ראיון עם עמיחי אנקרי, ליצן רפואי

אני לוזר?

עמיחי תגיד, אתה לא מתבייש? כל מה שאתה עושה זה שטויות, אתה לא מרגיש 'כלומניק', 'עויבר-בוטל', מה זה צריך להיות?

אני עשיתי עבודה עם עצמי על הלוזריות של הליצן שמייצגת אותי כבנאדם. 

מה זאת אומרת?

כחברה קשה לנו לקבל את הלוזר. אנחנו חברה של מצליחנים. כולם דוחפים אחד את השני במרפקים בדרך למצליחנות. לוזריות היא בדיוק המקום של "ואנכי תולעת ולא איש" ואני חושב שרק משם אפשר להתחיל לצמוח ולעלות.

זה העניין של הליצן? 

הליצן הוא שטותניק ואידיוט. [עמיחי עומד להסביר על האידיוטיזם כמעלה בעבודת השם אבל בדרך הוא יוצא לסיבוב ארוך, אז תחזיקו חזק] כששואלים אותי מה הכי חשוב בליצן, אני אומר: קודם כל, הקשבה. אם אתה לא מקשיב למה שנמצא מולך – אתה לא תוכל להצחיק. זה אפילו לא העניין של להצחיק, זה להיות 'נכון'. כשקראתי את הסיפור של רבי נחמן עם ההינדיק – הוא טלטל אותי, זה בדיוק מה שאני עושה. המקום שבאים לבן המלך החולה כל מיני חכמים ואומרים אתה ככה ואתה לא ככה, אתה צריך להיות משהו כזה ומשהו אחר – זה לא מרפא אותו. החכם של רבי נחמן יורד אליו ועושה קולות של תרנגול הודו. זה מה שאני עושה למחייתי – קולות של חיות: יונים, חתולים וקופים. אני רוצה לרפא את הילד במקום שלו. ההיפוכים והבלבולים האלה מדליקים אותו.

רגע, דיברת על להיות אידיוט ועברת לדבר על הקשבה.

בתחילת דרכי כליצן חשבתי שאני יודע דבר או שניים על ילדים. הכרתי ילדים, יש לי שישה ילדים. בהתחלה אמרתי לעצמי – אני אכין איזה קטע טוב, כמו נאבר בקרקס וזה מה שאציג לילדים. ואז ראיתי שלא הכל מתאים לכל ילד מבחינת הגיל ומבחינת המצב. הדבר הכי חשוב זה הקשבה. מה הוא מספר לי בלי מילים. אני תמיד מסתכל מה יש לו ליד המיטה. 

פעם פגשתי ילד עם פחד מליצנים ברמות הכי קשות שראיתי. הוא התחיל לצרוח ברגע שהוא ראה אותי. הלכתי משם. חזרתי אחרי חודש והצצתי לחדר. אמרתי, אם הוא רואה ושומע אותי – הוא יפחד, לא בשביל זה באתי. ראיתי שיש לו על המיטה כל מיני אבירים ודרקונים. התגנבתי בזחילה והעלתי את הג'ירפה שלי מתחת המיטה והתחלתי להלחם עם האבירים שלו. הוא זרם איתי, צחק ונהנה. כשבצבצתי מתחת למיטה והוא ראה את הליצן שאני הוא כבר לא נרתע. לא אמרתי לו 'למה אתה מפחד ממני? אני ליצן נחמד!' כמו שאמא שלו אמרה לו כל הזמן: 'מה קרה לך? תהיה מנומס!' כשאני הגעתי לעולם שלו בדרך שלו – זה העניין של הקשבה. לראות איפה הילד. זה מקום נמוך. זה מה שאני עושה בחיים, אני משחק משחקים של ילדים. אני לא הגננת שמתווה להם תוכן חינוכי ונותנת להם זמן חופשי לשחק, אלא דווקא דרך המשחק של הילד אני מוצא את הנקודה שאנחנו מתחברים לב אל לב ואני בודק מה יכול לעבוד בעולם שלנו, שבו אנחנו יכולים לתקשר דרך שטות ודרך הומור. אני אף פעם לא בא עם מסר.

מה העניין של להיות אידיוט?

זה מקום שלא קל לנו כאנשים, להיות המפסידן, להיות הנכשל, לקבל את המקום הזה באהבה ומבחירה.

איך הגעת לזה?

הלכתי בדרך של ניסוי וטעייה, אחר כך הלכתי לקורסים ונסעתי ללמוד אצל טובי הליצנים בחו"ל. זה התחיל כשלמדתי תיאטרון באונ' ת"א, הייתי חובש הכיפה היחיד. שש שנים אחרי זה התחלתי עם ליצנות. 

קדושה בתיאטרון

ומה למדת באונ' ת"א?

אני דתי מבית אבל עשיתי דרך עם הדת שלי. כשהלכתי לתיאטרון ראיתי איך הם דרוכים, ובאיזה 'קדושה' כביכול הם מתייחסים לטקסים שלהם – אני זוכר שיצאתי החוצה ואמרתי: ואיך אתה מניח תפילין? איך אתה מתייחס לטקסים שלך? באיזו דריכות ואיזו כוונה!

תסביר למי שלא מכיר – איזה טקסים יש בתיאטרון?

 גם היום קשה לאנשים דתיים להיכנס ל'דת' הזו כי יש להם את הדת שלהם. ומה יש? לפני כל מופע יש חימום. לא עולים סתם בלי מחשבה. יש תהליך שלם של כניסה לדמות. זו עבודה שאתה עושה עם עצמך. אתה צריך להיכנס להיגיון ולאופי שלה ואתה צריך להיות כל כולך בפנים. כל זה הרבה יותר חשוב ומאתגר מאשר לזכור את כל הטקסטים. גם אנחנו זוכרים את הטקסטים של התפילה בעל פה אבל האם אנחנו נכנסים לדמות שהטקסטים מדברים מתוכה בתפילה? כשאתה בתיאטרון ואתה עולה על במה – אתה לא עולה סתם. אתה תמיד צריך לשאול את עצמך: בתור מה אתה עולה? אתה יודע מה אתה הולך להגיד? אתה נכנס עם הדרת קודש! איך ביהדות שלי בקוב"ה ובתפילה אני עושה את זה בצורה חפיפניקית? 

אף אדום

ואז מגיע הליצן.

העניין של להיכנס לדמות רק על במה שונה מאוד מאשר ליצן, שהוא כל הזמן נוזל פנימה והחוצה מהדמות שלו. למדתי את זה דרך הרגליים, כשהייתי שם אף אדום והרגשתי ממש נבוך. וזו גם עצה שלי: כל האנשים – כל אחד שתשים לו אף אדום בדמיון שלך – כולם נראים אידיוטים. כל אחד שחותך אותך בכביש – שים לו אף אדום בדמיון, הוא ייראה טיפשי וכבר לא תכעס עליו. 

מה זה אף אדום? 

זו הבחינה של 'שוטה הכפר'. 

ההיסטוריה הליצנית היא מאוד גויית ושיכורה. בכל כפר היה שוטה הכפר ובכל ארמון היה את ליצן החצר. כל הליצנות זה הקטע הכי נמוך. לא סתם אמרו "אשרי האיש אשר.. במושב ליצים לא ישב" ו"כל ליצנותא אסירא". יש התנגדות גדולה לליצנים אצל החכמים. הליצן לא רואה ממטר. אין לו אלוהים, מבחינתו אפשר לרדת על הכל. אני ראיתי המון קטעי ליצנות וזה מאוד לא נוח בתור יהודי. 

ומה כן?

העניין של השטות אומר שהכל הוא צחוק ומהכל אפשר לעשות בדיחה. זה מקום שאפשר להגיע איתו לילדים. הם אוהבים שטויות ובלבולים ואתה מראה להם שהכל ליצנות והכל שטויות – זה הדרך אליהם. אבל מעבר לזה, שטות וצחוק הם עניינים גבוהים. גם דוד המלך גילה את השטות. ברגע שאתה ליצן, המון דברים מותרים כדי להצחיק, כדי להיות קומי, ולהיות עבור הילד יעיל לאותה נקודה שבה הוא נמצא. 

אתה חוצה גבולות?

אני לא ליצן גס. בכלל הליצן הוא לא מספר בדיחות טוב. הוא לא סטנדפיסט – הוא בעצמו הבדיחה. אולי זה לא קשור לאידיוטיזם. למשל המבטא שלי.

מה הסיפור של המבטא?

יש לי מבטא צרפתי למרות שאני לא יודע מילה בצרפתית. זה אידיוטי. הרבה אנשי צוות חושבים שאני צרפתי. ההורים שלי דיברו צרפתית מעל הראש שלי והמבטא עבר לי בלי אף מילה. מכנים אותי 'טרז'ולי' כי אני אומר על כל דבר "זה טרז'ולי" שבצרפתית הפירוש הוא 'זה יפה מאוד'. זה הדבר היחיד שאני יודע להגיד בצרפתית. כל פעם שהילד אומר או עושה משהו אני אומר לו "זה טרז'ולי!" 

ואיך התחיל השם הזה?

פעם אחת נכנסתי למיון, בדרך כלל אין שם ילדים. אני מגיע והאחות אומרת "הנה טרז'ולי" ומפנה אותי לילד בשם אוהד שמאושפז שם. ישבתי איתו חצי שעה. הוא היה קודם מחובר למכונת הנשמה, והביאו לו כל מיני דברים במקומה אבל לא היה לו נוח איתם, אז הוא השתמש במכונה של הטיפול נמרץ. זה היה ילד בן 12 ותשעה חודשים. הוא היה מתוק אמיתי והייתי יושב איתו. אחר כך הורידו אותו לניתוח ברמב"ם והוא לא שרד את הניתוח ונפטר.

יש אצלנו הליצנים את המושג 'הילד הראשון שלך' והכוונה לילד הראשון שנפטר. הליצנות שלך היא לא אותו דבר אחרי זה. יש תמיד ילד שאתה נושא איתך. מאז נפטרו לי עוד ילדים וגם כמובן הבריאו, אבל אין כמו הילד הראשון. הסיטואציה הזו מלמדת אותך הרבה. עד אז לא הייתי סגור על השם שלי אבל לזכרו של אוהד, שהיה קורא לי כל פעם "הנה טרז'ולי" אני קורא לעצמי טרז'ולי. לאורך השנים הייתי בקשר עם ההורים. אוהד נפטר כשהבן הגדול שלי היה בן 6, וכשהוא הגיע לבר מצווה עשינו הנחת תפילין אצל רבי שמעון והזמנתי את ההורים שלו ואני אמרתי "פה איתנו בהנחת התפילין נמצא גם אוהד, שהיה בן 12 ותשעה חודשים ולא הספיק לחגוג את הבר מצווה". הייתי מאוד מחובר אליו. 

ספר לי עוד על עבודת השם שלך בלהיות ליצן ואידיוט.

יום אחד האחות אומרת לי "אני צריכה אותך. הגיעו שני תיירים מצרפת, זוג צעיר, ומשהו עקץ אותו בים. אנחנו לא מבינים מה עקץ אותו, אני צריכה מישהו שיתרגם". "בשביל זה אני פה", אני אומר, וכרגיל אני בדרך לעוד סיטואציה שאני לא יודע מה לעשות. אני מתחיל לחרטט אותו עם הצרפתית המחורבשת שלי והיא עומדת מאחוריי ואומרת "תשאל מה עקץ אותו". אני מחרטט ומחרטט והוא לא מבין מה אני רוצה. האחות מאחורה רוצה תשובה. הוא לא מבין ופתאום חברה שלו מתחילה לצחוק. הוא נדבק ממנה והם נקרעים מצחוק. אני יצאתי קצת אידיוט וקצת טמבל ואני יודע שהם מרגישים טוב יותר ביחס לעצמם וביחס לסיטואציה.

איך זה קשור לעבודת השם?

השטות הזו זה הכרכור של דוד המלך, המקום שאתה משחרר את האגו שלך. אני לא העניין. זה לא משנה איך אני נחשב ואיך אני נתפס. אני עובד בבית ספר פוסט אשפוזי, לאנשים עם הפרעות נפש. המקום הזה של נערים ונערות שחושבים שאני אידיוט. אנשים שלוקחים סדרות של כדורים שואלים אותי, ספק באכפתיות ספק בזלזול, אם לקחתי את הכדורים שלי. אני נמצא בשיעורים בכיתות ומוצא את עצמי שואל שאלות מטופשות לחלוטין. משהו בך כליצן לא מחובר עד הסוף. 

פעם הגיע נער חדש לבית הספר. ההסתגלות של כולם תמיד קשה. המנהלת קוראת לו כדי להתעניין במצבו והוא אומר "אני אוהב את הבית ספר, המחנך אחלה והמדריך מעולה". יש משהו שתרצה לשאול? שואלת המנהלת. "כן", עונה התלמיד, "יש משהו שלא מסתדר לי. יש תלמיד אחד בן שלושים ומשהו, עם בגדים מוזרים, אני לא יודע מה הסיפור שלו"… אני חושב שזו הצלחה שלי. המקום של 'אני מוכן להיות האידיוט' כדי שהמקום שלך יהיה יותר גבוה. כדי שאתה תרגיש יותר נכון וזה יגדיל את המקום שלך. אני משפיל את עצמי כדי להרים אותך. 

זה מזכיר לי את הוורט שלי על מידת הענווה. רבי ברוך מקוסוב כותב ב'עמוד העבודה' חלק ב' בדרוש הענווה (עמ' קעג): "ועוד קשה לי, מהו עניין ענווה ומהו מהותה. ממה נפשך: אם הוא בעל מעלה ויודע ומכיר מעלתו ויתרונו על שאר בני האדם, ואף על פי כן משפיל עצמו ושומע חרפתו ושותק – אין זה אלא צבוע. ואם אינו מכיר יתרון מעלתו על שאר בני האדם והרי הוא עניו – אם כן הוא שוטה, כשאינו מכיר יתרונו. ועוד, כשאינו מכיר יתרונו, מאי רבותא שהוא עניו?" איך תיתכן הענווה. אם אתה לא יודע שאתה טוב – אתה לא תסתיר את זה. ואם אתה יודע שאתה טוב מאחרים? אז על מי אתה עובד כשאתה מסתיר את זה? יש כאלה שהסבירו כמו המסילת ישרים, שאני יודע שאני טוב אבל כל הטוב שלי מהבורא. זה נותן ענווה מול הבורא אבל לא בהכרח מול אחרים, שלא קיבלו את כל הטוב. כמו כן, מצאנו שאנשים שלא מאמינים בכלל מעריכים מאוד את הענווה. הוורט שלי: אני חושב שענווה היא הבחירה שלי להסתיר את המעלות שלי כדי לא לגרום לזולת צער של קנאה ותחרות. כדי לגרום לו להרגיש טוב עם עצמו. ומה שאתה אומר יותר מזה – אני מוכן להשפיל את עצמי לדיוטא התחתונה כדי לרומם אותך ואת ערכך ואת שמחתך.

אבל עדיין מציקה לי שאלה. סופסוף אנשים מתים, ילדים מתים ואתה צוחק ועושה שטויות?

אני תמיד אומר שהפואנטה היא אותה פואנטה. תמיד נגיע לאותה נקודה. השאלה היא מה תהיה הדרך. והדרך צריכה להיות טובה ושמחה.

יש לי שישה ילדים והשישית היא סיעודית לגמרי. היא לא רואה לגמרי… ולא הולכת בכלל… ולא מדברת… וחוצמזה הכל בסדר 🙂 היא בת 14 וחצי והיא מתנה גדולה ולא פשוטה למשפחה. יום אחד, איזו מדריכה במקום שאני עובד בו, כשאמרתי שאני מחפש מנקה, אמרה לי "הבנות לא יכולות לעזור?" אמרתי: "רגע היא באמת מתפנקת, רק תרד מהכיסא גלגלים, והיא תתחיל לדבר וגם כדאי שתתחיל לראות את מה שהיא מנקה והכל יהיה בסדר…" ההיא החליפה צבעים, נבהלה מאוד ואמרה לי "אתה מטורלל לגמרי, על זה אתה צוחק?"

מההתחלה הייתה לנו העין הזו, שזו המציאות. עכשיו – איך אתה בא לזה? אתה בא לזה בשמחה או שאתה נכנס לדיכאון. אני כן חושב שאם נגזר על ילד שהוא צריך להיפטר מן העולם בגיל 12 ותשעה חודשים וזו הנקודה שהקדוש ברוך הוא החליט – זה מה שהוא החליט וזה טוב מוחלט. 

לאשתי היקרה איילה שתומכת בי בהכל זה ממש קשה. גם אני לא מבין את זה ואני משתאה ותמה 'איך זה טוב?', אבל אני מבין שזה היה העניין שלו בעולם. יש לי חבר שעובד באונקולוגיה והוא מסתובב עם רשת על האינפוזיה ועליה מלא סרטנים ואומר 'אני צד סרטנים' והילדים מתמוגגים. הוא כתב על זה דוקטורט שהפואנטה שלו הייתה שבשביל אנשים כמונו ההומור הוא רק כיף. אצל אנשים שמרגישים את נשימתו הקרה של מלאך המוות ליד המיטה, כשהם צוחקים הם אומרים – אני מעל כל זה. אני יכול לאכול ולא להרגיש, לשתות ולא להרגיש, כולי אינפוזיה וקטטר. אבל כשאני צוחק אני מעל זה ואם אני צוחק על זה אני בכלל כל יכול. האם אני נכנע לו וזה גומר אותי, או אני מעל זה ואני צוחק עד הנשימות האחרונות שלי. הליצן נותן לך את הדרך. אני לא יכול לשנות מציאות של כאב וסבל, אבל תמיד אני יכול לשנות את נקודת המבט. כמו רבי עקיבא, שיש לו נקודה מחוץ למציאות. הוא אומר "גם זו לטובה" וצוחק על השועלים שיוצאים מקודש הקודשים. אנחנו יכולים לצחוק על העולם ולהתעלות מעליו.