"תמיד כשאני אומרת 'סיון', אני מרגישה שא־לוהים איתה", אומרת לי ענת אלקבץ, אמה של סיון הי"ד שנרצחה בכפר עזה בשמחת תורה תשפ"ד. אנחנו נפגשות בראש העין, המקום בו גרים בינתיים שמעון וענת אלקבץ עד שיוכלו לחזור לביתם בקיבוץ. בדירה שני מוטיבים בולטים במיוחד: תמונות וציורים של סיון, ומוטיבים של יהדות – ספרים, פסוקים, תפילות.
ענת היא מטפלת באומנות, וזו משמשת מרכיב מרכזי בחייה. מאז הירצחה של סיון, היא מציירת אותה ומכינה קולאז'ים מתמונות שלה ושל כל המשפחה. לצד זאת, ההתעמקות ביהדותה התחדשה והתעצמה אצלה לאחר האסון, והיא הולכת ותופסת נתח משמעותי יותר ויותר בחייה. "נקודת המוצא לכל החיים שלי כיום – שהם ממש חיים חדשים מבחינתי – היא מה שקרה אצלי בשבעה באוקטובר" היא אומרת, "וזה קרה בלי שחשבתי על הדברים ובלי שבחרתי אותם. היה לי ברור מהרגע הראשון שסיון, יחד עם עוד אלף ומאתיים הנרצחים באותה שבת – נרצחו אך ורק כי הם יהודים".
ולפני זה, כשהיו התקפות טרור, זה לא היה לך ברור?
"לא, זה לא משהו שחשבתי עליו בכלל" היא מודה, "אבל כיום אני יודעת שכשסיון נרצחה בשבעה באוקטובר בבית שלה, זה קרה אך ורק כי היא יהודייה".
מתברר שדבריה של ענת שנראים לקוראי 'קרוב אליך' מובנים מאליהם לא היה ברורים לה כלל לפני הטבח, וככל הנראה גם לאחריו הם עדיין לא היו ברורים לרבים: "כשהדרכתי קבוצות מבקרים בתוך 'הבית של סיון' והייתי אומרת להם שהם נרצחו כי הם יהודים, היו כאלה שדאגו לתקן אותי ואמרו "הם נרצחו כי הם ישראלים". כיום, שנה וחצי אחרי, אנשים כבר לא מתקנים אותי. את יודעת מי עשה את העבודה במקום הזה? החמאס. הם הסבירו לנו ולעולם שאנחנו מדברים בשפות שונות לגמרי. הם בעצמם מסבירים למי שלא רצה להבין: אנחנו נשמיד אתכם כי אתם יהודים. אני חושבת שכיום כבר אף יהודי לא יתקן אותי ויגיד לי שהם באו לרצוח ישראלים, לא יהודים".
'הבית של סיון' הוא שמו של המיצג שהקימה עינת בדירה הקטנה של סיון בכפר עזה. השכונה בה התגוררה, שכונת 'דור צעיר', הוחרבה כליל והפכה לגיא הריגה. מחבלי החמאס טבחו וחטפו את תושביה ושרפו את בתיהם. בבית מציגה ענת תמונות וסרטונים שצילמה כשביקרה במקום מיד לאחר הטבח, ומאז מגיעים מבקרים כדי לראות את העדות הדוממת והקשה. "זה נוצר למרות שלא הייתה לי שם שום כוונה לעשות זאת. סיון וא־לוהים פשוט מובילים אותי יד ביד ואני הולכת איתם, כשלפעמים אני בעצמי לא מבינה מאיפה זה בא לי".
את אותו יום נורא עשתה ענת עם בעלה שמעון בממ"ד בביתם בכפר עזה מהשעה שש וחצי בבוקר ועד אחת בלילה כאשר סביבם יריות, עשן וצעקות בערבית, ומהטלפונים שבידיהם בוקעות מקבוצת הווצאפ זעקותיהם של תושבי הקיבוץ.
"בזמן הזה קרו לי שני דברים – שתי תובנות ירדו לתודעתי", היא נזכרת. "התובנה הראשונה הייתה שכל זה קורה לנו בשל יהדותנו, והתובנה השנייה היא לגבי הצבא. כשהצבא בא לפנות אותנו, סירבתי לצאת. אמרתי להם: אני לא זזה מפה! איפה הבת שלי?! אתם השתגעתם? מה אתם מבקשים ממני?! הסבירו לי שאני מפריעה, ואני חייבת לצאת כדי שהצבא יוכל לעבוד. כשיצאנו, מצאתי את עצמי אומרת לחיילים ולקצינים: תשמרו על עצמכם כי הצבא לא שומר עליכם. לא חשבתי על מה שאני אומרת, אבל בדיעבד יש לי הרבה מה להגיד על זה שלא היה צבא. היינו שם לבד, והחיילים והקצינים שכן הגיעו להגן עלינו נשחטו ביחד איתנו". ענת לא מנסה ליפות את המציאות, ואפילו מתעקשת שהדברים יעברו כמות שהם מבלי לעדן אותם.
ההתנפצות
בחודש האחרון פורסם התחקיר של האסון בכפר עזה. זה חידש לך משהו?
"אני לא רוצה לשמוע על התחקיר ולא רוצה לשמוע אנשי צבא, לא משנה מה התפקיד שלהם. הם לא היו שם בשבילה, מה הם יכולים לספר לי על הרצח של הבת שלי?" היא תוהה.
למה את מתכוונת כשאת אומרת שלא היה צבא?
"בצבא יש היררכיה, ומי שאמור היה לנהל את כל הדבר הזה ולקבל החלטות – הדרג הבכיר ביותר בצבא – פשוט לא היה שם. אם יש מי שאני כועסת עליהם מאוד, אלה מקבלי ההחלטות בצבא. אנשים אומרים שייקחו אחריות, ואני אומרת: מה זה לקחת אחריות? זה לא מקום שאפשר לקחת עליו אחריות. הם יושבים בתפקידים בכירים שכאלה והם לא מילאו אותם! המקום שלהם היה לדאוג שלעולם לא נגיע למצב כזה. אחריות אפשר לקחת על תקלה או על טעות, על משהו שתכננו ולא יצא כראוי. אבל מה שקרה בשביעי לאוקטובר הוא פשע, ועל פשע עומדים לדין ומשלמים מחיר. מי יכול לעמוד מולי ולקחת אחריות על הבת שלי? אני לא מקבלת את זה, אני חושבת שהם פושעים והם צריכים לעמוד לדין. זה עדיין לא קורה, ולכן אני לא רוצה לשמוע אותם".
ענת סבורה שאירועי ה־7/10 קשורים למפגני השנאה שהתרחשו לפניהם: "אני חושבת שזה מאוד קשור לסרבנות, להסתה, לפילוג, לשנאה. אני מרגישה שהייתה שנאה, ושנאה זה מסוכן. יש לנו עבודה, כי באמת מי שעד עכשיו מצליחים לכפות את עצמם על אחרים הם אלה שמדברים כל הזמן על כפיה דתית ופוחדים מ"הדתה". אתם למעשה פוחדים מעצמכם כי אתם עצמכם כופים! ככה אני חווה את זה. הגרעין הזה הוא כל כך קיצוני, מלא שנאה וכנראה גם מלא בכסף, וזה שילוב קשה ומסוכן".
גם רבים מאנשי הקיבוצים בעוטף השתתפו במחאות הללו…
"הקהילה בקיבוץ כפר עזה היא קהילה מדהימה של אנשים טובים שבאמת האמינו בכל ליבם שאפשר לדבר ולעשות שלום", היא אומרת. "משפחת קוץ, המשפחה שהתחילה את הנוהג שבכל חג שמחת תורה מפריחים עפיפוני שלום לכיוון עזה ביחד עם כל המשפחה, נרצחה מיד בתחילת המתקפה. אבא, אמא ושלושה ילדים נרצחו יחד בממ"ד".
חלום השלום התנפץ?
"אם לפני השביעי באוקטובר היה אפשר לדבר על שתי מדינות לשני עמים, על התנחלויות כן או לא, על להחזיר שטחים או לא, ואפשר היה לגור בקיבוץ כפר עזה ולדבר על שלום – היום זה נגמר. ברור לכולם שהם רוצים להשמיד אותנו כי הם שונאים אותנו. אנחנו חייבים להכיר בזה".
את רואה את עצמך חוזרת לכפר עזה כל עוד הם שם מעבר לגדר?
"אני רואה את עצמי חוזרת לכפר עזה כי אני רוצה להיות קרובה לסיון". יום ההולדת הלועזי של ענת חל השנה בליל פורים. "ביום ההולדת שלי קראנו את המגילה כהלכתה בבית של סיון בכפר עזה. עשינו את זה בשנה שעברה אבל אז זה לא יצא ביום ההולדת שלי, והשנה זה יצא ביום ההולדת שלי וזה מה שרציתי לעשות. את שואלת אותי אם אחזור לכפר עזה? כן, אני רוצה לחזור".
לא כועסת
ענת מסבירה שהתחושות שסוערות בתוכה לגבי הצבא הפוכות ב־180 מעלות ממה שקרה לה מול הזהות היהודית שלה ומול ה': "אני לא כועסת על א־לוהים, זה היה לי ברור מהרגע הראשון".
לפני הטבח ה' היה נוכח בחייך?
"אני מאוד עסוקה עם זה, ולכן השאלה שאת שואלת אותי עכשיו לא נוחתת עליי פתאום. גם אני שאלתי אותה את עצמי", היא מודה. "תמיד האמנתי בא־לוהים. גדלתי בבית מסורתי, הדלקנו נרות שבת, היה קידוש בבית והיינו הולכים לבית הכנסת. בשום שלב בחיים שלי לא הייתי מנותקת מא־לוהים ומהיהדות, תמיד הייתי בן אדם מאמין, אבל אחרי מה שקרה לנו אני מרגישה שלמרות שסיון עזבה את העולם, היא חיה בתוכי. אני מרגישה שהיא קיצרה לי את הדרך, ולכן לא עברתי את השלב של כעס על א־לוהים ואחר כך לחפש ולשאול כל מיני שאלות ואולי לחזור. אני לא כועסת עליו מהרגע הראשון".
ענת מספרת על בתה השניה, נועה, שמתמודדת עם כעס כלפי שמיא: "לפני השביעי באוקטובר, נועה הייתה במקום הרבה יותר מחובר לא־לוהים וליהדות ממני. היא אפילו נסעה לאומן ומאוד התחברה, כי היא מאוד רוחנית. עבור נועה, א־לוהים היה מקום מחזק במסגרת הפסיכותרפיה שהיא לומדת, אבל נועה יצאה מהשביעי באוקטובר כועסת על ה' ולא מבינה איך זה יכול להיות. איך דווקא סיון, שהייתה כזאת מיוחדת ושהיה בה רק טוב, כולה בת 23 אבל עם נפש חכמה כמו של סבתא בת 90, נרצחה באכזריות כזו? נועה כל הזמן אומרת לי: אמא, אני כל כך שמחה בשבילך שאת במקום הזה ואת לא כועסת. גם לשמעון בעלי קשה. למשל, בתפילות בבית הכנסת הוא אומר: אני לא יכול להיות במקום של הודיה. הודיה על מה?"
שמעון, בעלה של ענת, הוא איש תקשורת ותיק ובכיר, מפקד גל"צ בעברו. מאז הטבח הוא הספיק להפיק סרט על מה שעבר על המשפחה בשביעי לאוקטובר, ושמו 'ארבעה בתים וגעגוע'. כששמעון וענת עברו לגור בכפר עזה לפני כ־6 שנים, הגיעו אחריהם שלושה מתוך ארבעת ילדיהם: סיון נועה וגיא. כולם התגוררו בקיבוץ, ורק נדב הבכור מתגורר עם משפחתו במבשרת ציון.
שמעתי שנועה אמרה בהלוויה שנלקחה ממנה "האחות הכי טובה במשפחה".
"היא לא אמרה את זה סתם" אומרת ענת. "זה מעין פה אחד של כולנו – האחים, ההורים והדודים. כשמדברים על סיון – מדברים על משהו אחר, מיוחד. הייתה לה יכולת לראות את כולם. היא הייתה בן אדם מלא אהבה, והצליחה לתת לכל מי שהיא מכירה תחושה שהמקום שלו אצלה הוא מקום יחיד ומיוחד. אני, למשל, יכולה להגיד אפילו ליד הילדים שלי – שברור שכל אחד מהם הוא עולם מלא שלי – שאף אחד מהם ואף אחד בעולם לא יכול למלא את המקום שלה. גם לה היה מקום אחר אצל כל אחד מהם".
אמרת שאת לא כועסת על ה'. מה את כן חשה כלפיו?
"מה שקרה אחרי האובדן הזה, הענק והבלתי נתפס, זה שאמנם אני לא כועסת על א־לוהים, אבל כן התעוררו אצלי המון שאלות כבר מהרגע הראשון".
למשל?
"כשפגשתי את הכיתוב 'סיון אלקבץ הי"ד', התחלתי לתהות: אם היא נרצחה כיהודייה, מה זה אומר להיות יהודייה? הרגשתי שאני לא יודעת המון דברים, כמו למשל: איך מתנהגים ומה עושים באבלות. כשישבנו שבעה, היו כל מיני הלכות שרציתי שנקפיד עליהן. זה היה לי כל כך חשוב, והרבה דברים לא ידעתי". השאלות הרבות שהתעוררו בנוגע לזהות היהודית הביאו את ענת לחיפוש משמעות עמוק, וזה אחד הדברים שנתנו לה כוח להתמודד עם היגון. גם התחושה שסיון חיה בתוכה סייעה לה להתמודד: "קניתי לי מחברת ועטים והתחלתי לכתוב לה. כתבתי וכתבתי בלי סוף. זה משהו שהחזיק אותי, כי הרגשתי שאני מדברת איתה ושהיא לא עוזבת אותי ואני לא אותה".
תעד את אשר עשה עמלק
הדירה הקטנה בת החדר וחצי שרופה ומחוררת מכדורים. "כשנכנסתי לשם לראשונה, פחות מחודש אחרי הטבח", היא מספרת, "זה היה יום שישי. כבר מתחילת השביל בשכונה ראיתי את הבית מרחוק ועדיין לא האמנתי למה שראיתי. הרצון להגיע לשם היה כדי לנסות להתקרב לסיון ככל האפשר, אבל כשהגעתי לשם הייתי בשוק מוחלט.
"האינסטינקט שלי היה לקחת את הטלפון ולא להסתכל על שום דבר שלא דרך המצלמה של הטלפון", היא אומרת. "לא הרמתי את העיניים מהטלפון ומצאתי את עצמי מצלמת בלי סוף. כל הקירות והרצפה היו מלאים בדם. בחיים לא אשכח את החוויה שבה אני אומרת לעצמי: אף פעם לא חשבתי שדם יכול להישפך כמו מים".
במהלך כל הביקור המטלטל הזה, ענת דיברה אל סיון: "לא הרגשתי בכלל שזה מה שאני עושה", היא אומרת. "בדיעבד אני אומרת שסיון וא־לוהים גרמו לי לעשות את מה שעשיתי, ואחר כך גם הבנתי למה".
למה?
"כי אחר כך התחילו להגיע המון אנשים לראות את המקום. נחשפתי לסרטון שבו ראש הממשלה ואילון מאסק מגיעים לבית של סיון. היה חורף, ירד מבול, ואני קולטת שהבית נקי ולא נשארה עדות מהזוועה שהייתה שם כשאני ביקרתי במקום". גם לאחר שזק"א טיהרו את הבית, הביקור במקום עדיין מזעזע – אבל לא מתקרב למה שעיניה של ענת ראו במקום לפני הטיהור. זה היה הרגע שבו היא החליטה שהיא תכניס לתוך הבית את העדות המצולמת, התמונות והסרטונים שיהפכו את הביקור בבית לעדות חיה של זוועות הטבח. "אני מרגישה שזאת השליחות שלי, אני צריכה שכל העולם יראה וידע את מה שקרה שם. היינו צריכים להילחם על כך שהבית יהיה פתוח למבקרים, כי בהתחלה אנשי הקיבוץ התנגדו לכך מאוד".
התנגדו?
"כן, הם טענו שהם לא רוצים שיחדרו להם לפרטיות" היא עונה, "אבל אני אמרתי להם: חדרו לנשמות של כולנו, ואם אנחנו לא פותחים את המקום לביקורים כדי להראות את מה שקרה שם, אז אנחנו בעצמנו שומרים על החמאס!
"באחד הסיורים, פגשתי את אחד התושבים בקיבוץ שבשביעי באוקטובר הגיע וחילץ בעצמו את אמא שלו. את אחותו הוא לא הצליח לחלץ והיא נחטפה. הוא אמר לי: אני מלווה כאן קבוצות ואני מדבר ומדבר, אבל כשאני מגיע לבית הזה אני לא צריך לדבר יותר. הכל מובן. זה פשוט עושה שירות מעולה ותודה לך על זה. הוא סיפר לי איך הוא נכנס לשכונה באותה שבת וגם תיאר את המחבל הענק שעמד בפתח הבית של סיון. הוא אמר שכשהוא הגיע לקיבוץ, עמדו מחוץ לשער חיילים רבים. הוא שאל אותם למה הם לא נכנסים והם אמרו לו שהם מחכים לפקודה. גם ממנו ניסו למנוע להיכנס והוא ממש נלחם בהם" היא נאנחת. "אנחנו שילמנו מחיר על המעבר לכפר עזה, שילמנו את מחיר חיינו כי החיים שהיו לנו לא יחזרו יותר לעולם. יש לנו חיים אחרים, אבל אין לנו את החיים שהיו. יש לנו בור עמוק, גדול וכואב מאוד".
את הבור הזה היא לא מוכנה להשאיר ריק: "כל מה שאני מנסה לעשות בחיים שלי החדשים הוא למלא את הבור העמוק הזה בסיון שהייתה מאוד סקרנית והיו לה חיים מלאים: הייתה סביבה חברה רבה, היא למדה מדעי המחשב והייתה מלאה בתוכן. סיון, מבחינתי, היא לא התחקיר הצבאי ולא פוליטיקה, לא ימין ולא שמאל. היא לא הייתה מלוכלכת בדברים האלה. היא הייתה טהורה, ואני מנסה להישאר במקום הטהור הזה ולמלא את הבור בה, כמו שהיא הייתה".
בדרך לפולין עוברים בכפר כזה
איך את עושה את זה? האם זה מביא נחמה?
"זה קורה בצורה של בירור הזהות שלי: מי אני כיהודייה? מי אני כישראלית? מי אני כבן אדם בעולם? איזה מין בן אדם אני? אני מזהה שסיון מובילה אותי, כי כל מה שאני חולמת לעשות אני מצליחה. היא עוזרת לי כל הזמן, היא איתי וממש חיה בתוכי. אבל אני חושבת שהמילה 'נחמה' לא קשורה אלי כי אני לא מנוחמת. החוסר הוא מקום מאוד קשה מצד אחד, אבל מצד שני יש בזה שליחות עצומה.
"סיון, מבחינתי, היא אובדן פרטי שלי, אבל היא גם אובדן בתוך מארג גדול של אובדן כללי. אני רוצה שהעם שלנו יידע את זה ויבין שמה שקרה לנו בשביעי באוקטובר קרה למעשה לעם היהודי, והוא עוד ניסיון להשמיד את העם היהודי כמו שהיה מאז התחלת ההיסטוריה שלנו. בעיניי, אם לא היו חותמים את התורה, השביעי באוקטובר היה עוד סיפור שהיה נכנס לתורה, וזה מה שאני רוצה שיעבור לעולם.
"אני מרגישה שזאת השליחות שלי בעולם הזה – זה מה שאני רוצה וצריכה לעשות ואני גם עושה את זה יד ביד עם סיון. כל זמן שאני חיה, היא חיה איתי. נחמה – זה לא זה לא מה שאני מחפשת, ובגלל שזה לא מה שאני מחפשת זה גם לא מה שאני מוצאת… אני גם לא יודעת אם זה מה שאני צריכה", היא מהרהרת בקול. "אני לא צריכה נחמה. אני מרגישה שיש לי עבודה. בשביעי לאוקטובר קיבלתי משימה לחיים".
את יכולה להגדיר אותה?
"כן. המשימה והשליחות שלי היא שבתור העם היהודי אנחנו נבין מה המקום שלנו בתוך המארג היהודי, כי לכל אחד מאיתנו יש תפקיד שמתחיל ברגע שהוא נולד. התפקיד הזה הוא להכיר ולדעת את הזהות שלנו ולהבין מי אנחנו. אני עובדת במערכת החינוך, והחלום שלי כאשת חינוך הוא להיות חלק מצוות שחושב איך להכניס לתוך מערכת החינוך את המקום של הזהות, לעשות בתוך המערכת את העבודה על הזהות היהודית".
באיזה אופן?
"זה צריך להתחיל מהגן ולהמשיך עד יב'. ילד בבית ספר יסודי יכול להתחבר למקום של יציאת מצרים, מה היינו שם ואיפה אנחנו היום, ואיזה מֵצרים אדם צריך לעבור כדי להגיע לדברים שהוא רוצה. לא בהכרח במקום של אובדן, אלא בכל דבר שאני רוצה להיות בו: מה זה דורש ממני בדרך?
"בכיתה י', כשנוסעים לפולין כדי לראות מה קרה בשואה, לפני זה יבקרו בבית של סיון בכפר עזה ויראו את השואה שעשו עכשיו לעם היהודי בשל יהדותו", היא אומרת. "אנחנו קודם כל יהודים, וצריך לברר את זה. אני חושבת שיש בינינו הרבה מאוד יהודים שיודעים בדיוק מה זה להיות יהודי, אבל לעומתם אני רק בדרך לשם. בעיניי, האל"ף בי"ת של להיות יהודי הוא להכיר בכך שזאת עוצמה, זה חוזק, זאת בחירה וזה לא משהו שאנחנו צריכים להסתיר או לפחד ממנו, זה לא משהו שאנחנו צריכים להתבייש בו. כאן בארץ כל מוסלמי יכול להוציא מהתיק שלו שטיח קטן ולכרוע ולהתפלל וזה לא מפריע לאף אחד, אבל עמדה של הנחת תפילין מפריעה לחלק מהאנשים. צריך להפסיק לפחד מעצמנו, להיות גאים בכך שאנחנו יהודים. אני רוצה להרגיש את עצמי כמישהו נבחר. סיון היא בחירה של אלוקים, הוא בחר בה. גם אני רוצה להרגיש שאני נבחרת. הוא בחר גם בי, ואני רוצה לתת לבחירה הזאת מקום. אלוקים בחר בי, בכל יהודי, ואני רוצה לקחת את זה".
כשאת אומרת את זה, זה נותן לך תחושה של כוח? של יכולת?
"זה מבהיר לי בצורה מאוד מאוד עוצמתית וחזקה וגם כואבת מי אני. הייתי צריכה לאבד את הבת שלי כדי להגיע למקום הזה, וזה מקום שהוא מאוד מאוד כואב לי. אני אומרת לעצמי: למה לא הייתי פה קודם? איך זה יכול להיות? בפורים ציינתי 59 שנים, למה הייתי צריכה להגיע לגיל הזה ולאבד את הבת שלי כדי שכאשת חינוך אוכל להגיד שמה שאני רוצה לעשות היום במערכת החינוך זה לעסוק במקום של הזהות היהודית?!…".
לאחרונה היא נחשפה לנאום של צביקה מור, אביו של איתן החטוף בעזה, והתרשמה מאד: "הוא איש מדהים ממש, הוא חייב להישמע ולא נותנים לו" היא אומרת בצער. "הוא אומר שכבר לפני 3000 שנה, כשהייתה מלחמה דומה לשביעי באוקטובר, מה שעשו זה מצור ולא הכניסו לאויבים שום דבר עד שהם זעקו :אנחנו רעבים וצמאים, קחו את מה שאתם רוצים. למה אנחנו לא יודעים לעשות אותו דבר? כי אנחנו לא מכירים בזהות שלנו! בואו נכיר בזהות שלנו, בואו נכיר את הסיפורים, כי אנחנו עכשיו עדיין רחוקים מעצמנו. המקום הזה של הזהות היהודית – זו השליחות של סיון, של אותה זהות יהודית שחסרה לנו, שמסתבר שלא רק אני מחפשת אלא עוד הרבה מאוד אנשים מחפשים".
