כמה רחבה עבודת השם שלך? מה היא כוללת ואת מה היא מחבקת? נעשה ניסוי זריז: האם מילים כמו 'התוועדות', 'התבודדות', 'תיקון הנשמה' או 'התקרבות לצדיק אמת' מלהיבות אותך? אם כן – מה שסביר אצל רוב הקוראים היקרים של העלון הזה – כנראה שליבך במקום ובכיוון הנכון. עכשיו, מה בדבר מילים כמו 'ריבית', 'מס רווחי הון', 'אינפלציה' ו'הלוואות'? האם חשת תחושת חולין משונה? האם הלב נפל והפך אפור? אולי זה בכלל חילול שבת להרהר בענייני כלכלה? האם אני קורא את העלון הנכון?
ובכן, את שמואל סְלַבִין יש מכם שמכירים ככלכלן בכיר ויועץ מומחה בפאנלים כלכליים בטלוויזיה או במדיה, אלא שלמעשה מדובר בחסיד חב"ד בכל נימי נפשו שראשו ורובו שוקעים בעולם של תורה וחסידות. שמואל גדל כילד חב"דניק בסביבה מפא"יניקית בוהמיינית בתל אביב. בגיל קטן התגלה כעילוי שלא מצא לעצמו מסגרת מתאימה באזור מגוריו, וכילד בן תשע התעקש לעבור ללמוד בישיבה עם פנימייה בלוד, שם שקע בלימוד גמרא וחסידות בעיון ובכתיבת חידושים. כעבור זמן החליט הנער הצעיר להשלים בגרויות במסלול אקסטרני ולהתגייס לצבא באופן עצמאי וללא תמיכה מבית. הוא התגייס לגולני ושם גם נפצע.
אחרי הצבא המשיך שמואל ללמוד כלכלה ויחסים בינלאומיים, מנהל עסקים, היסטוריה ופילוסופיה. בהמשך שימש כעוזרו האישי של רה"מ יצחק שמיר ז"ל, ושימש מנכ"ל במשרד האוצר ובמשרד העבודה והרווחה ומילא קשת רחבה וצבעונית של תפקידים ציבוריים, כאשר כיום הוא משמש כיושב ראש קרן הנדל"ן 'סלע קפיטל'. אלא שכאמור, אחרי הכל ולפני הכל הוא חסיד נדיר, נדיב ונסתר. שמואל סלבין הוא לא רק אחד העומדים הגדולים מאחורי הקלעים של אירועי י"ט כסלו בבנייני האומה, הוא חסיד מעמיק בעל נפש פיוטית. עיניו מאדימות וקולו נסער בכל פעם שמדברים איתו על עבודת השם, על תפילה, גמרא וחסידות. אין דבר שמעניין אותו בעולם הזה מלבד 'הדעת', וכך גם נקרא ספר הביוגרפיה המאלף שלו. יש לי ההזדמנות החד פעמית לשוחח איתו שיחת נפש ארוכה במשרד שלו. אני דוחק בו לערבב את העולמות.
יש מחיר לכסף
אני יודע שאפשר לדבר איתך באריכות ובעמקות על ארבעת העולמות וסודות למעלה מעולם האצילות. אני שואל אותך – האם ואיך אתה לוקח את המחשבות האלה והכיוונים האלה גם בזירות הרחבות של הנהגת המדינה וההשפעות הגדולות על המשק הכלכלי שלנו? וספציפית, אם הגענו לכאן – שמיטה זו אחת הסוגיות שהכי מעניין לדבר עליהן עם כלכלן. רוב הכלכלנים שאני מכיר תומכים בשוק חופשי ומתבססים על קדושת הקניין הפרטי. באה השמיטה ומפרקת את הקניין הפרטי ומפריטה את ההון. איך אתה מסביר את עמדת התורה?
נתתי פעם הרצאה לזכרו של הרב שג"ר על שמיטה ויובל. לקחתי מאמר גדול שכתב ז'בוטינסקי. הוא אמר שבשנת השמיטה אנחנו נחלק גם את הכספים.
אני לא מאמין שאתה מציע לעשות 'סוציאליזם רדיקלי' של חלוקה שוויונית מחדש של כל ההון שהצטבר.
אני לא מדבר על חלוקה מחדש.
שמיטה במובן של מחיקת חובות?
לא, אלא לדוגמא מס ירושה. אם אדם צבר הרבה כסף – המדינה לוקחת באקט מסוים 20% מהכסף שלך. זה רעיון שקרוב לשמיטה.
תראה, היופי הוא שכשאתה לומד גמרא בבא בתרא או מסכת סנהדרין, אתה רואה דבר מדהים: חכמי ישראל קבעו וידעו שהמסחר חייב לזרום.
איפה אתה רואה את זה?
למשל בדיני ממונות, העובדה שחייבים לתת פסק דין באותו יום. אתה לא יכול לעצור את המסחר ואת המשק. לעומת זה בדיני נפשות צריכים לדון יותר ברצינות ולכן התהליך ארוך יותר. בדיני ממונות אתה חייב להכריע מהר ולשחרר את השוק. אתה חייב שוק חופשי. חכמי ישראל הבינו, לפני אלפיים שנה, שצריכים לתת למסחר ולחיים לעבוד.
כמו כן, אתה לא יכול לתת כסף בלי לקחת ריבית. זה ברור לכולם. כסף זה דבר במחסור. כמו שיש בייגלה, מים וקולה – שאלו דברים במחסור ולכן כדי לקבל אותם אתה צריך לשלם – יש גם כסף. כסף מניע את העולם.
רגע, רגע, אתה מתחיל כמה עניינים, אז אני רגע עוצר הכל ושואל אותך, איך אתה מסתדר עם ריבית. ראיתי שלא רק בתורה, אלא גם להבדיל אריסטו ואפלטון כתבו נגד ריבית כי זו הייתה בעיניהם 'צורת התעשרות לא אמיתית ולא טבעית', שאין בה עבודה אמיתית ואין בה עמל ויצירה. בעיניהם זה היה לא מוסרי, זה עשוי לטפח חמדנות. לכן הייתה דעה רווחת בעולם נגד העניין הזה. אנחנו גם מבינים שאנשים קורסים בגלל הלוואות בריבית.
אני רוצה לעצור ולדבר על מה שאמרת. אריסטו ואפלטון הכירו חברה חקלאית, כמו זו שהם חיו בה. אתה חופר באדמה, עשית עבודה – מגיע לך כסף. הם לא היו מסוגלים להבין שלכסף יש ערך מצד עצמו ולא רק כמגלם עבודה אחרת. זה ברור לך שההתעסקות בסחר בכסף – זה משהו שמאפיין יהודים.
אבל זה בגלל אנטישמיות, תמיד אסרו עליהם לאחוז בקרקע כדי שלא ישתקעו בשום מקום.
זה נכון, אבל זה בעיקר בגלל שמי שאסר על היהודים לאחוז בקרקע היו טמבלים. הם לא הבינו את הערך של הכסף מצד עצמו. אם אתה לא קובע ערך לכסף – שום דבר לא קורה. אין תנועה בכלכלה. הגויים לא הבינו את זה ולכן לקחו לעצמם את האדמות ולא רצו להתעסק בבנקאות. חכמי הדת שלהם אסרו עליהם להתעסק בזה. תחשוב על זה שכל פרסי הנובל הגדולים לכלכלה הם של יהודים. דניאל כהנמן, שהוא פסיכולוג דרך כלכלה, ועוד 60% מזוכי פרס נובל בנושא כלכלה. זה הכל נובע מהתלמוד! לי זה ברור!
רגע שמואל, אני לא מבין, אנחנו מדברים על שני דברים שונים: יש להשביח את הגנום היהודי, לחדד את יכולת הניתוח השכלית, דרך לימוד תלמוד. ויש שאלה – איך אתה עובד את השם עם ריבית, וריבית דריבית, שזה לכאורה נגד התורה?
אני מדבר על טבע המציאות של הכלכלה והמסחר: חוץ מאוויר, שיש לכולם בחינם – כל דבר הוא במחסור – החל במים וכלה בקרקע. אם יש מחסור – אז יש תמורה. אם הקדוש ברוך הוא החליט שכסף הוא במחסור – אז יש לו ערך. אם אתה רק מלווה ומקבל בדיוק את אותו הסכום מבלי לקבל תמורה להלוואה של כסף אתה נוגד את הסדר העולמי.
אז איך אתה מבין את איסור ריבית?
האיסור הוא לא נגד ריבית באופן גורף, אלא "לא תשיך לאחיך".
כלומר, כמו שהלכות השבת אבדה חלות מעיקרן רק "לאחיך"? כלומר, יש איזשהי קהילה שמורה ומשפחתית של העם היהודי, שם הפסיקה היא לפנים משורת הדין. שם מחייבים על שבועות ועל השבת אבדה ועל ריבית וכל מיני דברים שקשה למצוא את ההיגיון שלהם מחוץ לקהילת המאמינים. כשהתורה אמרה "לנכרי תשיך" זה לא נאמר כדי לדפוק את הגוי, אלא יש בטבע החברה והמסחר ריבית, יש מחיר לכסף, ויש את אח שלך. אח שלך! אתה תיקח ממנו ריבית? השתגעת? איסור ריבית חל רק במסגרת אחוות העם היהודי.
עובדה שהתירו 'היתר עסקה' גם בין יהודים, בסופו של דבר.
העני מלווה לעשיר
אני חושב – היום העולם התהפך. פעם העשיר היה מלווה לעני, ואז הלל הזקן תיקן את הפרוזבול. היום נהיה מצב הפוך. היום העני מלווה לעשיר. כל העסקים הגדולים לוקחים כסף מקופות הגמל שמקבלים כסף מהציבור הרחב, הם פונים לחברות הפנסיה, שבהן כל אחד – כולל אני ואתה – שמים את הכסף שלנו. הטייקונים באים לבתי ההשקעות ואומרים: "תנו לנו כסף, אנחנו יודעים לעשות עם הכסף הזה עוד יותר כסף". הבעיה היא שאם הוא הצליח – הוא נותן לך את מה שמגיע לך ואת רוב הכסף הוא משאיר אצלו. אם הוא הפסיד – את כל ההפסד הוא מפיל עליך.
פה אתה חושב שיש מה לתקן? הרעיון של חברה בע"מ, הרעיון של תספורות לטייקונים? אתה לא חייב לענות לי אם זה מסבך אותך.
אני חושב שזו שאלה כלכלית ויש לי דעה בה, אבל בלי קשר – בטח שאני אענה לך. אני לא חושש. יש גופים שנותנים הלוואות לקרובים אליהם. זו יכולה להיות גם הלוואה של 100% מימון בלי הון עצמי. אני חושב שמצד המוסריות ומצד 'אבני צדק', כל פעם שאדם רוצה הלוואה הוא צריך לשים קודם כל את ההון העצמי של עצמו, כך שאם הוא מפסיד – הוא מפסיד קודם כל את הכסף של עצמו ורק אחר כך את הכסף של האחרים. במקרה של נוחי דנקנר למשל – את כל הכסף שהוא הפסיד, הוא הפסיד לאחרים ולא לו. הבנקים צריכים לעבוד רק באופן הזה. צריך להיות סדר ברור שלא נותנים הלוואה לאף טייקון גדול אם הוא לא שם 30-40% משל עצמו.
דיברת על ריבית ועל תספורות והלוואות, ורצית קודם להגיד דברים על שמיטה.
הלל הזקן רצה שלא תינעל דלת בפני לווים, כי הוא ראה שאנשים נמנעים מלהלוות כדי לא לאבד את הכסף שלהם בשמיטה. אז הוא תיקן את ה'פרוזבול', שטר שמעביר את חובותיך לבית הדין. בכך הוא עקף את השמיטה: כשאתה מפקיד את השטר בבית דין אין זה שטר אישי שעליך לשמוט, וכך בית הדין יגבה במקומך. יש דמיון מסוים בין תקנת הפרוזבול לבין הרעיון של חברה בע"מבמשפט המודרני, בעיקר בכך ששניהם יוצרים הפרדה משפטית בין אדם פרטי לבין ישות משפטית אחרת, כדי להימנע מהשלכות כלכליות שליליות.
בעולם חקלאי פשוט – יש את בעל ההון ואת החקלאי שמלווה ממנו כסף וקונה זרעים והם גדלים והוא מרוויח מזה. היום התהפכו הטבעים: העניים מלווים לעשירים. הם לוקחים את הכסף שלהם ומשקיעים אותו באופן כזה שיניב יותר כסף.
בכל אופן, אם מישהו התעשר – זה לא במקרה אלא הקדוש ברוך הוא השפיע עליו חסד.
הטה אזנך אלי כי עשיר אני
אם אנחנו מדברים בשפה הזו, אז עשירות ועניות הן בעצם רק עניין של מזל? אם ככה, מה עבודת השם פה? אם זה כמו צבע עיניים, גובה או נטייה גנטית – איזו משמעות יש לעבודה ולבחירה?
אנחנו צריכים להכיר את ההבדל שבין תפילת העני ותפילת העשיר.
יש מאמר גדול של הריי"ץ, בשנת תר"צ שמדבר על פרק פו בתהילים, בו דוד אומר "הַטֵּה ה' אָזְנְךָ, עֲנֵנִי כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי". הריי"ץ שואל: "איך דוד המלך מתפלל כעני? הרי הוא מלך!" הוא מסביר מה ההבדל בין תפילת העני לתפילת העשיר. הוא אומר: החסיד העשיר מתפלל ברוחב לב, הוא מתפלל בשמחה וטוב לבב. העני מתפלל מתוך מצוקה גדולה. העני אומר לקדוש ברוך הוא: "אני מבין שבראת את העולם כולו בצורה של משפיע ומקבל. אני מכיר ורואה איך העשיר משפיע ונותן לי ואני, העני, מקבל. תשמע הקדוש ברוך הוא, תן לי את העושר ואני מבטיח לך שאני אתרום כמה שאתה רוצה".
אדמו"ר הזקן אומר שרואים שהרבה פעמים שהעניים הרבה יותר צדיקים מהעשירים. לכן דוד המלך אומר "שמרה נפשי כי חסיד אני" – כי אני עושה חסד. אם כך, או שאתה מתפלל תפילת חסיד, של חסד, השפעה, רצון ורחבות הדעת, בעומק של עשיר, או שאתה מתפלל תפילה מתוך מצוקה של עני.
בתחילת מסכת שבת, בדף י', יש תיאור על שני חכמים. רבא בר רב הונא "רמי פוזמקי ומצלי" [היה לובש גרביים יקרות ומתפלל], ואמר שהוא עושה זאת ככתוב "הכון לקראת א־להיך ישראל" מתוך הדר וחשיבות. ואילו רבא לא כך היה עושה, אלא בתפילתו "שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי" [היה משליך ומסיר את גלימתו, חובק את ידיו ומתפלל], ואמר שעושה כן "כעבדא קמיה מריה" [כעבד לפני אדוניו] שמתייצב בפניו בהכנעה יתירה.
מה שאתה אומר כאן נכון מאוד. בנוסף, הגמרא (במסכת מועד קטן דף כ"ח) מספרת שהיו שני אמוראים צדיקים, רב חסדא ורבה. שניהם התפללו וירד גשם. רב חסדא היה עשיר מופלג וחי עד גיל תשעים ושניים ולעומת זה רבה היה צדיק גמור. אמנם בתניא הוא מוזכר כמי שאמר על עצמו שהוא בינוני, אבל מבחינתנו הוא היה צדיק גמור. הוא נפטר בגיל ארבעים והוא היה כל כך עני מרוד, שכשהוא התפלל הוא היה צריך לקחת את הגרטל מעשב. לעומתו לרב חסדא היה גרטל ממשי אמיתי. זה עניין של מזל. למה שאתה תיתן לו ולא להיפך? זה "מזלא" שתלוי "בעתיקא קדישא". גם לזה וגם לזה יש מקום – יש תפילה של עשיר ויש תפילה של עני.
אריסטו כותב ב'אתיקה' שלו: אל תתמה על זה שדבר שכיח בעולם שצדיקים נדיבי לב הם על פי רוב עניים, ואנשים אנוכיים וקמצנים הם עשירים. הראשונים נותנים בנדיבות ובכל פעם שליבם מכאיב להם בצער הזולת, לכן לבסוף לא נשאר להם די כסף בשביל עצמם. אנשים טובי לב ופזרנים נשארים בלי כלום, או רק עם המינימום. אלה ששומרים לעצמם את הכסף מכל משמר בקנאות עקשנית, צוברים אותו משנה לשנה. זה לא חוסר צדק בעולם, אלא תולדה ישירה.
השאלה שלי היא איך אתה מחזיק את הלהט החסידי שלך בתוך עולמות שיש בהם אנשים ששומרים על האינטרסים הכלכליים שלהם באגרופים קפוצים? כשאתה מדבר זה נדמה שאתה מתלהב מהמוחין שבענייני הכלכלה יותר מהרווחיות. אתה נמצא פעמים רבות במוקדי קבלת ההחלטות, עם האנשים הכי בכירים במשק ובכלכלה – אתה זוכר דברים שעשית או שדחפת לכיוונים מסוימים בזכות התפיסה החסידית שלך?
אני אתן לך סיפור שהוא כמעט סיפור חסידי. בשולחן הזה פה במשרד ישבנו ארבעה חבר'ה שעשינו קצת כסף. שאלתי אותם: מה אתם עושים עם הכסף? אחד אמר לי: "תשמע, מאז שהתעשרתי קניתי אוטו מאוד מפואר". השני אמר: "אני נוסע רק במחלקות ראשונות". השלישי אמר: "אני אוכל רק במסעדות יוקרה". כל זה לא מעניין אותי. "ומה אתה עושה עם הכסף?" הם שאלו אותי. אמרתי: "אני נותן הרבה צדקה". מה שמשמח אותי זו גדלות המוחין. החיים שלי זה הידע וההבנה וההתעמקות והדברים שקשורים בעם ישראל, היסטוריה, פילוסופיה. הקדוש ברוך נתן לנו שכל. כסף זה לא החיים שלי. הבנה ודבקות – זה החיים שלי. לפעמים אני רואה אנשים יראי שמיים שמרוויחים הרבה כסף. זה לא מעניין אותי. אני לא שם. אין לי את זה. נכון, אני לא פראייר, אני לא מפסיד כסף, אני משקיע, אבל…
לא מזה ה'חיוּת' שלך.
יש כזה משפט ביידיש: אִיךְ לֵעב נִישְׁט פוּן דֶּער זַאךְ – אני לא חי מזה. אני שמח, אבל זה לא מגדיר אישיות אצלי.
אני חושב שליהודים יש תסביך נחיתות. בגלל שכל כך הרבה שנים לאורך ההיסטוריה הם היו רעבים, דלים ומעורערים, עכשיו הרעב לממון ועשירות משבש אותנו. כשהיינו סגורים בתוך השטעטל – התעצמנו בתורה וחסידות. כשפתחו לנו את השער של הגטו, רצנו להיות משכילים וחכמים – משפינוזה ועד פרויד ואיינשטיין. ההידרדרות של העולם והעלייה של אמריקה, עם הכסף והנדל"ן – הרסו את האיזון ויצרו חמדנות. חמדנות כרונית שאתה רואה שזה יושב על חסך לאומי רב דורי. נדמה לי שצמיחתו של הגיבור שעשה אקזיט – למרות שהיא רווחית מאוד למדינה – היא הרסנית לחברה, במובן הזה שזה יוצר 'תרבות ללא נחת' עבור כל מי שהוא לא חלק מהחגיגה הגדולה.
קודם כל זו שאלה מאוד מעניינת. יש היסטוריונית יהודית, חווה וייס, שכתבה בדיוק כמו שאתה אומר: במשך כל ההיסטוריה, אנחנו – העם היהודי – הלכנו עם משקולות על הרגליים. כששחררו את זה, רצנו למדע ועכשיו אל הכסף.
אבל אני לא חושב כמוך. אני אהיה עם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שתמיד מלמד זכות על עם ישראל ואומר שכסף זה דבר חשוב. זה נכון שאנחנו נובורישים עדיין, אבל להיות עשירים יפתח לנו גם משהו חדש בעבודת השם. זה ברור לי שמצד התורה אנחנו תמיד מחפשים… כשניטשה מדבר על זה שהעם היהודי בעצם לא מוכן להיות עבד, זה בגלל שאנחנו יודעים – כל אחד לפי הבנתו – שיש לנו הקדוש ברוך הוא למעלה. אנחנו עבדי המקום ולא עבדי האדם.
אנחנו מדברים על אותו ניטשה? הוא כותב מסות שלמות על זה שהיהודים הביאו לעולם 'מוסר של עבדים', שהיהודים העניים עושים מניפולציות כדי לשלוט בעולם דרך אשמה.
אם יודעים לקרוא את ניטשה נכון הוא כותב שהיהודי שנוא בכל העולם, כי הוא שבר את המיתוס של העבד. הוא עבד למשהו אחר לגמרי.
הוא לא במשחק…
הוא לא במשחק העבדים והאדונים. הוא אדם אינטליגנטי שנוגע בשאלות עמוקות. היה לו יחס דו ערכי ליהדות, מצד אחד הערצה עמוקה לחכמה היהודית, ואולי גם קצת אנטישמיות.
יהדות קומפקטית
בראייה שלי, ישנם שלושה מקרים בהיסטוריה של העם היהודי, שבהם קבוצה קטנה ומבריקה של אנשים שינתה את המצב של העם מן הקצה אל הקצה: רבן יוחנן בן זכאי וחכמי יבנה, חבורת המקובלים בצפת ותלמידי המגיד ממזריטש.
מדוע בחרת ברבן יוחנן בן זכאי?
כשאנחנו פוגשים את רבן יוחנן בן זכאי בפעם הראשונה, בתוך סקירת תלמידי הלל הזקן – הוא הקטן שבהם. במסכת סוכה (כח, א): ״שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן. שלושים מהן ראויים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו; ושלושים מהן ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון; עשרים בינונים. גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי״. הגמרא מתארת את גודל קדושתו של יונתן בן עוזיאל בכך שכל עוף שהיה עף מעליו בזמן לימוד התורה היה נשרף. יונתן בן עוזיאל כתב תרגום ארמי על ספרי הנביאים, והמדרש מספר שהוא רצה לכתוב תרגום גם על ספרי הכתובים, אך בת קול יצאה והזהירה שלא יתרגם את הכתובים, משום שאם יעשה זאת הוא יגלה את הקץ. על רבי יוחנן בן זכאי מספרת הגמרא כי שום דבר לא נעלם ממנו – הן בתורה הן בחכמות עולם: הוא זכר את כל המשניות, ללא יוצאת מן הכלל, וידע שיחת בעלי חיים.
רבן יוחנן בן זכאי המציא את 'היהדות הקומפקטית', היהדות הניידת. הוא בעצם הפך את היהודים מנייחים לניידים ונוודים.
חשוב לדעת שכל היהדות כפי שאנו מכירים אותה כיום, של לימוד ותפילה, של תפילות וברכות ובית כנסת וקהילות – מושתתת על רבי יוחנן בן זכאי. הגמרא במסכת גיטין (נו, ב) מספרת כי לפני חורבן בית המקדש השני יצא רבי יוחנן בן זכאי מחומות ירושלים ופגש את הקיסר אספסייאנוס. אמר לו הקיסר: בקש ממני משהו שאתה רוצה ואתן לך. ענה רבן יוחנן: ראשית, אני מבקש שתשאיר את נשיא הסנהדרין, רבן שמעון בן גמליאל, בחיים – וכך תאפשר את המשכיותה של שושלת בית דוד; ושנית, תן לי את יבנה וחכמיה. בכך, למעשה, רבן יוחנן בן זכאי שימר את חכמי הסנהדרין ותלמידי החכמים של יבנה כמרכז הכובד של היהדות, ומכך משתלשלת ההוויה היהודית התורנית – עד עצם היום הזה.
אם כן, אנחנו לא מכירים את שמונים תלמידיו של הלל הזקן, מלבד הגדול שבהם והקטן שבהם: הגדול, יונתן בן עוזיאל, שהיה רוחני וקדוש באופן שלמעלה מהשגתנו; הקטן, רבן יוחנן בן זכאי, שגדולתו ניכרת לא רק בשימור היהדות התורנית אלא בחידוש פניה של היהדות מאז ועד היום.
אתה אומר, אם כן, שמאז שבית המקדש חרב, לימוד התורה והתפילה הפכו לממלאי המקום של הקורבנות והעלייה לרגל. רבן יוחנן בן זכאי הציל את העם היהודי שהיה תלוי רק בנחלה ובעבודה בבית המקדש בכך שהפך אותו לעם שיכול לשרוד בכל מקום בעזרת לימוד תורה ותפילה.
זוהי הקבוצה הקטנה הראשונה ששינתה את פני ההיסטוריה היהודית.
עולם ללא קבלת שבת
מי הקבוצה השנייה?
המקרה השני מתרחש שנים רבות לאחר מכן, בצפת, עם האר"י הקדוש ותלמידיו. ההתפרצות המטורפת של הזוהר והקבלה.
האר"י חי רק שלושים ושמונה שנים, בין השנים ה'רצ"ד לה'של"ב. המשפחה שלו, מלבד מה שהייתה גזע של תרשישים וצדיקים, נתנה לו 'מניירות' בלעדיות, היא שילבה בין בני אשכנז וספרד: אביו היה ממשפחת לוריא הפולנית, ואימו ממשפחת פראנסיס המצרית. לפי דעתי, זה מה שאפשר לתורה שלו להתקבל בסופו של דבר בעדות נרחבות בעם ישראל.
האר"י נולד בירושלים. בגיל ארבע התייתם מאביו ונסע עם אמו לדודו משה פראנסיס, ראש הקהילה היהודית בקהיר, שהיה יהודי אמיד. הוא התבודד באי יֵב בנהר הנילוס, ושם התגלה אליו אליהו הנביא ולימדו את סודות התורה, מה שאנחנו מכירים לאחר מכן בתור 'תורת האר"י'. לאחר זמן, אליהו הנביא מתגלה אליו שוב ומגלה לו כי זמנו קצוב. בזמן שנותר לו על פני האדמה הוא מורה לו לנסוע לצפת ולהפיץ את תורת הקבלה שלמד ממנו.
תקופת שהותו של האר"י בצפת הייתה קצרה, פחות משנתיים, אך משמעותית ביותר. האר"י חי בצפת בתקופת רבי יוסף קארו, שהיה מבוגר ממנו כמעט ארבעים וחמש שנה. בנו של רבי יוסף קארו התחתן עם בתו של האר"י. בספרו 'מגיד מישרים' מתוודה רבי יוסף קארו שאת הסודות שדרש האר"י במסיבת השידוכים, הוא לא הצליח להבין, בין השאר משום שראה מלאכים סובבים את האר"י.
באותה תקופה חיו בצפת גם רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז), שנחשב לגדול הפוסקים בתקופתו; רבי חיים ויטל, תלמידו של האר״י שחיבר את הספר 'עץ חיים' על פי מה שלמד ממנו; רבי שלמה אלקבץ שחיבר את הפיוט 'לכה דודי' בהשראת הרעיונות שרווחו בין הוגי החבורה; רבי משה קורדובירו; ורבי משה אלשיך. מעניין ששניים מתוך ארבעת חכמי ישראל שנהוג לכנותם בתואר ״קדוש״ – (האר"י הקדוש, השל״ה הקדוש, האלשיך הקדוש ואור החיים הקדוש) – ישבו באותה תקופה בצפת.
גם החבורה הזו, שחידשה את תורת הקבלה, שינתה את היהדות. לא רק תורת החסידות, אלא התפילות שלנו כיום – קבלת שבת ומנהגים רבים נוספים – נבעו מתורתו של האר"י הקדוש ותלמידיו.
למה זה כל כך משמעותי בעיניך? הרי החידושים של האר"י הם פנימיים מאוד ונסתרים, ורובנו, גם אם מסבירים לנו בסבלנות, לא ממש מבינים מה קורה שם.
תראה, אני אהיה איתך כנה: אני מסתכל על האר"י ועל עצמי. הרגעים שהם האירועים הכי משמעותיים בחיי זה תפילת נעילה וקבלת שבת. בתפילת נעילה, כששרים 'אבינו מלכנו' לקראת הסוף, אני מרגיש כמו מלאך מופשט מגשמיות לגמרי. את הצום אני בכלל לא מרגיש. האירוע השני זו קבלת שבת. קבלת שבת – זה האר"י. יש לזה משקל מאוד מרכזי אצלי.
לא רק אצלך, אלא בעצם אצל רוב עם ישראל. עבור היהודי הפשוט זה השטיקעלע יהדות שלו – קבלת שבת ב'שישי בערב', בבית הכנסת.
ברור, ברור. כשאתה מסתכל – עד תקופת האר"י מה הייתה בכלל קבלת שבת? היו אומרים 'מזמור שיר ליום השבת' ומתחילים להתפלל. בכלל לא הייתה קבלת שבת. אתה לא מצליח להבין את זה. יורדת שכינה, העולם משתנה, קדושת שבת הופכת אותך – והכל נראה כמו תפילת יום חול עם תוספת קטנה?! איך זה שאתה עובר מיום חול ל'ברכו' כאילו כלום?! אני לא מצליח להבין איך הם חיו בלי קבלת שבת.
וחוץ מקבלת שבת?
כל הרעיון של שבירת עולמות ותיקונם הוא מהפכני. התיאור של האר"י הוא שהעולם שלנו הוא לא העולם הראשון, אלא נבראו עולמות אחרים, קדומים, שהיו חסרים את האיזון הנדרש בין ה'אורות' ל'כלים'. העולמות ההם נבראו באופן כזה שהאורות היו גבוהים וחזקים מדי והכלים היו קטנים מכדי להכיל אותם, מה שהוביל לשבירת הכלים ולפיזור הניצוצות בעולם. מאז כל מאוויינו הם לתקן את הניצוצות. זה מה שכתב האדמו"ר הזקן וכל האדמו"רים אחריו שהאדם צריך לקיים מצוות כאן למטה ובכך להכניס את האלוקות לתוך העולם הזה כדי להעלות אותו. זה הרעיון של "נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים"
אני עוצר רגע – רבן יוחנן זכאי הפך את היהדות לקומפקטית, למשהו שאפשר לארוז בתיק ולפתוח 'בית יהודי' בכל מקום בעצם, ולא רק נחלות ושבטים וקורבנות. האר"י זרע את הרעיונות של תיקון העולם שהוסיפו נופך מיסטי לחיים שלנו לפי החסידות, כמו שגם הרעיונות של הרב קוק נוגעים בתיקון העולם.
אדמו"ר הזקן דיבר על תיקון העולם הפרטי והרב קוק דיבר על תיקון העולם הכללי.
אני מתכוון שהרעיון הזה חשוב כל כך, משום שלפיו כל העולם הזה הוא מרחב שפזורים בו ניצוצי אלוקות. ככה צריכים לגשת לזה ולחפש את זה בכל מקום, בין אם זה משל ובין אם זה כפשוטו, בין אם זה תיקון עצמי ובין אם זה תיקון חברתי, בין אם אני מלמד זכות על הגוי שמסתבר שסבתא שלו יהודייה ובין אם הרב קוק מדבר על הגרעין החיובי של הסוציאליזם – בסופו של דבר זה הרעיון של שבירת הכלים וניצוצי האלוקות שבעולם. זו הנקודה השנייה.
ומה הנקודה השלישית?
הקבוצה השלישית, שאליה ברצוני להגיע, היא זו של התחלקות תלמידי המגיד ממזריטש ובתוכם אדמו"ר הזקן.
תורת הלמדנים ותפילת הפשוטים
מדוע אתה חושב שהנקודה הכי משמעותית היא התחלקות תלמידי המגיד ממזריטש ולאו דווקא הולדת הבעל שם טוב?
איש חשוב אמר פעם ששני האנשים החשובים ביותר ביהדות הם משה רבינו והבעל שם טוב: משה רבינו הוריד את תורת הקב"ה לעם ישראל, והבעל שם טוב העלה את העם היהודי לקב"ה. הבעל שם טוב פעל בתקופה של משבר גדול, לאחר הפרעות הקשות שביצעו הגויים ביהודים בשנת ת"ח ות"ט בהנהגתו של חמלניצקי, שניתן לומר כי הן היוו מעין שואה קטנה – עשרות או אולי מאות אלפי יהודים נרצחו, וקהילות גדולות וכפרים שלמים נמחקו.
חמישים שנה לאחר מכן, בשנת תנ״ח, נולד רבי ישראל, הבעל שם טוב. בהיותו בן שלוש נפטר אביו, רבי אליעזר, ולפני פטירתו אמר לבנו: "אל תתיירא מאף אחד, רק מהקדוש ברוך הוא; אהוב כל יהודי בכל פנימיות לבבך ולהט נשמתך". רבי ישראל גדל כילד יתום, בעל נטייה להתבודד ולהתפלל ביערות, הסתובב בכפרים וריפא אנשים, ואחר כך החל להתגלות בקהילות, עד שניתן לו הכינוי 'הבעל שם טוב'. אחד החידושים הגדולים שלו היה שהיהודים הפשוטים חשובים לא פחות מתלמידי החכמים והלמדנים, ובאותו העיקרון – לעיתים התפילה מעומק הלב חשובה יותר מהלימוד.
הבעל שם טוב נפטר בשנת תק״ך. בתחילה המשיך את דרכו בהנהגת הקהילה בנו, רבי צבי, ולאחר שנה הוא סיפר לתלמידים כי אביו התגלה אליו בחלום והורה לו למסור את ההנהגה לחברו, רבי דוב-בֶּר, המגיד ממזריטש. המגיד הנהיג את הקהילה החסידית עד שנת תקל״ב. לפני פטירתו, הוא חילק את תלמידיו הגדולים ושלח אותם למדינות שונות – פולין, רומניה, הונגריה, אוקראינה ורוסיה – כאשר כל אחד מהתלמידים 'אחראי' מבחינה רוחנית על אזור מסוים ברחבי אירופה.
התפוצצות גלקטית בהתחלקות מתוזמנת
בכל זאת ציינת את התחלקות תלמידי המגיד כנקודה המשמעותית ביותר.
נכון, הנה תראה בעצמך: המגיד נפטר ב-1772, כמו שדיברנו, וזו שנה בעלת תמורות היסטוריות משמעותיות. וכעבור מאה שנה – רוב העולם היהודי היה חסידי. אין מה לעשות.
והכל בזכות תלמידי המגיד.
ישנן גרסאות שונות בשאלה כמה תלמידים היו למגיד, אך נראה שהיו כשלושים ותשעה תלמידים, וכל אחד מהם היה צדיק עולם וקדוש עליון בפני עצמו. המוכרים ביניהם היו רבי אלימלך מליז'נסק, רבי זושא מאניפולי, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, רבי יעקב יצחק 'החוזה' מלובלין, רבי נחום מצ'רנוביל, האדמו"ר הזקן ועוד.
אם מסתכלים על המספרים: ערב מלחמת העולם השניה, מספר היהודים בעולם היה 18 מיליון. מתוכם 16 מיליון יהודים שחיו באירופה ובארצות הברית, ו-כ-2 מיליון יהודים שחיו במדינות ערב. עד 1880 – כשהתחילה העלייה הגדולה לארצות הברית, במקביל לפרעות קישינב – רוב העולם היהודי היה חסידי.
אני תמיד הבנתי שיהדות אירופה התחלקה פחות או יותר באופן שווה: שליש חסידים, שליש ליטאים ושליש משכילים חילונים.
לא. ממש לא. ההתפרצות העצומה של הכוח של הבעל שם טוב באה לידי ביטוי בהתפרצות של המגיד ממזריטש ותלמידיו: רבי אהרן הגדול מקרלין, רבי זושא מאניפולי, רבי שמעלקא מניקלשבורג, רבי מנחם מנדל מוויטבסק, רבי שלמה מקרלין, האדמו"ר הזקן. ספרתי אותם פעם אחד אחד: היו שם קרוב לארבעים תלמידים שיצרו התפרצות גלקטית מטורפת במשך מאה שנים, שאחריהן לא פלא שרוב העם היהודי היה חסידי.
המגיד חילק את התלמידים שלו והחליט מי ילך לרומניה, מי ילך לפולין וכו'. הוא השאיר שלושה מגדולי תלמידיו המובהקים שאותם שלח לחלק הרוסי, כדי שיהיה מי שיתמודד עם הגאון מוילנא. שלושת התלמידים שהוא שלח לרוסיה – מה שנקרא בשפה החסידית רייסן וליטא – היו רבי מנחם מנדל מוויטבסק, רבי אברהם מקליסק ורבי שניאור זלמן מלאדי, שהיה הצעיר שבהם.
רבי מנחם מנדל מוויטבסק עזב אחרי חמש שנים. הוא לא עמד בהצקות של הליטאים, וב-1777 עזב את הכל ועלה עם התלמידים שלו לטבריה.
אתה אומר שמה שגרם לעליית הרבי מוויטבסק היו 'גורמי דחיפה' ולא 'גורמי משיכה'? הוא ברח מהמתנגדים ולא דווקא השתוקק לקדושת ארץ ישראל?
יכול להיות, אבל אני תמיד בונה את המחשבות שלי לא רק על תורות וסיפורים אלא גם על עובדות היסטוריות. אני לא מחפש מעיישלאך. העובדה היא שהרבי מוויטבסק עזב עם מאות חסידים ב-1777 לארץ ישראל. זו בעצם העלייה החסידית הראשונה.
ומה המאורע ההיסטורי החשוב שאירע באותה התקופה שהזכרת ביחס לשנת הפטירה של המגיד?
באותו שנה שהמגיד נפטר חולקה פולין לרוסיה, אוסטרו-הונגריה וכדומה. כלומר, אם המגיד לא היה מחלק אותם – הם לא היו יכולים לצאת מהמקום שהם גרו בו. זה נס גדול של המגיד, שהוא פיזר את תלמידיו לפני שהוא נפטר. בזכות החלוקה והשליחות, כל אחד מהתלמידים שלו הגיע למקומות שהוא הגיע אליהם, וכך החסידות התפשטה באופן גורף ברחבי אירופה.
מסירות נפש זה שם המשחק
מה דעתך על מה שקורה בשנה האחרונה?
אני מסתכל על המלחמה האחרונה. אם אתה מסתכל על זה שרצו חבר'ה מקרית מלאכי ארבעה עשר קילומטר כדי להציל את האחים שלהם, או אלחנן קלמנזון שרץ כדי להציל במלחמה הזו לא רק את מי שדתיים. רואים איך הנפש היהודית התעוררה. זה פשוט מדהים אותי. אני מדבר על זה ואני פשוט מתרגש.
[שוב יש לשמואל דמעות בעיניים.] אתה רואה שאנשים קפצו לתוך האש. אם יש ביטוי של 'להשליך נפשם מנגד' – זה מה שקרה כאן בשביעי לאוקטובר. אתה רואה שהם נפלו עלינו כרעם ביום בהיר, ובתוך יומיים שלושה התארגנו והתגברנו כארי. תראה מה קורה בסוריה – באו מאה טנדרים והפילו את האימפריה. כאן באו אלפי מחבלים ובכל זאת הצלחנו להגן על המדינה שלנו. זו רק מסירות נפש.
מסירות נפש זה שם המשחק.
אני חושב על הסבים שלי, שניהם מסרו את הנפש.
מה הסיפור על הסבים שלך?
זה לא ייחודי רק לסבים שלי, זה מאפיין את רוב ככל חסידי חב"ד. אני מייחס את זה לכך שאדמו"ר הזקן היה מוכן להשליך נפשו מנגד עבור החסידות שלו. כשהוא נוסע בהוראת הצאר במרכבה השחורה, שזו המרכבה של כאלה שמוציאים אותם להורג – הוא שלם בבחירתו להפיץ את תורת החסידות ויהי מה. לי זה ברור: מי שיושב בכלא כמורד במלכות יודע בוודאות שחייו תלויים לו מנגד. למה הוא עושה זאת? בגלל שהוא היה מוכן להשליך נפשו מנגד למען תורת החסידות. בגלל זה חסידות חב"ד עומדת לנצח. ככה אני מאמין.
כך גם שני הסבים שלי – אבא של אבא שלי ואבא של אמא שלי – היו רבנים חשובים בחב"ד. הרבי הרש"ב הקים את ישיבת 'תומכי תמימים' בשנת תרנ"ז (1897), והם היו מחמישים התלמידים הראשונים של ישיבות תומכי תמימים בעולם. לפני 10-15 שנה התפרסם ספר של היסטוריון יהודי בשם ברג, שעוקב אחרי האופן שבו הריי"ץ, הרבי מסאטמר והרבי מבעלז, נמלטו מפולין במלחמת העולם השנייה בעזרת קצין שהיה ראש המודיעין המסכל. בין השאר מוזכר שם בספר כי יותר משישים רבנים הוצאו להורג ברוסיה על ידי סטאלין. נכנסתי לקרוא את השמות שמופיעים ברשימות וראיתי את אבא של אבא שלי – הרב אברהם לוי'ק סלווין, והרב שמואל נוטיק – אבא של אמא שלי. אבא שלי היה בן של הרב סלווין, שהיה רב בבוברויסק שברוסיה הלבנה והרבי הרש"ב שלח אותו, ב-1917, להיות שליח בגרוזיה. הוא היה אחד השליחים הראשונים של אדמו"רי חב"ד הקודמים, ואחד השליחים הראשונים בהיסטוריה של חב"ד בכלל.
מעולם לא פגשת את הסבים שלך, ובכל אופן הם השפיעו עליך מאוד.
מעולם לא שכחתי את שני סביי. התפקידים שמילאתי וההון שעשיתי הם עזר בידי לפעול לזכרם ולזכר פועלם. אחרי שביקרתי במדינות רבות סביב העולם, הקמתי משפחה שממשיכה את דרכם של הסבים. אני זוכה היום ללמוד וללמד שיעורי חסידות ולהיות שותף ברוחי ובממוני להפצת החסידות. לא הייתי זוכה לזה אילולא עוז רוחם של הסבים שלי, שמלווים אותי לכל אורך הדרך ושומרים עליי שאלך בדרך אבותיי. לא גדלתי איתם בפועל, אבל הם היו ונותרו מדריכים את חיי. ההורים שלי לא דיברו הרבה על אימי הימים ההם, אבל את מסירות הנפש של הסבים הרגשתי וספגתי. אני שמח שה' נתן לי את הזכות לעשות משהו לזכרם ולעילוי נשמתם.
לאחרונה גאלתי בית בעיר העתיקה בירושלים. בחלון הבית הסמוך לשער הפרחים קבעתי שלט מתכת צבוע כחול ועליו הכיתוב: "בית זה יהיה לעילוי נשמת סבינו היקרים: הרה"ח הלמדן ר' אברהם לוי'ק סלוין הי"ד, הרה"ח הלמדן ר' שמואל נוטיק, שכיהנו כרבני חב"ד ברוסיה הסובייטית, נהרגו על קידוש ה' ומקום קבורתם לא נודע. הונצח על ידי שמואל וטליה סלבין".
הם מסרו נפשם על קידוש ה' כאשר שמרו על היהדות והחסידות ברוסיה הסובייטית בשנים האיומות והקשות של הקומוניזם האכזרי והרצחני של תקופת סטלין, ולא זכו לקבר ישראל. הבית הזה בירושלים העתיקה הסמוכה למקום המקדש, הוא נר זיכרון וגל-עד לנשמותיהם הקדושות. בבניין זה גרות עתה שתי משפחות ברוכות ילדים של רבנים בישיבת 'עטרת כהנים'. הכסף שניתן עבור הנכס ישמש את עמותת עטרת כהנים לגאולת בתים נוספים בירושלים. מגורי שתי משפחות הרבנים הם הזיכרון הטוב ביותר לנשמותיהם של הסבים שלי, ה' ייקום דמם, שנרצחו בדיוק בגלל זה, מאחר שהם עסקו בלימוד תורה במחתרת. הם לא זכו לקבר ישראל, אבל הבית הזה הוא מצבה עבורם וזיכרון תמידי למסירות הנפש שלהם.
בהקשר הזה נכון לציין שאתה אחד הגורמים העומדים מאחורי אירועי 'צמאה' בי"ט כסלו.
לפני כעשור וחצי הגיע אליי צעיר בשם משה שילת. שילת, שגדל בציונות הדתית והפך לחב"דניק נלהב, רצה לקדם יוזמה: "אארגן ערב לחגוג את י"ט כסלו בבנייני האומה, שיגיעו אליו שלושת אלפים עד ארבעת אלפים אנשים".
י"ט כסלו, כמובן, הוא החג החשוב ביותר בלוח השנה של חב"ד. מקורו בהאשמת שווא שיצאה כנגד האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי. מאחר שהעביר כספי צדקה לחסידים ונזקקים אחרים בארץ ישראל, טפלו עליו המתנגדים, יריבי החסידות, האשמת שווא כי הכסף משמש לסייע לאויב העותומני. האדמו"ר נעצר והובל במרכבה שחורה לפטרבורג, כיאה למורד במלכות הצאר. כאמור, היה ידוע ומפורסם שמי שנלקח במרכבה השחורה לא חוזר בחיים. אדמו"ר הזקן נשפט ונגזר עליו דין מוות. משך חמישים ושלושה ימים שהה בבידוד, ממתין לביצוע העונש המר. והנה, במפתיע, ביום החמישים וארבעה הוא שוחרר לחופשי. זה היה בי"ט כסלו 1798. מאז זהו חג חשוב לחסידות – חג הגאולה.
אז איך התחילו אירועי 'צמאה' בפועל?
תהיתי לעצמי: ניסים אינם מתרחשים לעתים תדירות. מאין יביא משה שילת אלפים לאירוע שיחגוג את התאריך המיוחד? הגבתי להצעתו בספקנות. "על מה אתה מדבר? איך בכלל יגיעו לשם כל כך הרבה אנשים?". הוא נראה נחוש בדעתו. "תעזור לי", ביקש שילת. איני יודע למה. אולי התרשמתי מנחישותו. ייתכן שלא רציתי שספקנותי תהיה המעצור בפני יוזמה שעשויה גם להצליח. מכל מקום אמרתי לו, "אתה יודע מה, קח כסף ונראה". הגיע היום, באתי לאולם ונדהמתי למראה עיניי. הוא היה מלא מפה לפה. "לא האמנתי שתצליח", הודיתי בפניו. נישא על גבי הברכה השורה על מעשהו, השיב לי שילת, "בשנה הבאה אארגן שני ערבים כאלה". חייכתי. "בבקשה, תקבל כסף". לא הייתי היחיד שהוא התרים, ומי שעשה זאת, כמוני, לא הצטער. מאז האירוע הפך בקרב הציבור הדתי והחסידויות לפסטיבל יוצא דופן בהיקפו, ומוכר כ"אירועי צָמְאָה". במהלך שבוע עד עשרה ימים מגיעים לשם חמישים עד שישים אלף אנשים.
מה סוד ההצלחה?
מהו הסוד? חוץ ממסירות הנפש ויכולת הארגון המופלאה של משה שילת? הזמרים. החלוץ שבראש המחנה בשנה הראשונה היה אברהם פריד. בעקבותיו באו ועלו עם השנים ישי ריבו, אביתר בנאי, ברי סחרוף ועוד. לא רק המוזיקה משחקת, אלא גם ההתוועדויות והספרייה העצומה שנאספה שם. מדי שנה, בתשרי מוצעים הכרטיסים למכירה ולאחר שבוע כולם כבר נמכרים. בעצם, ברור לי מדוע נתתי את הכסף בפעם הראשונה למשה שילת ומה משמח אותי באירוע הזה יותר מכל. אני חושב על שני סביי שסיכנו את חייהם בשביל לקיים את אמונתם בסתר, ושילמו בחייהם. והנה, עשרות אלפים חוגגים את חג החסידות בגאון. אם כן, בכספי תרמתי לניצחון הגדול על רודפיהם. כמו נכדם, במקום שבו הם נמצאים, הרב שמואל נוטיק והרב אברהם לוי'ק סלוִין, גם הם מחייכים בסיפוק.
אני אומר את זה ואני נמס כמו מרגרינה. חשוב לי שידעו שהאוהל המרכזי של חב"ד זה חכמה, בינה ודעת. אני לא חסיד גדול, אבל אני מסור לרעיונות האלה, ליסודות האיתנים שהקימו הסבים שלי, ואני אומר: "חבר'ה, חב"ד זה ח'כמה ב'ינה וד'עת. קודם כל, ויחד עם הכל, זה לימוד והתעמקות, זה תפילה, אחר כך שליחות ואחר כך 'ופרצת' ואחר כך להיות בכל מקום כמו 'קוקה קולה'. הגרעין המייסד זה החכמה והדעת.
זה אפילו יותר מחכמה בינה ודעת, זו המסירות נפש על חכמה בינה ודעת.
אדמו"ר הזקן הקריב את הנפש שלו, והחסידים שלו הקריבו את הנפש שלהם. לכן חב"ד הפכה להיות מעצמה עולמית. אני מסתכל על אמא שלי. כשהספדתי אותה אמרתי: "אמא שלי הייתה לבד בעולם. היא ואחיה היחיד ישבו בכלא ברוסיה על יהדותם. כשהשתחררו, האח ברח לצרפת והיא הגיעה לארץ. היא נפטרה בגיל 93, ויש לה 139 נינים וכולם שליחים של חב"ד".
חסידות חב"ד בשנות החמישים הייתה קטנה מאוד. הייתה קהילה קטנה בכפר חב"ד, קהילה קטנה בתל אביב – איפה שאני גדלתי – וקהילה בירושלים, ועוד קהילה בארצות הברית. כיום הם גדלו להיות אימפריה עולמית בזכות המסירות נפש של אדמו"ר הזקן ושל החסידים.
אם אנחנו מסתכלים על התורה – בפרשת בראשית יש לנו את יבל, יובל ותובל קין שנאמר להם: אתם תיישבו את הארץ – "פרו ורבו ומלאו את הארץ". יבל היה אומן המקנה והחקלאות, יובל היה המקור לנגינה ולאומנות, ותובל קין היה היסוד הקדום לתעשייה ולחרושת. בפרשה השנייה – נח – יש חמס בין בני האדם. הם חוטאים ומצווים בשבע מצוות בני נח. בפרשה השלישית, לך לך, מגיע אברהם, המהפכן הגדול בעולם, והוא מכיר את אלוקים. הוא יודע שיש א־ל אחד. אבל בפרשה הרביעית מגיעה הפואנטה – עקידת יצחק. היהדות האמיתית היא מסירות נפש. אדמו"ר הזקן מסר את הנפש פעמיים. הוא ישב בכלא במסירות נפש ממש. לכן – כך אני משוכנע – התנועה כל כך אנרגטית ופורחת. אני למדתי את זה מאדמו"ר הזקן. מי שמוכן למות על תורתו ואמונתו – תורתו מתקיימת לעד. ככה אני רואה את זה.
