בס"ד

כלי המקדש כהארת האור הגנוז

כלי המקדש כהארת האור הגנוז

 בהיכל בית ד', מקום ממנו התגלתה שכינה לעולם, עמדו ארבעה כלים. בבית קודש הקודשים, מוצפן מעין כל, ניצב ארון הברית. מזרחית לו, בהיכל (הנקרא גם בשם קודש), ניצבים שלושה כלים: מנורת הזהב, שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת. ואילו בחצר המקדש ניצב מזבח העולה, עליו התבצעה הקטרת איברי הקרבנות וזריקת הדמים.
מידות הכלים ואופן עמידתם מפורשים בתורה בפרשת תרומה, אולם שומה עלינו להתבונן ולראות את משמעות הכלים והעבודה הנעשית בהם. זאת כדברי רבינו בחיי (בסוף פרשת ויקהל): "ודע כי הסיפור בענין המשכן וכליו, והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושיעור אורכן ורוחבן וקומתן, אף על פי שאין בית המקדש קיים מצוה גדולה היא, עד שמים יגיע שכרה… על אחת כמה וכמה אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם". במאמר זה נתמקד במהותם המופלאה של ארון הברית ומנורת הזהב, המבטאים את מהות האור הגנוז.

מהות ארון הברית
הארון בנוי משלוש קופסאות, כאשר בתוכו לוחות העדות וספר התורה של משה רבינו. על הארון ניצבים זוג כרובים, העשויים מקשה אחת זהב. מבאר הרמב"ן (בהקדמתו לפרשת תרומה) כי הארון מהווה המשך למתן תורה. הכרובים הינם המשך לאש של מתן תורה, והלוחות עניינם התורה המאירה לעולם מן המקדש. משום כך הסנהדרין, בית הדין העליון של עם ישראל, יושבת במקדש. על כך נאמר "כי מציון תצא תורה".
בנוסף מבואר במדרש (בראשית רבה פרשה נה) כי המילה "ארון" היא משורש המילה "אור", וממנו יוצאת אורה לעולם. האור שנברא ביום הראשון לבריאת העולם, אותו אנו מכנים בשם האור הגנוז, מתגלה דרך ארון הברית. לדברי הירושלמי האור המופלא של ראשית הבריאה נגנז רק לאחר חטא אדם הראשון, וממילא מהות הארון הטמון בקודש הקודשים רומזת לעניינו של עץ החיים שנתעלם אף הוא לאחר החטא. פעם אחת בשנה, ביום הכפורים, פוסע הכהן הגדול אל תוך קודש הקודשים וממשיך משם את הארת האור הגנוז אשר מתוכה יוצאת כפרה לכלל ישראל.
מידות הארון הינן מידות שבורות ולא שלמות: אמתיים וחצי ארכו, אמה וחצי רוחבו ואמה וחצי גובהו. וכבר העיר על כך בעל הטורים: "ללמד שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו". הארון עניינו גילוי התורה, משום כך מידותיו שבורות, שכן רק מתוך שפלות ויגיעה זוכה אדם להארת התורה. הארון הינו הכלי הראשון מבין כלי המקדש אותו מצווה התורה לבנות. ולשון הציווי על בניית הארון היא בלשון רבים: "ועשו ארון עצי שיטים", לעומת כלים אחרים בהם הציווי הינו בלשון יחיד. מכאן כי מהות הארון הינה האחדות של כלל ישראל, שאור התורה מחברם ומאחדם לישות אחת.
נאמר בתורה "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ". חכמינו לומדים כי הארון מורכב משלוש קופסאות: שתיים מזהב וביניהן תיבת עץ. מבאר האדמו"ר מאיז'ביצא כי ארון העץ רומז לעץ החיים, שהוא עניינה של התורה. בעולם הזה עץ החיים מוסתר על ידי ציפוי הזהב המצמצם את אורו של הארון לבל יתפשט ללא גבול.
רק לגבי הארון קיים ציווי שלא להסיר ממנו את הבדים, שהם מוטות הנשיאה. אי לכך גם במקדש היו לארון בדים, זאת למרות שלא נשאו את הארון באופן שוטף. יש לציין כי לדברי חז"ל הבדים הציצו מבעד לפרוכת אל תוך ההיכל. בדי הארון מהווים מעין "צינורות שפע" לאור הרוחני הבוקע מן הארון, ולכן הם בולטים מבעד לפרוכת. כך מבאר הבית יעקב: "ועיקר פעולת הארון על ידי הבדים, שעל ידי הבדים היה מכניס אהבה לתוך לבות ישראל. ובמקדש הכירו זאת החיבה מפורש".
מעבר לכך, חז"ל אומרים כי הקדוש ברוך הוא צמצם את שכינתו בין בדי הארון! דבר זה דורש ביאור: כיצד יתכן שמציאות אינסופית תצמצם עצמה בין שתיים וחצי אמות? יש לומר כי זהו יסוד מהות קיומו של המקדש – השראת השכינה! בדי הארון, צינורות שפע האור האלוקי, הם מקום גילוי האור הגנוז, אור השכינה. ממד זה בא לידי ביטוי בדברי חז"ל באומרם: "מקום ארון אינו מן המידה". דהיינו: הארון נבנה אמנם בתקופת המדבר על ידי בצלאל, אולם בעת שהוא עמד בקודש הקודשים הוא לא תפס מקום פיזי! זהו שורש הממד הפלאי של המקדש, המחבר את עולמנו הגשמי למהותו העל־טבעית.

מנורת המקדש – גילוי האור הגנוז לעולם
המנורה היתה בעלת שבעה קנים, שבראשיהם שבעה נרות. אפשר לומר כי המנורה מאירה לעולם את אורו הרוחני של הארון. הנר האמצעי של המנורה, הנקרא גם בשם הנר המערבי, פונה לעבר ארון הברית והוא כביכול "מושך" ממנו אור רוחני. על המנורה אומרים חז"ל: "עדות היא לבאי עולם ששכינה שרויה בישראל", שכן היא מייצגת את החכמה, את האור הרוחני של תורת ישראל, כמאמר חז"ל: "הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימנך שולחן בצפון ומנורה בדרום".
לדברי חכמינו היו חלונות המקדש צרים מבפנים ורחבים מבחוץ, כדי שאור המנורה יאיר לכל הבריאה. בנוסף – המנורה מאירה ניצוץ מהאור הגנוז אל שולחן לחם הפנים העומד כנגדה, שכן השולחן עניינו השפע הגשמי המתגלה לעולם דרך המקדש. גם גשמיות העולם שורשה רוחני, ולכן חלות לחם הפנים הוחלפו דווקא בשבת.
למנורה קנה מרכזי, שהוא הנקרא בשם 'מנורה', וממנו יוצאים שישה קנים. מבנה זה מזכיר צורה של עץ: הקנה המרכזי הוא בבחינת הגזע, ממנו יוצאים שישה ענפים, אשר מעוטרים בארבעים ושניים קישוטים: גביעים, כפתורים ופרחים שהם בבחינת הפרחים של העץ. שבעת נרות המנורה, הנמצאים בראש הקנים, הינם בבחינת פירות העץ. ניתן לומר כי הארת המנורה היא תיקון לחטא אדם הראשון, שחטא באכילה מעץ הדעת. חטא אדם הראשון יצר את מציאות הפירוד בין הקודש לחול, בין הטוב לרע. קני המנורה, העשויים מקשה אחת, רומזים לסילוק שורש הפירוד בבריאה. הזהב, המבטא את שורש הדין בעולם, מגיע לתיקונו במנורה דווקא בהיותו מקשה אחת – רמז לאחדות. במדרש נאמר (בראשית רבה פרשה טז): "אמר ריש לקיש: לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא? בשביל בית המקדש". זו מעלת כלי הזהב הנמצאים בהיכל ומחזירים את העולם לשורשו, לבחינת הזהב של גן העדן.
בגמרא מבואר שעד סוף תקופת שמעון הצדיק הנר המערבי היה דולק בדרך נס יותר מיתר הנרות: ממנו היו מדליקים את הנרות, ובכל זאת הוא היה כבה רק אחריהם. בנוסף: שש הפתילות האחרות פונות אל הנר המערבי, כמו השבת, שימי החול מעטרים אותה שכן היא מקור הברכה. אומר בעל ספר הזכות דבר פלא: "ולעניות דעתי נר מערבי דולק לעולם… והמשכן נגנז וממילא נגנזה המנורה בעוד נר מערבי דולק, ועדיין דולק במקום שנגנז". כלומר: הנר המערבי, בשל מהותו המופלאה, ממשיך להאיר בפנימיות העולם ללא הפסק, אף בתקופת החורבן.

הארת המנורה בבית היהודי
לדברי הגמרא (שבת כג, ב), הזהיר בנר שבת זוכה לבנים תלמידי חכמים. הבית היהודי מחובר בשורשו ובפנימיותו לאורה של מנורת המקדש, ויונק את חיותו מנקודת הקודש הפנימית של ארון הברית. נרות השבת הם שניים (לפחות), והדבר מבטא את החיבור שבין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל, כעין הכרובים שעמדו ספונים בקודש הקודשים ופניהם איש אל אחיו. יסודו של הבית היהודי הוא הקדושה, ההכרה בכך שאם זכו איש ואישה, שכינה ביניהם. האות י' של האיש מתחברת לאות ה' של האישה, ומכוח חיבורם הם זוכים לגילוי נקודת קודש הקודשים. כך מתגלה בשבת קודש הארת נרות המנורה בבית היהודי. ביום זה אנו זוכים לינוק מהאור הגנוז המופלא, אור שחודר אל תוככי נשמתנו ומגלה בתוכנו את ניצוץ האור הגנוז.
הארה זו הייתה קיימת גם כשבני ישראל היו עולים לרגל שלוש פעמים בשנה ומקיימים את מצוות ה'ראייה'. על מצווה זו נאמר בתורה: "יראה כל זכורך את פני ד' אלוקיך". אנו באים להיראות לפני ד', אולם אנו גם זוכים לראות. אנו מתחברים בשורש נשמתנו אל המציאות האלוקית הקיימת במקום המקדש, נשמתנו רואה ואם אנו זוכים – גם אנו רואים, כמו במתן תורה בו נאמר "והעם רואים את הקולות". אנו משיגים מציאות חדשה ומופלאה מכוח חיבורנו למקום זה. זו סגולתו הייחודית של מקום המקדש – חיבור בין שמים וארץ, העלאת עולמנו לשורשו הרוחני.
יהי רצון שנזכה להתעוררות שלימה, לאחדות שלימה, לאור הגנוז הבוקע מתוך מעמקי בית מקדשנו. יהי רצון שנזכה לבניין בית קדשנו ותפארתנו במהרה, ושימי היגון והאנחה יתהפכו עוד השנה לימי ששון ושמחה, ימי בניין המקדש!
הרב מנחם מקובר הוא ראש ארגון והראנו בבניינו ורב מכללת אמונה

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן