עם בוא שנת השבעים להקמת מדינת ישראל וארבעים שנה להתחדשות ההתיישבות ביהודה ושומרון יצאנו לחפש איך עבודת ה' קיבלה פנים חדשות במעבר בין הדורות. דור המייסדים עשה את עבודתו נאמנה, היכה שורשים והצמיח התיישבות לתפארת. אחרי שנטעו כרמים בהרי שומרון, כעת מגיע מקומו של דור ההמשך: מהם הענפים והפירות של השורשים האלה? הדור השני להתיישבות ביש"ע מצא את עצמו יונק אידיאלים גדולים וחי את התגשמות חזון הנביאים, מה שהביא להשפעה מגוונת ומרתקת על התגבשות עולמו התורני וחייו הבוגרים.
מנורה חזני (41), נשואה לאריאל ואם לחמישה, נולדה בקדומים וגדלה באלון מורה בבית של מקימי ההתיישבות וראשי תנועת 'גוש אמונים', ביתו של בני קצובר. כיום היא מתגוררת בשבי שומרון, בבית שצופה אל הנוף של חומש תובב"א. "הרבה ממה שאני זה מה שקיבלתי בבית ובסביבה שבה גדלתי. יש לילדות בהתיישבות השפעה מכריעה מאוד על חיי. גדלתי בתוך אווירה של אנשים שמסורים לכלל ישראל. אנשים שכל דבר שקרה בעם ישראל, לטוב ולמוטב, השפיע עליהם ברמה האישית. אני זוכרת, לדוגמה, איך בזמן חתימת הסכמי אוסלו חלק מהמבוגרים מסביבי בכו בדמעות. אלו היו חייהם ולתוך כך גדלתי. הם הצליחו להקים את ההתיישבות 'יש מאין' בסייעתא דשמיא מופלאה, והצליחו לחולל מהפכה גדולה בכוח האמונה והמסירות שלהם. זה נטע בי אמונה שדברים גדולים ניתנים להגשמה, שהבלתי אפשרי הוא אפשרי. ביחד עם הגודל הזה ראיתי המון התבטלות וענווה".
אינדיבידואל נולד
מנורה עוסקת ביצירה וקולנוע. היא יצרה כמה וכמה סרטים, האחרון שבהם מספר את סיפור הקמת ההתיישבות והתחדשותה. היא ממשיכה ומספרת כי את 'הקומה הראשונה' באישיותה ינקה בבית ובסביבה האידיאליסטית, ואת 'הקומה השנייה' בנתה בעצמה: "אני חושבת שהדור שלי הוא דור הרבה יותר אינדיבידואליסט והרבה יותר חומרני. זה לא פסח על אף אחד מאיתנו וגם לא עליי. אני משתדלת לעסוק ביצירה. פעם חשבתי שזה שלילי, שאלו אנשים פחות אידיאליסטים המסורים ודואגים לעצמם, לפיתוח האישי שלהם. בסופו של דבר הבנתי שהדור שלנו השתמש בכלים של האינדיבידואליזם וההתעסקות בפרט, בחומרנות, כדי להשיג את האידיאלים בצורתם החדשה".
האידיאלים נשארו אותם אידיאלים?
"האידיאל הגדול, שהוא לחיות את הגאולה ואת תקופת התחייה של עם ישראל, נשאר אותו אידיאל, אבל הפירוט שלו לפעמים שונה. היום המלחמה על ההתיישבות היא באחוזים מאוד גבוהים בזירה המשפטית, ובזירת התקשורת וההסברה. גם בהתיישבות בשטח אבל לא רק. זה התרחב. על בסיס מה שלמדנו מהורינו אנו יכולים לתרום את המעט שלנו ולהמשיך את מה שהם עשו. עצם זה שאנחנו כאן, שבחרתי להישאר בהתיישבות, כמו רבים אחרים, אני חושבת שזה מעיד על ההצלחה שלהם. אם כי כל אחד בדרכו שלו ממשיך את מה שהוא ספג".
מנורה ואריאל התגוררו בחומש לפני שפונתה. מנורה מתארת שהגירוש היווה משבר גדול עבורה ורק אחרי כמה שנים שבהן עברה תהליך ארוך, הבינה שהגירוש היה מכה כואבת בכנף אבל אם מסתכלים מלמעלה רואים שתנועת ההתיישבות והאמונה רק גדלה. "אחרי הגירוש היה לנו ברור שלא נעזוב את השומרון, שדווקא נישאר. אני לא מרגישה שמישהו יכול לנתק אותי מהשומרון. אני לא חושבת שאוכל לגור במקום אחר ולהתחבר אליו כבית".
איפה החיבור של אידיאולוגיית ההתיישבות והשיבה שתיארת לעבודת ה'?
"האידיאולוגיה הזו היא חלק מהותי מעבודת ה'. היא חלק מתפיסה שאנחנו חיים בדור של תחייה מופלאה של עם ישראל. שיבת ציון, הבנייה של עם ישראל, שחרור יהודה ושומרון, הכל חלק ממהלך אלוקי שאנחנו שותפים לו, אבל זה מורכב. כי יש עבודת ה' כללית – להיות קשור לעם ישראל ולכלל ישראל, ויש עבודת ה' פרטית ברמה של תפילה, חסד ועבודת מידות. קשה לפעמים למצוא את האיזון הנכון ביניהן. אלו שתי קומות שצריכות להיבנות ורק אנשים גדולים שיש להם יכולת מנהיגות והכלת מורכבות מסוגלים לבנות את שתי הקומות האלו זו לצד זו. לא כל אדם בנוי לזה וזה גם לא נדרש מכל אדם. זה לא פשוט להחזיק את שניהם, להיות גם אדם כללי וגם אדם פרטי. אלה דברים שמצריכים הרבה עבודה ולמידה. אני חושבת שיש לציבור הדתי־לאומי את היכולת להחזיק את המורכבות הזו".
אם הדור המייסד הדגיש יותר את עבודת ה' הכללית, הרי שדור ההמשך דורש גם, ואולי בעיקר, את עבודת ה' הפרטית. מנורה מתארת כי היא רואה הרבה דמיון והרבה שוני בין התפיסה התורנית שלה ושל הדור שגדלה בו, לבין התפיסה התורנית של דור ההורים. "אני אוהבת להעמיק בתפיסת הרב קוק, למצוא את המפגש עם החסידות, ולהתרחב ולינוק מכל תחומי החיים עם יצירה. וכמובן לזכור שהכל שייך לשורש אחד. אי אפשר להתכחש לכך שאנחנו דור אחר, דור שחשוף לתרבות רחבה יותר וחי אותה. אנחנו צריכים לפעול בכלים שלנו, איך שמתאים לנו. אין לנו את גדולי התורה של הדור הקודם כמו הרב צבי יהודה או ר' אברום שפירא, שהיו חזקים, מובילים ומנתבי דרך. אנחנו צריכים יותר למצוא את הדרך שלנו בעצמנו. אנחנו בדור של נשמות גדולות".
לא כל התרופות אצלנו
נתנאל אלינסון, נשוי לנטע, יליד עפרה ואב לארבעה, נולד וגדל ביישוב פדואל להורים ממייסדי היישוב. כיום עומד נתנאל בראש מכינת 'ערבה' במושב חצבה הדרומי ששוכן בערבה, מכינה קדם צבאית ישראלית למנהיגות חברתית שמשלבת בנים ובנות, דתיים וחילוניים. שם הוא מתגורר עם משפחתו. "הרבה מהרוח של הבית מנחה אותי במה שאני עושה היום. ההורים שלי חינכו אותנו להרבה פתיחות, והמכינה וסביבת החיים שלנו הן המשך למה שספגתי בבית. אנחנו מתגוררים בערבה יחד עם עוד קבוצת משפחות דתיות נהדרות שעלו לאזור. והילדים שלי, עם כיפה גדולה ופאות, לומדים בבית ספר חילוני. אין כמעט דתיים בערבה ובית הספר היחיד בטווח שלנו הוא לא דתי. הרבה דברים אנחנו משלימים להם באופן עצמאי, כמו תפילות ולימודי קודש.
"הבחירה לגור בערבה היא בחירה לכתחילה. באנו לשם בהיבט התיישבותי. בנוסף, מבחינתנו המגורים בערבה מהווים איזושהי פתיחות שלא זכיתי לגדול בה, להכיר כל מיני גוונים בעם ישראל. בסוף, לגדול ביישוב קהילתי דתי זו סגירות כי אתה רואה רק אנשים כמוך, נמנעת ההיפתחות לגוונים אחרים ונוספים. ועכשיו קורה דבר מדהים: מתרחש תהליך מבורך שאני קורא לו 'האיזון החוזר בהתיישבות'. זאת אומרת שדור המייסדים בהתיישבות הגיע ברובו מהמרכז, אנחנו הדור השני שגדל בהתיישבות ויוצא בחזרה. יש היום תופעה מעניינת, אני רואה מסביבי הרבה מאוד מחבריי בני הדור השני להתיישבות, החדור מאוד באמונה ואידיאלים אך חי בתוך סקטורים אחרים, בין אם בהתיישבות בנגב, בפריפריות ובערים במרכז. דווקא ההתיישבות הצעירה היום מורכבת מהרבה אנשי מרכז הארץ, היא לא מתבססת על בני המתנחלים, אם כי ברור שהיא מכילה גם אותם. בעיניי זה כמו מים שמתחדשים באקווריום: הדור המייסד מהמרכז עולה להר, הדור השני יורד בחזרה מההר למרכז והדרום, הדור הבא יחזור להר".
נתנאל ממשיך ומספר שלפני שהתחתן חלם להקים יישוב. בתשע השנים לפני שעבר לערבה התגורר עם משפחתו ביישוב קידה שבבנימין. "הוריי הקימו יישוב, וכך רציתי גם אני. אז לא הקמנו יישוב אבל גרנו כמה שנים טובות ביישוב מקסים".
ומה גרם לך לעזוב את ההתיישבות ולהמשיך הלאה?
"אני אוהב את ההתיישבות אהבה גדולה, ויכול להיות שעוד אשוב אבל הייתי מאוד שמח לראות את ההתיישבות הרבה יותר הטרוגנית. אם זה היה תלוי בי הייתי מבטל את כל וועדות הקבלה. צריך לפתוח את ההתיישבות לעלייה, לאנשים שהם במצב סוציו־אקונומי אחר ולחילונים. ההגדרה של יישוב רק כ'דתי' מבחינתי היא אסון. היה לי קשה לגור במקום שהוא הומוגני ומכיל רק אנשים בגוון מסוים. הדבר הכי קשה עבורי בציבור הדתי־לאומי הוא העניין שהציבור בטוח שכל האמת אצלו. גם האמת הדתית. במודע או שלא במודע, אנחנו התחנכנו שבסופו של דבר המשיח יגיע מתי שכולם ילכו לאורו של הרב קוק. כלומר שהחרדי יום אחד יבין שצריך להיות גם יהודי וגם אוהד ארץ ישראל, שהחילוני יבין שביחד עם ארץ ישראל צריך גם תורה, ובסוף אנחנו מדמיינים מצב שהציבור הדתי־לאומי גדל וגדל וכך יגיע המשיח על החמור הלבן. זו מבחינתי הטעות האסטרטגית. כשאני היום נפתח לקהלים שונים, בעיניי החידוש הגדול בעולם הוא שיש המון שפות לעבודת ה'. הציבור הדתי־לאומי כבר שנים לא עובר את ה-11% מהאוכלוסייה, והנבואה שלי היא שהוא לעולם לא יעבור אותם. אנחנו גוון עבודת ה' מסוים בעם ישראל שהוא חשוב ונצרך, אבל הוא גוון אחד. דרך עבודת ה' של החרדים היא נכונה ונפלאה, ודרך עבודת ה' של החילוני החקלאי בעמק יזרעאל היא מיוחדת ומקסימה. היא דרך בעבודת ה' למרות שהוא, החילוני, לא רואה אותה כך. הקמת מפעלי ההייטק בתל אביב גם זו דרך בעבודת ה'. היום הציבור הדתי־לאומי לא יודע לדבר בכל השפות האלה. עבודת ה' היא מושג הרבה יותר רחב. הדור שלנו מתבטא בכל מיני אופנים בעבודת ה'. מבחינתי, הרב קוק והזרם הדתי־לאומי זה עוד זרם חשוב ומדהים שלצדו יש זרמים נוספים חשובים לא פחות, הוא לא הבלעדי והיחידי. אין לנו את התרופות להכל. אנחנו חלק משלם אחד כוללני. ההבנה הזאת שלא כל התשובות אצלנו היא מהותית. אני חושב שההבנה הזאת מחלחלת והיום יותר ויותר מבינים אותה".
איפה אתה רואה את עבודת ה' עוד עשרים שנה?
"יתגלו ויצאו לאור עוד הרבה שפות בעבודת ה'. האלוקות תתגלה במגוון רב של פנים. אני חושב שאנחנו, בני הדור השני להתיישבות, מבינים את זה יותר מכולם".
חסידי לאומי
יהודה ליבמן גדל בחברון, הוריו היו מראשוני מתנחלי חברון וברית המילה שלו התקיימה בבניין הממשל הצבאי בחברון. בזיכרונות ילדותו חרוטים מאבקים גדולים מראשית ימיה של ההתיישבות, "שם ספגתי את המשמעות של ארץ ישראל ואת הגבורה הנדרשת מאיתנו". בהמשך למד במחזור הראשון של ישיבת מקור חיים, דילג על סוף התיכון והגיע לישיבת עוד יוסף חי בשכם. "למדתי בתקופה של הרב אליעזר איגרא ובהמשך הרב יצחק גינזבורג, אז התחיל אצלי החיבור בין ארץ ישראל והלאומיות לחסידות". יהודה נישא ומהר מאוד עברה המשפחה הצעירה לגבעה המזרחית ביצהר, שם גרו כמעט עשרים שנה.
איפה אתה רואה את ההבדלים בעבודת ה' בין הדורות?
"אני חושב שזה עניין של 'דור דור ודורשיו'. בדור של אבא שלי החידוש היה עצם הקמת הציבור הדתי־לאומי־תורני עם תלמידי הרב צבי יהודה. מסירות הנפש על ארץ ישראל יצאה מבית מדרשו של הרב קוק מאותו נאום מפורסם של הרב צבי יהודה ביום העצמאות תשכ"ז שחִשמל את האוויר – 'איפה חברון שלנו?! ואיפה שכם שלנו?! ואיפה יריחו שלנו?!' דקה וחצי אחרי אותו נאום, בו הרצי"ה חִשמל את כולם וסימן לאן לקחת את מסירות הנפש, קיבלנו את נס ששת הימים ואת ההתיישבות ששינתה את ההיסטוריה".
ומה התחדש בדור השני?
"אני מרגיש שהחידוש של הדור שלי הוא הקשר לחסידות. זה קורה בשתי רמות: ברובד המעשי אני באופן אישי מושפע מאוד מדמותו של הרבי מלובביץ', שגם בדומה לרב קוק הצליח להחדיר רוח של שליחות להולכים בדרכו. במקביל לרב צבי יהודה שרתם את כולם ליישוב הארץ, הרבי לקח את כל העוצמות של מלחמת ששת הימים להפצות דרך עשרת המבצעים.
"כמובן שהרבי גם חיזק מאוד את ארץ ישראל ואת ההתיישבות, הוציא את החסידים לתמוך בחיילים וקרא שלא לעזוב את הארץ ולא לפחד. אני חושב שאלו שני בתי מדרש ושני כוחות משמעותיים שצריכים להתחבר".
ומהו הרובד השני?
"הרמה השניה היא שילוב בתי המדרש. אפשר לומר שהרב קוק היה דמות גדולה שהצליחה לשלב את בתי המדרש של החסידות ושל הגר"א. זה לא בא לידי ביטוי כל כך בישיבת מרכז הרב שעוצבה בעיקר על ידי הרב צבי יהודה, אבל באישיות של הרב קוק החסידות נוכחת מאוד. לדעתי החיבור לחסידות הוא החזרה לדמות של הרב קוק עצמו, שכיוון לחיבור של הלאומיות אל החסידות. זה השילוב שיכול להביא את הגאולה, השלום שהוא עושה בין בתי המדרש יחד עם הלאומיות".
חסד וגבורה
"אנחנו מוצאים את החיבור הזה כבר מהדורות הראשונים של החסידות. לכן קראנו לישיבה הקטנה ברחלים על שמו של בעל 'פרי הארץ', רבי מנחם מנדל מוויטבסק, שאת ההילולא שלנו ציינו השבוע בטבריה. החזרה שלנו לתלמידי הבעש"ט וגם לתלמידי הגר"א מתחילה משם, כי הם דיברו במושגים של גאולה, עלייה וגאולת הארץ. רבי מנחם מענדל היא איש של שלום ושילוב בין פלגים בעם ישראל. הוא השתדל עם בעל התניא לשכנע את הגר"א לעשות שלום, והדבר הראשון שעשה כשהגיע לארץ ישראל היה לשלוח איגרות שלום מארץ ישראל לכל הקהילות שהיה קשור אליהן, גם של המתנגדים; הוא גם חיתן את בנו עם משפחה ספרדית מתוך רצון לאחד את עם ישראל. גם אצל רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א רואים הרבה דברים דומים".
ואתה פועל לשילוב יישוב הארץ והפצות, ושילוב רוחני של התורות.
"מאז הגירוש מגוש קטיף הציבור הבין שאי אפשר להיאבק על ארץ ישראל רק מול חיילים ושוטרים אלא גם מול הלבבות, התעורר רצון להשפיע על עם ישראל. להיות ערבים זה לזה. גם אנחנו עזבנו את החממה של יצהר ועברנו לגור ביישוב מגדלים, שבו אנחנו חיים יחד עם כל עם ישראל מכל הסוגים. באנו פשוט לגור שם. להיות יהודי טוב שמיטיב עם כולם וכך להוסיף חמימות יהודית באזור שנמצאים בו.
"הדבר השני הוא הקמת הישיבה החסידית־ארצישראלית שמבטאת ערך ומהלך משולב של שילוב לאומיות וחסידות, וכך לפעול שהלב של הילדים יהיה בוער לתורה, לארץ ישראל ולקירוב לבבות. להאיר פנים לכל יהודי ולהכיל עוצמות של חסד וגבורה ביחד. זה הכיוון שלנו. נאמנות לארץ ולתורה יחד עם קירוב וחסד לכל יהודי".
הנוער שאתה מלמד מזהה את החיבור שלו לחסידות כחלק מהחיבור שלו לארץ ולתורת הרב קוק?
"ואכן, אנחנו רואים אצל הנוער גם התחברות לברסלב, בגלל שברסלב מדברת על מושגים של עבודת ה' ותיקון המידות. אם נהיה מספיק פתוחים להכיל הכל, ונקיים את 'בכל דרכיך דעהו', תצמח מכאן הגאולה. חלק מהגאולה זה לקבל מרבי נחמן וגם מהרב קוק וגם מבעל התניא וגם מכל הצדיקים בלי להרגיש עם זה בעיה.
"אנחנו צריכים לחבר את הנוער לכל העוצמות האלה ולבנות דור של נערים שזה השיח והחלומות שלהם, להמשיך לפעול מכוח הצדיקים. הציונות היא רק שלב אחריהם; יש לה מקום וחלק אבל מסביבה, לפניה ואחריה הכל פעל מכוח התורה. רואים היום נוער שרוקם חיים חסידיים ארצישראליים, נערים שדבקותם בארץ היא חלק מדבקותם בתורה, בה' ובצדיקים מכל הדורות. רואים איך חלקים בתורה שרק לפני שנים מעטות נראו סותרים זה את זה, נראים היום מחוברים ומזינים זה את זה באופן טבעי".
אתגרים גדולים יותר
כשמדברים על דור ההמשך של מייסדי מפעל ההתיישבות, ח"כ בצלאל סמוטריץ', בן השלושים ושמונה, הוא אחת הדמויות המתאימות לדיון בנושא. את שנות ילדותו הוא העביר בבית אל, ולפני כעשרים שנה עבר להתגורר בקדומים. רוב עיסוקו במשך השנים נע סביב מפעל ההתיישבות, החל מתנועת רגבים שהוא נמנה עם מייסדיה והיה מנהל הפעילות שלה, ועד לפועלו כיום במשכן הכנסת.
"המשמעות של להיות הדור השני להתיישבות היא לינוק את החיבור לארץ ישראל ולהתיישבות והבנת המקום המרכזי שהאזור הזה תופס בחיים שלנו כיהודים מגיל אפס" אומר ח"כ סמוטריץ'. "זה לגדול בבית שנע סביב הנושא הזה. הרב חרל"פ אומר שבכל דור ודור יש נקודה עיקרית שבה הדור צריך להתרכז, ובדורנו זו הנקודה העיקרית. המאבק על הקרקע והמאבק על הזהות היהודית".
ולמה זה מחוזק דווקא אצל אלו שגדלו בישובים?
"כי במקומות הללו המאבק מקבל משנה תוקף. שם אתה חי את השאלה האם אנחנו עם ככל האומות או שיש לנו ייחודיות וסגולה שאין לאחרים. להיות הדור השני זה להניף את הדגל הזה ביתר שאת".
הדור הראשון הקים הכל מאפס. מה האתגר המרכזי של דור ההמשך?
"להקים זה עדיין אתגר גדול. בעשרים השנים האחרונות לא נבנה שום יישוב, למעט עמיחי שנבנה עכשיו ובנסיבות טראגיות. אני חושב שיש ערך גדול בלהקים יישובים חדשים ולהיאחז בעוד שטח בקרקע. אבל זה נכון שהיום יש שני אתגרים גדולים יותר. הראשון הוא האתגר המשפטי. בימינו אין שום איום מדיני. אף אחד לא הולך להסכם שבו נוותר על חלקי ארץ ישראל. יחד עם זה יש הרבה מאוד איומים משפטיים על ההתיישבות. הרבה דברים השתנו בשנים האחרונות, הרבה תפיסות משפטיות, הדומיננטיות של מערכת המשפט גדלה ופעילותם של אירגוני שמאל החריפה. זה אתגר שלא היה קיים בעבר".
כחלק מהמלחמה במישור המשפטי, חוקק בכנסת חוק ההסדרה שנועד למנוע מקרים נוספים כדוגמת עמונה. אך מעבר לאתגר המשפטי, שמעסיק רבות את סמוטריץ', ישנו אתגר נוסף, חשוב לא פחות – האתגר התודעתי. "בסופו של יום, אנשים לא יכולים להתחבר למפעל שהוא לא חוקי, זאת גם הסיבה שהקמפיין שמנוהל כל הזמן הוא על כך שמפעל ההתיישבות הוא מפעל לא חוקי. אף אדם לא רוצה להרגיש עבריין. אבל צריך להבין שמבחינת מספרים, המאחזים הלא חוקיים הם פחות מאחוז מכלל היישובים ביהודה ושומרון, כלומר ש99% הם יישובים חוקיים לחלוטין. אבל בציבור חצי האחוז הזה נתפס כמייצג של הכל, ולשנות את התפיסה הזאת זה אתגר לא פחות קשה או חשוב".
אז איך נלחמים באתגר הזה?
"קודם כל מנסים לייצר נורמליזציה של האזור. החוק הישראלי לא חל על יהודה ושומרון וזה יוצר הרבה מאוד בעיות".
עובדים אחרת
סמוטריץ' מצביע על ההבדל המהותי בין הדור של הוריו לדור שלו, בכל הקשור במאבק על ההתיישבות. "אני חייב להדגיש שאני לא מעביר ביקורת על הדור הקודם. לכל דור יש את האתגרים שלו, ומה שהתאים לימים של דור המייסדים לא מתאים לימים שלנו. הם חיו באסטרטגיה של עוד דונם ועוד תל, בתחילת הדרך היא עבדה יופי, ועובדה שבעשרים השנים האחרונות מספר המתיישבים חימש את עצמו, אבל אנחנו רוצים לבנות קומה נוספת. לא עוד מאבקים קטנים אין סופיים על כל בית בנפרד, אלא הכרעה ברורה".
בהקשר הזה, מספר סמוטריץ' על מאבק קשה בין הדורות. "הייתה התנגדות מאוד גדולה של הדור הוותיק. הם אמרו שאנחנו מנסים לעשות מהפכות ולאחוז את השור בקרניו. הם באמת ובתמים חששו שהמהלך יקומם עלינו את כולם. במקום זאת הם ביקשו שנמשיך בדרך של ה'דילים' ששירתה אותם ושהם האמינו בה. פה נפנה כמה מבנים כדי שנקבל יותר במקומות אחרים. אנחנו רצינו להתקדם. העולם היום מתנהל אחרת וצריך להדביק את הפער הזה".
הדרישה לנורמליזציה עולה בקנה אחד עם התחושה שההתיישבות התברגנה בשנים האחרונות ואיבדה מהממד האידיאליסטי שאפיין אותה בתחילתה?
"אני לא חושב שזו אמירה נכונה. אל תשכח שתהליך ההתברגנות שייך לא רק להתיישבות, אלא לכל חברה בעולם המערבי. כולנו הופכים לבורגנים יותר וכאלה שרוצים חיים נוחים יותר, וזה לא דבר רע. בשנים האחרונות קדומים התפתחה פלאים, נבנו בה כיכרות וגנים. זה גם חלק מבניין הארץ" אומר סמוטריץ'.
"יש דור צעיר שהוא מאוד אידיאליסט, רק שפעם זה היה בא לידי ביטוי בצורה שונה. אני גם חושב שמספר האידיאולוגים רק גדל, למרות שחלקו היחסי אולי קטן. בהתחלה היה מספר מצומצם של מתיישבים וכולם היו אידיאליסטים. היום יש פי חמש מתיישבים, אז חצי מהם אידיאליסטים וחצי לא. אל תשכח שגם ה'לא אידיאליסטים' הגיעו ליישובים, מעבר לדירות זולות, כי הם רצו את החברה שגרה שם, שהיא חברה אידיאליסטית. חוץ מזה, העובדה שגם אנשים שאינם אידיאליסטים הגיעו לגור בהתיישבות היא חלק מהשאיפה לנרמל את החיים ביו"ש".
מה החזון של דור ההמשך?
"אנחנו רוצים לעבור למצב של ריבונות. אנחנו צועדים בכיוון הזה. אם לפני ארבע שנים היו אומרים שמי שמדבר על ריבונות הוא משוגע, היום זה הדיון. אף אחד לא מדבר על פינוי יישובים אלא על סיפוח שלהם. חלום הריבונות מעולם לא היה נראה קרוב יותר".
אז מי אתה, דור ההמשך של ההתיישבות? יש שיגידו שהוא פשוט ממשיך את המוכר והידוע בתוספת נגיעות של אינדיבידואליזם. אחרים יטענו שהוא ספג אידיאלים גדולים שזורמים בעורקיו ויוצאים אל הפועל באפיקים אחרים כמו חסידות, הפצת יהדות, יצירה, חקלאות או יזמות מדינית. דבר אחד בטוח: הדור הזה לא נכלל בשום סטטיסטיקה, אין כיוון מוחלט שאליו הוא שם פעמיו. כמו עץ עם שורשים ענפים הוא מוצא את הדרך להביא את החלוציות שספג בדמו בשלל צורות ואופנים. קו אחד משותף אפשר למצוא אצל כל בניו: כולם בדרך לגאולה. כל אחד בצבעו שלו מחיש וסולל את הדרך של עם ישראל לעבר מציאות מתוקנת.
מנורה חזני: "יש עבודת ה' כללית – להיות קשור לעם ישראל ולכלל ישראל, ויש עבודת ה' פרטית ברמה של תפילה, חסד ועבודת מידות. קשה לפעמים למצוא את האיזון הנכון ביניהן. אי אפשר להתכחש לכך שאנחנו דור אחר, דור שחשוף לתרבות רחבה יותר וחי אותה. אנחנו צריכים לפעול בכלים שלנו, איך שמתאים לנו"
נתנאל אלינסון: "במודע או שלא במודע, אנחנו התחנכנו שבסופו של דבר המשיח יגיע מתי שכולם ילכו לאורו של הרב קוק. כלומר שהחרדי יום אחד יבין שצריך להיות גם יהודי וגם אוהד ארץ ישראל, שהחילוני יבין שביחד עם ארץ ישראל צריך גם תורה, ובסוף אנחנו מדמיינים מצב שהציבור הדתי לאומי גדל וגדל וכך יגיע המשיח על החמור הלבן. זו מבחינתי הטעות האסטרטגית"
בצלאל סמוטריץ': "הייתה התנגדות מאוד גדולה של הדור הוותיק. הם אמרו שאנחנו מנסים לעשות מהפכות ולאחוז את השור בקרניו. הם באמת ובתמים חששו שהמהלך יקומם עלינו את כולם. אנחנו רצינו להתקדם. העולם היום מתנהל אחרת וצריך להדביק את הפער הזה"
יהודה ליבמן: "מאז הגירוש מגוש קטיף הציבור הבין שאי אפשר להיאבק על ארץ ישראל רק מול חיילים ושוטרים אלא גם מול הלבבות, התעורר רצון להשפיע על עם ישראל. להיות ערבים זה לזה"
