תמונה מרטיטה: רבי מנחם מנדל, אדמו״ר ה״צמח צדק״, עומד על קברה של אימו, הרבנית דבורה לאה, שנפטרה בפתאומיות כשהיה ילד קטן בן שלוש. הוא עומד ומתבונן, כשהוא מנגן ניגון מיוחד שחיבר. ניגון דבקות, בלי מילים, מלא רגש וגעגועים.

סיפורו של ״ניגון השתטחות״ הוא סיפור על אישה צעירה, בתו של אדמו״ר הזקן, מייסד חסידות חב״ד, שהקריבה את חייה בשביל אביה ותורת החסידות. זהו סיפור על ילד יתום שגדל להיות אדמו״ר ומנהיג. וכמובן, זהו סיפור על עבודת ה״השתטחות״, התפילה על קברי צדיקים ועל העניין הגדול שרואה בה החסידות משחר ימיה.

ערעור מסכן חיים

הסיפור שלנו הוא פלא, לא משהו שרגילים לשמוע כל יום. אולי לנו, כאנשים קטנים, אין יכולת להבין אותו לגמרי – אבל זה הסיפור.

זה מתחיל בחג השבועות של שנת תקנ״ב (1792). לרבי שניאור זלמן, בעל התניא ומייסד חסידות חב״ד, היה מנהג מיוחד: במהלך סעודת היום של חג השבועות הוא היה מזכיר את רבי ישראל, הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות (אותו כינה בשם ״הסבא״ – בהיותו רבו של רבו, רבי דוב, המגיד ממזריץ׳), וחוזר על תורה שלו בפני הסועדים. הבעל שם טוב נפטר בחג השבועות של שנת תק״כ, ובשנת תקנ״ב, בה מתרחש סיפורנו, מלאו להסתלקותו שלושים ושתיים שנה. אבל הפעם, בשונה משנים קודמות, התחיל בעל התניא לנגן ניגון מרירות ופניו הלכו ונעשו רציניות ביותר.

את התיאור של אותם רגעים נשגבים אפשר למצוא ברשימות שכתב רבי יוסף יצחק, אדמו״ר הריי״צ – שבמשך שנים אסף סיפורים, תיחקר חסידים זקנים והעלה את דבריהם על הכתב, בצורה שיטתית.

ד״ר תמר זיגמן: הכתיבה של הרבי הריי"צ מאוד מאוד מעניינת. הוא כתב גם זיכרונות וגם סיפורים מן העבר, של התפתחות החסידות בכלל, וכמובן – בדגש על חסידות חב״ד ושושלת האדמו״רים. בין הזיכרונות והסיפורים, הוא כותב את סיפורו של הניגון הזה (ספר התולדות של אדמו״ר הזקן, חלק ב פרק יט):

״הרבי היה נתון בדבקות חזקה מאוד. פני הקודש היו גלויות, רק עיני קודשו היו סגורות. בשפתיו אמר הרבי משהו בלחש רב ושני נחילי דמעות זלגו על לחייו הקדושים. מפניו הקדושים ומההתמרמרות שהייתה נסוכה על פני קודשו של הרבי, הבינו הכול שהרבי אומר תפילה של התעוררות רחמים, וכל אחד הרגיש שהבעל שם טוב והמגיד ממזריץ׳ נמצאים בחדר.

״פתאום קם הרבי ואמר בקול של בכי: ׳סבא, רבי, עוררו רחמים רבים בעדי ובעד כל תלמידיכם ובעד המקושרים אליכם, ובעד תורתכם. אוי, אוי, געוואלד, געוואלד, אבינו שבשמיים, חוס ורחם עלינו!׳, ונפל בהתעלפות עמוקה.

״התעורר רעש גדול. בני הבית, הרבנית והבנות, הגיעו. הביאו מיד את יונה הרופא, ובתוך כך נכנס בריצה הנכד בן השנתיים ותשעת החודשים – הסבא, הרבי ״צמח צדק״. ובראותו את סבו – רבינו הזקן – שוכב על הארץ, השליך עצמו עליו בצעקה: ׳סבא! סבא!׳.

״הרבי פתח עיני קודשו, ובראותו את הילד מושיט ידיו הקטנות בצעקו: ׳סבא, החזק בידיי וקום!׳, תפס הרבי בידי הילד באומרו: ׳הב לי ידך׳, וקם באומרו: ׳זה ינחמנו׳״.

עד אותו חג השבועות אף אחד לא ידע שום דבר על קטרוגים ומניעות כלשהם שהיו מנת חלקו של אדמו״ר הזקן בייסוד חסידות חב״ד ובהפצת תורת החסידות; ספר התניא עדיין לא יצא לאור, והמאסר והגאולה המפורסמים של י״ט בכסלו התרחשו רק כשש שנים לאחר מכן (בשנת תקנ״ט). אבל בדיעבד אנחנו מבינים, שכבר אז הרגיש אדמו״ר הזקן שיש עליו דינים גדולים בשמיים.

נקודת הזמן שבה אנחנו עוסקים כעת, מתרחשת שמונה שנים אחרי שאדמו״ר הזקן התחיל את דרך חב״ד, ושש שנים אחרי שהתמנה לרבי ומנהיג של חסידים ברוסיה. השיטה שלו הלכה והתפשטה, והייתה לו מעין ישיבה שבה למדו מאות תלמידי חכמים תחת הדרכתו האישית. אבל בתוך כל ההצלחה הזו, ההתנגדות לחסידות לא פסקה. היא אפילו התחזקה. זה גרם צער גדול לאדמו״ר הזקן, שידע שהכול בא משמיים ושום דבר לא קורה סתם. הוא הבין שיש קטרוג מלמעלה על הדרך החדשה שלו – הסברת פנימיות התורה באופן בהיר ויסודי שכל אחד יכול להבין.

בחודש אלול תקנ״ב הרבי שלח ״פדיון נפש״ – בקשה לעורר רחמים רבים – לצדיק רבי נחום מצ׳רנוביל, אחד מתלמידיו של הבעל שם טוב, שיתפלל עליו לשנה טובה. במקביל, הוא קרא לאחת משלוש בנותיו, דבורה לאה, וגילה לה מה קורה.

בלשונו של אדמו״ר הריי״צ, הרבנית דבורה לאה מבינה "כי המצב הוא איום ונורא, ואשר בתוצאותיו תלויים חייו של רבינו הגדול״…

מסופר שהוא מגלה הכול גם לשלושה חסידים קרובים אליו, וממש מכין אותם לאפשרות שהוא הולך לעזוב את העולם בקרוב, אחרי ראש השנה של השנה החדשה (תקנ״ג), ומדריך אותם מה יהיה הלאה, מי ימשיך את דרכו ומה יעשו החסידים. כל זה קורה כשאדמו״ר הזקן עוד ממש צעיר, אפילו לא בן חמישים – ודבורה לאה, ששומעת הכול, מזדעזעת עד עמקי נשמתה.

ד״ר זיגמן: אדמו״ר הריי״צ מתאר זאת כך: "וימים אחדים הייתה מבולבלת מאת אשר שמעה ותחליט כי מחויבת היא לגלות ליחידי סגולה ולהתיישב עמהם, וגמרה בלבה למסור חייה בעד חיי רבינו הגדול". היא מבינה שכרגע יש קטרוג על אבא שלה, ושאם השאלה היא מי יישאר בחיים, האם היא או אבא שלה – כרגע חשוב יותר שאבא שלה הוא שימשיך, כי הוא עוד לא סיים את מה שהוא צריך לעשות בעולם.

מגיע ערב ראש השנה של שנת תקנ״ג, והרבנית דבורה לאה עושה משהו לא רגיל…

ד״ר זיגמן: היא קוראת לשלושה חסידים, נכנסת איתם לבית הכנסת, אומרת להם לגשת ליד ארון הקודש ומבקשת להשביע אותם במשהו בלי לדעת מה הוא. בלשון אדמו״ר הריי״צ: "לשמוע בכל אשר תצווה עליהם, ואשר יישבעו לה בשבועת אומן בכל חומר שבדיני התורה אשר יישאר הכול בסוד גמור עד אשר אפשר יהיה לגלות". היא משביעה אותם בשבועה הכי חמורה, שאין לה הפרה, ואז היא ניגשת אל ארון הקודש, פותחת את דלתותיו לרווחה ואומרת: "כל הקהל, הנכם עדים שאני אומרת בפני ספרי התורה הקדושים שאני מקבלת על עצמי בדעה צלולה, באלה ובשבועה, שאני, דבורה לאה בת שטערנא, מחליפה את אבי, רבי שניאור זלמן בן רבקה, ושהוא יישאר בחיים״.

באופן כללי, בראש השנה אדמו״ר הזקן היה מקפיד מאוד לא לדבר, רק להגיד תהילים. אבל יש מנהג שבליל ראש השנה, אחרי תפילת ערבית, מברכים אחד את השני בברכת ״לשנה טובה תיכתב ותיחתם״, ואדמו״ר הזקן מחפש את בתו, דבורה לאה, כדי לברך גם אותה… אבל היא עוצרת אותו, כי היא יודעת שמה שהוא אומר יכול להתקיים.

למחרת, ביום השני של ראש השנה, היא חלתה. היא שכבה במיטה עד למחרת, צום גדליה, ואז נפטרה. אישה צעירה, בת עשרים ושבע, שהקריבה את החיים שלה כדי להיות תמורתו של אביה, כשהיא משאירה אחריה את בעלה, האלמן הטרי רבי שלום שכנא, וילד קטן בן שלוש.

בערב יום כיפור של אותה שנה, כמה ימים אחרי הפטירה, אדמו״ר הזקן לוקח את הילד לקבר הטרי של אימו.

ד״ר זיגמן: הם עומדים ליד הקבר והרבי אומר: "כשם שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, כך גדולה ברכתם של צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. דבורה לאה בת שטערנא, היום ערב יום כיפור. ברכי את בנך יחידך היתום, מנחם מנדל בן דבורה לאה, שזה הקטן גדול יהיה בתורה, בנגלה ובנסתר, בהצלחה, במעשים טובים ובאריכות ימים ושנים. בקשי רחמים עבורי, ועבור קהל עדת החסידים, ועבור תורת הבעל שם טוב נשמתו עדן…״.

למחרת יום כיפור, מכניס הסבא את הילד הקטן ללמוד תורה ב׳חדר׳. לפני כן הוא עוטף אותו בטלית, לפי המנהג, ושוב לוקח אותו לקברה של אימו. שם הוא אומר בקול רם ושמח: ״מזל טוב, דבורה לאה בת שטערנא. היום אני מכניס את בנך, מנחם מנדל בן דבורה לאה, לתורה. ברכי אותו ׳כשם שנכנס לתורה, כן ייכנס לחופה ומעשים טובים׳, באריכות ימים ושנים״.

נחזור רגע לאחור: זמן קצר לפני פטירתה, ביקשה הרבנית דבורה לאה מאביה דבר אחד: שייקח על עצמו אחריות לגדל את הילד. ואכן, אדמו״ר הזקן לוקח את מנחם מנדל הקטן תחת חסותו. הוא מבקש שיעבירו את מיטת הילד לחדרו האישי, וקובע איתו חברותא. כל יום, כולל שבתות, חגים וימים נוראים – הסבא, בעל התניא ומייסד חסידות חב״ד, לומד עם נכדו הקטן בן השלוש. לימים, הילד מנחם מנדל גדל להיות האדמו״ר השלישי של חב״ד והמשיך את דרך החסידות.

גם לאחר שרבי מנחם מנדל כבר נעשה לאדמו״ר ועזב את העיירה ליוז׳נה, שם נקברה אימו, הוא היה מקפיד לנסוע לקברה לעיתים. לדוגמה: אחת ההתמודדויות הגדולות שלו הייתה מול הגזרות שהטיל הצאר הרוסי על החינוך היהודי. לפני אחת מאספות הרבנים הגורליות, שהיו אחת מדרכיו של ה״צמח צדק״ כדי לטכס עצה בעניין מצב היהודים ברוסיה, נסע הרבי לקבר אימו והתפלל שם. על אותו קבר, חיבר רבי מנחם מנדל את הניגון שלנו, ״ניגון השתטחות״.

ד״ר זיגמן: לפי המסורת, הוא חיבר את הניגון – שנקרא ׳ניגון השתטחות׳, או ׳ניגון דבקות׳ (כגרסת ספר הניגונים של חב״ד) – כנראה עוד בהיותו ילד צעיר. מסופר שכאשר הוא היה הולך לקבר אימו, הוא היה שר את הניגון הזה.

לניגון הזה, כמו להרבה ניגונים, יש כמה גרסאות. אבל בכל אחת מהן שנבחר, אפשר לשמוע את כל המהלך שמסתתר מאחורי הניגון. וקודם כל, את הסיפור של הנכד שגדל אצל הסבא והקשר ביניהם. ומעניין שבתוך הניגון יש מוטיב שמזכיר מאוד את ניגון ׳ארבע בבות׳ של אדמו״ר הזקן, מעין הבלחה שלו או רמיזה אליו. גם בתוך המוזיקה של הניגון מופיע הסיפור של ״עבודת ההשתטחות״: הוא מתחיל בתנועה של מרירות וכובד ראש, ואחר כך מתפתח למשהו אחר. אחרי החלק הראשון המינורי, פתאום יש מעבר למז׳ור, למקום אחר.

סולם הניגון, סולם ההשתטחות

בשביל להבין את ניגון השתטחות, צריך להבין מה זו בכלל השתטחות. בשביל תפילה, אנחנו יודעים שהולכים לבית הכנסת ומבקשים ישירות מהקדוש ברוך הוא. אז למה ללכת לקבר, בו נמצא הגוף של הצדיק, ולהתפלל שם – ועוד בנוסח כזה, שהצדיק ״יעורר רחמים״ למעלה?

הרב איתמר אלדר: הנושא של ההשתטחות על קברי צדיקים, הוא טעון ומורכב. השאלה הזו נשאלה גם בקרב החסידים עצמם, ובכמה חצרות חסידיות שבהן הנושא הזה תופס מקום מרכזי הייתה התייחסות אליו.

הדברים שאביא בפניכם מבוססים על ׳קונטרס ההשתטחות׳, שחיבר בנו של אדמו״ר הזקן – רבי דובער, אדמו״ר האמצעי (מופיע ב'ספר המאמרים – קונטרסים' שלו). במאמר הזה הוא מסביר את המשמעות, הערך והיתרונות של העלייה לקברי צדיקים, וכדרכה של חסידות חב״ד, הביאור נעשה באופן רציונלי, מלומד וענייני. נוסף על כך, גם בברסלב אנחנו מוצאים התייחסות לנושא ההשתטחות: רבי נחמן מזכיר ומבאר אותו בכמה מהתורות שלו, גם תלמידו רבי נתן כותב על כך, וגם החסידים המובחרים בדורות האחרונים, כמו רבי לוי יצחק בנדר.

ההתייחסות לנושא הזה בתוך החסידות נבעה מההבנה שצריך לתת מקום לשאלה שנשאלת פה: למה אנחנו עושים את זה? מה פשר הדבר הזה?

אבל האמת היא שהרעיון להתפלל על קברי צדיקים – ובכלל, המושג של ׳קבר צדיק׳ – הוא לא המצאה של החסידות. כבר בתנ״ך אנחנו רואים התייחסות אליו, לדוגמה אצל כלב בן יפונה שהתפלל על קברי האבות.

הרב אלדר: נכון, בהרבה מקורות, ובוודאי במדרשים ובדברי חז״ל, הסיפור של הקבר תופס מקום משמעותי. מצד שני, לכאורה, מה זה באמת הדבר הזה? לעלות לקבר?! הרי אין שם כלום! אדם קבור, ורק עצמותיו נמצאות שם! האם אין כאן מעשה פולחני שהוא בעייתי?

על השאלה הזו משיב אדמו״ר האמצעי בקונטרס ההשתטחות שלו, ולא בתשובה אחת: הוא כותב ומסביר חמש דרגות, אחת מעל השנייה, בביאור עניין ההשתטחות.

בערך הראשון עליו מדבר אדמו״ר האמצעי הוא מצטט מהשולחן ערוך (אורח חיים, תקנ״ט ס"י בהגהת הרמ״א) ומתבסס על הפסוק הידוע ממגילת קהלת : "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה, בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם, וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ". באופן כללי, כשאתה הולך לבית קברות – לאו דווקא אל הצדיק – אתה פוגש את סופיות החיים ואתה מבין שגם אתה תהיה פה, אז "והחי יתן אל לבו" – זה נותן לך מוטיבציה לחשוב ׳איך אני חי חיים יותר משמעותיים?׳, כי הם בסוף ייגמרו, אתה מבין שלא תהיה פה לנצח.

כלומר, במדרגה הזו אין באמת עניין דווקא בקבר הצדיק. כל מקום שמזכיר את המוות, את הזמניות של החיים, טוב ללכת אליו מדי פעם.

הרב אלדר: נכון, לעומת זאת הדרגה השנייה בהשתטחות כבר מתייחסת לעובדה שמדובר כאן בקבר של צדיק, שבו התפילות מתקבלות יותר. במקום בו קבור הצדיק, שערי השמיים פתוחים יותר, ואפשר להיעזר בכוחם של הצדיקים בתפילה. אבל כאן צריך להיזהר: אנחנו מתפללים לה׳ יתברך. לא מתפללים לצדיק. אבל אנחנו יודעים שכבר בדברי חז״ל, ואחר כך בחסידות, יש משקל לזכויותיו של הצדיק ולהיותו מליץ יושר, גם אחרי הסתלקותו.

אדמו״ר האמצעי מדגיש שעל יד קבר הצדיק ״התפילה מתקבלת שם ביותר״, בגלל שהוא מקום קדוש וטהור, שהגוף הטהור של הצדיק קבור שם, וגם בגלל שהתפילה של האדם במקום כזה היא בכוונה גדולה יותר.

הרב אלדר: העניין השלישי בהשתטחות בא לידי ביטוי כאשר האדם הולך לקבר של אדם שהוא הכיר עוד בחייו והיה קשור אליו. את השלב השלישי אפשר לכנות ׳תחושת חסרון הנפטר׳, וגם הוא לא מתייחס רק לקבר של צדיק. לא עלינו, אדם איבד קרוב משפחה. עובר זמן – שנה, שנתיים, שלוש – והוא חוזר לתוך שגרת החיים, וממילא חסרונו של הנפטר פחות מורגש, כמו שאומרים חז״ל: "גזירה על המת שישתכח מן הלב". זה גם הגיוני: אדם לא יכול לחיות את החיים אם כל הזמן הוא נושא בקרבו את זיכרון הנפטר ואת הכאב על החיסרון שלו. אבל מדי פעם, כשעולים לקבר – גם אם זה רק קרוב משפחה – הנוכחות בקבר מנכיחה את החיסרון שלו בחיים. החיסרון הזה יוצר שברון לב, שמעורר גם לתשובה ולתפילה.

קל וחומר כאשר אדם הולך לקברו של צדיק שהכיר, וחש את חסרונו: ההנכחה של החיסרון היא קודם כל שוברת לב, ושברון לב מביא לתשובה, לתפילה ולבקשה של מילוי החיסרון. התחושה של החיסרון כאן היא מאוד חזקה.

לראות עולם אחר

המדרגה הרביעית מתארת מעין ׳פגישה מחודשת׳ של האדם עם הצדיק שהוא הכיר בחייו והיה נפגש איתו באופן אישי כדי לקבל ממנו עצה והדרכה בעבודת ה׳.

הרב אלדר: אנחנו יודעים שיש אירוע כזה בחצרות החסידיות: הצדיק יושב בחדר, ומגיע החסיד, עומד בתור ומחכה עד שהוא נכנס אל הצדיק. וביציאה, אחרי השהייה בקרבת הצדיק, האדם מרגיש שהוא נולד מחדש.

להיות בקרבה, באינטימיות, עם אדם שהוא כל כך גדול ומחובר לעליונים; עצם הנוכחות הזו, הרגע הזה שבו נמצאים רק אתה והוא, כמו בן יחיד לאביו, שאין אף אחד בעולמו של הצדיק חוץ ממך כרגע – יכול להיות גם רגע מאוד מפחיד. משום שכאשר אדם יושב ב׳טיש׳ או בהתוועדות עם חמש מאות חסידים נוספים, והרבי מדבר, החסיד מרגיש שהוא נעלם בין ההמון. אבל כשאתה נכנס לחדר של הרבי לבד, והוא מסתכל עליך בעיניים היוקדות שלו, כפי שמתארים את פגישות ה׳יחידות׳ אצל הצדיקים, או את חלוקת הדולרים לצדקה המפורסמת אצל הרבי מליובאוויטש, אתה מרגיש שיש כאן כמו רנטגן שחודר לתוך תוכך וסורק אותך מבפנים, וזה רגע מיוחד מאוד.

וכאשר הצדיק נפטר והנשמה שלו עולה לעולמות העליונים, אפשר לייצר מפגש של 'יחידות' עם נשמת הצדיק דווקא במקום הקבר שלו?

הרב אלדר: כן, כך אומר אדמו״ר האמצעי: זו המדרגה הרביעית – ההליכה לקבר הצדיק היא כמו רגע כזה של יחידות מולו.

אבל כאן שואל אדמו״ר האמצעי שאלה חזקה, שאולי גם חלק מאיתנו שואלים את עצמם: אם העניין הוא לפגוש את נשמת הצדיק ולהתייחד איתה – הרי עכשיו, כשהנשמה כבר יצאה מהגוף והיא בעולמות העליונים, לכאורה אפשר להיפגש איתה בכל מקום. כאשר הצדיק היה כאן בעולם הזה, כנשמה בגוף – כדי לשמוע ממנו תורה או לדבר איתו היה צריך לנסוע למקום שבו הוא נמצא; אבל עכשיו אפשר ללמוד בכל מקום את התורה של הצדיק ולהתחבר עם הנשמה שלו. החסיד יכול לסגור את דלת הבית, לחשוב בשקט על הזמנים שבהם הוא פגש את הצדיק ודיבר איתו בחייו, וכך לעורר את הקשר הזה מחדש. מה העניין ללכת למקום הפיזי שבו טמון הגוף של הצדיק?

האמת היא שאת אותה שאלה אפשר גם לשאול – להבדיל – על השכינה: הרי ה׳ נמצא בכל מקום. בתפילה אנחנו אומרים ״מלֹא כל הארץ כבודו״, ובלשון הקבלה – ״לית אתר פנוי מיניה״ [אין מקום פנוי ממנו]. ובכל זאת יש בית כנסת שבו השכינה שורה יותר, כביכול. יותר מכך: על בית המקדש נאמר ״ועשו לי מקדש״, הקדוש ברוך הוא מבקש: תעשו לי מקום פיזי בעולם ששם אני אתגלה. לכאורה, בית מקדש הוא מקום שמגביל ומצמצם את הנוכחות של הקדוש ברוך הוא – מכל העולם, למקום אחד. מה העניין דווקא במקום פיזי כמו בית כנסת או בית מקדש?

באמת העניין הוא, שכאשר ה׳ אומר ׳יש בית ובתוכו יש חדר פנימי ובתוכו יש חדר עוד יותר פנימי, קודש הקודשים, ובתוך החדר הכי פנימי יש נקודה בה אני מתגלה, ״יושב הכרובים״ – הנקודה הזו מאפשרת סוג של אינטימיות, של קרבה ונוכחות. כאשר הנוכחות הזו מופשטת מאוד, רק צדיקים יכולים להרגיש אותה בכל מקום. אבל הטבע האנושי מבקש שהגילוי הזה יתבטא במה שנקרא ׳עש״ן׳ –ראשי תיבות של עולם שנה נפש. ׳עולם׳ הוא המקום, ׳שנה׳ היא הזמן ו׳נפש׳ היא האדם. בעולם הזה, כל דבר שאנחנו רוצים שיהיה ממשי, חייב להיות בזמן מסוים, במקום מסוים ובאדם מסוים. אם לא כן – הוא לא מתקיים.

כך אומר, אם כן, אדמו״ר האמצעי: אחרי שהצדיק נפטר, הקבר שלו הופך להיות הזמן, המקום והאדם – הממשות שבאמצעותה אתה יכול להגשים ולממש באופן הכי אינטימי וקרוב את הקשר שלך איתו.

אבל זה לא רק שאנחנו מחפשים ממשות עם הצדיק אחרי שהוא נפטר והנשמה שלו עלתה למעלה. יותר מזה: לפי הקבלה, יש הישארות, אחיזה מסוימת, על הציון, מנשמת הצדיק.

הרב אלדר: אכן, יש מדרגה מסוימת של נשמת הצדיק שנשארת נוכחת על הקבר, ובמובן הזה הפגישה היא לא רק עם אבן ועצמות שקבורות מתחתיה; זו פגישה גם עם נפש שנמצאת שם. אפשר ממש לחוש את זה.

המדרגה החמישית שאדמו״ר האמצעי מדבר עליה היא כבר מופשטת מאוד ומתאימה ליחידי סגולה, שהם עצמם צדיקים. הוא מסביר שההשתטחות הגבוהה ביותר היא הגעה למצב של ביטול מוחלט, שהאדם הוא בכלל לא מציאות, הוא מתבטל לגמרי לנשמת הצדיק ומתאחד איתה, וכך הוא יכול להשיג השגות רוחניות עליונות וגבוהות מאוד. אבל למרות שזו מדרגה גבוהה מאוד, שכנראה לא שייכת לרובנו, משהו ממנה אולי שייך גם אלינו.

יש בחינה במדרגה החמישית שהיא הרבה יותר גבוהה ועמוקה מזה, ואגיד את זה כך: ההליכה אל הקבר של הצדיק היא אפשרות להסתכל על החיים ועל העולם מנקודת המבט הגבוהה ביותר שלו. מי שזוכה למדרגה הזו יכול לצאת מהציוּן של הצדיק ופתאום כל העולם ייראה לו אחרת לגמרי. למה? כי הוא קיבל עכשיו, אפילו לרגע, את המשקפיים של הצדיק על העולם. לבחינה הזו אפשר להגיע ככל שהאדם מבוטל ושטוח יותר, כשהוא בעצם מבטל את עצמו ומרגיש שכל מה שיש לו לא שווה כלום, הוא רוצה רק את נקודת המבט של הצדיק; את העצה, ההשראה וההנהגה שלו. כך זוכים לקבל משהו מזה, וכשיוצאים אחר כך אל העולם הכול אחרת לגמרי.

כשלומדים את הדרגות הגבוהות אלה בעבודת ההשתטחות, מבינים למה החסידות ראתה בה עניין כל כך גדול.

הרב אלדר: אמנם אנחנו יודעים שמדובר בצדיקים שהיו מחוברים הכי גבוה. ובאמת, באמצעות האופנים השונים שאדמו״ר האמצעי תיאר, גם אנחנו יכולים לינוק ולקבל מהגובה הזה. בסוף אנחנו בני אדם, וכדרכם של בני אדם אנחנו צריכים ממשות. והמפגש הממשי עם הקבר של הצדיק יכול לתת לי כוח, אנרגיה, ׳מוחין׳ חדשים, נקודת מבט חדשה על החיים.

חסידות זה עניין רציני

את כל עניין ההשתטחות שלמדנו כאן אפשר לשמוע בניגון הזה שחיבר רבי מנחם מנדל, אדמו״ר ה״צמח צדק״ – שהיה, אגב, אחיינו וכן חתנו של אדמו״ר האמצעי שכתב את קונטרס ההשתטחות – והיה מנגן על קבר אימו.

כמו שראינו, הניגון מתחיל מינורי. שומעים בו את המרירות, את הגעגוע, את תחושת החיסרון. זה מזכיר לנו את הדרגות הראשונות שלמדנו מקונטרס ההשתטחות – את ״טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה״, את התעוררות התשובה והבכי שזה פועל על האדם, ואת הרגשת החיסרון שנוכחת דווקא כשעולים לקבר. אבל הניגון לא נשאר במרירות המינורית. בתנועה הבאה שלו, הוא מתפתח ומתרומם. את תחושת המרירות מחליפה כעת תחושת התרוממות רוח, תחושה של מילוי החיסרון והגעגוע.

הרבנית דבורה לאה מסרה את הנפש שלה בשביל אביה, בשביל החסידות ובשביל החסידים – וזכתה שהבן שלה ימשיך את החסידות וירחיב ויפיץ אותה לקהלים חדשים. לפעמים אנחנו חושבים שהחסידות היא כמו ׳בונוס׳ נחמד לחיים שלנו ולא יותר. הסיפור של הרבנית דבורה לאה בא ללמד אותנו שהחסידות היא מהפכה של אלוקות, גאולה וחיים, ששווה לקחת אותה ברצינות, כי היא באמת יכולה לשנות לנו את החיים לחלוטין.