יום רביעי, עשר וחצי בערב. הקהל יושב בכיסאות וממתין לאברהם פריד שיתחיל את ההופעה הסגורה שלו בכפר המכביה. השעה אמנם לא ממש רגילה לפתיחת הופעות, אבל כשלוקחים בחשבון שזו ההופעה השלישית באותו יום של הזמר הענק, כולם מקבלים את זה בהבנה.
המוזיקה, פתיח ארוך לניגון 'אבינו מלכנו', מתחילה להתנגן, אבל פריד עצמו לא נמצא על הבמה. פתאום שירתו מתחילה להישמע, אבל הוא עדיין לא על הבמה. אחרי חיפוש קל ברחבי האולם, מתברר שהוא נכנס מאחור, מכניסת הקהל.
יש משהו מאוד סימבולי בכניסה הזאת, הפינאלה של פריד בסבב הזה בישראל. ביומיים האלה שהוא כאן הוא הופיע בשישה אירועים שונים, ביניהם שלושה סיומים של הרמב"ם היומי באולם ארנה בירושלים. למחרת ההופעה בכפר המכביה הוא כבר תופס את המטוס בדרך חזרה לניו־יורק בדרך להיות חזן ביום כיפור. אנחנו מצליחים לתפוס אותו לראיון אחרי סיום ההופעה, לאחר חצות הלילה. "קרוב אליך? אני קורא אתכם הרבה. כמה טוב שנפגשנו" פותח פריד בשירה…
"נורא התביישתי"
רק ביומיים האחרונים הופעת שש פעמים, ובנוסף אתה חזן בימים נוראים, איך אפשר להופיע כל כך הרבה? לא מתעייפים בסוף?
"אני מוכרח לציין שזה מרגיש כמו נס. רק כדי לסבר את האוזן, מדובר בהופעות בשעה שתים־עשרה בצהריים, ארבע אחר־הצהריים ושמונה בערב. כך שזה עומס גדול. אבל זאת השליחות שלנו ומזה אנחנו מקבלים כוחות" הוא אומר.
"אתמול, בכל אחת מההופעות בארנה בירושלים עיר הקודש היו 8,000 איש שסיימו את הרמב"ם, אין ספק שזה היה משהו מיוחד, אבל זה גם נורא מתיש". דווקא על הבמה, נראה היה שהבטרייה ממש לא התרוקנה.
"סיום הרמב"ם מרגש אותי במיוחד", מגלה פריד, "לפני שלושים ושלוש שנה, בסיום הרמב"ם הראשון בישראל בשנת תשמ"ה, הרבי מלובביץ' נתן לי ברכה לנסוע ולשיר בפני כולם במעמד. נורא התביישתי, זו הייתה הפעם הראשונה ששרתי על במה גדולה".
אם מסתכלים על הפלייליסט של ההופעה קשה שלא לראות שהוא נצבע כמעט כולו בצבעים של הימים הנוראים, בכל זאת בעוד רגע יום כיפור יכנס, אך בשבוע הבא, בחול המועד סוכות, פריד כבר יעלה עם רפרטואר אחר, שמח יותר, כזה שמתאים ל'זמן שמחתנו'.
השבוע הופעת לקראת יום כיפור, שבוע הבא שמחת בית השואבה, יש הבדל בין ההופעות? יש הכנה שונה להופעות?
"בוודאי. לכל הופעה מגיעים ממקום אחר בנפש" הוא אומר, "להופעה בעשרת ימי תשובה, שמעיקרם הם ימים יותר רציניים, מגיעים מעט יותר בכובד ראש. לעומת זאת, שמחת בית השואבה מגיעה ממקום אחר. הרי חז"ל כבר אמרו שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, וזה כמובן הופך את הראש".
זאת לא שנה ראשונה שפריד, בן 58 כיום, עושה את המעבר המהיר בין הופעות בעשרת ימי תשובה לשמחת בית השואבה. למעשה, את רוב חייו הוא העביר על הבמות. כבר כשהיה בן תשע, שימש כסולן של מקהלת הילדים החב"דניקית "אלי והילדים" בניצוחו של ר' אלי ליפסקר.
סלפי בהיכל
אתה כל כך הרבה שנים על הבמות, איך ההרגשה לנסות להתקרב לה' כשיש כל כך הרבה מצלמות מסביב? הפרהסיה לא מפריעה לאינטימיות עם ה'?
"מצלמות ופרהסיה הם שני דברים שונים לחלוטין. אדרבה, באידישקייט 'פרהסיה' זה דווקא חשוב ביותר, הן לטוב והן להיפך" הוא אומר, בעודו מטעים את המילה 'פרהסיה' בהגייה חסידית. "אם מקדשים שם שמים בפרהסיה, אין לך דבר גדול מזה. אבל אם חלילה מחללים שם ה' בפרהסיה… קח למשל את כל הנושא של תפילה בציבור. אם יותר טוב להתקרב לשכינה כשאתה לבד, סגור באיזה חדר, אז למה החכמים קבעו שתפילה בציבור זו הדרך הכי טובה להידבק ולהתקרב לריבונו של עולם? סימן שציבור ופרהסיה בכלל לא עומדים בסתירה לאינטימיות עם ה'" הוא אומר.
אם עם הפרהסיה פריד מרגיש בנוח, דווקא אל מול המצלמות הוא חש שלא בטבעיות. למעשה הן די מפריעות לו. "מצלמות, זה משהו אחר" הוא אומר, "ובפרט כשמביאים מצלמות לבית כנסת, ובמיוחד היום כשבכל בית כנסת שאני מתפלל מבקשים ממני לקחת סלפי תוך כדי שאני לבוש בטלית ותפילין. זה מפריע" הוא ממשיך בכאב.
יחד עם זה, וכנראה בעקבות העולם החסידי שממנו הוא מגיע, הוא גם מוצא נקודות חיוביות במציאות הזו. "אמנם זה מפריע, אבל מצד שני זו הזדמנות לעשות טוב ליהודי. אז אני אומר להם, מצד קדושת המקום נצא החוצה ושם נעשה את הסלפי. בתוך בית הכנסת זה נראה לי לא שייך".
פריד מלא בסיפורים, כמעט בכל נושא שעולה, והוא שמח לשתף. סיפוריו, לרוב, נעים סביב העולם החב"די, בכל זאת, כל חייו הוא שייך לחסידות וגר בסמיכות לבית מדרשו של הרבי. גם השאלה שלי על חיים שמוקפים במצלמות מזכירה לו סיפור, הפעם על ה'צמח צדק'. "ידוע הסיפור עם הצמח צדק, שפעם הזדרז לבוא לתפילה ובדרך לבית הכנסת ניגש אליו עני וביקש נדבה אבל לצמח צדק היה חשוב יותר להגיע הכי מוקדם שאפשר ולתפוס את התפילה בציבור והוא לא עצר לתת לעני צדקה. באמצע התפילה, פתאום התחיל הצמח צדק להרגיש חרטה על שלא עצר לתת לעני כסף להחיות נפשו, הוא עזב את בית הכנסת והלך ברחובות עד שמצא את העני ונתן לו צדקה" הוא מתאר, "והרבי סיפר שבכל בוקר זכה הצמח צדק לכך שהאדמו״ר הזקן, הסבא של הצמח צדק, היה נראה אליו מגן עדן. באותו הבוקר לא הבין הצמח צדק למה לא נגלה אליו הסבא, ואחרי שהצמח צדק נתן לעני את הצדקה, נגלה אליו הסבא עם חיוך גדול. אז אני אומר לעצמי, טוב יותר לשמח יהודי ולעשות סלפי, גם זה סוג של צדקה, אפילו בשעה שאני לבוש בטלית ותפילין".
הרבי רקד ורקד
פריד, כאמור, גדל בשכונת הרבי ואמו של הרבי, הרבנית חנה, אף ביקשה שיבוא לשיר אצלה בבית כשהיה ילד. במהלך השנים, חגג פריד פעמים רבות את שמחת תורה ב-770, ומכיוון שאנחנו משקיפים כבר על סוכות, ואתם הקוראים תקראו את הכתבה הזו בחג, זאת הזדמנות יוצאת מהכלל לשאול את פריד על החג הכי שמח בשנה אצל הרבי.
יש רגעים מיוחדים שאתה זוכר משמחת תורה אצל הרבי?
"כל השנה הייתה משהו אחד, ושמחת תורה משהו אחר. הרבי שפע שמחה ארבעים ושמונה שעות, בחו"ל זה יומיים, ושאב את כולנו לתוכה.
"את השמחה שהייתה ב-770 בהקפות קשה לתאר. הקירות רעדו ממש! הרבי רקד ורקד שעות ללא הפסקה והקהל עף לשמיים…
"כשהרבי רקד באחת ההקפות עם גיסו, הרב שמריהו גוראריה, עם יד על הכתף של גיסו ויד גיסו על הכתף של הרבי, הייתה זה חוויה מיוחדת במינה. כמו המחול שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים. הרבי לא התעייף מהריקוד עם גיסו, אבל מאוד הקפיד ברגע שהרגיש שגיסו מתעייף, לעצור את הריקוד. הוא היה מחזיק את היד של גיסו לכמה רגעים עד שהיה ברור לכולם שהגיס מצליח להירגע.
"עם זאת לצערי כשאני מתחיל לחשוב על הקפות עם הרבי, עולה לי מיד הזיכרון דווקא משנת תשל״ח. השנה הכי יוצאת דופן. מקומי בהקפות היה ליד הכותל המזרחי והייתי יכול לראות את פניו הקדושות של הרבי (מן הצד). לא אשכח את הרגע שאמרתי למי שעמד לידי: תראה, הרבי כל כך חיוור פתאום! ואחרי כמה רגעים הרבי עבר התקף לב".
מכיר את הרועה
איזה ניגון חב"די הכי נוגע בך?
"קשה לבחור יהלום אחד מתוך הרבה יהלומים. יש כל כך הרבה שירים יפים. את הניגון מהרב מפולטבה אני מאוד אוהב. ניגון מר׳ אשר מניקולייב גם מאוד נוגע בי. וניגוני שמחה יש הרבה כמובן. הניגון 'על הסלע הך' שעשיתי עכשיו ל'צמאה 4' היה מהניגונים הקבועים בהקפות של הרבי בשמחת תורה, ואני אוהב את הקצב שלו ואת המילים הכל־כך חזקות שלו, להכות בסלע עד שיצאו המים!"
אתה רואה הקבלה בין הנגינה והשירה ובין עבודת ה'?
"מה ההבדל בין תפילה רגילה לבין תפילה באריכות? בפשטות, ההבדל הוא שבתפילה רגילה אומרים את המילים קצת במהירות ולא כל כך שמים לב למה שאומרים. אתה מסתכל בסידור, רואה את המילים, אבל זה לא זה. אתה לא בפוקוס. אתה אומר את המילים אבל הראש שלך במקום אחר. מי שמתפלל קצת באריכות, מתחבר לכל מילה שהוא רואה בסידור וחושב על פירוש המילים שהוא מוציא מפיו. קודם כל הוא רואה את המילים, רואה! אחר כך הוא מתבונן מה פירושה של המילה. וזה אורך זמן להתפלל כך".
"אותו דבר עם שירה", מסביר פריד, "אפשר לשיר שיר, ואתה לא מתחבר, לא נדבק בשיר. יש את השיר ויש אותך וזה שני דברים נפרדים, כדיו על גבי הקלף. אצלי, כשאני נכנס לאולפן להקליט, או כשאני שר בהופעה, אז מוטל עלי החיוב 'להתפלל באריכות'. לשמוע טוב טוב את המילים שאני שר ולהתחבר, להתעמק ולחשוב על מה אני שר, ואז אני מצליח להרגיש את זה באופן אישי".
קל להגיע למקום כזה?
"כל אחד יכול להתפלל באריכות וכל אחד יכול להתחבר לשיר מסוים, זה תלוי בך. כזמר, אני אולי עושה את זה יותר מסתם אדם, אבל הרשות נתונה לכל אחד. זה מזכיר לי סיפור על זמר אופרה שהופיע באולם הכי חשוב בניו יורק וביצע יצירה מקסימה על פרק כ״ג בתהילים: 'ה׳ רועי לא אחסר'. הוא שר את זה באנגלית. אחרי שסיים והסתיימו גם מחיאות הכפיים הסוערות נהיה שקט באולם, ופתאום כל האלפים שמעו קול דממה דקה: 'מזמור לדוד ה׳ רועי לא אחסר', מישהו מהקהל התחיל לשיר. והוא שר עם כל כך הרבה לב ונשמה עד שהקהל התחיל לבכות. בסופו של דבר הזמר המפורסם הזמין את 'הזמר' שגנב לו את ההצגה לבמה. האיש, שהיה יהודי מבוגר מפולין במקור, עלה על הבמה ונעמד ליד הזמר הגדול. הזמר שאל אותו בהתפעלות: 'איך עשית את זה? איך הצלחת תוך כמה שניות לעורר את הלבבות עד דמעות של האלפים פה באולם? גם אני שרתי אותו פרק, ולא הצלחתי כמוך!?' היהודי הזקן הסביר את ההבדל ביניהם: 'אתה מכיר את מזמור התהילים, ואני מכיר את 'הרועה' עצמו. 'ה׳ רועי".
"בימים אלו קראנו בתורה את דברי הפרידה שמשה רבינו אומר לעם ישראל. 'שימו לבבכם לכל הדברים…'. שימו לב! זה ההבדל בין סתם תפילה לתפילה באריכות. בין סתם לשיר ובין שירה מתוך חיבור פנימי. שמעתי ממישהו הגדרה לזמר שהוא אוהב: 'אם הזמר מצליח לתת לי את ההרגשה שהוא מאמין במה שהוא שר, זה זמר שאני אוהב'. יש בזה משהו מאוד אמיתי".
אני חוזר עם פריד לימיו בסמיכות לרבי ושואל אותו על סיפור אישי שלו עם הרבי. הוא מתחיל לספר לי על התוועדות בבית מדרשו של הרבי. "השעה היתה אחת וחצי בשבת בצהריים, זו הייתה השעה הקבועה להתוועדות, ואני ילד שעומד ומחכה שהרבי יגיע וההתוועדות תתחיל. פתאום אני מרגיש שמישהו נוגע לי בכתף. אני מסתובב אחורה ורואה את הרבי עצמו! הייתי מאוד מופתע, והוא אמר לי: 'ככה, במהירות כזאת ובהפתעה כזאת, כמו של אדם שנוגעים בו לפתע בכתף, יכול המשיח להגיע'".
כולנו מחכים!