י רח זהוב של אמצע החודש זורח מעל האבנים הירושלמיות של כיכר השבת. בערך בחצות אני פוגש את מרדכי ומאיר, שני בחורים חסידיים ירושלמים. "אנחנו חיים את ירושלים הלילית", הם מתארים לי בגאווה. מרדכי ומאיר הם כרטיס המעבר שלי לתוך השכונות החרדיות של בית ישראל ומאה שערים, שהופכות בלילה שבין חמישי לשישי למרכז העצבים עבור צעירים חרדיים מכל העיר. אנחנו הולכים ומתקרבים לשכונת בית ישראל. רחוב צר עטוף בפשקווילים שמחבק את ההולכים בו, וככל שמתקרבים לשכונה זרם הבחורים הולך ומתעבה. הלילה מתעורר, מרחוק נשמע קול תיפוף על שולחן ושיחה ביידיש. שכונת בית ישראל מתגלה לעינינו מוארת ותוססת כבאור יום.
"בהתחלה הקימו בתוך השכונה את ישיבת מיר", מגולל מרדכי את סיפור השכונה בפניי, "ובסוף השכונה כולה הפכה לישיבה". הישיבה העצומה, שמונה למעלה מחמשת אלפים תלמידים, גודשת את כל השכונה. בכל פינה תלוי שלט: "ישיבת מיר". בתי המגורים בשכונה מאכלסים בעיקר את הבחורים הלומדים בה שנותנים למקום אופי צעיר המתעורר לחיים בלילה, סוג של כפר סטודנטים, להבדיל.
צ'ולנט, צ'ולנט בכל מקום
"הראש־ישיבה הוציא תקנה לסגור את כל חנויות האוכל בלילה, כדי לא לשרוף את הזמן לבחורים", מספרים לי המלווים. אבל בליל שישי התקנה לא תקפה. יש כאלה שלוקחים איזה רוגעלך ממאפיית נחמה הפועלת ללא הפסקה וממשיכים ללמוד כל הלילה, ויש כאלה שיוצאים לבלות עם החברים. המסעדות הקטנות מתמלאות בבחורים שבאים לאכול את המאכל המסורתי של ליל שישי: צ'ולנט. אנחנו נכנסים לחנות קטנה. הבלי התבשילים העולים מן המטבח מחממים אותנו מהצינה הירושלמית. צלילי נקישות בקבוקי זכוכית וצחקוקים. שני בחורים ליטאים לוקחים צ'ולנט "טייק־אווי" בקופסאות פלסטיק ומתיישבים לאכול. לאחר שיחה קצרה איתם מסתבר שהם באו מרחוק, מישיבת גרודנא, כדי לחוות את האווירה המיוחדת בבית ישראל. "סוף השבוע שלי מתחיל עם ליל שישי", מספר לי בחיוך דוד, אחד הבחורים, "כבר בבוקר, כשאני אומר 'היום יום חמישי בשבת', אני מאושר, לא סתם אומרים ככה, 'בשבת', כי ככל שזה קרוב לשבת זה יותר שמח. האווירה בלילה נותנת הרגשה אחרת. לאכול צ'ולנט בלילה זה לא כמו לאכול צ'ולנט בבוקר".
לא רק במסעדות מוכרים צ'ולנט. יש אנשים שמכינים סירים עצומים בבית ומוכרים בסמטאות צ'ולנט, לרוב צמחוני, בטעם ביתי יותר. אני שואל לתומי אם הבחורים בשכונה לא חוששים בגלל שאין על כך פיקוח של כשרות, אבל אומרים לי שבירושלים זה בסדר, כולם מכירים את כולם. רואים שהמוכר הוא "היימיש" (ביתי) ו"אם שני ירושלמים מתחילים לדבר, הם מגלים אחרי שתי דקות שהם אחים".
גם בגזרת הלימודים אין עסקים כרגיל. בבניין המרכזי של ישיבת מיר כל אולמות הלימוד תפוסים, ונראה כי יש בחורים שלא מוכנים לזוז מהכיסא. אולי עניין של דביקות, אולי עניין של מסורת. החבר'ה אומרים שבבית המדרש המרכזי אי אפשר לתפוס כיסא פנוי. דבר כזה אפשרי רק אם אתה מקבל את הכיסא בירושה. ככה שאם כבר יש לך מקום, ודאי שלא תוותר עליו, בטח לא בליל שישי. מבית קרקע קטן יוצאים עשרות בחורים לאחר השיעור של המשפיע הרב אלימלך בידרמן. שיעור מיוחד באמונה שלא שומעים כל יום. התלמידים אוספים במשך כל השבוע את השאלות הבוערות באמונה ונותנים בליל שישי פורקן למחשבות. כמעט ואי אפשר לגשת לרב מרוב התלמידים שמתלווים אליו.
לרקוד עם כוכבים
אנחנו קופצים לשטיבלך. כמו בברודווי, חמישה אולמות תפילה עם אותיות ניאון ורודות מושכים כל דקה מניין חדש. רמקול מכריז: "ערבית מתחילה ב(אולם) א', ערבית מסתיימת בב'". גם באחת בלילה לא צריך לגרור עשירי למניין. משם אנחנו ממשיכים לכיוון ה"שוּל" של ברסלב במאה שערים. שני בחורים חסידיים קוראים לפתע אחרינו. "מורדכ'ה, מאיר, אתם לא מאמינים מה קורה בחתונה של קרעטשניף! החופה התחילה רק בעשר. עד עכשיו החתן לא יצא. אנשים רוקדים בטירוף. אתם חייבים לבוא!" הם פוסקים. אני מבקש הסבר ושומע כי קרעטשניף היא חסידות סגורה ושקטה יחסית. הבן של הרבי (סלב במאה שערים!) הפך לברסלבר אחרי שביקר באומן והיום הוא מתחתן. החתונה היא שילוב של השניים. יש את הריגוש של הטיש יחד עם השמחה של ברסלב. מאיר נפרד מהם: "עכשיו רק ריקודים? אולי נקפוץ אחר כך, כשיתחיל להיות שמח יותר". ב"אחר כך", הוא מתכוון לארבע לפנות בוקר…
הניגון הגולה
אנחנו צועדים אל העיר העתיקה דרך שער יפו. בדרך פוגשים נגני גיטרה שחוזרים מה"קומזיץ". הקומזיץ הוא כינוי להתאספות נגנים לילית ברחבה שמעל הכותל המערבי. ככל שמתקרבים קול הניגון המתוק עולה, אנחנו מתהלכים בין החומות כמו בתוך מבוך, כשהשירה בוקעת מכל פינה. כשאנחנו מגיעים ל"קומזיץ", ליד המנורה שהציב מכון המקדש, קהל גדול מאזין ואף מצטרף לניגון. ההתארגנות ספונטנית. כל מי שיודע, שולף כלי ומנגן. לא ניתן למנות את מספר כלי הנגינה: כינורות, תוף, קלרינט, וגיטרות אין מספר. כולם יחד שרים בדביקות "ויהיו רחמיך מתגוללים". בצד עומד איתי, יהודי עם ניצוץ בעיניים ומבע מסופק. הוא מנחה כבר שבע שנים את הקומזיץ מדי ליל שישי, בין חצות לשתיים בלילה. "לא צריך להסביר מה קורה פה", הוא עונה לשאלתי, "מספיק לעמוד, להקשיב ולהרגיש. האוזן שומעת, הלב מתרחב והעיניים מתמלאות דמעות". הוא עוצם את העיניים וממשיך לשיר את הניגון. הרמוניה מגוונת של כלים, כיפות ומבטאים. הניגון הולך ומתלהט, וקול השירה נהיה רם יותר ויותר. מרדכי שולף מתוך השקית שלו חליל צד, אבל באותו רגע המשטרה מגיעה ומבקשת לעבור למקום אחר. הניגון "גולה" לשער האשפות, ויחד איתו כל הקהל הרב שלא מוותר על הריגוש הלילי הזה.
תעלומות ירושלמיות
אנחנו עולים אל הר ציון דרך החומות. מלמעלה אנחנו רואים את חבורת הקומזיץ רוקדת לקול ניגון שמח בשער האשפות. מולנו מגיע הרב בידרמן כשהוא יורד אל הכותל מוקף בתלמידים וממשיך לענות על שאלות. הר הזיתים ממול ואנחנו מגיעים למתחם קבר דוד (הנהגה בפי המקומיים במלעיל) העשוי אולמות־אולמות. נדמה כי בכל אולם חל מועד אחר. ברחבת הציון המפורסם יושבים חסידי "תולדות אהרון" יחפים על הרצפה ומקוננים על החורבן בניגון של תשעה באב, כל כך רציני ונוגע ללב שבא גם לך לצעוק בבכי בלילה הזה. שונה לגמרי מהאווירה שבה פתחנו בבית ישראל. בסוף אולם אחר ניצב שולחן ארוך שסביבו מתנהל השיעור הלילי הקבוע של הרב יוסי חזן. תלמידים מכל הזרמים מתאספים מדי שבוע לשיעור מעמיק שנמשך עד הבוקר, מלווה בכיבוד קל וטיפה משקה. קירות האולם מאירים באור כתום על הרב יוסי ותלמידיו. החבר'ה מספרים לי שכבר שלושים שנה הרב יוסי מעביר את השיעור בליל שישי ברצף ואפילו את בניו הוא לא מחתן ביום חמישי. רק פעם אחת התבטל השיעור, כשישב שבעה על אשתו, לא לפני ששאל את הגאב"ד אם יוכל לצאת לשיעור, והאחרון ענה לו בשלילה.
החבר'ה מושכים אותי מהופנט מהשיעור אל מחוץ לאולם. אנחנו עולים למעלה, אל החצר. החצר מחוץ לציון חשוכה לגמרי ורק אורות העיר נראים למרחוק. "לפי כל השיטות, קבר דוד המלך לא נמצא איפה שהיינו", הם אומרים לי. אני מביט בהם בהפתעה: "אז מה יש שם בציון?" "אולי זאת הכניסה למערה, אולי המקום שממנו צפו דור החורבן על מקום הבית וקוננו, אבל זה לא הקבר", הם ממשיכים. "מספרים שה'אמרי אמת' מגור לקח פעם את בנו ה'לב שמחה' לחצר בה אנו עומדים, והראה לו את מקום הקבר. הבן מיהר לסמן את הקבר בגל אבנים, אבל לאחר יום הערבים כבר פיזרו את הסימון". לפני ימים ספורים נפער בור של כמה מטרים באדמה בחצר הר ציון. הדבר יצר פאניקה אצל הנוצרים, שמבקשים להשתלט על המקום, והמשטרה מיהרה לכסות את הבור. לאחר יום הבור שוב נפער, והמשטרה שוב באה וכיסתה אותו. בין שני עצים אני רואה את הגומה הפעורה באדמה, הנראית כמו קבר שנחפר אתמול. רק שלושתנו עומדים מעליו בעוד החשיכה הירושלמית המסתורית מחפה עלינו, "אולי זה מקום הקבר של דוד המלך". אנחנו ממלמלים פרק תהילים. "מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו".
