מסע בעקבות המכחול בין איראן, אנגליה, רוסיה וישראל
לקראת ג' תמוז – יום ההילולא

 צייר: רפאל נוריאל מגורים: לונדון
להתקרב בשביל לצייר
"הפעם הראשונה בה הראיתי לרבי ציור שלי, הייתה כשחיכיתי לו ליד בניין 770 כשיצא מרכבו. מזכירו פתח את הדלת, אני הסרתי מהר את נייר העטיפה מעל הציור שלי והראיתי לו.
"הרבי העיף מבט בתמונה, ועוד לפני שהספקתי לומר לו את שמי ולהסביר שהגעתי לבקש חוות דעת, הוא כבר קלט את כל הניואנסים הדקים בתמונה" מספר בהתרגשות הצייר רפאל נוריאל, המתגורר כיום בלונדון.
"קודם כל הוא דיבר על הידיים. ציירתי את ידיו כפי שנראו לי בתמונה שעל פיה ציירתי, ושם היה נראה שאצבעות שתי הידיים שלובות. אך הרבי העיר לי על כך: 'זה אסור'".
"טעותי נבעה מהעובדה שהתמונה צולמה באמצעה של תנועת יד של הרבי, ולכן היה נדמה לי שהאצבעות משולבות. הרבי הדגים לי איך הידיים צריכות להיראות בציור: יד ימין מונחת על גבי יד שמאל. ושאלתי: 'רבי, האם עלי לשנות את הידיים בציור?' הרבי ענה בחיוב.
"חשבתי לעצמי: הרבי לא רק צדיק, אלא גם בקי במקצוע הציור. כשהידיים קמוצות אתה רואה את הוורידים והדבר מעורר תחושה של מתח. מאחר שפני הרבי בתמונה נראו רגועות, מראה הידיים הנתונות במתח לא התאים לפנים. עכשיו הכל השתנה. צורת הנחת הידיים שהרבי הדגים לי, תגרום לכך שהתמונה תתאזן בהרמוניה מלאה.
"בסיום אמרתי לרבי שאעשה כעצתו. אחר כך שאלתי אותו מה דעתו על ציור פניו, והוא אמר בחיוך: 'זה טוב מאוד, יותר טוב מהאורגינל, יותר טוב מהאורגינל'. הרבי הדגיש את דבריו פעמיים והתרגשתי מאוד. אמרתי בהתרגשות 'THANK YOU, RABBI' (=תודה, רבי). התלהבותי גברה, נישקתי את ידיו וחזרתי ואמרתי 'תודה רבה'… הרבי לחץ את ידי ואמר לסיום: 'בשורות טובות'.

לא לעצור לרגע
רפאל נוריאל נולד ב-1940 בטאבריז, בירת חבל אזרבייג'אן (בתחום איראן). הוא גדל בבית מסורתי ברוח יהדות ספרד, אך היה רחוק מאוד מקיום מעשי של יהדותו.
את אשתו פגש בביקור בישראל, משם חזרו יחד לאיראן וממנה עברו בהמשך לצרפת.
"כל אותן שנים לא שמרתי על קשר עם היהדות. רק כשבניי גדלו קצת, הרגשתי שצריך קצת יהדות בשביל הילדים והתחלתי ללכת עמם בשבתות לבית הכנסת. רציתי שלפחות בני הגדול רונן ידע יהדות. אני עצמי לא ידעתי אפילו לקרוא בסידור. הייתי מציץ מעבר לכתפו של שכני כדי לדעת איפה עומדים בתפילה" מספר נוריאל.
הקשר עם היהדות ועם חב"ד בפרט, התחזק דווקא סביב קושי גדול שחווה עם בתו שלא דיברה עד גיל חמש. שליחי חב"ד באזור מגוריו שכנעו אותו בזמנו לקבל ברכה ועצה מהרבי ויצרו עבורו קשר עם המזכירות.
'הרבי אמר למסור לכם שנשמע מכם תמיד בשורות טובות' התקבלה התשובה ממזכירות הרבי, ברכה ששינתה את חייה של בתו שהחלה לדבר ואת מסלול חייהם של בני משפחת נוריאל בכלל.
נוריאל רצה להודות לרבי וחשב לנסוע לניו־יורק ולצייר את הרבי: "כשאדם אוהב מישהו הוא רוצה לבטא זאת בדרך המיוחדת לו, וכשצייר אוהב משהו הוא פשוט מצייר אותו, אז רציתי לצייר את הרבי, אבל היה לי קשה מאוד. ציירתי את השייח האיראני, ציירתי גם את הנרי קיסינג'ר, אבל הציור שעלה לי במאמצים הגדולים ביותר היה דווקא – להבדיל – ציורו של הרבי".
איך אתה מסביר את זה?
"לא קשה לצייר מלך גוי. הוא אדם טוב או רע, אבל לא קשור ברוחניות. אפשר לדבר איתו ולהבין אותו כמו כל אדם אחר. אבל ציור אמיתי חייב לבטא לא רק את תווי פניו החיצוניים של האדם, אלא גם – ואולי בעיקר – את פנימיותו, את מהותו, את תוכן נפשו. אם אינך מרגיש הבנה וקשר למהות האדם, אינך יכול לצייר אותו. כשרציתי לצייר את הרבי, גיליתי שהוא יותר מדי רוחני לגביי. הייתי אז רחוק מאוד מיהדות. הבנתי שאם אני רוצה להצליח לצייר את הרבי, אין לי ברירה אלא לנסות להתחיל ללכת קצת בדרכיו ולהתקרב קצת להנהגותיו. פניתי לבחור ישיבה חב"די מפריז שלמד בלונדון, אחד מאלה שבאו אלי הביתה מספר פעמים והציעו לי להניח תפילין. עד אז לא הסכמתי, אבל עכשיו ביקשתי שילמד אותי והתחלתי להניח. אמרתי גם כמה שיכולתי מקריאת שמע והתחלתי גם לשמור שבת.
"יום אחד הרגשתי שאני מוכן לצייר את הרבי. התקנתי בד ענק (קנבס) וישבתי מול הבד הריק, שובר את הראש איך לצייר את דמותו של הרבי. מאחר שאז טרם ראיתי את הרבי פנים אל פנים, הייתי מוכרח להשתמש בצילומים מזוויות שונות כדי למצוא את דיוקנו. לבסוף חשתי שאני מוכן למשימה והתחלתי בשרטוט דיוקן פניו של הרבי".
"מבחינתי ההנחיה הגדולה ביותר שקיבלתי מהרבי הייתה לא לעצור לרגע. להתקדם כל הזמן" אומר נוריאל. "זכור לי במיוחד מפגש שהתרחש בינינו בזמן מעמד חלוקת הדולרים. לאחר שיצאנו, קרא לי הרבי לחזור, וכשקרבתי אמר לי: 'DON'T FORGET ABOUT GROWING' 'אל תשכח שאתה צריך לגדול'".

והיית לנו לעיניים
הצייר: אלכסנדר לאנדבערג־ג'גונוב (סָשַה)
מגורים: ז'יטומיר, אוקראינה
 
כרבים מבני דורו, סשה (60) לא קיבל את יהדותו מהוריו אלא דווקא מסבו וסבתו. "יהדות", הוא אומר, "אפשר לקבל רק מאנשים שחוו אותה בחיי היום־יום שלהם כמו סבא וסבתא, אבל לאחר עשרות שנים של ניתוק, יכלו גם הם להעביר לי רק את שפת האידיש ולא אידישקייט ממש".
סשה הוא דור שלישי בעיר, ועל אף שכבר ראה מנהיגים שונים ואף את נפילתו הדרמטית של הקומוניזם ושל מסך הברזל, הוא מעיד על עצמו שתחושות האנטישמיות הקשות שחווה כילד נחרטו אצלו עמוק בתודעה ולקח לו שנים להשתחרר מהן.
"אוקראינה היא ארץ אנטישמית שיהודיה תמיד הסתכנו בגילוי יהדותם ולמדו 'לא להראות ולא להשמיע'. זכורות לי חוויות ילדות קשות של רדיפה והסתרה. גדלתי עם מטען רגשי קשה והרבה פחד, ורגשות אלה נמשכים בצדק או שלא בצדק אפילו היום. תמיד ידעתי שלהיות יהודי זה מין גורל. רק בשנים האחרונות אני מתחיל להשתחרר מהתחושות הקשות וללמוד שיש גם יהדות אחרת. כשהייתי מגיע לסבתא שלי, כילד, היא הייתה מספרת לי שהצלי שהיא מאכילה אותי עשוי מבשר כשר שבא משחיטה מיוחדת, אבל לא הבנתי בדיוק למה התכוונה. עד לפני עשר שנים היהדות שלי לא קיבלה שום ביטוי".
הרב שמואל פלוטקין, שליח חב"ד בז'יטומיר, הוא שהפגיש את סשה עם יהדותו מחדש.
סשה מצייר מגיל צעיר מאוד ואת רזי הציור למד בצורה מקצועית באוניברסיטה באיוונובה. עם השנים הוא הרגיש שהוא נמשך לצייר דמויות דיוקנאות של יהודים מבוגרים, ללא שהיה לו הסבר על כך.
"הפנים שלהם פשוט משכו אותי, רציתי להבין מה הם הסודות שהם מסתירים. האתאיזם הקיצוני שקיים באוקראינה, דווקא הוא זה שדחף אותי לחפש משמעות והתחלתי לקרוא ספרים רבים מכל מיני דתות, עד לבודהיזם הגעתי. תחושה פנימית בערה בי והרגשתי שיש מישהו מלמעלה שמשגיח עלי. רק כשנתקלתי לראשונה לפני כעשרים שנה בשליח חב"ד, שמעתי על המושג 'השגחה פרטית' ובכך קיבלתי אישור לתחושות הבטן שלי. 
"מובן שזנחתי תוך זמן קצר את החיפוש בספרים אחרים, והתרכזתי בלימודי יהדות. זמן מה לאחר מכן התחלתי להשתתף בשיעור חסידות. השיעור מתקיים מדי בוקר בשעה שבע, ומדי בוקר אני נמצא במקום כבר ברבע לשבע ומחכה בקוצר רוח. המורה הוא השליח הרב שלמה וילהלם, ואני נהנה מכל רגע. לפתע העולם והחיים מקבלים משמעות ופשר. למציאות יש כיוון ותכלית. מובן שדי מהר שמעתי שמאחורי השליחים שמלמדים אותנו ומאחורי הרבה מהרעיונות האלה עומד הרבי, נהפכתי לאט לאט לתלמיד של הרבי, למרות שמעולם לא זכיתי לראותו".

מרגיש נוגע
וכך משהחל להכיר את הרבי ומשנתו, התעורר בסשה רצון עז לצייר את הרבי. עם הזמן והניסיון הלכו הציורים והשתכללו עד שנעשו "אמיתיים וחיים", עד שכיום חסידים רבים המגיעים לבקר באזור אוקראינה מוכרחים 'לקפוץ' לסטודיו של סשה ולהצטייד באחד מציוריו המוקפדים והמדויקים.
יש הבדל מקצועי בין ציורי דיוקנים רגילים וציור דיוקנו של הרבי?
"בעבודה על אדם רגיל אני מרגיש שאני מצייר דמות בעלת רמה רוחנית מסוימת, מוגדרת ולכן גם מובנת, אך כשאני מצייר את הרבי, אני פשוט מרגיש שאני נוגע ברמה רוחנית שקשה לי להשיג אותה".
כך אתה מרגיש מהציור הראשון?
"כשקיבלתי מהרב פלוטקין את התמונה של הרבי וציירתי אותו בפעם הראשונה, הרגשתי מיד שהאיש הזה שונה משאר האנשים שציירתי עד אותו יום. יש לו מבט אחר ופנים אחרות. זה אובייקטיבי. בפנים של הרבי כל זווית באמת מיוחדת ושונה. הרבי הוא איש רב גוונים, ועובדה זו מקשה על הציור. אתה חייב למצוא דרך ציורית לבטא את הריבוי העצום הזה שאתה קולט. לפעמים אני חושב חצי שעה לפני שאני מצייר קו או מורח צבע.
"קח לדוגמא את העיניים. יש בהן יותר מחכמה ויותר מעמקוּת רגילה. ציירתי בקריירה שלי מאות עיניים, ואף זוג עיניים לא היה כאלה שיש לרבי. אלה עיניים שאי אפשר לשקר להן. לפעמים אני חושש מהמבט הזה. כשאני מצייר את הרבי אני מרגיש שהוא רואה כל מה שעשיתי. לפעמים רציתי לעשות משהו ולא עשיתי, כי ידעתי שהרבי מסתכל עלי".

מה התאריך היום?
צייר: ר' אברהם דובער לדרברג, מגורים: ירושלים
"משפחתי היא מהוותיקות בירושלים. אמי ילידת צפת, בת למשפחת גולדנבאום, מהוותיקות בעיר ואני גם נצר לאדמו"רי רוז'ין ודור תשיעי למגיד ממעזריטש", מספר ר' אברהם דובער לדרברג. "אני קרוי אברהם־דובער על שם המגיד ובנו ר' אברהם המלאך".
אך ההיסטוריה המשפחתית הענפה לא הגנה על ר' אברהם מפני רוחות השינויים. "בשנות העשרים עברו הוריי לארצות הברית. בילדותי למדתי בעיקר בפילדלפיה, עד כיתה ט', בבית הספר 'בית יעקב'. כשעמדתי להיכנס לכיתה ט' עמדה לפני אפשרות ללכת ללמוד בישיבה אך לא רציתי בכך והלכתי לבית ספר לא דתי. באותה תקופה אבא קיבל שיתוק מוחי ולא היה מי שידריך אותי. אני עצמי לא הרגשתי שום משיכה ליהדות. יש לי מעט זכרונות מעומעמים מבית הכנסת בו אבי התפלל לפני מחלתו. הייתי רק נער, אבל הבחנתי שבעצם המתפללים רחוקים מאוד מיהדות. אני זוכר עד היום איך אנשים היו באים להתפלל מוקדם בשבת, כדי להספיק לפתוח את החנות בתשע וחצי… היום זה נשמע מוזר, אבל אז אנשים חיו ככה. אמריקה הייתה אז שממה רוחנית. איש לא חבש כיפה, אפילו בנים של רבנים אורתודוקסים בפילדלפיה לא חבשו כיפות.
"כך הגעתי לאוניברסיטה בשנת תשי"ח כמעט חילוני לגמרי, ומאחר שתכנית הלימוד כללה שם בעיקר אמנויות, למדתי צילום והסרטה, ואחרי ארבע שנות לימוד שלטתי כבר ברוב הטכניקות החדשניות במקצועות אלה. כבר באוניברסיטה עשיתי עבודות ברמה העכשווית הגבוהה ביותר, שחלקן הגיעו אפילו לתצוגות במוזיאונים".
התפנית התרחשה דווקא בתשעה באב כלשהו. ר' אברהם שאל מישהו מה התאריך היום. הוא התכוון בשאלתו לתאריך הלועזי, אך אותו פלוני היה יהודי וענה – "תשעה באב". כשר' אברהם שמע את שם היום, הרגיש פתאום געגוע חזק וחש משיכה ללכת לבית כנסת.
"זה היה בעיירה ברקלי בצפון קליפורניה, ובית הכנסת היה שייך לשליח הרב שלמה קונין. הוא הציע לי להניח תפילין. הסכמתי ומיד לאחר ההנחה חשתי בתוכי שינוי. התחלתי לשוחח עם הרב קונין והוא הגיב לי בחמימות לא רגילה, וכל זמן השיחה הרגשתי שמתחולל בתוכי משהו. לא יכולתי להגדיר לעצמי מה עובר עלי, אבל ידעתי שקליפה של שנים נשברת בתוכי.
"הרב קונין היה מעורב גם בשלב הבא של התקרבותי ליהדות. באחת השבתות לפני ראש השנה תשכ"ה פגשתי בו שוב. בשיחה שהתפתחה בינינו הציע לי הרב קונין לנסוע לרבי. מאחר שחשבתי ממילא לחזור לניו־יורק, יצאתי לדרך ונסעתי.
"הגענו לרבי – אני ועוד חבר מדטרויט – שעתיים לפני כניסת החג. הכל היה חדש עבורנו. הדבר ששבר את לבי היה שמיעת התקיעות של הרבי. נשארתי שם כל הימים הנוראים. ההשפעה של הרבי עצמו ואווירת הקודש בראש השנה שטפו אותי, ובעיקר תקיעות השופר. הן חדרו לי ישר ללב. ישבתי שם, הקשבתי ובכיתי. עתה לא היה לי פקפוק. החלטתי להישאר אצל הרבי ולא חזרתי אפילו לדירה שלי, ומאז שהיתי בשכונת קראון הייטס כמעט ללא הפסקה. נרשמתי ללימודים בישיבת 'הדר התורה' בניו־יורק והמהפך הושלם".

מיקס־מדיה
היה זה דווקא הרבי שתמך ועודד אותו להישאר בתחומי עיסוקו ולא להזניחם, ואף להתמקצע בהם ולהמשיך ללמוד כל הזמן טכניקות חדשות. בדיעבד התברר לר' אברהם שהרבי סלל עבורו דרך לעבודה בהמשך דרכו ברשות השידור כשעלה לארץ ובהשתתפות בפרוייקטים מגוונים מתחומי היצירה והמדיה.
"מתוך הרצון לצייר את דיוקן פניו של הרבי, חיפשתי בשנת תשמ"ח טכניקת ציור שתאפשר לי לעשות זאת בדרך הטובה ביותר. בשיחות הרבי שנאמרו אז מצאתי מענה לכל מה שהטריד אותי והרצון לצייר את הרבי רק התחזק, אבל מנגד עמד האיסור לצייר פנים. ידעתי שמותר לצייר פני צדיק ובנוסף לכך החלטתי להשתמש באותיות סת"ם במקום משיחות מכחול, כלומר בניית הקווים ומילוי שטחים באותיות. הרי אותיות התורה משפיעות תמיד, ואין שום ספק שהתבוננות בפנים של צדיק משפיעה, אפילו בצורה על־שכלית. עצם השימוש באותיות הנושא כדי לציירו, מוסיף ממד של עומק. כך נוצרה שיטת ה'מיקס־מדיה' המשלבת את האותיות עם האיור, טכניקה שליוותה אותי מאז שנים רבות והשתכללה בארץ עם השנים".
כשנשאל ר' אברהם על חלומותיו לעתיד, הוא מבקש רק דבר אחד: "הלוואי שאזכה לתרום אחד מציוריי לבית המקדש".

עם מי לדבר
שם: חנה־בתיה יחזקאל מגורים: חדרה
חנה־בתיה יחזקאל נולדה בקייב, בירת אוקראינה, כבת למשפחת ציירים ואמנים, וגדלה מתוך ידיעה שהיא יהודייה. אביה היה יהודי, כך שלדעתה ולדעת הסובבים אותה, גם היא הייתה יהודייה. היא עלתה לארץ בעלייה הגדולה של תחילת שנות התשעים. "עלינו בתקופת פסח. הייתי אז בת חמש־עשרה והרגשתי שהגענו לגן עדן. הכל הדיף לי כאן ריח גן עדן, הטעם היה לי טעם של גן עדן. הכל היה צבעוני יותר, חביב יותר, מואר יותר. הרגשתי יהודייה אבל לא ידעתי מה זה אומר".
"במהלך כל שנות התיכון חיפשתי את עצמי, אבל אני לא בטוחה שידעתי מה אני מחפשת. רק אחרי שסיימתי את הלימודים והתחלתי לעבוד בסטודיו לקרמיקה, התחלתי את הצעדים הראשונים שלי בדרך ליעד".
חנה־בתיה מצאה את עצמה מול פקידה במשרד הפנים שאמרה לה בלי להתבלבל שהיא לא יהודייה. "הלכתי להוציא תעודת זהות והיא הסבירה לי שביהדות זה נקבע לפי האמא, ואמא שלי לא יהודייה ולכן גם אני לא. זה הטריד אותי מאוד, לא ידעתי מה לעשות עם המידע הזה, אבל את הסביבה שלי זה בכלל לא הטריד לצערי".
במהלך השנים שלח לה הקדוש ברוך הוא רמזים שונים ש'אותתו' לה שהיא בכיוון הנכון ושהתורה והמצוות הן דרכה בעולם. אולם "לכל זמן ועת תחת השמיים", ורק לאחר שהיגרה משפחתה לקנדה והיא החלה את לימודי האמנות שלה באוניברסיטה בטורונטו, חלה תפנית משמעותית בחייה.

תקועה בגורד שחקים
"עקב המעבר הדרסטי, אבי החורג, גם הוא יהודי, שהיה אז קרוב לגיל חמישים, נכנס למשבר פנימי ולא הוציא הגה מהפה חוץ מדיבורים נחוצים. הוא הפך קפדני מאוד כלפיי ולא דיבר איתי בכלל. אימא שלי נסעה לאוקראינה לטפל בסבתא שלה שחלתה, כך שנשארנו רק שנינו בדירה שכורה בגורד שחקים באמצע טורונטו. אבי החורג שתק ולי לא נותרה ברירה אלא לדבר עם בורא עולם. תמיד ידעתי שהוא קיים, אבל לא ידעתי מה רצונו והיכן אפגוש בו. זו הייתה נקודת התחלה. בשעות הבוקר הייתי לומדת אנגלית באולפן למהגרים, ובצהריים עבדתי במשרד לעיצוב שלטים".
"יום אחד", היא ממשיכה לספר, "בתקופה הלא פשוטה הזו, דפקו על הדלת שני בחורים צעירים. הזמנתי אותם להיכנס והם והתחילו לדבר איתי על הימצאות האלוקים. שמחתי מאוד. נכנסתי איתם לשיחה בחיות ובהתלהבות. הם נתנו לי במתנה ספרון של Bible (תנ"ך) באנגלית ואמרו לי שהקהילה שלהם מחפשת צעירים כמוני. הם הזמינו אותי ל'בית התפילה' שלהם. הם היו נוצרים. לא ידעתי שיש בכלל יהודים בקנדה. לא שיערתי לעצמי שיש קהילות יהודיות בחו"ל. כנראה, אילו הייתי יודעת הייתי מחפשת".
סבתה הגויה של חנה־בתיה היא "ניצולת שואה", מאחר שגם מבין האוקראינים היו נלקחים למחנות עבודה והשמדה. "סבתי שרדה בנס ותמיד דיברה איתי על אלוקים. בלילות לפני השינה היא הייתה אומרת תפילה כלשהי ואני זוכרת שכילדה הייתי מקשיבה מתחת לשמיכה ומתמלאת רוגע ותקווה. אחרי שהתגיירתי גיליתי פתאום שהתפילה הזאת הייתה עיבוד נוצרי של פרק ס"ח שבתהלים, בתרגום לרוסית. בילדותי היא לקחה אותי כמה פעמים לכנסייה ושנאתי את זה. אפילו זכורה לי תקרית מביכה בה ניסיתי לברוח ממעמד ה'וידוי' מול הכומר".
"הלכתי לקהילה הנוצרית הזו, והרגשתי שאני לא מתחברת. האנשים היו נראים לי כמו רובוטים. מכניים, חסרי חיות. לא הייתה שם שום תשובה עבורי. ניסיתי אבל התאכזבתי. המשכתי לחפש את עצמי והתחלתי שוב לחשוב שאת התשובה אמצא ביהדות. נזכרתי בארץ ובאווירה הישראלית והתחלתי לחפש יהודים.
"מצאתי בית כנסת והתחלתי ללכת אליו בכל שבת ולעתים בכל יום. גרנו אז בדאון טאון ואחרי כמה חודשים מצאתי בהשגחה פרטית, במרכז לחיפוש עבודה, משפחה יהודית שחיפשה עובדת. בזכות זה עברתי להתגורר באזור יהודי והיום אני מבינה שהכל היה רצף של השגחות פרטיות. מכאן והלאה התחילו הדברים להתגלגל במהירות. הכרתי חב"דניקים והתחלתי ללמוד. היה קל לי יותר משום שידעתי עברית מישראל כך שהלימודים היו מהירים יחסית".
בתוך חצי שנה עברה אנה, לימים חנה־בתיה, הליך גיור מרגש ומשמעותי.
"בארץ המירו את שמי מאנה לחנה. אהבתי את השם הזה וככל שלמדתי עוד, הבנתי שזה שם מיוחד. זה שם אמו של שמואל הנביא. התחברתי במיוחד לסיפור שלה. הוספתי את השם בתיה משום שהרבנית שליוותה אותי אמרה לי לילה לפני הגיור, שאילו הייתה לה עוד בת היא הייתה קוראת לה בתיה".
היום חנה־בתיה מתגוררת בחדרה ועוסקת בציור. "החלום שלי הוא לחיות את הגאולה. ללדת ילדים יהודיים רבים ולהיות אימא חסידית בעבורם".
"אני מציירת לא מעט את הרבי מלובביץ' כי אני מרגישה קרובה וקשורה אליו. בכל פעם שאני מציירת אותו, אני מרגישה משהו מיוחד. אני לומדת הרבה חסידות וכאשר אני רואה את הפנים של הרבי מולי, זה מזכיר לי את מה שלמדתי ואת מה שאני לומדת".

מתקן הציורים
 הצייר: ברוך נחשון מגורים: חברון
 נחשון (שאת חלק מסיפור חייו הבאנו בגיליון זה בעבר) גדל כבן למשפחה דתית בחיפה האדומה. "יום אחד הציע לי ידיד לנסוע ל'התוועדות י"ט כסלו בכפר חב"ד'", מספר נחשון. "היה זה בתשי"ח, ולא פלא שכיליד חיפה האדומה לא ידעתי מהי התוועדות, מה זה י"ט כסלו ומה זה כפר חב"ד, ובכל זאת הסכמתי לבוא איתו. נכנסנו להתוועדות, ופתאום החסידים שרו איזה ניגון חסידי נפלא… היו שם רק כמה חבר'ה חסידים ששרו עם גרונות צרודים, בלי תזמורת ובלי תופים, אבל כנראה זה יצא מתוך פנימיות הלב, ולכן זה נכנס אל הלב".
"אחרי סיום השירות בצבא, הגעתי לישיבת חב"ד בלוד. באותה תקופה סבלתי סבל נפשי נורא. לא הייתי מסוגל ללמוד. לא היה לי עם מי לדבר, ולא מצאתי אוזן קשבת לבעיות הנפשיות שלי. רק הרב הניג ע"ה שאהב אותי, השתתף בסבל שלי. באותם ימים קשים הייתי יורד למשרד הישיבה. בחדר הכניסה למשרד האיר אור יום והיה שולחן כתיבה. התחלתי לצייר דברים שעניינו אותי.
"כל אותה העת המשכתי לסבול נפשית. ידידים הציעו לי לכתוב לרבי, ואחרי זמן מסוים השתכנעתי וכתבתי. בתשובה קיבלתי מהרבי מכתב ארוך שאת המשפט המרכזי שבו אני עדיין זוכר בעל פה: "ורבים עברו מצב רוח כמוהו ויצאו מזה". זה היה בשבילי סם מרפא.
"לאחר נישואיי נסעתי עם אשתי להיפגש עם הרבי, אחרי שנות ציפייה והשתוקקות גדולה. גייסנו את הסכום הנדרש לנסיעה ועלינו על אנייה לארצות הברית. המפגש עם הרבי היה מרגש מאוד מבחינתי וזכיתי להכנס ליחידות כבר ביום השני לביקורי בניו־יורק. ישבתי אצל הרבי למעלה משלוש שעות שלא אשכח בחיי. הרבי אמר לי את המילים הבאות שהפכו למשפט מפתח בחיי: "דורות רבים עברו וחוש הציור בכשרות לא תוקן, ואתה תתקן אותו".