מצבת רחל אמנו עברה הרבה תמורות לאורך הדורות. ממצבה של שתים עשרה אבנים, לכיפה עם עמודים ועד סגירת העמודים לחדר עם כיפה לראשו. עד לתקופת בית שני עוד הייתה התיישבות יהודית בבית לחם, כפי שאנו מכירים מהסיפורים בתנ"ך. בית לחם הייתה עירה של רות המואבייה, עיר הולדתו של דוד המלך ובדברי הימים מוזכרות משפחות מבית לחם. אך מאז, ההתיישבות היהודית במקום פסקה לגמרי, בשל השתלטות הנוצרים על העיר ועל הקרקעות שמסביבה. כל זה לא מנע את הגעתם של אלפי יהודים להתפלל ולשטוח את בקשותיהם. לצד זאת, העיר בית לחם גם הייתה מאז ומתמיד קן צרעות של פורעים שלא היססו להתנכל לבאים ואף נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים להרוס את המקום ולמחוק את כל הסממנים היהודיים שבו.
פועלם של הזוג מונטיפיורי
אחת הדמויות המוכרות שנקשרו סביב קבר רחל היה השר משה מונטיפיורי, ובפרט אשתו יהודית.
בני הזוג מונטיפיורי התגוררו בלונדון והיו בעלי הון רב, מעשירי העולם דאז. בגיל ארבעים החליט משה מונטיפיורי לעזוב את כל עסקיו ולהקדיש את עצמו לעסקנות ציבורית לטובת אחיו היהודים, בכל מקום בעולם וביחוד בארץ ישראל. כל זה היה בעידודה המלא של רעייתו יהודית שאף הצטרפה למסעותיו. הם ביקרו בארץ שבע פעמים. בביקורם הראשון הם הגיעו לקבר רחל, שם נקשרה נפשה של יהודית למקום. לבני הזוג מונטיפיורי לא היו ילדים, כך שהקשר בין יהודית לדמותה של רחל אמנו היה קשר פנימי עמוק.
בביקורם השני בארץ קיבלה על עצמה יהודית מונטיפיורי לדאוג לשיפוץ המקום. היא ביקשה שישלחו אליה את פרטי עלויות השיפוץ, ושהכל ייעשה מתוך הקפדה שהמקום יראה מכובד ונעים עבור כל הבאים בשעריו.
השר מונטיפיורי השיג היתר (קושאן) מהממשל התורכי לבנות חדר נוסף ליד ציון הקבר וכן דאג לבניית דלת שתפריד בין החדר למבנה ציון הקבר. הייתה זו דלת עם מנעול בעל מנגנון מיוחד, ושיטת הפתיחה של הדלת הייתה סודית וידועה רק לגבאי המקום.
השר מונטיפיורי הבין שלא יהיה די בשיפוץ ובהרחבת המקום, אלא יש צורך לדאוג לשמירה עליו בצורה קבועה. לשם כך דאג למינויים של שני שמשים, ספרדי ואשכנזי, שתפקידם היה לשמור על המקום ולפתוח אותו בזמנים קבועים. בעקבות מעשיו אלו של מונטיפיורי גדל מספר המבקרים במקום.
הפרש הבודד וסגולת המפתח
רציתי לראיין את צאצאי השמשים הראשונים, ולהפתעתי נודע לי שאחד מהם גר בשכנות אלינו. וכך מספר מוטי ברמץ, תושב שכונת רמת ממרא בקרית ארבע: "במשפחתנו עובר מדור לדור המפתח המיוחד של קבר רחל, זהו המפתח המקורי שקיבל אבי המשפחה, ר' אברהם לייב מונזון שהיה השמש האשכנזי הראשון של קבר רחל, מידיו של השר מונטיפיורי בעצמו. הלה הגיע לארץ ממוהליב שברוסיה בתקופת עליית תלמידי הגר"א. באותו זמן תושבי ירושלים היו מועטים ביותר ורובם היו ספרדים. הוא ערך את המסע הארוך לארץ דרך היבשה, כשהוא רכוב על סוס. בואו של הפרש הבודד עורר תדהמה והערצה בקרב יהודי ירושלים. עוז רוחו וכישרונו הביאו למינויו לנאמן על נכסי הציבור ושמירתם. שמעו הגיע גם למשה מונטפיורי, שראה בו כראוי ביותר לשמש כאחראי על מקום הקבר, תפקיד שדרש אומץ לב רב ונאמנות.
"ר' אברהם לייב היה מגיע למקום פעמיים בשבוע בשעות הבוקר, רכוב על חמור, ומסדרו עבור הבאים. בחודש אלול ובתקופת הימים הנוראים, שבהם רבו המתפללים במקום, אף היה נשאר ללון שם. הוא שימש כשמש בין השנים תר"א־תר"ל (1841-1870), במשך 29 שנים. אחריו שימש בנו ר' שמעון מונזון בין השנים תר"ל־תרס"ו (1870-1906), במשך 36 שנה. ר' שמעון היה מחשובי העיר ירושלים, אוהב תורה, דייקן, זריז וממולח. בניו, אמנם לא נטלו עליהם את תפקיד השמשוּת והיא הועברה למשפחת פריימן, אך מורשת קבר רחל נצרבה במשפחה. האחים מונזון הקימו בית דפוס מפורסם ('ליתוגרפיה האחים מונזון') והשקיעו מחשבה רבה כיצד להחיות ולפרסם את ציון קברה של רחל אמנו, בין השאר על ידי פרסום ליטוגרפיות מרהיבות של המקום".
מוטי ברמץ ממשיך להעלות זיכרונות על אביו, ר' שמעון ברמץ: "אבי היה מספר בהתרגשות על ביקוריו במקום הציון עם אביו וכן על הנסיעות מטעם תלמוד התורה שבו למד, נסיעה זו הייתה פרס עבור המתמידים בתלמוד התורה. המפתח שהועבר מאב לבן במשפחתנו היווה עילה ל'עליה לרגל' לבית המשפחה, כי למפתח נודע כוח של סגולה ללידה קלה, ובזמנים שבהם הדרכים היו סגורות ולא ניתן היה להגיע לציון, רבים באו לראות את המפתח כזיכרון למקום. אבי, ר' שמעון, העלה את זיכרון רחל אמנו וקבר רחל בכל הזדמנות".
גם היום מוצבת הדלת המקורית למזכרת בציון, רבים נתקלו בה ועברו על פניה בלי להכיר את הסיפור הטמון מאחוריה.
שמשי קבר רחל העמידו לרשות המבקרים יומנים, שבהם רבים מהם תיעדו את ביקורם ואת בקשותיהם. מרים בורלא, מצאצאי השמש הספרדי, כתבה על כך: "לא היה לשון ולא היה כתב שבעולם שלא היה בספר הזה. מלכים, נסיכים, מדענים, כמרים ורבנים, מאמינים וחילונים".
היומנים היוו סוג של שיעור בהיסטוריה מרתק, הצצה אותנטית לאותם ימים, הן בשימור ותיעוד אירועים היסטוריים חשובים ועד תיאור שגרת המבקרים בציון ותיאורם. כך היה מצב הציון עד ערב מלחמת השחרור, שעה שהאזור עבר לרשות הירדנים. רק שני יומנים נותרו לפליטה מתוך עשרים וארבעה יומנים שנעלמו בידי התושבים הערבים. במשך תשע עשרה השנים הבאות, עד הניצחון במלחמת ששת הימים וכיבוש בית לחם מחדש, לא דרכה כף רגלו של יהודי במקום.
"ושבו בנים לגבולם"
לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל ישנו פער בין רחשי לבם של אזרחי ישראל ונאמנותם הבלתי־מסויגת למקום הציון, לבין מדיניות הממשלה וההנהגה בישראל, שהתכחשו לא פעם למורשתה של רחל ולמקום קברה. למדינת ישראל לא היו אפילו תכניות מגירה לכיבוש המקומות הקדושים כמו ירושלים וחברון, ובטח שלא את בית לחם. מלחמת ששת הימים בשנת תשכ"ז (1967), אפשר לומר שנכפתה על מדינת ישראל, שכן היא מצדה ניסתה ככל יכולתה להימנע מתקיפה, ורק כשהיה ברור ללא ספק שירדן הופכת להיות צד במלחמה, הפכה המלחמה לעובדה.
הייתה זו עת רצון מיוחדת, שהובילה את כיבושם של מקומות אלו והחזרתם לידיים יהודיות. הרב יוחנן פריד, שהיה אחד הלוחמים באותם קרבות, סיפר לי על כיבוש המקום: "בשעה חמש יצאה הפלוגה לכיוון העיר בית לחם, התכוננו ללחימה עקובה מדם, אך מיד עם בואנו לשם תושבי העיר הניפו דגלים לבנים לאות כניעה. מיד רצנו לחפש את ציון קבורתה של רחל אמנו, אך האזור כולו עבר שינוי. בעבר ציון הקבר היה מבנה בודד עם עץ זית גדול, כפי שזכור מתמונות רבות של המקום. אך בזמן שהמקום היה תחת ידם של הירדנים הם ניסו לשנות את העובדות, אזור ציון הקבר הוקף בתי מגורים, בית קברות גדול ועצים גבוהים.
"הלוחמים כמעט חלפו על פני הקבר בלי להבחין בו, כשהשומר הערבי רץ לקראתנו ובידו מפתח אחד גדול. הוא הושיט את המפתח אל המפקדים שהיו במקום והם העבירו את המפתח אלי. נשקתיו בהתרגשות, אחזתיו ולא ארפנו". אמנם בסופו של דבר לא היה זה המפתח שפתח את השער, ולאחר כמה ניסיונות סרק החיילים נאלצו לפרוץ את המנעולים. הרב פריד תיאר את הרגעים המיוחדים שבהם נכנסו אל הקבר: "כולם מתפללים, אומרים תהילים, נשמעים קולות בכי והודיה שזכינו לחזור למקום אחרי תשע עשרה שנים. בפנים נוצרו כמו מאליהם מעגלים מעגלים של מפקדים וחיילים שרוקדים באושר רב 'ושבו בנים לגבולם…'".
עוּבדות ברגליים
מאז ששב הציון לידיים יהודיות החלו דיונים סוערים בממשלה על אחזקת המקום, שנמצא בלב אוכלוסייה ערבית. עם ישראל לא השגיח בספקות שהתעוררו בקרב חברי הממשלה, והצביע ברגליים. עשרות אלפי מבקרים מכל קצות הארץ ומכל צבעי הקשת של החברה הישראלית הגיעו למקום. תלמידי חכמים, אנשי עמל, אנשי שיבה וצעירים, פקדו את הקבר מדי יום. לעתים נאלצו המבקרים לחכות שעות עד שנתפנה מקום עבורם. אך הטרחה והדוחק הוסטו הצדה בשל ההתרגשות ושמחת המפגש המחודש עם אמא רחל. הנוכחות היהודית עשתה את שלה, אבל למרות השתדלויות שונות שנעשו לא סופח קבר רחל באופן רשמי להיות תחת ריבונות ישראלית.
על שולחן הדיונים
בשנת תשנ"ה (1995) חתמה מדינת ישראל על הסכם אוסלו ב' ובמסגרתו התכוונה להעביר את קבר רחל לשליטת הערבים. בעקבות כך החל מאבק נחוש בדרכים שונות למנוע את ההחלטה. בעקבות המאבק הוחלט להבדיל בין אזור הציון שיישאר בשליטה ישראלית לבין הדרך המובילה אל הקבר, שהשליטה עליה תהיה משותפת ליהודים ולרשות הפלסטינאית.
באותה עת הוקם ארגון הנשים 'יש שכר לפעולתך' שנאבק על שמירת השליטה היהודית במקום. מתוך חיבור לדמותה של רחל וציון קברה הן ארגנו כנסי ענק של נשים במטרה להעלות את המודעות לנושאים אלה.
במקביל, הרב חנן פורת ועמו רבים אחרים פעלו להקמת ישיבה במקום, מתוך מגמה שהישיבה תהיה אבן דרך משמעותית להקמת התיישבות במקום.
למרות שהמרכז למקומות הקדושים הנחה את השומר בקבר רחל למנוע הכנסת ציוד למקום, הבחורים מצאו עצה ובכל פעם 'שכחו' ספר או שניים. כך סיפר הרב פורת על המבצע הסודי להקמת הישיבה: "צמוד לקבר רחל ישנו בית קברות ערבי גדול, ובינו לבין הציון הייתה חומה. הבחורים הגיעו באישון ליל עם מספר רהיטים וכמות של ספרים שאותם שלשלו חרש מבעד לחומה. הם עברו מאחורי השומר שלא הבחין בהם ובכך קבעו זאת כעובדה – הוקמה ישיבה בקבר רחל".
ישיבה זו עברה גלגולים רבים. בשנת תש"ע הגיע הרב פורת לישיבת 'בני רחל' הנמצאת במקום עד היום, וסיפר על גלגוליה השונים של הישיבה בימי הבראשית.
בעמדו לפני התלמידים קרא בקול נרגש: "אני חייב לומר לכם, שמחה כמו זו שאני חש כעת קשה לבטא במילים. אתם מחדשים כאן את החיים של היישוב היהודי בבית לחם, זכרו – זה תפקידכם!
"חבריי, חשוב לי שתדעו עד כמה חשובה ויקרה המשימה שאתם נוטלים על עצמכם. לא באתם לכאן רק ללמוד! כאן הלב, כאן הבשורה 'מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה… ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם'. השיבה למקום הזה היא הביטוי הנאמן לשיבה לכל מרחבי ארץ ישראל".
קולה של רחל אמנו, שעד כה עסקה בפֶּלֶך של שתיקה, נשמע כעת – "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים". הפירוש הפשוט של הביטוי "בכי תמרורים" הוא בכייה מרובה, אך הרב פורת הביא פירוש נוסף: "תמרורים" מלשון ציוני דרך מכוונים. רחל היא המבשרת.
הסכמי אוסלו והמאבק הנשי – לא להשאיר את אמא לבד!
המצב הביטחוני סביב הקבר הלך והחמיר, עד שבראש השנה תשס"א החלו התפרעויות של ערבים בארץ כולה ובעיקר במקומות הקדושים: בירושלים ובהר הבית, בחברון, בקבר יוסף ובקבר רחל.
לראשונה, שלושים ושלוש שנה מאז שחרור הקבר במלחמת ששת הימים, לא הותרה כניסת יהודים אליו בעקבות המהומות, למשך ארבעים יום!
באותה שנה לקראת יום פטירת רחל אמנו, שבו בדרך כלל עשרות אלפי יהודים מגיעים להתפלל במקום, פורסם שאם ציבור גדול ידרוש להגיע למקום על אף המצב, ייפתח קבר רחל לתפילת יהודים.
קבוצת נשים מחברון נענתה לקריאה והחליטה להגיע לאזור ולבטא את כמיהת העם היושב בציון להתפלל אצל אמא.
נפלה לידי הזכות לשמוע את סיפורן של יפעת אלקובי ושלי קרזן, תושבות חברון שהיו מהנשים שהובילו את המהלך. יפעת משחזרת את השתלשלות העניינים:
"ההתארגנות לנסיעה הייתה התארגנות נשית ספונטנית, בלי לחשוב על מה יהיה כשנגיע למקום ומה יהיה אם לא תתאפשר כניסה, הלכנו לפי צו הלב. כך יצא מקרית ארבע־חברון לבית לחם אוטובוס עמוס בנשים מבוגרות שהתקשו בהליכה, לצד נשים צעירות מטופלות בילדים…
"במחסום הנקרא 'מחסום 300' עצר אותנו חייל", היא מפסיקה לרגע את הסיפור ובקולה ניכרת התרגשות: "זה היה בלתי יאומן! מה שהיה שם הוא סוג של נס מופלא. החייל הסביר לנו שאי אפשר להמשיך מכאן וניאלץ לחזור אחורה. הנהג פתח את החלון וניסה לברר למה לא יוכל להתקדם אף שהאוטובוס ממוגן ירי. החייל היה נבוך והתנצל אך התעקש: 'מסוכן שם מאוד! הערבים מתפרעים במקום'.
"תוך כדי השיחה בין הנהג לחייל, ירדו כל הנוסעות מן האוטובוס. חלקן ניגשו לחייל, מצטרפות לניסיונות השכנוע להתיר את המעבר, ושאר הנשים והילדים המשיכו ללכת בטבעיות לכיוון ציון הקבר. החייל צעק לעברנו שנעצור כי המקום מסוכן וגם יש מחסום נוסף בהמשך ולא נוכל לעבור, אך אנחנו קראנו לעברו 'זה בסדר, אל תדאג, אנחנו מקרית ארבע־חברון, אנחנו לא מפחדות. נתקדם עד איפה שאפשר'. כך הלכנו, נשים מבוגרות ונשים עם ילדים ברגל, לא ידענו בדיוק לאן ללכת אבל שיערנו את הכיוון. מין מגנט פנימי משך אותנו להמשיך ללכת, ובאורח פלא לא היה שם מי שעצר אותנו בדרכנו. ערביי המקום הביטו בנו בפליאה מלאת כבוד וקראו לעברנו 'היהודים חזרו', 'מאמא רחל!'.
"הלכנו עד שהגענו לפתח הציון ומצאנו את השער נעול. היה שם חייל שעמד למעלה בעמדה, וכששמע את הקולות הרבים הציץ לעברנו וכמעט נפל מעמדתו. 'מי זה?' צעק 'ומה אתן עושות פה??' הוא ירד אלינו ופתח לפנינו את הדלתות. נכנסנו אל הציון והחייל הודיע למפקדיו על האירוע הבלתי־צפוי. בתוך זמן קצר הגיעו למקום מפקדים בכירים וביקשו לפנות אותנו מן המקום. כמובן שהאירוע עלה מיד לדיון בממשלה ומשם יצאה הוראה חד משמעית לפנות אותנו.
"נשים רבות החליטו החלטה מהרגע להרגע שהן לא תצאנה מהמקום עד שיפנו אותן בכוח, חשנו שזו עת מכריעה. לבסוף הוצאנו מהמקום בכוח בחזרה עד למחסום 300, שם נפלה ההחלטה להישאר הכי קרוב שאפשר לאמא. החלטנו לא לחזור לבתינו אלא להישאר במקום עד שייפתחו שערי ציון הקבר מחדש".
היאחזות ב'מחסום 300'
היאחזות חדשה ומוזרה הוקמה במקום. חבורה של ילדים התרוצצה בשטח גדול כשמסביב פזורים כמה אוהלים, ובהמשך הובאה למקום גם מכולה גדולה על גלגלים. המקום היה מכוסה שלטים 'המאהל של קבר רחל', 'רוצים לחזור לקבר רחל', 'ושבו בנים לגבולם', 'אמא רחל'. מי שעמדה בראש המאבק הזה הייתה הרבנית מרים לוינגר, אשתו של הרב משה לוינגר, שהיה ידוע בכינוי 'אבי הישוב היהודי בחברון'. הרבנית לוינגר בעצמה עמדה בזמנו גם בראש חבורת הנשים שהתיישבה בבית הדסה בחברון, דבר שהוביל לחידוש היישוב היהודי בעיר באופן רשמי.
בעקבות הלחץ הציבורי החלה הדרך להיפתח, בתחילה בצמצום ובקושי רב. פעם ביום הגיע אוטובוס ממוגן לקבר. מרים לוינגר הייתה עומדת במחסום, מכבדת את החיילים במיני מתיקה ומחכה לראות שהאוטובוס אכן מגיע. לרוב הוא היה מגיע לאחר שעות ארוכות, וגם כשהגיע היה צריך לדאוג לג'יפ שילווה אותו. לא פעם האוטובוס לא הגיע כלל ורק לאחר סדרה של טלפונים אישיים לחברי כנסת שונים ואישים בעלי השפעה, הגיע האוטובוס. שום דבר לא עמד בפניה, לא החום ולא הקור.
נשים מארגון 'יש שכר לפעולתך' גייסו יהודים מהתפוצות לארגן אוטובוסים פרטיים שיגיעו למקום, אותם מילאו יהודים בעלי חזות דתית וכאלה שבאו מתוך החיבור של הלב. מהקהילה החרדית בירושלים דאגו להקמת כולל במקום וסעודות 'מלווה מלכה'. תושבי גילה ארגנו תפילות קבועות במקום, ונשים מגוש עציון, אשדוד ומערים נוספות בארץ דאגו לשיעורים שונים, כך היווה המאבק על המקום צומת מאחדת של הציבורים השונים בעם ישראל בארץ ובחו"ל שחפצו לחזור לאמא. המאבק נמשך עד שבשנת תשס"ח (ספטמבר 2008) נפתח קבר רחל לתנועת כלי רכב פרטיים לא ממוגנים.
מאז הסכמי אוסלו, כאשר העיר בית לחם יצאה משליטת ישראל, נהגו הערבים לפגוע במתפללים היהודים שעלו לקבר. לאור זאת החליטו השלטונות לבצר את מבנה הקבר, וכיום חומה גבוהה מקיפה אותו.
הביצורים והחומות שינו לחלוטין את מראה נוף הקבר. בשנים האחרונות נעשו שיפוצים נרחבים על מנת לשוות לו מראה מכובד ונוח עבור המתפללים הרבים.
יהי רצון שתשמע תפילתנו, ועם ישראל ישמע את בשורת הגאולה השלמה בקרוב ממש!
תודה רבה למרואיינים השונים שסיפרו לי את סיפורם. תודה מיוחדת לנדב שרגאי, היסטוריון וחוקר, מחבר הספר המרתק – 'על אם הדרך – סיפורו של קבר רחל', על הרשות שנתן לי להשתמש בחומר הרב שאסף ועל ההערות החשובות לאורך המסע הזה.