בס"ד

כאילו יצא ממצרים

כאילו יצא ממצרים

אמונה באמונה

הרב אייל סלמן משמש כסגן וכממלא מקום הרב הראשי בשירות בתי הסוהר, בדרגת סגן גונדר (המקבילה בשב"ס של סגן אלוף בצה"ל). בערב חג החירות אנחנו נפגשים לשיחה על מושג החירות שמקבל מובן עמוק יותר מאחורי סורג ובריח.

הרב אייל, האם כיוונת את עצמך לשם? רצית להיות רב בבית כלא? אדם רגיל לא חולם לעבוד בכלא…

לא חלמתי בכיוון. הייתי רב קהילה, למדתי בישיבה למבחני הרבנות, העברתי שיעורים ולימדתי במוסד חינוכי ילדים. תמיד אהבתי למסור שיעורים. האמנתי תמיד שהתורה איננה תורת הכתב אלא תורת חיים. כשהגיעה הצעה מאחד הגורמים שהכרתי שמחפשים רב בשב"ס, התייעצתי עם הרב מרדכי אליהו זצ"ל. הוא מאוד המליץ לי ללכת והבטיח שאעשה חיל. לא הייתי אברך משי. הייתה לי הכנה לזה: גדלתי בשכונה מעורבת ובתיכון חילוני. אני מכיר את היחסים שבין עולם הקדושה והעולם האזרחי הרגיל. כשהגעתי לשב"ס מצאתי את עצמי מחובר לעשייה ולציבור אסירים שרוצה לשמוע. הציבור הזה רוצה לשמוע תורה כי דרך התורה אנחנו נותנים לו תקווה שהוא לא מוצא בשום מקום אחר. לי זה מאוד התאים. העבודה עם נפש האדם, ודווקא עם אנשים כאלה, מביאה את הלימוד העצמי והעבודה העצמית לתובנות עמוקות.

כמו מה למשל?

הבנה בהירה של הנהגת הקדוש ברוך הוא את העולם, שנברא בטוב וביושר. כמו גם את המשמעות האינסופית שיש לבחירה בטוב ואת כובד האחריות הכרוך בחופש הבחירה. הדברים האלה משמעותיים במיוחד בעיניים של אסירים. וגם מבחינתי תובנות התחדדו, יש אסירים שעשו דרכים גדולות בחיים שלי.

איך זה קורה?

רב בשב"ס עובד עם כל האסירים בכל האגפים. מטבע הדברים, יש תמיד אסירים שיש להם רצון להתקשר לתהליך עמוק וממוקד. כשאתה רואה אנשים שחיפשו את האפשרות לעזוב את חיי הפשע, ומצאו דרכך חיים חדשים – הסיפורים האלה מעודדים אותך.

מה הם מחפשים?

חסרה להם אמונה. כשאני מדבר על 'אמונה' אני לא מתכוון לאמונה של האדם בבורא אלא לאמונה של הבורא באדם. האסיר חסר במיוחד את אמונת הבורא בו. אני יכול לדבר עד מחר אם יש אלוהים ואם התורה ירדה מן השמים, אבל מה שחסר לאסירים באופן קיומי זה אמונה בעצמם. הם לא מסוגלים לגייס אותה בכוחות עצמם: העבר שלהם רודף אחריהם לעתיד, התרבות שבה גדלו קושרת אותם באינסוף קשרים, המחדלים שהצטברו בחייהם מאיימים עליהם כל הזמן. מאז שהם זוכרים את עצמם, החברה הנורמטיבית לא האמינה בהם, הם הפנימו והאמינו בחוסר האמונה בהם, ולבסוף מצאו אפשרות לחיות ולזכות במקום של כבוד בעולם הפשע. 

כשמישהו מאמין בך ואומר לך: ריבונו של עולם מצפה ליום שתפנה אליו ותאמין שאתה יכול לעשות שינוי, 'לעשות חדש' – בסלנג שלהם, והוא נותן לך את הבחירה עד הדיוטא התחתונה ביותר – יש לך תקווה. 

מצד אחד, הקדוש ברוך הוא אומר בפירוש 'הדרך שלך לא טובה ולא נכונה'. ומצד שני, הוא אומר, ובאותה עוצמה – אני מאמין לך ומאמין בך. השם מגרש את האדם החוטא מגן עדן ביד אחת, ובאחרת תופר לו עלי תאנה לכסות על הבושה. 

זו באמת נקודה חשובה. כי בעולם החיצוני, האנושי, מי שמדגיש לך שאתה הולך בדרך רעה מגלה חוסר סבלנות לתשובה ולהזדמנות שנייה או שלישית.

בדרך כלל כשמעדת או חרגת מהנורמה – העולם לא רוצה להתחבר איתך. כל בר דעת נשמר ממצב מסוכן. ואז מדברים עליך באוזניך ומאחורי גבך – 'ממך לא יצא כלום', באה התורה ומלמדת: מכל זרע שנרקב אפשר להצמיח פרח חדש, כל משבר שאתה עובר בחיים הוא חלק מלידת השלב הבא. ובימים שלנו – ה'מרור הוא חלק מהסדר'. המשמעות האינסופית של בחירה בטוב היא אחד הכלים המתקנים שהתורה נותנת לנו. אתה בתור אדם בכלל, ובתור אסיר פושע בפרט, צריך לחיות בעולם הזה, שהטוב והאמונה כל כל נעלמים בו. אין לך ברירה אלא לרדוף אחריהם ולהקריב מעצמך כדי להיות חלק מזה. זה מאבק, ואתה צריך לדעת שיש מי שמשגיח עליך, ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה – אתה אף פעם לא לבד.

בדיוק היום למדתי את המשניות בפרק 'הזהב' במסכת בבא מציעא ושם המשנה (מ"י) אומרת: "כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְּמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִּדְבָרִים. […] אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים […] לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ." תהיתי לעצמי מדוע כללו דיבורים מסוג אלה תחת אונאה ולא תחת לשון הרע או סתם איסור גרימת צער לזולת. אני חושב שהמכנה המשותף גם לאונאה במקח וממכר וגם לאונאת דברים, שבשניהם מראה העיניים מתעתע. אונאה במקח וממכר היא מכירה של דבר במחיר מופקע מערכו האמיתי – זה נראה שווה יותר ובעצם זו אחיזת עיניים. אונאת דברים היא אותו הדבר רק להפך. לזלזל בערכו האמיתי של האדם בשל מראה עיניים – מעשיו הראשונים או מעשה אבותיו – הרקע ממנו הגיע.

בתור אסיר משוחרר, אם אין לך כוחות נפשיים עצומים ואם לא מחברים אותך למקומות הנכונים – כשאתה יוצא החוצה, גם אם התחזקת בבית הסוהר, אתה תחזור לשם שוב.

קולות מן העבר

למה?

בחוץ מן הסתם מחכים לו החברים שלו מן העבר. ככל הנראה הם תמכו במשפחה בתקופת הכליאה שלו ועכשיו הוא 'חייב' להם. וגם אם לא – אף אדם לא הולך מרצונו לוואקום, הוא תמיד נמשך למוכר ולידוע. וגם הסוף ידוע. אנחנו עוזרים לאסירים גם אחרי השחרור. אנחנו בקשר עם הרשות לשיקום האסיר, להמשך פיקוח ותמיכה עם אסירים שיוצאים בשליש בליווי תוכנית תורנית.

איך אתם עושים את זה? 

אם נרצה או לא – בסופו של דבר האסיר חוזר לחברה. הוא גמר לרצות את חובו. אם נשחרר אותו לפי הנטייה הרגילה – הוא יחזור למה שהוא רגיל אליו: לפשע. אנחנו רוצים לחבר אותו לקשרי קהילה אחרים. יש תחום ברבנות השב"ס שנקרא 'קשרי קהילה'. היום בכל בית כנסת יש קהילה ופעילות קהילתית. אנחנו מקשרים לפני היציאה בין רב הקהילה ובין האסיר כדי להקל את ההתמודדות, שהיא מאוד קשה, גם בתוך בית הכלא.

איך נראה סדר יום של אסיר באגף פלילי רגיל, שלא במחלקה תורנית?

בכל אגף מתקיים סדר יום של קימה, ספירה ויציאה לקראת הפעילות שבה משתתף האסיר. יש מפעלי תעסוקה בתוך בתי הכלא. אסיר יכול לעבוד בכל מיני סוגי עבודות, מאריזת סכו"מים ועד אלקטרוניקה. האסירים מתוגמלים על עבודתם בהתאם לסוג התעסוקה. במערך החינוך הכללי יש אפשרות ללימודי השלמת שנות השכלה של 8-10 שנות לימוד. מי שרוצה – יוכל גם להשלים בגרות. 

כמו כן יש את מערך התָּקוּן התורני, מערך עליו אחראית רבנות שב"ס במתכונת של לימודי קודש ברמות שונות למי שמבקש להעמיק את שורשיו התורניים.

מה זה התָּקוּן התורני?

תקון מלשון תיקון. לשירות בתי הסוהר יש שני יעדים: יעד ביטחוני לשמור על האסיר שלא יברח מהכלא, כדי להגן על החברה מפניו. ויש יעד חברתי – להחזיר אותו לחברה עם תובנות אחרות. במלאכת התיקון עוסקים אנשי הטיפול ואנחנו נותנים את המעטפת התורנית, וברוך השם אנו רואים פירות מוצלחים של שיקום אסירים ורצף השיקומי התורני.

להתחיל מחדש

במה אתה תולה את ההצלחה?

בתוכניות התורניות אחוזי ההצלחה יפים. אני תולה את זה בשינוי הגישה של האסירים בעקבות הלימוד. אנחנו מקיימים תוכנית לימודים בתוך מדרשה תורנית שפועלת גם באגפים התורניים וגם באגפים הכלליים. תוכניות הלימודים בנויות מלימוד הלכה ופרשת שבוע, אמונה וחסידות והכל בדגש על תיקון האדם. 

איך נכנסת פה תורת החסידות?

הרעיונות החסידיים: אין ייאוש, יש כוח אלוקי בכל אדם, האדם נברא ישר והקדוש ברוך פותח בפניו אפשרויות תמידית לחזור – אלו רעיונות הכרחיים לאסיר משתקם, יותר מאשר לכל לומד אחד. זה מה שגואל את האסיר – להאמין שהוא מסוגל להיות נורמטיבי ולחיות על פי יושר ואמונה. העולם אומר לו 'לא תצליח', 'אין לך אפשרות' ו'אין לך כוחות ואמצעים' – התורה מתקנת את המחשבה.

אחד האסירים היה אומר לי: אני רגיל להסתובב כשבכיסים אלפי שקלים, כל הזמן. מה אעשה עכשיו? ארוויח ששת אלפים שקל בחודש? הוא לומד, בדרך הקשה, שמשפחה וילדים חשובים מכסף, כוח וכבוד. כשהאסיר משנן וחווה את הנקודות הללו בתוך בית הסוהר – אפשר לראות את השינוי. בסלנג שלו, בתרבות הדיבור ובהתנהגות היומיומית. בתחילת דרכו  – כל מילה שנייה קללה וכל אינטראקציה – תגובה אלימה. כעת – ההתנהגות כוללת הבנת האחר, מחילה, סליחה ואיפוק. פתאום אתה שומע דיבורים שיש בהם נטייה לדון לכף זכות. 

יש אסירים שגרמו בדרך הפשע שלהם, למותם של אנשים אחרים. בתהליך התשובה הם מנסים לתקן את העבר. אני מכיר אסיר במחלקה התורנית שהשמות של האנשים שהוא פגע בהם תמיד לנגד עיניו, הוא מתפלל ומבקש לרפואתם ולעילוי נשמתם. זה עוצמתי מאוד.

למה? זה נראה לי טריוויאלי.

אם אדם לא עושה תשובה, הוא לא חושב ולא מבין את המשמעות של המעשים שלו. בתוך עולם של פשע המשמעות של לפגוע היא 'אני שומר על מקומי' או 'אני שומר על חיי'. אם לא אקפח חיי אחר – חיי יקופחו. כשאדם מתבונן בעצמו ומתחיל להבין את החומרה והמשמעות של המעשים שעשה – הוא חווה תהליך אדיר ונוקב.

איך הוא יכול בכלל לתקן את העבר? כשהוא יצא מהכלא – כל הנפגעים ממנו מחכים לו בסיבוב לנקמה ומיד הוא נגרר שוב למעגל הפשע.

אלו בעיות רציניות שאין לנו שליטה עליהן. כאן נכנסת עבודת המשטרה. אני יכול להגיד לך בוודאות שאסיר שרוצה להיות במקום אחר מהמקום שהביא אותו למאסר, יעשה הכל כדי לנסות לסגור את הכל מתוך בית הסוהר. מי שרוצה מסלול חדש – ימצא אותו. אם אדם פגע במשפחה שלו בגלל הימורים, בהורים שלו בגלל סמים, או נהג באלימות משפחתית – עכשיו לראשונה הוא מבין מה הוא גרם – הוא צריך לחזור לחיים שלו ולהיות אבא חדש. 

מאוד קשה לעשות את השינוי הזה אם אתה בתודעה של 'כוחי ועוצם ידי', אבל אם הוא מתחיל מחדש הוא יצליח. אם אתה לא תאמין בשינוי – אף אחד אחר לא יאמין בשינוי שלך. אם אדם משנה את עצמו באמת, הקדוש ברוך הוא משנה את העולם בשבילו. לא תאמין עד כמה.

אולי תתן לי דוגמה.

יש אנשים שניהלו סחר בדברים אסורים ועכשיו, כשהם משתחררים ורוצים לחזור לדרך טובה, הם יודעים שאין ולא תהיה להם פרנסה. הוא צריך להתחיל את חייו מחדש בעולם העבודה, לקבל מרות של בוס, לחיות בהסתפקות בכסף הקטן שעמל עליו ביושר. אחד האסירים 'עסק' כל החיים שלו בפרוטקשן. שאלתי אותו: איך אתה עושה את זה? הוא אמר: אם אני לא אעשה את זה, מישהו אחר יעשה את זה וגרוע ואכזרי ממני. יש אינסוף הצדקות עצמיות לחטא. בתהליך של תשובה אתה מבין שיש ישרות בעולם. שיש עין פקוחה שרואה את הדברים. יש תכלית בעולם הזה. כשאתה לומד על המאבקים של אברהם אבינו או של יוסף הצדיק – אתה מבין שאפשר להיות צדיק גם מול ניסיונות קשים ביותר וגם עם נפילות בדרך, ואתה משתנה.

איך אתם נערכים לפסח?

בנינו סדנאות מיוחדות כדי להפוך את האסירים לעורכי הסדר בתוך האגפים. בעבר היה נהוג שמביאים עורכי סדר אזרחיים. חלק מהתובנות – וחלק מתפיסת הבטחון – היו לנסות לראות את האסיר בעיניים חדשות. לעזור לו להפוך מאדם שרק רצה לקחת מהחברה ולנצל אותה, למישהו שפתאום הוא תורם ואחראי. הקמנו סדנאות מיוחדות כדי ללמד את האסירים איך מעבירים סדר, כמו גם איך להיות חזנים בחגים. פתאום אדם לוקח אחריות לא רק על עצמו, וזה תיקון גדול. אפילו בתור דתי הוא לא שם לב עד כמה הוא עסוק רק בארבע אמות של עצמו. פתאום הוא יכול ללכת לחדר אחר, או לאגף אחר, למקום שאין מי שיבאר את הסדר ואין מי שייצור את ההרגשה המיוחדת שלו. הוא כותב חוברת משלו עם החידושים שלו על ההגדה. פתאום הוא הופך להיות ממרוכז פנימה – למשפיע החוצה. יש אנשים שרק הדבר הזה עושה להם שינוי עוצמתי. 

יש אווירה של חירות בתוך בית הסוהר?

זה פרדוקס. בשיר השירים (פ"ז, ו) נאמר מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים. כך אני מפרש את זה על האדם: אדם הוא מלך, שיש לו הכל: משרתים, עוצמה וכסף. אבל הוא קשור ברהטים. הרהט היא שֹׁקֶת, שֶׁקַע בְּאֶבֶן אוֹ בְּקוֹרַת עֵץ לְהַשְׁקוֹת מִתּוֹכוֹ אֶת הַבְּהֵמוֹת. כמו שנאמר בבנות יתרו (שמות פ"ב, טז) "וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן". אדם הוא מלך, אבל הוא כל כך קשור למנעמי העולם הזה. אם יש לו צורך של כבוד שנפגע, אם עשו לו מה שלא מגיע לו לפי דעתו – נחרב עליו עולמו. כשאדם משחרר את הריכוז העצמי, הבהמי, הוא יוצא לחירות מן הרהטים הללו. 

אין לך חירות אלא מי שעוסק בתורה, במושכלות, בתובנה שיש מטרה לעולם וגם לי יש מטרה בעולם. אני חלק מהתיקון של העולם, יש חלק שקשור רק אלי. אני לא עמל"ק – ראשי תיבות: על מנת לקבל, אלא על מנת להשפיע

אני כאן בטעות

אתה פוגש בכלא חפים מפשע?

איך אני יכול לדעת? אני צריך לקחת את התיק שלו וללמוד את כל מה שהיה שם. גם אם אנסה – אין לי את הכלים המשפטיים להכריע. לכן אני לא נכנס לזה. יש כאלה שאומרים לי 'אני בטעות פה'. אבל הניסיון שלי מראה, אחרי תהליך שעוברים עם אסיר, כשאתה מדבר איתו – הם תמיד מודים. בהתחלה ההצהרה היא: 'באתי לשלם את חובי לחברה'. הוא חושב – עוד מעט גמרתי את התשלום ואני יוצא. זו האמירה הפשוטה, 'אני מחזיר חוב'. זה דימוי מאוד סלחני שלו ביחס לעצמו. 

בשלב מתקדם יותר הוא אומר 'באתי לתיקונים'. לא של החטא שלו כמובן, אלא יש לי תיקונים אז באתי לתיקונים. משהו כללי ולא מחייב אותו במיוחד. 

בשלב יותר מתקדם אתה נאלץ להסתכל פנימה, למרות שזה מפחיד. אל תפחד להסתכל פנימה. יש מי שעושה את זה. זה לא נעים להסתכל ולראות איפה פגעת ומה עשית. התורה נותנת אפשרות לדרך חדשה של תקווה לעתיד, אבל אני צריך להבין מאיפה באתי ומה גרם לי לכל זה. ברגע שאדם מסתכל פנימה, זה השינוי.

עמו אנוכי בצרה

יש לי שאלה אישית, ואתה לא חייב לענות עליה. אתה לא מרגיש מתנשא לפעמים? אתה גדלת – גם אם בחברה מעורבת – בצורה מתוקנת. איך תוכל להבין אותם?

אמר הקדוש ברוך הוא 'עמו אנוכי בצרה'. כל עוד לא תכיל את הכאב ותהיה עמו בצרה – לא תוכל לעזור. כל רב שיושב עם האסירים ורוצה להצליח במה שהוא מעביר להם – הבסיס הוא לשמוע מה ואיך הם, מה כואב ומה הצרה ומה הם עברו בחיים. אתה נוגע בנפש והיא תמיד חייבת לדבר. היא לא יכולה לשתוק. 

וביחס לניסיון מתוך חיי שלי – האמונה מדברת על כל אדם. גם אם לא חווית את אותה חוויה ואת אותו מקום שהשני הגיע אליו – האמונה מדברת. אסיר יכול להבין מתוך מבט עיני הרב, אם הרב רואה בו אדם שיש לו תקווה. לדעת לכוון לנקודה האמיתית הזו היא עבודה עצמית של רב בשב"ס. בכל בוקר אני מתפלל 'רבונו של עולם, תן לי את הכוחות לפעול את הפעולות הנכונות, תן לי את הבינה בדיבור להשפיע, כדי שנביא את האנשים האלה לתיקון'. אפילו ההקלדות שאני עושה במחשב כדי להוציא אישורים ולשלוח מיילים – הכל זה תפילות. ההשתדלות היא שלי, ההצלחות הן של בורא עולם.

איך יודעים שבא אביב

מרגישים את האביב בכלא?

בדרך כלל אסירים לא כותבים מכתבים. אני זוכר מכתב שכתב לי אחד האסירים, שהיה מכור לסמים וליוויתי אותו במחלקת הגמילה של בית הכלא. במכתב הוא תיאר לי איך הוא התחיל לראות את העולם. את העצים, את הפרחים, את השמיים. הוא התחיל לראות שיש עולם סביבו וזה היה עוצמתי מאוד עבורו. הוא תיאר לי איך שנים הוא היה תקוע בשאלה איך להביא את עצמו לידי שכרון חושים חריף יותר. כך עבר מסם לסם, מחידוש לריגוש, מריגוש לחידוש. 'שנים שלא ראיתי עצים, פרחים או שמיים. תמיד חיפשתי עוד עומק של חוויה'. זה היה מכתב שהוריד לי דמעות. מה נתתי לבנאדם? לראות את הנעלם שבעולם. הוא עצמו היה נעלם בעולם, וכל העולם נעלם ממנו ועכשיו העולם נגלה אליו והוא מרגיש גם את הנעלם שבעולם.  

אהבת את המאמר? שתפו

תגובה אחת

  1. הרב סלמן התותח
    ראוי להתמנות לרב ראשי כבר

    כתבה מכבדת ומכובדת מאוד

    למה מחכים עם המינוי הזה
    כל כך הרבה גונדרים מונו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן