"ההריונות שלי מאד מסובכים מבחינה פיזית. אני מאבדת המון נוזלים, מרגישה רע, ומחוברת לאינפוזיה מתחילת ההריון ועד סופו". טל שמידט מתחילה את השיחה איתי בשיתוף מאוד אישי. "בדרך כלל, אני גם מאושפזת בבית רפואה לזמנים ארוכים או נמצאת באשפוז ביתי. התפקוד שלי יורד מאד, ובהתחשב בעובדה שאני אמא ורעיה ומפרנסת, זה לא פשוט בכלל: זה פוגע בזוגיות, בהורות, בתפקוד של הבית ובכל תחומי החיים". טל היא אשת חינוך ומאמנת אישית, והיא פותחת את הקלפים בשביל להראות לאיזה רבדים אישיים בחיים יכולות לחלחל תובנות טיפוליות מעולם החסידות. לטל ולבעלה יש ארבעה ילדים ו"עוד שניים בשמיים" כהגדרתה, שהתייבשו כתוצאה מאיבוד נוזלים במהלך ההיריון. "הקושי הגדול הזה הוא ממש חלק מההתפתחות האישית שלי ואני לומדת לאהוב את עצמי כאשר איני מסוגלת לעשות כלום. תביני, עד שבוע 16 אני כמעט ולא מדברת מרוב חולשה! אני נכה מאה אחוז, מקבלת כסף מביטוח לאומי על אובדן כושר עבודה ובמצב הזה, לאהוב את עצמי זו משימה לא פשוטה".
ההתמודדות הזאת, עם קושי אישי וכאב פנימי, מוכרת לכל אחד מאיתנו בתחומים שונים בחייו. "יש בתוך כל אחד ואחת מאיתנו עולם שלם, פנימי ועמוק של מחשבות, רגשות, רצונות, כאבים ותקוות" אומרת שמידט. "זה 'התיק' שאנחנו סוחבים בעולם, ה'פעקעלע' שלנו, ובו טמונים מאגר של כוחות, אוסף של ניסיונות ומכלול של נסיבות החיים שבתוכם אנחנו חיים. ה' 'תפר' לכל אחד את החבילה שלו, בהשגחה פרטית, מותאמת בדיוק למצטרך לו במסע חייו. לאף אחד מאיתנו לא קל לחיות עם התיק הזה, להתמודד איתו ולצמוח ממנו לקשר חזק וטוב יותר עם הבורא, ולהרגיש בשלמות הלב עם עצמנו ועם התיק. אבל יש רגעים בחיים שעוזרים לנו לראות אותו מזווית אחרת, ואפילו להודות עליו, כי בזכותו אנחנו צומחים להיות מי שאנחנו".
מה היה הרגע שלך?
"ה' העניק לי תיק לא פשוט" היא מודה בכנות ומחייכת, "והיו שלבים בחיים שכבר התייאשתי ממנו: רציתי לזרוק אותו, להיפטר ממנו, או לפחות להתעלם. בגיל התיכון זכיתי לגלות את התורות המיוחדות של האדמו"ר מפיאסצנה (האדמו"ר מפיאסצנה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא. מנהיג ורבי שהגה שיטה רגשית בעבודת ה', על כתביו נכתב רבות ואפילו משרד החינוך אימץ חלק מהגותו כשיטת חינוך. נרצח בשואה, הי"ד. ה"צ). מתוך התורה של הרבי, התוודעתי לדרך התבוננות חדשה על התיק הכבד ועל החיים שלי. התחלתי להתיידד עם התיק ולהבין שהוא חלק מהשליחות שלי בעולם".
בזכות הספרים של הרבי מפיאסצנה, טל החלה לדבר בכנות עם ה' והתחושה שלה כלפי החיים השתנתה. "הייתה תקופה שלא הייתי נרדמת בלילה בלי לקרוא תורה של הרבי. קיבלתי המון כוח מכתיבתו ומהעומק שהוא הביא לי לחיים" היא אומרת.
בלי להכחיש
טל שמידט (29) מתגוררת בשבי שומרון. בצעירותה הייתה רכזת נוער ומחנכת, אחר כך למדה טיפול ואימון וכיום היא משלבת בעבודתה את התורה המיוחדת של האדמו"ר מפיאסצנה. לפני שנה היא הוציאה ערכת קלפים לעבודה פנימית לאור תורתו של הרבי. המהדורה הראשונה נחטפה וכעת היא מוציאה מהדורה שניה.
ספרי לי על הקלפים. איך הופכים חסידות לקלפים?
"הכל התחיל מרצון גדול להנגיש את התורה של הרבי לדור שלנו. התחלתי בכתיבת ספר על 'חובת התלמידים', ספרו הראשון של הרבי, בשפה של ימינו, ואז קלטתי שעדיף מוצר שמתאים לדור שלנו – מוצר שמנגיש את החסידות לתוך הלב במנות קטנות. בחרתי בקלפים – שמאפשרים עבודה פנימית ועומק וזמן איכות של האדם עם עצמו ועם הבורא.
"בדחילו ורחימו ניגשתי לבחירת הפסקאות, בתפילה שאצליח לבחור את העומק של התורה של הרבי שתיגע בנו, והוספתי להן שאלות לעבודה פנימית וגם צעדים קטנים של תרגילי כתיבה, דמיון מודרך, ציור אינטואיטיבי ועוד. כדי להרחיב עוד את המבט על הנפש, הוספתי קלפי מילים משמעותיות וקלפי תמונה".
מה הדבר שהופך את תורתו של הרבי לשיטה טיפולית בעינייך?
"היכולת המופלאה שלו להתחבר להשם דווקא בעומק הכאב, מבלי להכחיש את ההתמודדויות, הקשיים, הניסיונות והנפילות שיש לכל אחד מאיתנו" היא אומרת, ומוסיפה שכשהתחילה לטפטף לחניכות שלה, לחברותיה ולנוער שליוותה, תורות ו'טיפים' של הרבי מפיאסצנה, שמחה לגלות שהם מצאו בכך תועלת רבה.
"הטיפ העוצמתי ביותר עבורי, בו אני משתמשת כשאני מלווה נשים בתהליכים אישיים, נמצא במשפט של הרבי שאומר: "איך יוכל החי להכחיש את אשר בעליל בקרבו חי". זהו הכלישל נתינת אמון במה שמרגישים. הרבי מפיאסצנה כתב אותו לאחר התרגשות גדולה שחש בהכנסת ספר תורה".
זה נשמע פשוט יחסית. מדוע זה כה ייחודי עבורך?
"זה מיוחד כי הרבה פעמים אנחנו נוטים לבטל את התחושות שלנו, לפקפק ברגשות. הרבי מפיאסצנה מביא גישה שונה לגמרי: נתינת מקום וקשב לתחושות הפנימיות ולרגשות שעולים בנו, בין שהם חיוביים או שליליים, היא הדרך לריפוי ולבריאות".
עבור טל, המשפט הקצר והעמוק הזה הוא יסוד הקשר של האדם עם עצמו ועם השם: "אם אני מכחישה ומדחיקה את מה שאני מרגישה, איך אוכל להתמודד עם מה שלפניי? כל ההכחשה רק מסרבלת את העניין, מעצימה אותו, ולא לכיוון החיובי". היא מסבירה.
איך הגישה הזאת עזרה לך בהתמודדויות שלך?
"יש משהו מאד טהור באיך שהרבי מביא את עצמו ואת הכאב שלו לפני ה'. כשלבן שלו היו אבנים בכליות והוא שכב על ערש דווי, הרבי בכה. הוא לא רק אמר 'כל מה שה' עושה הוא לטובה, ואני אשתיק את הכאב שלי'. לא! הוא היה הכי אמיתי וכואב. כשאני קוראת את זה, אני לומדת לאפשר לעצמי להרגיש, לכאוב את חוסר התפקוד שלי כאמא, כרעיה ומחנכת בזמן הזה. מותר להישבר ולבכות. גם בקשר מול ה' אני לא חייבת רק להיות בהודיה. העולם אומר 'תשמחי שהייסורים הם בגלל הריון ולא סיבות אחרות'. זה נכון, אבל מה לעשות שקשה לי ולכל המשפחה שסביבי. אני לומדת מהרבי להסכים להרגיש את החיים על כל מה שיש בהם".
טל מוסיפה שזה גורם לה גם להתמודד טוב יותר עם הכאב של ילדיה אל מול הסיטואציה המורכבת. "אחרי הכאב והצער מגיעות השמחה וההודיה. כשמאפשרים לרגש לקבל ביטוי ואישור, נרגעים, והקשר עם ה' ועם הסובבים מתחזק. הוא כבר לא קשר שברירי או מבוהל, אלא יכול להכיל מצבים משתנים. ככה אני מחנכת את ילדיי: אתה לא מכחיש את מה שאתה מרגיש".
טל נזכרת בסיטואציה שבה משפט של הרבי הציל אותה ממש:
"בהריון האחרון קמתי בוקר אחד וגיליתי שאני לא מצליחה לחשוב! זה נשמע מצחיק אבל לא זכרתי איך קוראים לי…" היא נזכרת. "הייתי לבד בבית ויכולתי להתעלם, ללכת לנוח ולקוות שזה יעבור. אבל הדהד לי בראש המשפט של הרבי שאומר שאין להכחיש את מה שמרגישים. התקשרתי מיד לרופאה שלי ואמרתי לה את מצבי. היא שלחה אמבולנס והתברר שאכן חסרו לי נוזלים רבים ושהמצב היה קריטי. ניצלתי, כפשוטו, בזכות ההוראות של הרבי".
כיפת ברזל וספסל מזמין
טל מספרת לי על אישה מבוגרת שהיא מלווה, מישהי שעברה הרבה בחייה. "כבר בתחילת הדרך, התהליך של העבודה המשותפת נעצר כי היא לא הרגישה טוב. עברו שבוע ושבועיים וההתאוששות לא הגיעה. התהליך נתקע. הצעתי בעדינות שאולי נשוחח על המצב המתמשך של ה'לא מרגישה טוב' הזה במקום להכחיש אותו, להתחבא מתחת לשמיכה ולקחת אקמול". היא משחזרת. "לשמחתי, היא הסכימה ויצאנו לדרך. לימדתי אותה שאפשר להסתכל לכאב עמוק בעיניים ולדבר איתו".
לדבר עם רגש?
"ממש כך. התחלנו לדבר עם הכאב שגרם לה לעילפון, לכאבי בטן איומים ולחוסר תפקוד. דיברנו איתו בכלים שנקראים בעולם הטיפול 'גוף נפש'. זה היה לה חדש ומוזר: להגיד מה היא מרגישה? לתת שם לכאב? עלו לה גם המון ספקות: אולי אני ממציאה? אולי מה שאני מרגישה הוא לא נכון? תודה לא-ל, צעדנו יד ביד במסע האימון שלה וזיהינו את עומק הכאב, דיברנו איתו ואפילו נהיינו חברים. היא הניחה אותו על השולחן ויכולנו להתמודד מולו". טל מספרת שאותה אישה הפסיקה להכחיש את תחושותיה והעזה לגעת במהות. היא הבינה שאי אפשר לברוח ממה שמרגישים. התוצאה לא איחרה לבוא: התסמינים נעלמו. היא הבריאה מבפנים ומבחוץ.
וישנם תחומים בהם הטיפול הרגשי נוגע ישירות לעמידה מול הקדוש ברוך הוא. "הגיעה אליי נערה לאימון, כשהמטרה שלה הייתה להוריד את הכעס שהיה לה כלפי ה'. הדימוי שהיא נתנה לקשר שלה עם ה' היה 'כיפת ברזל'. היא הרגישה שהיא משגרת תפילות, בקשות, ובעיניה ה' היה דוחה, מרחיק וחוסם אותה כל פעם מחדש. פתחנו את הכאב, הרגשנו את העוצמות שלו שהכיל המון רצון לקרבה, לקשר ולנחמה. רק אז הגיעה הקומה הנוספת: הדימוי החדש שלה היה 'ה' יושב על הספסל ומחכה לי שאבוא'. אותה נערה העזה להתמודד באומץ מול הכאב והרוויחה, כי דווקא מתוך הכאב צמחה נחמה".
חינוך חסידי
את עוסקת הרבה בחינוך ובעבודה עם בני נוער. יש לך עצות עבור הורים ומחנכים?
"יש משפט עיקרי נוסף של הרבי שמדבר על חינוך ואומר "עיקר המחנך שלך הוא אתה בעצמך". זהו משפט מוכר יחסית, אבל אפשר להבין אותו כמשפט שכביכול נותן לגיטימציה לבני הנוער לחנך את עצמם" היא שוב מחייכת. "זה לא בהכרח עצה 'תואמת גיל'. בעיניי, יש כאן משהו אחר: אם אני המחנכת של עצמי, אז מה אמורה להיות הגישה החינוכית שלי כלפי עצמי? האם אתן לאדם שלא מאמין בי ורואה רק את הרע שלי לחנך אותי? להתקרב לעולם הפנימי שלי? ודאי שלא! אף אחד מאיתנו לא ייתן לדמויות כאלו מקום של חינוך והשפעה עליו".
אז מה את מציעה?
"אם אני המחנכת של עצמי, אני חייבת לגשת אליי בגישה של צמיחה והעצמה. רק כאשר אני מסוגלת לראות את הטוב שלי, את ההצלחות שלי, ואת מה שאני כן, אני ראויה ויכולה לחנך ולהוביל את עצמי למקומות הטובים שאני רוצה להיות בהם". היא מציינת שנוכחה לדעת, לאחר עבודה של מעל עשור עם בני נוער ומבוגרים, כי אחד הגורמים המשמעותיים בהידרדרות נפשית ורוחנית של נוער ושל מבוגרים זו הביקורת העצמית הנוקבת שהם מפנים כלפי עצמם כאשר הם חווים נפילה או כישלון. "אם אדם לא מסוגל לראות את הטוב שלו כאשר הוא נופל, המשך הנפילה מובטח" היא אומרת בצער.
הרבי מפיאסצנה מסתכל עליי בלי ביקורת?
"התפיסה של הרבי בכל הספרים היא שאנחנו ראויים! כולנו בני מלכים. אם ניישר את הכתר על הראש ועל הלב, הרבה דברים אחרים בחיינו יתיישרו גם הם. חלק גדול מהריפוי שלנו, מהיכולת שלנו להתקרב להשם ולעצמנו, זו היכולת לראות את ההצלחות, לייקר את עצמנו, את התהליכים שעוברים עלינו. ללמוד לתת לעצמנו עוצמה וכוח כי רק הם בונים אותנו.
"הרבי כותב איך עלינו להקשיב פנימה: 'כי את הכלל הזה חקוק על ליבך, אף הפשוט מישראל, אם יאזין לקולי נשמתו ויקשיב לגניחות ייסוריה ולזמרי שמחותיה, לתרועת טיפוסי עליותיה ולרעש ירידותיה, אז אף מן מאורעות יום אחד ספר עב וגדול היה יכול לרשום…' – האם אנחנו נותנים לעצמנו מקום ומרחב להרגיש את הנפש? לעבד את הרגשות?".
טל מספרת שנשים רבות מגיעות אליה לתהליך ולטיפול אחרי שנים ארוכות של הדחקת חוויות ורגשות.
איך מטפלים בהדחקה של שנים רבות?
"להתחיל לחטא פצעים מהעבר זה הרבה יותר קשה מאשר לטפל במכה טרייה" היא נאנחת. "זה כך גם מבחינה רפואית: לא מזמן הבן שלי פתח את המצח. הרופא הסביר לי שמגדירים צלקת כטרייה עד שנתיים. אחר כך זה כבר טיפול אחר, מורכב יותר ולפעמים כואב יותר, כי לצלקת כבר יש השלכות נוספות. כך גם בנפש: יש לנו כאבים, יש צלקות, וככל שנטפל בהם מוקדם יותר, נבריא מהר יותר".
היא מספרת על אישה שהתקשרה אליה ואמרה שהיא רוצה לעבור תהליך. "היא סיפרה שלא טוב לה בחיים. היא מבינה שאפשר אחרת והיא רוצה לנסות לגעת בכאבים שהיא סוחבת מהעבר". לאותה אישה היו התמודדויות מול ילדיה, ותוך כדי תהליך היא הבינה שההתמודדות מול ילדיה נובעת מחסכים שהיא עצמה סוחבת מהקשר עם הוריה. "התחלנו במסע ארוך, כיוון שהחסכים הללו הודחקו במשך זמן רב, אבל את האושר שלה כאשר הריפוי הגיע גם אל ילדיה, אי אפשר לתאר".
הרבי מפיאסצנה הצליח גם בתוך התופת של השואה לחבר רבים לבורא, "אבל בעיניי" מסכמת טל את השיחה "המיוחד ביותר בתורתו, הוא דווקא האור שהוא שופך על היכולת שלנו להתחבר לה' בשגרה, בחיים היומיומיים הפשוטים. לא צריך להגיע למשבר. אפשר לחיות את החיבור העמוק אל השם ביום יום, כחלק מהשגרה ומתוך כנות ופשטות".
