך ומתפלל במקום הכי קרוב לכותל, ממנו גם ניתן היה לראות את שתי השורות העליונות של אבני הכותל.
"פעם, באחד מימי שלישי הללו, הוא אמר לי: 'תעשה לי טובה, תבוא איתי היום'", מספר הרב גליס, ומוסיף בחיוך שהוא כמובן הסכים. "הייתי אז נער צעיר, ומבחינתי קפצתי על ההזדמנות לטיול מעניין – 'למה לא?' עניתי לו, והלכנו יחד. אליהו נענע היה גר ברחוב האמרכלים, פינת יהושע מתתיהו.
עברנו אצלו בבית, משם הוא לקח סל גדול ריק, ואני הלכתי אחריו. לאורך הדרך, שכנראה תוכננה מראש, הוא אסף מעל כל הגדרות לחם יבש, והכניס אותו לתוך הסל הגדול שלו. "כשהגענו לאזור הר ציון, היינו צריכים ללכת בזהירות כדי שלא להיחשף בפני הצלפים הירדנים שהיו על החומה.
ברוך ה', הגענו בשלום לגג של קבר דוד המלך, ואז הוא הוציא את הלחם היבש שאסף ושפך עליו קצת מים. אחרי כמה שניות התחילו להגיע הרבה יונים ולקחו חתיכות לחם. בשלב מסוים הוא הסתובב אליי ושאל אותי: 'אתה רואה מה קורה פה?' אז בתור נער עניתי לו בצחוק" מחייך הרב גליס, "שאני רואה יונים! נראה לי שליד הבית שלך גם יש יונים… בשביל מה אתה נסחב עד הר ציון? רק בשביל להאכיל יונים??".
"היהודי לא התרגש מהקושיות שלי", ממשיך הרב גליס, "וביקש ממני לשים לב מה קורה בדיוק. הוא הראה לי שליד פירורי הלחם הוא שם פתקאות. כשהיונים לקחו פירורי לחם, הן לקחו יחד איתן את הפתקאות, ומיד עפו לכיוון הכותל המערבי. 'אתה מבין?' הוא שאל אותי – 'הן מכניסות את הפתקאות לתוך הכותל המערבי!…'. "בהתחלה זכרתי היטב את המאורע, והאמנתי לו.
אבל לאחר זמן התחלתי לחשוב שאולי זאת סתם אגדה, אולי באמת היונים לא לקחו כלום לכותל". כעת חוזר הרב גליס למלחמת ששת הימים, ולפעם הראשונה שהוא הגיע לכותל – יום אחרי שחרורו: "כשהגעתי לכותל יחד עם החבר'ה מהר הרצל, תפסה אותי מחשבה אחת – 'איפה הפתקאות של אליהו נענע?' חיפשתי, ומצאתי. על הרצפה של רחבת הכותל מצאתי הרבה פתקאות שלו.
לקחתי ממש ערימה שלימה של פתקים, ולקחתי אותם אליו. בלילה הגעתי אליו הביתה מלא התרגשות: 'אליהו נענע! תראה, הנה הפתקאות שלך מהכותל!" אלא שהיהודי לא נדבק בהתלהבות של גליס הצעיר: "אליהו נזף בי: 'השתגעת? למה לקחת את זה? תחזיר אותן לכותל!'" אומר הרב גליס, ומסיים את הסיפור על היהודי המיוחד: "בסוף הוא החליט לקחת בעצמו את הפתקאות, ויהי מה. הוא שם אותן בתוך מטפחת, והלך עד מעבר מנדלבאום.
הוא ביקש מהחיילים שם לעבור לכותל המערבי כדי להחזיר את הפתקאות. החיילים ממש לא הסכימו: 'מה פתאום?? יש כאן צלפים לאורך כל הדרך – מה פתאום תעבור לכותל?' היהודי לא ויתר: 'אלה פתקאות מהכותל!!' אני לא יודע איך הוא עשה את זה בדיוק, אבל הוא הסביר להם מה שהסביר להם, ובסוף חמישה חיילים ליוו אותו עד לכותל כדי להחזיר את הפתקאות…".
מה בכלל המקור לעניין של הפתקים בכותל?
"המנהג להניח פתקים בכותל קיים כבר הרבה שנים", אומר הרב גליס. "עוד לפני הפתקים, היה מנהג לתקוע מסמרים בכותל. אני עוד זוכר שבפעמים הראשונות שהגעתי לכותל היו תקועים בו מסמרים בכל מיני פינות. אנשים שיצאו לחו"ל היו תוקעים מסמר, וכשחזרו לירושלים היו מוציאים את המסמר מהכותל.
זאת הייתה מין סגולה לחזרה בשלום. על המנהג הזה היה פולמוס גדול, עד אבל במקביל התחילו עם המנהג של הפתקים. במנהג הזה התחילו יהודים שהגיעו מאלג'יריה, תוניסיה ומרוקו, אלא שיש לכך גם מקור עתיק יותר, בעדות שהאור החיים הקדוש שלח פתק לכותל.
"כשהאור החיים עוד היה במרוקו, הוא נתן ליהודי שנסע לארץ פתק לטמון בכותל. היהודי הגיע עם הפתק עד העיר העתיקה, אבל שם ערבים היכו אותו והפתק עף ולא הגיע לכותל. אחרי זמן מה מצאו את הפתק זרוק ברחוב, ושם היה כתוב שהאור החיים מבקש שיבוא המשיח. מי יודע, אם הפתק היה מגיע לכותל, אולי היינו זוכים…".
יש אבנים ויש אבנים
ביחס לשורות האבנים שבראש הכותל, אותן רואים מהר ציון, הרב גליס מוסיף מידע מעניין: "בשורות האבנים הקטנות שבראש הכותל המערבי, מי שיסתכל טוב, יראה שהשורה העליונה ביותר היא ממש לבנה". הוא מסביר מה קרה שם, "את השורה הלבנה הזאת בנה השר משה מונטיפיורי. בזמנו הוא רצה לקנות את הכותל המערבי מהערבים, אבל הערבים סירבו.
הם הרי טוענים שהמקום קדוש להם, כי שם מוחמד קשר את החמור שלו, 'אל-בוראק', לפני שעלה לשמיים… בכל אופן, לא היה שום סיכוי לקנות את הכותל, אז הוא רצה שלפחות תהיה שורה אחת למעלה, שללא עוררין תהיה מטעם היהודים. הוא שילם הרבה מאוד כסף, ובסוף הסכימו לבנות שורה נוספת עבורו". ומסיפור על אבן אחת עובר הרב גליס לאבן אחרת, ששחרור ירושלים סוגר את המעגל ביניהן. הוא שולף מתוך צידנית קטנה אבן עגולה לגמרי, שלימה, בגודל של כדור באולינג: "זאת אבן בליסטרה, שהוטלה על ידי הרומאים לעבר בית המקדש", הוא מציג את חתיכת ההיסטוריה שבידיו. "זמן קצר אחרי שחרור הכותל והעיר העתיקה, התחילו חפירות ארכיאולוגיות בכל האזור.
אני הסתובבתי בין החופרים, יצרתי קשר איתם, ובהמשך גם הייתי שליח שלהם לרבנים עם כל מיני שאלות שהיו להם ביחס למטבעות ולכל מיני דברים מעניינים שנמצאו. רוב הדברים אמנם היו שברים, אבל חלקם, כמו האבן הזאת, שלמים לגמרי. לפי החוקרים, האבן הזאת נזרקה מכיוון דרום – אזור שער האשפות, לכיוון המקדש".
איך האבן הזאת הגיעה אליך? "כשנגמרה העונה הראשונה של החפירות, ערכו טקס גדול אצל ראש העיר ירושלים של אז – טדי קולק" מסביר הרב גליס. "הביאו לו את האבן הזאת על גבי כן מיוחד, מתנה מהחפירות בעיר העתיקה. בסוף הטקס, אחרי שהארכיאולוגים הלכו, טדי קולק הרים טלפון לאבא שלי שהיה בידידות איתו, ואמר לו בחדות: 'גליס, תבוא מהר! אני אדם עצבני, אני עלול לזרוק את האבן הזאת למישהו בראש. בוא תיקח אותה ממני…'
אפשר להרגיש כמה היא כבדה האבן הזאת שנזרקה על בית המקדש". כך, אחרי אלפיים שנה, עם ישראל חוזר שוב למקום המקדש, והאבן שנועדה להרס הופכת למוצג ארכיאולוגי בידי הגולים ששבו אליה.
הלל עם בקבוק
לפני מספר שנים סיפר הרב יעקב אריאל שליט"א, שלאחר מלחמת ששת הימים הוא פגש ברחובות העיר העתיקה את הרב שלמה מן ההר זצ"ל, שהיה חי בעיר העתיקה עד מלחמת השחרור, ובמהלכה נפל בשבי הירדני. "אמרתי לרב מן ההר – ברוך ה', חדש ימינו כקדם!" סיפר הרב אריאל, "והוא ענה לי מיד – 'כקדם?' היום המצב הרבה יותר טוב מאשר פעם!".
גם הרב גליס שותף לקביעה הזאת, והוא משתף אותנו בתיאורים על המצב של הכותל, עוד לפני הכיבוש הירדני: "למרות שהיו מגיעים יהודים לכותל המערבי מכל רחבי העולם, וביניהם קבוצות גדולות של חסידים, לא נתנו להקים שם בית כנסת", אומר הרב גליס, "אפילו להתפלל תפילה מסודרת לא התאפשר, הבריטים לא אישרו את זה, והערבים רדפו והציקו למתפללים כל הזמן. כך שאם כן התפללו, אלו היו תפילות בחטף – איזו מנחה קצרה או במקרה הטוב מוסף מהיר". למרות ההצקות וחוסר האישורים, היהודים – עם קשה עורף, לא ויתרו כל כך בקלות. "שנה אחת בליל פסח, היהודים קיבלו אישור מיוחד לתפילה של רבע שעה", מספר הרב גליס, "סבא שלי, שהיה מזקני חסידי ברסלב, החליט שלהתפלל בלי הלל בכותל – לא בא בחשבון! אז הם התחילו לומר הלל, וכמובן הבריטים התחילו לרוץ אליהם תוך כדי צעקות שיפסיקו.
סבא שלי שלף מהכיס בקבוק של שתייה חריפה, דחף לחיילים האנגלים שישתו משהו, והם נרגעו. החסידים המשיכו בהלל ושרו ורקדו גם אחרי התפילה, כשהחיילים הבריטים שותפים לחגיגה. "יש יומן עב כרס שכתב יהודי בשם יצחק אורנשטיין" ממשיך הרב גליס, "הוא היה שומר הכותל מטעם השלטון הבריטי, והוא כתב יומן שבו הוא תיעד יום-יום את מה שקורה בכותל.
כשעוברים על היומן שלו, רואים איך היהודים סבלו כשהגיעו לכותל המערבי. הנה לדוגמה", מקריא הרב גליס מתוך היומן המדובר, "יום רביעי י"ט אדר תר"צ אחרי הצהריים, היו ארבעים מתפללים. היו שני מניינים, התפללו מנחה וערבית. קבוצת תיירים בת שישים איש בערך ביקרה ליד הכותל המערבי, עם מורה דרך יהודי. הישיש ר' שמעון אורנשטיין התאונן בפניי כי בלכתו היום לכותל המערבי, במבוי שלפני הכותל, רדפו אחריו שלושה פרחחים ערבים, דחפו אותו וחפצו להכותו.
בפעם אחרת יצא כנגדו ערבי מחצר הווזיא, קילל אותו ורצה להכותו. במקרה היה שם שוטר ערבי ששמע את הצעקות וסחב את הערבי למשטרה, אבל עזב אותו אחרי שהשכנים הבטיחו שלא יקרה שוב דבר כזה. הרב פישל ברנשטיין, חבר משרד הרבנות, התלונן שוב לפניי אתמול שישב אחרי תפילת ערבית כמה רגעים להתפלל, אבל אז ניגש אליו השוטר הערבי והאיץ בו ללכת הביתה. הערתי לשוטר הערבי על הדבר והוא הודה שהדבר נכון, וכי אי אפשר להישאר בלילה בשביל אחד שהוא עומד בכותל במשך כל היום, ובשביל אדם אחד הוא לא יישאר'.
כך היה המצב בכותל בזמן הבריטים". הרב גליס מוסיף לספר על פגישה מרתקת שהתרחשה בימים ההם בכותל בין מנחם אוסישקין – ממנהיגי הציונות, לבין הרב יוסף חיים זוננפלד: "יש מכתב של אוסישקין בספר הזיכרונות שלו, בו הוא מספר על זמן מסוים שבו אסרו להגיע לכותל, ורק לו, בתור יושב ראש ההסתדרות, המשטרה הבריטית נתנה אישור וגם ליווי לרדת לכותל.
להפתעתו, כשהגיע לכותל, הוא ראה שם יהודי זקן וכפוף עומד ומתפלל. הוא המתין שהיהודי יסיים להתפלל, ואז ראה שהיהודי הוא לא אחר מאשר הרב זוננפלד. הרב ניגש אליו, לחץ לו את היד ואמר לו באידיש: "אנחנו עוד נעבור אותם! בעזרת ה' הכותל עוד יהיה משוחרר. אתה תעשה את שלך, ואני אעשה את שלי. לך לחיים ולשלום".
בשוב ה' ציון
לרוץ אליהם תוך כדי צעקות שיפסיקו. סבא שלי שלף מהכיס בקבוק של שתייה חריפה, דחף לחיילים האנגלים שישתו משהו, והם נרגעו. החסידים המשיכו בהלל ושרו ורקדו גם אחרי התפילה, כשהחיילים הבריטים שותפים לחגיגה. "יש יומן עב כרס שכתב יהודי בשם יצחק אורנשטיין" ממשיך הרב גליס, "הוא היה שומר הכותל מטעם השלטון הבריטי, והוא כתב יומן שבו הוא תיעד יום-יום את מה שקורה בכותל.
כשעוברים על היומן שלו, רואים איך היהודים סבלו כשהגיעו לכותל המערבי. הנה לדוגמה", מקריא הרב גליס מתוך היומן המדובר, "יום רביעי י"ט אדר תר"צ אחרי הצהריים, היו ארבעים מתפללים. היו שני מניינים, התפללו מנחה וערבית. קבוצת תיירים בת שישים איש בערך ביקרה ליד הכותל המערבי, עם מורה דרך יהודי. הישיש ר' שמעון אורנשטיין התאונן רדפו אחריו בפעם אחרת במקרה למשטרה, דבר כזה. לפניי אתמול אז ניגש הערבי בלילה אחד הוא הרב גליס בכותל חיים זוננפלד: הוא מספר יושב ראש לרדת וכפוף שהיהודי את היד עוד יהיה לחיים בימים שאחרי שחרור הכותל, הגישה אליו התאפשרה רק לחיילים.
אחרי עבודה מאומצת של פינוי רחבת הכותל והעיר העתיקה מההריסות ומשאריות המלחמה, הפעם הראשונה בה נפתחה הגישה לכותל גם לאזרחים הייתה בחג השבועות. "ירושלים שוחררה ביום רביעי כ"ח אייר. חג השבועות היה ביום רביעי שלאחר מכן" מספר הרב גליס, "רחובות ירושלים היו מלאים באנשים שצעדו לכיוון הכותל המערבי.
הגישה לכותל אז הייתה רק דרך הסמטאות. ליד הכותל. הרסו את כל הבתים שהיו מסביב, והביאו לשם מים ועפר כדי שהאדמה תהיה קשה יותר. בכל זאת, כל הרחבה הייתה מלאה אבק לרוב. באותו חג שבועות, כשראית מישהו עם רגליים מאובקות ידעת שהוא חזר מהכותל… "האווירה הייתה מאוד מיוחדת. כל ירושלים לבשה חג", ממשיך הרב גליס לתאר. "היו קבוצות גדולות, משלחות מהישיבות, שיצאו יחד עם ראשי הישיבה כשספרי תורה בידיהם, וכולם צעדו בצוותא לכותל. כולם הביאו כיבוד ושולחנות, כולם שרו ורקדו ביחד! היה זמן מיוחד מאוד. כל הכותל היה מלא, עד לרחבה למעלה".
"ירושלים היום משתנה כל הזמן – כבישים חדשים, רכבות ועוד" מסיים הרב גליס, "אולי קצת פחות משפחתית ממה שהייתה בעבר, אבל צריך להסתכל על הכל בעין טובה. בסופו של דבר, הכל מכין אותנו למשיח שעומד להגיע. הרי המונים צריכים לבוא איתו, ואיך הוא יגיע? צריך שיהיו כבישים רחבים ורכבות מהירות, כך שכל מה שקורה, מכין את הדרך למשיח. השמחה ביום ירושלים גדולה מאוד, ובעזרת ה' תהיה מושלמת בביאת משיח צדקנו. ברוך ה', כל כך הרבה תורה בירושלים – אני לא זוכר תיאור מהדורות הקודמים של כזה ריבוי בתי כנסת, ישיבות, כוללים ומוסדות חינוך מכל הסוגים. עם כל כך הרבה תורה בירושלים, המשיח ודאי כבר יכול לבוא!".
