נדמה שכבר שמענו הכל
מהי חסידות ומהן 'דרכי החסידות'? שתי שאלות מפורסמות עתיקות ונדושות. שנים דשו בהן בדרכים ידועות. האדמו"ר הריי"ץ חיבר בזמנו שני קונטרסים קטנים וקאנוניים ומאז אינספור התוועדויות נפתחו בשאלה הזו. נדמה היה שכבר זמן רב לא נסללה דרך חדשה ומושכת בלימוד החסידות ובדרכי החסידות, עד שלאחרונה זכיתי לפגוש את הספר 'הולך בדרך מצוותיך' של הרב מאיר הנגבי. דרך חדשה, יפה ועוצרת נשימה. יש בה הרים מטאפיסיים גבוהים מאוד ועמקים אישיים עמוקים ושובי לב. מאיר הנגבי ה'הולך בדרך מצוותיך', משלב סיפורת וכתיבה אישית וחשופה עם עריכה מחודשת ובהירה לביאורי החסידות החב"דיים שבספר 'דרך מצוותיך' לאדמו"ר הצמח צדק.
הצמח צדק, רבי מנחם מענדל מליובאוויטש, היה נכדו וממשיכו של האדמו״ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא והשולחן ערוך ומייסד חסידות חב״ד. כסבו הגדול ששילב בין נגלה ונסתר, גם הוא היה מגדולי החכמים ופוסקי ההלכה בדורו ועם זאת היה בקי גדול ויוצר בפנימיות התורה, בקבלה ובחסידות. הכישרונות הללו באים לידי ביטוי בספרו ׳דרך מצוותיך׳. ׳דרך מצוותיך׳ בנוי פרקים פרקים ארוכים וקרים. כל אחד מהם עוסק במצווה אחת. הספר לא מקיף את כל תרי״ג המצוות אלא בוחר מאותן המצוות שכבר נפתחו אל תורת החסידות במאמריו הרבים של האדמו״ר הזקן. ולמרות זאת, טביעות אצבעותיו של הצמח צדק, אישיותו וסגנון כתיבתו ניכרים ביותר הן בבחירת המצוות והן בסגנון ההרצאה הכללית.
הפרקים בנויים במתכונת אחידה – מקור המצווה מן הכתוב בתורה והגדרה קצרה של המצווה וטעמה הגלוי. בהמשך תמצית דברים מן הזוהר ובעיקר מכתבי האר״י ז״ל על טעמיה של המצווה על פי הנסתר. בשלב השלישי מגיע עיקר המאמר – העיון בטעמי המצווה על פי החסידות, על פי רוב זהו בניין מחשבתי עצמאי שאיננו נזקק לידע מוקדם בתחום הקבלה. הלימוד בספר מאפשר לקורא לפגוש את המצווה ולקיימה לא רק בגופו אלא גם בדרגות נפשו בעולמות הרוח.
הרבה ספרי חסידות נועדו לפשט את הכתוב לקורא כמו 'חסידות מבוארת'. יש ספרים מקצועיים בחב"ד כמו ספרי ה'המשך' השונים שבהם מלבנים נושאים עמוקים בצורה חריפה. קהל היעד שלהם הוא שכבה מבוססת וגבוהה יותר של לומדים ומשכילים. יש ספרים מסוג אחר כמו 'לחיות את הרגע' של ד"ר הררי או ספרי הרב גיזנבורג שמנסים לייבא רעיונות מתוך החסידות לתחום הנפש וכדומה כדי לייצר אקטואליזציה של הרעיונות.
מאיר הנגבי עושה משהו חדש ומאוד מיוחד: כותב סיפורים קצרים ומשלב אותם בפירוש. כתיבתו אישית ורגישה. הוא מהרהר למשל, על הטרגדיה של ירידת הנשמה לגוף בהקשר של הקושי העצום הכרוך בגידול ילדים. על ללכת בתפילה ולא לחזור. על השינוי הרגשי של שקט חגיגי שמייצר בגד חדש בהקשר של ציצית.
ובכן שוחחתי איתו כדי לשמוע ממנו מקרוב על הסלילה האיטית והמקצועית של הספר בכלל, ובפרט – איך חסידות וספרות תורמות זו לזו.

סיפורים שנכתבים לאט
מאיר הנגבי, תלמיד חכם ותלמיד לרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) ועורך במשך שנים במכון לפרסומים תלמודיים – מאיפה מגיעים כל הסיפורים הנהדרים האלה?
"מהחיים, דרך לימוד החסידות והתפילה. הבסיס הוא בלימוד החסידות, כפי שלמדתי שנים רבות מפי ספרים ומפי סופרים, והסיפורים וההסברים האישיים יותר באים הרבה מאוד מתוך חווית התפילה. כשאני בתפילה ואני יוצא ממצב של 'לימוד' ונכנס למצב של 'התבוננות' – הלימוד נכנס אחרת.
אני מגיע לרבות מן התובנות האלה – אני לא רוצה להגיד בתפילה – אבל אחרי התפילה. יש דברים שנובטים בתפילה וזה גדל עוד ועוד אחר כך וצומח ולבסוף הופך לרעיון מוגמר".
התפילה בעצמה היא דוגמה לסיפור. את הלימוד צריך להפוך לסיפור, או טוב יותר – לחיים. הסיפור מבטא חתיכה של חיים. הסיפור הגדול הוא איך אני שותל אותו בחיים ואיך זה צומח בתוך החיים.
לפעמים אני מתחיל את הלימוד שלי בכתיבה. לפעמים מתוך מפגש עם החיים שלי ושל אחרים. כשאני מפרסם אני מכוון לקורא בדרך הפוכה. כלומר, מבחינתו החוויה היא: תופס אותי סיפור, תופסת אותי חוויה, אני מתעמק בה והחסידות נותנת דרך ללכת בה. זו הכוונה בשם 'הולך בדרך מצוותיך'. אני צריך גם את ההליכה וגם את האישיות של מי שהולך שהיא לא קשורה רק למה שכתוב בספר.
היצירה של הספר היא תהליך פנימי, אישי מאוד ואיטי. זה ספר שעבדתי עליו בערך ארבע שנים.

הרב שטיינזלץ מהצד
בשאר הזמן מה עשית?
במשך שנים עבדתי עם הרב אבן ישראל, בעיקר על הוצאת התלמוד המבואר בעברית ושאר הספרים שהוצאנו, וערכתי את ספרי החסידות. הייתי מרכז המערכת במשך הרבה שנים, עד סיום פרויקט התלמוד לפני כמה שנים.
מה זה אומר מרכז המערכת?
מרכז את עבודת העורכים והמגיהים סביב עבודתו של הרב אבן ישראל. בהתחלה, בעיקר בסדר מועד, הרב עבד לגמרי לבד, מהתרגום, הפירוש, העיונים, ההקבלות למופעים נוספים בש"ס, המחקרים ו'הוויות העולם' שנדפסו בשולי הגיליון. הדברים המאוחרים נעשו בשיתוף חוקרים מומחים בתחומם. חילקנו את העבודה והוספנו עוד עורכים שהכינו לרב את חומר הגלם לעבודתו. אפשר לראות בספרים שככל שהם מאוחרים יותר בסדר המסכתות יש אריכות יתר ויש פירוט.
כל כך הרבה שנים של עבודה לצד הרב עדין, מה אתה יכול לומר לנו על קווים לדמותו?
"תראה [מאיר שותק קצת] הוא איש גדול. הוא איש גדול במובן של חושב בגדול, חושב רחוק, חושב על כלל ישראל והעולם. לא על הביטוי שלו אלא על איך הדברים מתקבלים. הוא אף פעם לא חושב על הביטוי העצמי, אלא למי הוא יכול למסור את הדברים ואיך הוא יכול למסור את הדברים. מה אנשים צריכים, מה אנשים יכולים לקבל ואיך הוא יכול לתת להם את זה".
איפה הספר הזה ביחס לספרי הרב עדין?
"הספר הזה הוא באמת אחר, הוא יותר ספר שלי משלו. גם לא ספר אופייני לו. ניסיתי להסביר זאת על העטיפה מאחור. התייעצתי איתו בכל שלב ובכל סיפור שכתבתי אבל זה לא שלו, הוא לא אחראי על המוצר הסופי. בכל ספר יש את הרקע של מה שאדם קיבל מרבותיו אבל כאן יש יותר מזה והרגשתי צורך לציין את זה".
מה יש כאן 'יותר'? איך נולד הספר הזה?
"הספר הזה נולד בשיחות שניהלתי עם הרב על המחשבה לכתוב ביאור על 'דרך מצוותיך' כמו שעשינו ב'ביאור תניא'. אבל כשהתחלתי לעבוד על זה הבנתי שאני רוצה הפעם לעשות משהו אחר. לא משום שמה שעשינו בעבר לא היה טוב, אבל רציתי לשנות, גם אני קצת השתניתי".

להעז להיכנס
במה בדיוק, האם אתה יכול להצביע על השינויים?
"התבגרתי. פגשתי ולמדתי מאנשים ומשפיעים נוספים, בחב"ד וגם מחוץ לחב"ד. ביניהם גם אצל הרב אליעזר סאפרין, האדמו"ר מקומרנא.
זה לא הפך אותי לחסיד קומרנא אבל זה נתן לי עומק נוסף לעבודה שלי בחב"ד. אני עדיין עובד בדרך של חב"ד, בהתבוננות בתפילה, בהתקשרות לרבי. אבל זה נתן עומק נוסף לדרך שהלכתי בה, שזה לא רק משהו שלומדים אותו אלא משהו שעושים אותו".
הרב סאפרין מתעסק הרבה בכוונה של הבעש"ט בתפילה לייחוד האותיות (האדמו"ר מקומרנא חוקר ומפתח למעלה משלושים וחמש שנה את שיטת הבעש"ט בכוונות וייחודים בתפילה כדרך שרבים יכולים לצעוד בה. א. ט.)
"גם, אבל לאו דווקא. התפילה החב"דית מלאה מוחין והשינוי המרכזי היה לעשות את הדברים בפועל. להיכנס ולהעז".
אבל גם בחב"ד עושים התבוננות, לא? ההתבוננות היא לא באותיות ובייחודן באינסוף אלא במושגים באלוקות, אז מה ההבדל?
"השאלה היא 'האם באמת עושים?'. זה שלומדים זה מצוין אבל כאן המפנה היה שהתחלתי לעשות. דרך ההיכרות שלי עם הרב ספארין התחלתי לחוש את הדברים בצורה בלתי אמצעית. בתפילה, ובכלל, יש רגעים כאלה בספר.
למשל בסוף 'פרו ורבו' יש משהו של אותיות שיוצא מדברי הבעש"ט כפי שמלמד הרב סאפרין:
"יש משהו שברצוני להוסיף ואין לי עוד מילים לומר זאת. לכן, למרות ההיסוסים שהיו לי, אספר על חוויה אישית שעברתי זמן מה לאחר כתיבת פרק זה.
זה היה כשעמדתי בתפילה והרגשתי את ההרגשה המיוחדת שאני עומד לפני נוכחות אלוקית. בהרגשה הזו כבר לא היו לי רעיונות משלי לחשוב, אבל בזכרי את דבריו של הבעש״ט על אותיות התפילה נדמה היה לי כדבריו כאילו מילות התפילה הכתובות בסידור קמות לתחייה; עדיין לא ממש, רק כמצפות לקבל חיים ולצאת לדרכן; מצפות שאומר אותן. באותה שעה לא העזתי לחשוב שום מחשבה אלא רק לעמוד ולהגיד את המילים באימה וביראה ובחשק גדול; את כל המילים בלי הבדל בין מילה למילה, בין שם קדוש למילת קישור; לכל מילה היה ערך לאין סוף וכולן היו נצרכות להשלמת התפילה; והן הלכו וגדלו, הלכו והאירו עד שהרחיקו כל כך שלא יכולתי לעקוב אחריהן יותר.
וימים אחדים לאחר מכן חשבתי שוב על פרו ורבו. חשבתי על מילות התפילה ועל הנשמות המצפות מלמעלה, על אמירת המילים ועל הולדת הנשמות אל הגופים ועל ההסתכלות והאהבה שבהן אנו מלווים את הילדים שלנו עד שייפרדו מאתנו ויהיו לאנשים בעצמם".
(שם, עמ' 25-26)
יש בחב"ד כתיבה שיש בה הרבה תבניות. יש משהו בכתיבה שלך שצומח ונובט מתוך החיים. איך אתה עושה את זה? איך אתה עובר מ'לדבר על' ל'לדבר את'?
"אני חושב ככה. גם בצורה אינטלקטואלית וגם בצורה חווייתית.
למשל 'השבת' והשביתה', יש שם משהו כזה שמתחיל בסיפור של ילד שאבא שלו שותק. מפעם לפעם האבא שותק:
"כשהייתי ילד קטן הייתי קרוב מאוד לאבי. הוא הרבה לשחק עמי, ללמד אותי וסתם כך לדבר אתי. מזמן לזמן שמתי לב לשתיקות של אבי; בתוך השיחה או המשחק הוא היה מפסיק ושוקע בשתיקה כמו חושב על משהו אחר ואחר כך חוזר לדבר עמי. לא הייתי ילד מיוחד; פשוט שמתי לב לכך ומתוך כך נתתי דעתי לזה – על מה אבא חושב? כשהייתי קטן היה ברור לי – אבא חושב עלי. אבל ככל שגדלתי ונפרדה בדעתי דמותו של אבי ממני, כבר לא הייתי משוכנע שתמיד אני נמצא במחשבתו. אהבתי את אבי והרגשתי את אהבתו היתרה אלי, לכן המחשבה שאולי איני נמצא אתו שם הטרידה אותי, הטרידה מאוד. אני זוכר את עצמי בוכה על אותן שתיקות, בעיקר מתוך רחמים על אבי שנמצא שם לבדו. גם אני רציתי מאוד להיות יחד עמו.
יום אחד, היה זה בערב שבת לפנות ערב, כשאבא שתק התיישבתי ושתקתי עמו. הייתי רק ילד קטן שרצה להיות עם אבא שלו; לא היה לי מושג אם הוא חושב כשהוא שותק ועל מה הוא חושב אבל ראיתי שהוא שותק ושתקתי אתו. באופן חריג אבא התרגש מאוד. לא כל כך הבנתי למה אבל ההתרגשות שלו דבקה גם בי; היה זה עונג שלא הכרתי קודם; תחושה מתוך עולם השתיקה של אבא, חשבתי".
הסיפור ממשיך לפתח את זה כשהילד גדל והשתיקה הלכה והעמיקה. הרעיון שהשבת היא שתיקה של הקדוש ברוך הוא. שתיקה משמעותית, שתיקה מהעולם. השתיקה היא לא 'אין', היא 'עולם אחר'".
אתה זוכר מחשבות כאלה מילדות?
"אני זוכר למשל מחשבה על זה שאני חושב. זה מופיע בספר בהקשר של אור מקיף ואור פנימי. המחשבה על זה שאני חושב היא אור מקיף למחשבה הספציפית שנחשבה. אבל הרבה סיפורים הם מומצאים מהתקופה האחרונה, כדרכם של סיפורים".

קהל היעד – שכבה אחרת בנפש
"המחשבה שלי הייתה שאני רוצה להגיע לאנשים אחרים ולמקומות אחרים. סתם ככה, מי שמגיע לפירוש לדרך מצוותיך זה מישהו מאוד ספציפי, שכבר מכיר את הספר ומחפש ביאור. אני רציתי פירוש אחר, לא כזה שאנשים מגיעים אליו אלא כזה שמגיע אליהם. אנשים שנמצאים במקומות רוחניים אחרים, דתיים אחרים או לא דתיים בכלל. איך להגיע אליהם? יש ניסוחים קבועים של אדמו"רים וחסידים ל'מה זה חסידות?' ומה המטרה שלה. אלו ניסוחים מצוינים, אבל אני רציתי להגיע לאנשים אחרים וגם לשכבות אחרות בנפש שלנו. אם אני רוצה לקחת את המחשבה הזו הלאה. להפנים אותה, לפתח מעשים אחרים שיוצאים מזה – צריך לנסח את הדברים בצורה אחרת. לעורר שכבות אחרות ויכולות אחרות בנפש.
זה מתחיל מזה שמגיעים לאנשים אחרים, שאני מכיר ונפגש איתם וחסידות לא מעניינת אותם. אנשים שעובדים איתי, חברים שלי ובני משפחה, גם מהעולם הלא דתי. אני רוצה להגיע אל האנשים האלה, לגעת בהם במקום שלהם.
יש בספר הרבה ניסוחים חב"דיים. חלק הארי, החלק העיוני של הספר הוא חב"ד והושקעה בו עבודה עצומה. אבל אני רוצה לגעת באנשים בחוויות שהם מכירים. לכן בחרתי לעשות את זה על ידי סיפורים.
סיפורים עדינים וחשופים מאוד. עם זה צריך להתחיל את הלימוד?
יש אנשים שככה מתחילים. אני לא מתכוון לומר 'יש אנשים רחוקים שככה צריך לקרב אותם', אני ממש לא בכיוון הזה, אלא שגם ביחס לעצמי, יש קטעים ויש רגעים שנגעו בי באופן שדברים אחרים לא נגעו בגלל שזה התחיל מתוך הגיון הלב, מתוך חוויה וזיכרונות שמדברים אליך.
אתן לך דוגמה. יש לי חבר ותיק, לא דתי, נתתי לו את הספר במתנה והוא חזר אלי אחרי כמה זמן – והוא לא היה חייב – והוא סיפר שקרא והתרגש מכל הסיפורים. כמה הוא הגיע לחלק העיוני של החב"ד? בוודאי מעט, אין לי ציפייה. אבל הוא יצר דרך זה קשר והסיפורים האלה דיברו אליו.
השלב הראשון – כמו שתיארת – היה לא לכתוב פירוש אלא לכתוב את הדברים מחדש. לכתוב אותם בצורה אחרת. אני לא השתמשתי בכל הרעיונות וכל המהלכים של הצמח צדק, בחרתי אחד או שניים ובהם התרכזתי".

איך עושים את זה בבית?
אני רוצה לשאול אותך כמה דברים. שאלה ראשונה היא: איך עושים את זה בבית? אתה בעצם מפתח שיטת לימוד מאוד מיוחדת בחסידות. אם אני חורג לרגע מהספר, יש תזוזה מאוד יסודית אצלך כלומד או כמחבר. זה לא שפותחים ספר ומתחילים ללמוד אלא מקשיבים הרבה לכל הסיפורים והמחשבות שנובטות. התהליך הוא ארוך מאוד. איך עושים את זה בבית? איך מנביטים מחשבות כאלה בבית וכיצד הן קשורות לחסידות? זה דורש הרבה עמל, לא במובן החיצוני.
"הסיפורים נוצרו מתוך ההתעמקות במאמר, אבל ברגע שסיפור נוצר יש לו חיים משלו.
נגיד הסיפור הזה על לעוף לחלל – הרצון להגיע למשהו שאין ממנו חזרה – זה בא מהמחשבה על מושג ה'קדוש'. מה זה 'הקדוש והנבדל'. המעבר הזה שאם אני מגיע אליו גם אני נבדל וגם אני מעבר ולא יכול לחזור. אם הולכים עד הסוף עם הרעיון של הקדוש זה ללכת למקום שאני לא חוזר ממנו. זו הייתה המחשבה הראשונה. ככה נוצר הסיפור.
הרצון שלי הוא שהקורא יתחיל מהסיפור. הקורא לא יתחיל מהמאמר. הסיפור בא לענות לו ולהמשיך את המחשבות והחוויות שלו או דברים שקרובים אליו".
יבואו אנשים ויגידו – מה הקשר לסיפורים שלך? אנחנו רצינו לדעת למה התכוונו הצדיקים בעצמם, לא סיפורים אישיים שלך.
"שאלה טובה. האמת הזו היא אמת שלי, לכן זה לא 'לא אמת'. מבחינתי זו האמת. השאלה היא איך זה מתחבר ללב של אנשים אחרים? אף אחד לא יכול לתת את התשובה. מה מדבר אל הקורא? איפה האמת שלו? אני לא יכול יותר מלכוון לשם. אנחנו לא יודעים מה הסיפור האמיתי שמאחורי הכתיבה של האדמו"רים ולא יודעים מה הסיפור של הקורא. מה שאני מסוגל להביא זה את האמת שאני עברתי בצורה הכי נוקבת שאני מסוגל עם הטקסטים האלה".
זו מהפכה בצורת הלימוד?
"אני לא חושב לעשות מהפכה. אני לא איש מהפכה. ניסיתי להיות נאמן לדבריו של הצמח צדק. אבל אנחנו אנשים אחרים וחיים בזמן אחר. הנקודה החשובה שלי – ואת זה למדתי מהרב עדין – לא רק מה כתוב בספר, אלא איך זה מגיע אל הקורא. מבחינה היסטורית מה חשב הצמח צדק – אין לי מושג".
אתה בדקת את זה? קראת מחקרים היסטוריים וכדומה?
"לא. אני חושב שזה גם לא היה חשוב לצמח צדק ולאדמו"רים בכלל. הם רצו להגיע לחסידים. אם אני רוצה להגיע אל עצמי ואל הרבה אנשים אחרים שאני מכיר, הפתרון הוא כמו שכותב אדמו"ר הזקן בהקדמה לתניא "ביודעיי ומכיריי קאמינא" – אני מדבר על יודעיי ומכיריי. אני לומד, מלמד, לומד עם אנשים, אני חושב 'מה היה קשה לו? מה הקורא מחפש?'
אתה חושב על בנאדם ספציפי?
"כן. כשאני מכין שיעור אני חושב על תלמידים מסוימים באופן אישי. וגם בכתיבה, אני יכול להגיד לך דוגמה בפרק על ברית מילה. כמה זמן לפני כן הוזמנתי לברית, לא באולם אלא בבית פרטי. האבא אמר לי – "אני מאוד התלבטתי אם לעשות את זה. זה מאוד לא מדבר אלי. אני לא מבין למה. בסוף שכנעו אותי המשפחה בכל זאת לעשות אז עשיתי, אבל אני לא שלם עם זה". תחילה הזדעזעתי מעצם השאלה, אבל האמנתי לו שזה אמיתי, וכך השאלה שלו נכנסה אלי ללב חזק מאוד, ובעצם התכוונתי אליו כששאלתי באותו פרק: למה אנחנו עושים את זה?
השאלה הזו לא יכולה לקבל מענה של 'מצוות אנשים מלומדה' אלא היא צריכה הצדקה עמוקה. יש כאן שאלה אמיתית. יש כאן אדם חושב, שאני מכיר אותו טוב. זה לא סתם".
בחרת מצוות שהן בעיקר רגילות ולא מצוות נדירות.
"זאת הייתה הכוונה שלי, אבל בספר 'דרך מצוותיך' אין הרבה מצוות כאלה. מיציתי את כל מה שהיה קיים. התחלתי עם מצוות חנוכה, לכן היא פחות 'סיפורית' מאחרים. היא הראשונה שעבדתי עליה למרות שהיא האחרונה בספר. אחרי כן הייתה מצוות אכילת מצה וכן הלאה. כתבתי על המצוות בסדר שזימנו אותן חיי באותה תקופה, אבל בסופו של דבר ערכתי אותן בסדר הגיוני מסוים של חיי האדם, יומו ושנתו".
משפט לסיכום?
אומרים שדברים היוצאים מהלב נכנסים אל הלב. כתבתי את הדברים מתוך סיפור אמיתי שיוצא מהלב, והיה זה שכרי אם מתוך כך ייכנסו דברי החסידות האלה אל לבם וסיפורם של הקוראים אותם. ■